תודעה כוזבת

המאבטח בכניסה לבניין מתקשה להסתיר את ההפתעה ואת האי-נחת למראה הקבוצה שמנופפת מחוץ לדלת בהזמנות לאירוע של השפיגלים. הוא לא רוצה לקחת סיכון. לא שהעבודה הזו שווה יותר מידי, אבל זה מה שיש. הוא כבר היה אמור להתרגל לצעקות ולהשפלות, לדעת שבסופו של דבר בזה הכל ייגמר, אבל הוא לא רוצה לקחת סיכון. מצד שני, לפי התכנית שהשאירו לו עכשיו כבר התחילה ההרצאה, וגם להפריע באמצע נראה לו בעייתי. חכו רגע, הוא מסמן לצעירים באצבעותיו, הוא מדפדף בעיתון, נזכר שרשם איפשהו את הטלפון של המאבטחים הפרטיים, רק ליתר בטחון. שתי דקות אחר כך הוא כבר מעביר את האחריות למישהו אחר, מניח להם להיכנס למעלית, תוהה מה יש להם לחפש שם.

גם המאבטח בכניסה לדירה מופתע, הזמנות או לא הזמנות, אין סיכוי שהוא נותן לחבורה המפוקפקת הזאת להיכנס בדיוק כשכולם התיישבו להרצאה של האדריכל הבינלאומי, וסוף סוף הוציאו לו צלחת עם שאריות מקבלת הפנים. הוא ידבר איתם רגוע, לא ייכנס לעימות, יש לו נסיון בקטעים האלה, ואחר כך יגמור לאכול. לא רע בכלל הסביצ’ה הזה, חבל רק שאסור לו לשתות בתפקיד, דווקא קלט שם אחלה של בר לאורחים. אולי לפני שישחררו אותו יספיק לשתות איזה וויסקי. הוא מסביר להם שהזמנה זה לא מספיק, שכל אחד יכול להדפיס אחת, שיש לו רשימת אורחים, ושאף אחד מהם לא נמצא בה. הוא מרוצה מעצמו, רואה את הבטחון שלהם מתפוגג. “אני לא רוצה לעשות כאן סצינה, אז רק תכניס את הפתק הזה לשפיגלית, או שתגיד לה שעידו כאן וממש חשוב שהיא תיתן לנו להיכנס” מפתיע אותו אחד מהם. מפתיע, ככה זה נראה, גם את החברים שלו.

“אם נשכיל להתעורר בזמן” אומר ד”ר קידר, ומשתהה לרגע. כל ההסחות האלה מתחילות להפריע לו. הבטיחו לו קהל מתעניין, משכיל, הבטיחו לו בעלי השפעה, לא סיפרו לו שכל מה שיעניין אותם זה האוכל והשיחות העסקיות שלהם, הבטיחו לו שעה של הרצאה בלי הפרעות, לא סיפרו לו שרגע לפני שיתחיל יסבירו לו שהכל התעכב קצת, שהשף לחוץ שהבויאבז של המנה הראשונה יתקלקל, אז שיעשה את זה ארבעים דקות גג, כולל שאלות, לא שיהיו שאלות, הוא כבר יודע. הבטיחו לו שבהרצאה כולם יקשיבו לו, לא יטיילו הלוך וחזור לבר. ואף אחד לא דיבר על חבורת צעירים שתתפרץ פנימה באמצע. הוא מנער את עצמו וממשיך, למרות הכל. “אם נשכיל להתעורר בזמן, אפשר יהיה לעצור את הגל הנוכחי שבו תל אביב מאבדת את עצמה לדעת, והורסת את הייחוד שלה כמרכז תרבותי ויצירתי שמתחרה עם הערים הגדולות בעולם. כל מה שצריך הוא תכנון נכון שימשוך את הכוחות היצירתיים לעיר במקום להבריח אותם”.

מיכל היא הראשונה שמעזה לומר משהו, במקביל למבטי הגישוש המוחלפים בין דליה לבין עידו, חרדה בצד שלה, אימה בצד שלו. “כן” היא שומעת את עצמה קוטעת את האדריכל באמצע דבריו “עלייה של שבע מאות שקל לחודש בשכר דירה על הכוכים העלובים שהם לא היו מוכנים לשכן בהם את הכלב שלהם, זו בהחלט התחלה נכונה למשוך את הכוחות היצירתיים לעיר, אפילו בשביל לחתום על החוזה הם לא מוכנים להיכנס לדירות האלה לחצי שעה”.

ד”ר קידר מחייך לעצמו, מרוצה מהתפנית המפתיעה “תראי” הוא מגמגם לרגע “אני לא מצוי בפרטים, אבל חשוב להפריד בין מה שאני מדבר עליו, שזה חזון עירוני כולל ומצריך הסתכלות לטווח ארוך לבין השיקולים העסקיים המיידיים של אנשים פרטיים שאולי נמצאים כאן כרגע”.

“מה פתאום אישרת להם להיכנס לעזאזל?” שומעים כולם את הלחישה הרועמת שמוחלפת בין השפיגלים. עיניה של דליה מתרוצצות בין עידו לבין בעלה. היא כבר יכולה לראות את הסוף, והוא לא נראה טוב.

“נחמד הבר שפתחו לכם כאן” עידו פונה לקהל המבולבל, “אנשים חשובים, בכל זאת, ראש העיר, כבוד, ראש האופוזיציה, אבל אני רואה שאת המשקאות הטובים באמת מר שפיגל עדיין שומר לעצמו. שאני אכנס לחדר להביא להם משהו מהאוסף של הקוניאקים שלך? אולי דווקא המקלאן 24 מתאים עכשיו? ונראה לו שיש כאן כמה שלא יתנגדו אם נציע להם מהמונטה כריסטו מס’ 5 שלך”.

“מה קורה כאן לעזאזל, יש לך חמש שניות להסביר לי מה הקטע שלכם לפני שאני קורא למאבטח”.

“אין צורך, אני חושב שאתה כבר יודע מה קורה כאן. קצת חבל לי שאתה מגלה ככה. תמיד דמיינתי את זה אחרת. הייתי בטוח שתתפוס אותנו באמצע. אבל גם ככה זה לא רע בכלל. אני מציע שכולנו ניתן לשפיגלים לברר עכשיו את העניינים החשובים שלהם לבד, ונאחל להם שיעבדו על הזוגיות שלהם בשנה הקסומה שלהם בפרובנס”.

“אנחנו באמת מצטערים על ההפרעה”, אבנר פונה, ספק לשפיגלים ספק לקהל, “זה פשוט שמישהו החליט פתאום לזרוק אותנו מהדירה שלנו באמצע החיים, וזה קצת הפריע לנו, אז היינו חייבים לפרוק. מצטער אם זה קילקל למישהו את ארוחת הצהריים, כי לפי השם של השף על ההזמנה היא אמורה להיות ממש טעימה. בכל מקרה סליחה על ההפרעה, אנחנו כבר זזים”.

“אני בטוחה שיהיה לכם הרבה על מה לדבר בארוחה” מוסיפה דבי “ואגב, אם זה לא היה ברור, אף אחד מאיתנו לא מתכונן לחדש את החוזה”.

המאבטח בפתח הדירה מופתע כשהם יוצאים כמו שהגיעו, אחרי פחות מחמש דקות, “ידעתי שאין לכם מה לחפש כאן” הוא אומר להם בחיוך, “משעמם בטירוף, אבל אחלה אוכל יש להם”.

המאבטח בפתח הבניין מסתכל עליהם יוצאים מהמעלית בריצה ונפלטים אל הרחוב. אין לו כוח או כוונה לנסות להבין אותם. לפחות זה לא הוא שקיבל את ההחלטה, אף אחד לא יכול לבוא אליו בתלונות. לא שזה ימנע מהשפיגלים לצרוח עליו כמו משוגעים, אבל הוא כבר רגיל.

“לא נראה לי שכדאי לחזור עכשיו לדירות שלנו, בא לכם למצוא איזה מקום להעביר בו כמה שעות?” גבי שואל, קצת מחשש שהשפיגלים כבר ישלחו מישהו להחליף מנעולים או לרוקן את הדירות וקצת כדי לנסות ולמתוח את הרגע.

כולם מהנהנים בהסכמה.

Related posts:

1. קלאסה אחרת, אנפלאגד – #יובש2010 (כולם ביחד)
2. קלאסה אחרת, אנפלאגד – מקום נקי, מואר היטב* (כולם ביחד, פלוס אחד)
3. קלאסה אחרת, אנפלאגד – פתק החלפה (כולם)
4. קלאסה אחרת, אנפלאגד – המרגל (עידו)
5. קלאסה אחרת, אנפלאגד – שרות משלוחים (שרית ועמית)