קלאסה אחרת, אנפלאגד – "אהבה" (מיכל ואבנר)
28 ביוני, 2010
אבנר מתעורר מול המחשב כשכל שריריו מכווצים, החלון של המדיה פלייר בוהה בו, מת, הספיישל של דוקטור הו כבר מזמן נגמר. הוא מסתכל על השעון, מנסה להיזכר מתי נרדם, תוהה כמה זמן ישן כך. לפני שהוא גורר את עצמו למיטה הוא מרענן שוב את הסטטיסטיקות, מתאכזב, ובדיוק כשהוא מחליט לקום קופצת הודעה על אימייל חדש.
מישהו שלח לו הודעה דרך עמוד יצירת הקשר של הבלוג. הוא לא זוכר שמשהו כזה קרה אי-פעם בעבר, מתרגש, מהסס לרגע, עוצם עיניים, פוקח אותן בחשש ועובר ללשונית של האימייל.
תגובה לפוסט "מה נשתנה?"
אני לא עושה את זה בדרך כלל. מגיבה בבלוגים זאת אומרת. האמת היא שאני בקושי קוראת בלוגים. ואת הבלוג שלך לא הכרתי בכלל עד היום בערב. אבל אני חייבת לך תודה ענקית.
תודה. תודה. תודה. תודה.
אני לא יודעת מה הוביל אותי לקרוא את הפוסט שלך, אני חושבת שזה היה הגורל.
עכשיו אני רכונה על הלפטופ שלי בחדר החשוך, מקלידה בשקט. שומעת נחירות של גבר זר מהמיטה שלי. כבר שנים שזה לא קרה. עד לפוסט שלך.
חשוך כאן כל כך, ולמרות שאני יודעת כמה חם היום גם קר פה עכשיו, אני רועדת מקור ומקלידה בלי להסתכל, אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את הסדקים בפינה של המיטה, את הידית השבורה של המגירה בשידה שלי. שנים של בדידות בחדר הזה, אני מכירה כל רהיט וכל מרצפת באופן אינטימי. יודעת למפות את השינויים בצבע של הרובה בין המרצפות.
אבל הלילה הזה הכל השתנה, בזכותך.
זה לא מסתדר לי עם התכניות עכשיו, ושום דבר לא יכול להתפתח מזה. אני חייבת לעזוב את הדירה הזו עוד מעט (בעלי הבית הבני זונות מעלים את השכר דירה), כנראה גם את העיר. אהבה גדולה לא תצמח מהלילה הזה. אבל בזכותך נזכרתי באפשרות הזו, באפשרות לא להיות לבד. זה לא היה חיזור של שוקולד ושל פרחים, זה היה מהיר, בוטה, מלוכלך. אבל זה החזיר לפה שלי טעם שכבר שכחתי ממנו.
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה למישהו שאני בכלל לא מכירה.
אבל אני חייבת לך תודה ענקית.
תודה. תודה. תודה. תודה.
(עכשיו אני אצא למרפסת לסיגריה של אחרי, כמה שנים לא עשיתי את זה)
דמעות חונקות את גרונו כשהוא גומר לקרוא.
בקומה מתחתיו הוא שומע את דלת המרפסת נסגרת, רץ למרפסת שלו, מריח את ענן העשן המתפוגג.
Related posts:
