תודעה כוזבת

עידו מתעורר בפעם השלישית כשהחום נעשה כבד מנשוא. מבט קצר לעבר השעון מגלה לו שכבר כמעט צהריים. עיניו נודדות לערימה הקטנה של ההזמנות שעל השולחן. בעוד שעה פחות או יותר, הוא יודע, יתחילו האורחים להגיע. הוא יכול לדמיין את המלצרים עמלים על ההכנות האחרונות לקראת קבלת הפנים ממש עכשיו.

מתוך קרעי השינה המסוכסכים של הלילה, הוא מבין פתאום, צמחה לו תכנית פעולה. נקייה, חדה ומדוייקת. דקה אחת מול המחשב והוא מדפיס שניים עשר עותקים של מכתב לאקוני.

עוד שבע מאות שקל לחודש על הכוכים העבשים האלה?

שישכחו מזה!!!

מי שבעניין – ניפגש אצלי (עידו) בדירה 5 ב-12:15

לא לאחר!!! חשוב שזה יהיה עכשיו!!!

הוא ממהר עם הדפים, רץ בחדר המדרגות מדירה לדירה. דוחף דף נייר מתחת לדלת, מצלצל בפעמון, וממשיך לדירה הבאה.

***

גבי יוצא מהחדר שלו, דנית מציצה מהדלת. דבי יוצאת גם היא מהחדר שלה. מבטיהן מצטלבים, הוא מחפש פתח מילוט. פוחד ממה שתקראנה זו במבטה של זו. הוא ממהר לדלת, מרים את דף הנייר, מקריא אותו לשתיהן.

"איזה שבע מאות שקל?" דבי שואלת, מופתעת.

"אה, לא הספקתי להגיד לך באמת. אבל הם ממש הגזימו. יאללה בואו נלך לשם" הוא נאחז בתכנית הפעולה המיידית שנקרתה בדרכו. "אני רק אעלה למעלה להחליף בגדים ואני באה" דנית מתנצלת וממהרת להיעלם.

"כדאי שגם אני אלבש משהו אחר".

***

מיכל עוד נאחזת בשאריות ריחו של הגבר הזר שכבר יצא לפני שעה, ממוללת באצבעותיה את הפתק עם מספר הטלפון. תוהה מה יבוא עכשיו, אם בכלל. פעמון הדלת מצלצל.

אבנר יושב במרפסת, שעון קדימה, מנסה להציץ אל הדירה שמתחת. מאז הסיגריה של אמצע הלילה לא יצאה לשם, אבל הוא מחכה. פעמון הדלת מצלצל.

היא מתלבשת ומציצה בשעון, יש לה זמן לסיגריה במרפסת, לנסות להבין את הלילה, לנסות להבין את הפתק המוזר הזה. לנסות להבין את החיים שלה.

כשהוא חוזר למרפסת עם הפתק המפתיע היא למטה, נשענת על המעקה. הוא מנופף בפתק שלו לעברה, היא מנופפת חזרה. "מוזר, הא?" הוא שואל, שואף שאיפה עמוקה, ואז מוסיף בקול סדוק "מה נשתנה?"

היא בוהה בו לרגע בעיניים פעורות. "ניפגש אצל עידו" היא ממלמלת, ממהרת פנימה.

***

הטלפון מארי העיר אותה בשעה לא הגיונית, אבל הוא היה חייב לספר לה על ארוחת הערב, על זה שהכל הולך חלק, שביום שני הם כבר אצל העורך דין לחתימה סופית כמעט. מאז לא הצליחה להירדם שוב. פעמון הדלת מצלצל.

***

"טוב" אומר עידו ב-12:20, "אין לנו זמן לחכות יותר. מי שכאן כאן, מי שלא לא. מה שאני הולך להגיד לכם עכשיו יכול להישמע קצת מטורף, אז מי שמרגיש שזה יעזור לו מוזמן לשתות. אם בא לכם להביא משהו מאצלכם אתם יכולים לקפוץ לרגע, אבל תמהרו. זה מה שהיה לי בבית" הוא מצביע על ארבעה בקבוקי בירה ועל בקבוק ריק למחצה של עלית הארק.

"בא לכם לעשן אולי?" אבנר מפתיע את כולם. לוקח להם כמה שניות להבין אותו, ואז הם בוהים בו באי-אמון מופגן.

"נו, כן" הוא מנסה להסביר, כמעט מתנצל, "אף פעם לא הייתי סטלן, אבל כשעברתי לכאן לפני שנה איזה חבר הביא לי במתנה גוש של חשיש. לא ממש יצא לי להשתמש בו. אני משער שהיום הוא שווה הרבה כסף, אבל זה נראה לי מתאים עכשיו".

שתי דקות אחר כך הוא כבר חוזר. מיכל לוקחת ממנו את השקית, מתחילה לטפל בתוכנה במיומנות מפתיעה.

עידו שוטח את התכנית שלו, והיא אכן קצת מטורפת. אבל הסיגריות המגולגלות עוברות מיד ליד. הם מחייכים זה לזה בהבנה. הכל נשמע להם הגיוני. כשהוא מראה להם את ההזמנות שגנב כולם צוחקים. כשהוא משתהה לכמה רגעים להסדיר את מחשבותיו הם גולשים לשיחות מקושקשות, לומדים להכיר אחד את השני, אחרי כל הפעמים שבהן חלפו בשקט באותן מדרגות.

"מי שרוצה לוותר" חותם עידו את דבריו "יכול לקום וללכת, אף אחד כאן לא יכעס עליו. מי שבעניין יכול לעשות עוד שיחת טלפון אם בא לו, אבל אנחנו חייבים לזוז".

אף אחד מהם לא קם, לרגע אחד הם חשים, ביחד, שסוף סוף מצאו את מה שבאו לחפש כאן. את מה שנשא אותם לכל האכזבות ומפחי הנפש שלמדו לקבל, והם תוהים, כל אחד בדרכו, אם הרגע הזה יכול להימתח לנצח.

Related posts:

1. קלאסה אחרת, אנפלאגד – ידיים למעלה (כולם ביחד)
2. קלאסה אחרת, אנפלאגד – מקום נקי, מואר היטב* (כולם ביחד, פלוס אחד)
3. קלאסה אחרת, אנפלאגד – פתק החלפה (כולם)
4. קלאסה אחרת, אנפלאגד – המרגל (עידו)
5. קלאסה אחרת, אנפלאגד – מה נשתנה? (אבנר)