קלאסה אחרת, אנפלאגד – מקום נקי, מואר היטב* (כולם ביחד, פלוס אחד)
12 ביולי, 2010
אני לא אמור להתחיל את המשמרת שלי עכשיו, יש לי עוד שעתיים, אבל הטלפון תופס אותי על הספסל בגינה שמתחת לבית, בוהה בהורים אחרונים שעוד מנדנדים את ילדיהם אל סופה של שבת לוהטת, מדמיינים לעצמם רמזי בריזה ערבית, מקווים לעייף את הילדים לקראת לילה שקט.
"איך אני שונאת לעשות לך קטעים כאלה" היא מתנצלת בלי צורך ובלי להתכוון.
"מה קרה?" אני שואל בעייפות מחוייכת.
"הוא התקשר להגיד לי שאנחנו חוגגים היום חודשיים לדייט הראשון שלנו ושהוא הכין משהו מיוחד".
"איזה חמוד".
"כן, אה?"
"טוב, אני רק מתארגן שתי דקות ויוצא".
אני נזכר בערב של הדייט הראשון שלהם*, מצחיק אותי שרק חודשיים עברו מאז. אני מנסה לרגע לחשוב כמה שעות שינה הצלחתי לצבור בחודשיים האלה, מתחיל לחשב, נבהל מהתוצאה המסתמנת. אולי בכל זאת כדאי לראות רופא.
אני לא ממהר, יש לי זמן, אין לי באמת מה להתארגן, הספר שלא הספקתי לפתוח מושלך בחזרה לתיק, אני קם, מנופף לילדים האדישים לשלום ומתחיל ללכת. רבע שעה בקצב נינוח ואני שם. כבר כשאני פונה לרחוב אני יכול לראות את ההזנחה, לא אגיד לה כלום, אנשים לא חייבים להיות שותפים לאובססיה שלי, אבל ברגע שהיא תלך אמהר לאסוף את כל הבקבוקים והכוסות, הצלחות עם שיירי הבורקסים והטוסטים, להעביר מטלית לחה על כל השולחנות, לטאטא את הרצפה, נדמה לי שצריך גם להחליף את אחת הנורות, שמרצדת באופן מעצבן.
"מתוק, איך הגעת כל כך מהר?" היא שואלת, לא באמת מחכה לתשובה, לוקחת את התיק שלה מתחתית שולחן הפיצוחים וממהרת להיעלם.
"תבלו" אני אומר לה, רואה אותה תופסת מונית.
הקבוצה שעוצרת ליד שולחנות הפלסטיק מצליחה להפתיע אותי, הצעירים שבהם נראים כאילו עוד לא הספיקו להשתחרר מהצבא, המבוגרת כבר עברה את השלושים, בין לבין אני מזהה את כל השלבים המוכרים כל כך של חלומות עירוניים. הם מתלבטים, ניכר שזה לא המקום הראשון שהם בוחנים.
"טוב" אומר אחד מהם בעייפות גלויה "אני חושב שלא נצליח להסכים בחיים, בואו נשב כאן וזהו".
"מטונף כאן" עונה לו מישהי במבט שאני מתקשה לפענח "בטח יש כאן מלא ג'וקים, לא שזה מפריע לך".
רגע לפני שיתפזרו במריבה קולנית אני מתערב "חכו שנייה, אני מנקה כאן, תאמינו לי שלא תמצאו מקום יותר נקי באזור, פשוט כרגע קמו אנשים שישבו כאן מאז הצהריים ובדיוק התחלפה משמרת, שבו בצד, כוסית ברנדי לכל אחד מכם, עליי, עד שאני גומר לנקות". אני מצליח להפיג את המתח, נדמה לי שהם שמחים להתערבות חיצונית שתיטול את האחריות מהם.
"מצטער, אבל אין לי מספיק כוסות נורמליות בשבילכם" אני אומר כשאני מוזג לכל אחד מהם מעט ברנדי לתוך כוס קלקר חד-פעמית "מקווה שזה יעזור לכם להירגע ממה שרודף אחריכם".
בוהה בבקבוק המרוקן, אני שותה את הטיפות האחרונות מתחתיתו בלגימה מהירה, מחליט לפתוח בקבוק של עלית הארק אחר כך, אם זה מה שיעזור להשאיר אותם כאן, מקווה מאוד שלאף אחד מהם אין בעיה עקרונית עם אניס.
אני לא רוצה להתערב בשיחה שלהם, בוחן אותם מהצד, משהו בקבוצה הזו מרתק אותי. נראה כאילו הם לא ממש מכירים, ובכל זאת הם מתעקשים להיאחז זה בזה, לא רוצים לקום, אני קולט שברי שיחה כשעיניי נודדות שוב ושוב בין אותן שורות של הספר לבין השולחנות שהצמידו על המדרכה. אני מוציא להם בקבוקי בירה, סיגריות, מוזג להם ארק בהקלה. בשעת לילה מאוחרת אחד מהם מכריז בקול "אני רעב" וכל האחרים ממהרים להסכים, כאילו שכחו עד לאותו רגע. אני מחמם להם בורקסים, לוחץ את הטוסטים בין לוחות המתכת הלוהטים, בוחן את בעבוע הגבינה הניתכת. כשאני מגיע עם הצלחות לשולחן שלהם זאת שדיברה על ג'וקים מחייכת ואמרת "יותר טוב מהסביצ'ה והקרפצ'ו של השפיגלים, זה בטוח" וכולם מתחילים לצחוק.
בדרך כלל אני טוב בדברים האלה, מבט אחד ואני מבין, אבל גם אחרי שעות של ישיבה ושיחה אני לא מצליח לקלוט אם יש ביניהם זוגות, לרגע אפשר לראות סימנים של קרבה, אצבעות מלטפות שיער, יד מונחת על כתף לספק חיבוק, ורגע אחר כך התעלמות מוחלטת, בריחה לבדיחה עם מישהו בצד השני של השולחן. אני מתקשה להחליט, רוצה לחקור אותם, רוצה להבין.
השעות עוברות. מתישהו אני מגלה הודעה על מסך הטלפון שלי "איזה מתוק הוא!!! אני לא מאמינה!!! הדייט הכי טוב אוור!!!" אני מקליד תשובה ואז חושב שבטח מאוחר מידי, שזה יכול להתפרש לא טוב. נדבר כבר מחר.
הבוקר מתחיל להתקרב, עובדים זרים עוצרים לרגע לקנות סיגריות או בייגלה חם שהגיע עכשיו מהמאפייה, יוצאים מדירות צפופות לעוד יום של עבודה, והם עדיין דבוקים לכיסאות שלהם, אבל השמש לא נותנת להם למתוח את האשלייה. אחד מהם שואל, כמעט בכניעה, "קפה?" וכל האחרים מהנהנים בהסכמה. הוא מתקשה לקום, מתקשה לדבר כשהוא מגיע אליי. "בסדר" אני אומר לו, "קפה לכולם, איך אתם ממתיקים?" "בשבילי שתיים סוכר" הוא עונה, מקווה שזה יעזור לו, "גם בשבילי" מוסיף מישהו מהשולחן ואחריו נדמה כאילו התקבלה החלטה קולקטיבית בעניין הזה.
"תגידו" אומר זה שהזמין את הקפה "עוד מעט כל אחד מאיתנו יהיה חייב ללכת, ונראה לי שיהיה קצת בעייתי להיפגש אחר כך, מה דעתכם לקבוע לשבוע הבא. אותו מקום אותה שעה?"
אף אחד לא עונה לו.
"אני אהיה פה" אני אומר "ויהיה בקבוק ברנדי חדש, מי שיבוא יבוא".
הם עדיין שותקים, אבל מבטי התודה שלהם אומרים הכל, ואני יודע שהם יגיעו. אני תוהה אם אצליח להירדם לכמה שעות הבוקר.
* שמו של הפרק הזה היה גם שם הפרק האחרון של אמן הציוץ הקצר, ראו הסבר שם**.
** לעוד הסבר, ברמה כזו או אחרת, ראו כאן.
Related posts:
12 ביולי, 2010 בשעה 11:22
מכיר את זה שיש לך נדודי שינה בעיר זרה ואז בדיוק עולה פרק חדש שהגיבור בו סובל גם הוא מנדודי שינה?
והפרק עצמו מצוין.
[להגיב לתגובה זו]
שחר Reply:
יולי 12th, 2010 at 11:40
לא ממש מכיר, אבל בהחלט יכול להתחבר.
ותודה.
[להגיב לתגובה זו]