סחים, הם קלאסה אחרת (1)
18 ביולי, 2010
Just when I thought I was out… they pull me back in.
כן, באמת חשבתי שזה כבר מאחוריי. שום דבר, האמנתי, לא יחזיר אותי למדמנת העיסוק האובססיבי בתופעה של בלוג הסחים. היו לי כמה שיחות המשך לדיון הזה. שיחות שיצאתי מהן חמוש בתובנה כלשהי. חשבתי פתאום שהייתי לא בסדר. חשבתי על זה שהדברים שכתבתי, הטון שבחרתי, היו נחרצים מידי, אישיים מידי, פוגעים. נזכרתי בדברי שטות שכתבתי פעם סביב התמודדות בכוכב נולד שטרחתי לטעון בהרים של משמעות סמלית, מתעלם מאנשים בני עשרים פלוס מינוס שרק רוצים להגשים חלום.
אז משהו דומה קרה לי גם עם בלוג הסחים, ההרגשה הזו שמישהו קרא את המלים שלי, מלים ששוב התעקשו להעמיס יותר מידי משמעות על פרויקט קצת מטופש בכוונה, לפעמים מצחיק מאוד, שיש יותר סיכוי שאני, במלים האלה, הצלחתי לפגוע במישהו משיש סיכוי שמישהו באמת ובתמים נפגע מכך שאיזו תמונה מעמוד הפייסבוק שלו מצאה את עצמה תחת כותרת של “סחים, הם…” בכל מקרה, חשבתי כאמור, לשם אני לא חוזר.
אבל אז הגיעה הכתבה הזו ב”העיר” (לא בטוח שכתבה היא המילה המדוייקת, אבל ניחא) כולל
עם הזמן אף קם ל"סחים" נמסיס – בלוג מתחרה בשם "צחים", שאותו כותב בעל הבלוג האנונימי "תודעה כוזבת". כיאה לכל דבר שקשור לבלוג ה"סחים", גם לגבי הטייק אוף קשה לקבוע אם הוא נעשה במודע או שהוא באמת בז למתחריו (מפעיל "סחים" כתב עליו: "הקים אותו האיש שלא ממש אוהב אותנו"). כך או כך, הבלוג מציג אזכורים ותמונות מהרשת של כל מיני אנשים בשם צחי, בצעד שאמור להגחיך את איתור ה"סחים" בבלוג המקורי.
ואף תגובה של מפעילי בלוג הסחים בעניין
אנחנו אוהבים את הבלוג 'צחים' ומפרגנים ליוזמים שלו, קצת כמו שמפרגנים לילד מתקשה ודחוי.
לא, לא זה מה שהחזיר אותי פנימה.
אבל בפייסבוק התחילו להתפתח דיונים בנושא, ובאחד מהם, אמרה רעות
אבל בסוף היום אני חושבת שמה שניתאי כתב בזמנו היה הכי קרוב לאמת. נדמה לי שעצם העובדה שלא מעט אנשים הבינו מיידית את כוונת המושג והתחילו להשתמש בו מעידה על כך שבהחלט יש כאן משהו. משהו שמזכיר לי את השופליפטרים של העולם או המיסשייפס, מיסטייקס, מיספיטס. עם זאת, הדיון שאלי העלה בזמנו על גיקים נ' חנונים גם רלוונטי לכאן לדעתי.
ואז הבנתי.
הבנתי שסדרת קלאסה אחרת, שנולדה, מסיבות אחרות לחלוטין, לכאורה לפחות, שלושה ימים אחרי הפוסט הראשון שכתבתי על בלוג הסחים, עוסקת בדיוק באותו נושא. אולי זו הגזמה, אולי נכון יותר יהיה לומר שהיא עוסקת, או לפחות מרחפת ליד הנושא האמיתי שבלוג הסחים יכול היה לעסוק בו, משהו קרוב יותר לתיאור של נתאי שרעות הזכירה. משהו שמדבר על תופעת הסחיות כחלק משרטוט מחודש של קווי השבר בחברה, שמגדיר מחדש מעמדות, אולי אפילו רומז לכיוון של מאבק מעמדי בחברה שבה מעמד כבר הפכה לכאורה למילה מוקצה מחמת מיאוס (ולראיה: המעמד היחיד שמותר לכנות אותו כך במפורש הוא “מעמד הביניים”. האחרים הם מגזרים או עשירונים או אלפיונים). במלים אחרות, כל פולמוס הסחים, אם היה אפשר לכוון אותו למקום הנכון הוא בדיוק החומר שממנו רקח ג’רוויס קוקר לפני חמש עשרה שנים את תקליט הניינטיז המושלם, Different Class.
פתאום נזכרתי שכבר יש לי תכנית ישנה, קצת יותר ישנה מהבלוג הזה, לכתוב משהו שייקרא “הארכיאולוגיה של הניינטיז” על הטרילוגיה של פאלפ שהגדירה עבורי את העשור ההוא. אז הנה מגיע חלק ממנו, ממש בקרוב.
Related posts:
18 ביולי, 2010 בשעה 20:15
אני אסתכן בלהשמע קצת מרקסיסט, אבל יש משהו מאוד חסר בהסתכלות על הסחיות כקו המשבר המעמדי של ימינו. אין לי ספק שהמושג הזה חשוב ומשמעותי, אבל רק בתולדות ההגמוניה הישראלית. מדובר כאן בשבר שקורה רק בצד אחד של הקו המעמדי המהותי.
היחידים שאכפת להם מהסחיות, או מההיפסטריות, הם האנשים שמרכיבים את מעמד הביניים והמעמד הגבוהה – התל אביבים שרוצים להגחיך את הקיבוצניקים והמושבניקים שרוצים לרדת על תל אביבים.
בעצם המאבק כאן הוא על האופי של ההגמוניה, ובדרכו הוא ההמשך של המאבק העירוני-קיבוצניקי שנמצא כאן כבר נצח או נצחיים.
במקומות שמגדירים את הגבולות של ההגמוניה (בישובים הערביים, בעיריות הפיתוח, במרכזי הקליטה) המושגים האלו חסרי משמעות (בינתיים). אם כבר אז זה הוא קו שבר משמעותי הרבה יותר – הקו שבין אנשים שיש להם את הפנאי הנפשי ואת ההון התרבותי כדי לשאול האם הם סחים, והאנשים שזה פשוט לא רלוונטי כלפיהם.
[להגיב לתגובה זו]
אבנר קשתן Reply:
יולי 18th, 2010 at 23:09
יש לי קצת בעיה עם המונח "קו מעמדי מהותי". אני מבין את הטענה שהיחסים המעמדיים בין ההגמוניה היהודית-אשכנזית לקבוצות אחרות היא מרכזית בהוויה הישראלית, וחשובה. אבל אני לא מבין למה זה פוסל התעסקות בהבדלים מעמדיים אחרים, אפילו אם הם מדברים רק על תתי-מעמדות בתוך ההגמוניה. להגיד שיש משהו חסר בניתוח מעמדי בגלל שהוא לא מתייחס לקיטוב עם המעמדות הנמוכים, המהותיים יותר בתפיסה המרקסיסטית, נשמע לי קצת דוגמטי. כמו מישהו שיטען שאי אפשר להתייחס למצוקת בעלי העסקים הקטנים (נגיד) כשיש עוולות גדולות הרבה יותר, כמו הכיבוש.
ניתוח מעמדי יכול להתמקד ברמת המיקרו, בדיוק כמו ברמת המאקרו.
[להגיב לתגובה זו]
אורן ווילקינס ירמיה Reply:
יולי 19th, 2010 at 9:19
אני לא חושב שיש טעם בפגם בהתעסקות בקו ההיפסטרי-סחי, אני פשוט לא חושב שמדובר כאן ביחסיים מעמדיים. זה לא שאחת מהקבוצות נמצאת גבוהה יותר באיזושהי היררכיה חברתית. שתי הקבוצות האלו נמצאות באותו מעמד, רבות על האופי שלו, וזהו.
זה לא שאין כאן מאבק, הוא פשוט לא מעמדי.
[להגיב לתגובה זו]
אורן ווילקינס ירמיה Reply:
יולי 19th, 2010 at 9:20
* גבוה
יובל Reply:
יולי 19th, 2010 at 10:30
אורן -
המאבק האנטי-סחי יכול להיות מאבק בעל רלבנטיות מעמדית גם בלי שהוא יעסיק או יטריד אנשים ממעמדות לא הגמוניים. באותה מידה גם מאבקים בין גישות כלכליות שונות מתרחשים בדרך כלל בתוך ההגמוניה. כפי שכתבת – דרוש פנאי והון תרבותי ברמה מסוימת כדי לדון בדברים כאלו.
באופן טבעי, מי שמשתכר אל צרור נקוב לא יתעניין בדקויות הנובעות מהבחירה לנעול קרוקס, ומי שצו הריסה מרחף מעל ביתו לא ישאל את עצמו מה הומי באבא היה אומר על זה. יש להם דברים שיותר מטרידים אותם ברמה המיידית.
העובדה שהדיון מתקיים בתוך אותו מעמד לא מגבילה את המשמעות שלו למעמד זה בלבד.
[להגיב לתגובה זו]
אורן ווילקינס ירמיה Reply:
יולי 19th, 2010 at 10:43
נראה לי שכאן אנחנו חלוקים. נכון שאם הדיון הזה ימשך (והו-הו, נראה שהוא ימשך) הוא גם יחלחל למעמדות אחרים. אבל הוא יחלחל בתור סמן סטטוס, בתור חותמת שאומרת "אני חלק מהדיון, אני חלק מההגמוניה".
בכך הוא בעצם לא ישנה שום דבר במבנה המעמדי אלא רק ישחזר ויאשש אותו.
אפשר לראות דוגמה לא כזו ישנה לחילחול כזה בתרבות הפריקיות ז"ל. התרבות הזו התחילה בתוך ההגמוניה המבוססת, והגיע בסופו של דבר למעמד התחתון. אבל כשהיא הגיעה לשם המשמעות היחידה של להיות פריק הייתה להתנגד לסביבה המיידית שלך. כלומר שמתי שזה הגיע לאשדוד המשמעות היחידה של להיות פריק הייתה להתנגד לאשדוד. בכך הדיון שימש ככלי לקואפטציה של גורמי השוליים הפריקים באשדוד, ונתינת תשתית חברתית למעבר שלהם מהקהילה בה הם חיו לתל אביב, שם הם היו יכולים לחיות כפריקים בשקט, בעוד המעמד התחתון נשאר בדיוק באותו מצב.
[להגיב לתגובה זו]
יובל Reply:
יולי 19th, 2010 at 11:04
אני רק ציינתי שהעובדה שהדיון לא מעניין אנשים שנמצאים מחוץ לקבוצה ההגמונית המבוססת לא אומרת שאין לו משמעות מעמדית. השאלה היא האם המאבק הזה הוא מאבק סגנוני ואפנתי בלבד (כפי שאתה טוען) או שיש לו גם ממדים מעמדיים, פוליטיים וכלכליים (כפי ששחר טוען, אם הבנתי נכון).
18 ביולי, 2010 בשעה 20:32
אורן: שמע, קוראים לבלוג הזה תודעה כוזבת. קשה לי לחשוב שלהישמע מרקסיסט זו סכנה כאן.
בכל מקרה, אתה כמובן צודק ברמה אחת, והיא ככל הנראה הכי מהותית. כל הדיון הזה מתנהל בתוך מרחב מאוד מפונק כלכלית שיכול לעסוק בו.
אני חושב גם שהדיון, כפי שהוא מתעצב דרך בלוג הסחים ועכשיו דרך הכתבה ב"העיר" בהחלט מושך לכיוון הזה.
אבל אני חושב שזה לא הכיוון ההכרחי, ואני מקווה להסביר את עצמי טוב יותר בפוסט הבא. אני חושב שאני מתחיל להבין את הסנטימנט האנטי-סחי, ושיש בו משהו יותר עמוק מלבוז למי שאוהב מיינסטרים. בקצרה, התזה המעמדית שתישטח דרך התייחסויות ל-Different Class היא שהאנטי-סחיות היא יציאה כנגד ההסתפקות ב"לחם ושעשועים" או בהצלחה כלכלית צנועה (כזו של מעמד הביניים המבוסס). במובן הזה האנטי-סחיות היא חשובה. אבל, כמובן, מלאת סתירות פנימיות, בדיוק כמו שנתאי תיאר.
טוב, נו, אני אצטרך ממש לכתוב את הפוסט הזה מתישהו בימים הקרובים.
[להגיב לתגובה זו]
אורן ווילקינס ירמיה Reply:
יולי 18th, 2010 at 21:11
אני מסכים שאווירת האנטי-סחיות היא ביטוי של חוסר שביעות רצון עם המצב החברתי הקיים. אני חושב שאווירה הזו מתקיימת בגלל שישראל מלאה באנשים (ברובם יהודים ממעמד הביניים והמעמד הגבוה) שמרגישים שיש צורך בשינוי חברתי מהותי, אבל מפחדים מדי שיתפסו אותם כאנשים פוליטים (טפו!) או אקטיביסטים (טפו! טפו!) מכדי לחבר את חוסר שביעות הרצון שלהם ובין המצב החברתי שמקיף אותם.
אותם אנשים מחפשים לעצמם מאבק חברתי שלא ימצב אותם מחוץ לאזור הנוחות שלהם דרכו הם יכלו לפרוק את חוסר השביעות שלהם. על סמך התיעול הזהמאבקים הזויים וסהרוריים כמו האנטי-סחיות (ובאופן אירוני, גם המאבק לשחרור גלעד שליט בכל מחיר) קמים ומתקיימים.
[להגיב לתגובה זו]
שחר Reply:
יולי 18th, 2010 at 21:18
וואלה, שכחתי שיש לי כאן אפשרות להגיב לתגובות. לא נורא. יותר מידי תוספים התקנתי פה בזמן האחרון.
בכל מקרה, אני חושב שהמאבק האנטי-סחי, אם יש כזה, הוא מגוחך כמובן, אבל לסנטימנט האנטי-סחי יש, כמו שאני רואה אותו עכשיו, משמעות חברתית שחורגת בהרבה מהמעגל המצומצם של מי שמפעיל את בלוג הסחים והחברים שלו.
יכול להיות שאני טועה. יכול מאוד להיות אפילו.
הנקודה היא שמאז תחילת הדיון אני מסתובב כל הזמן בתחושה שאני ככל הנראה מפספס כאן משהו. כל הזמן התחושה שיש באנטי-סחיות משהו שכן אמור לדבר אליי, אבל מומש בצורה בעייתית בבלוג (ובצורה בעייתית הרבה יותר בכתבה). אז עכשיו נדמה לי שהבנתי סוף סוף, ואני מנסה להסביר לעצמי.
[להגיב לתגובה זו]
oranger Reply:
יולי 19th, 2010 at 14:14
אני מתלבטת אם זה מעיד על אנשים שמרגישים שיש צורך בשינוי חברתי מהותי ומפחדים מאמירה משמעותית ומסתפקים בצורות מחאה כאלה – ואז אפשר אולי לראות סממנים חיוביים במגמה הזו, שמקרבת אותנו למשהו;
או שצורות המחאה הללו רק מרחיקות את המחאה החברתית האמיתית. האם המחאות לייט הללו, מחאות קונצנזוס, אינן בעצם על תקן תורמות ליצירת אשליה של עשייה ומעורבות? גם אם יש תחושה בציבור שדברים הם לא כמו שהם צריכים להיות, הסדר החברתי הקיים לא מאוים כשהתחושה מביאה אנשים לעיסוק בסחיות או בגלעד שליט או בכל דבר שבמודע או לא נמנע מנקיטת עמדה פוליטית משמעותית.
יש חוסר שביעות רצון. ולא הבנתי מהודעתך האם אתה סבור שאנשים מקשרים את זה למצב החברתי אך מפחדים להביע זאת, או שהם אינם מקשרים זאת כלל.
כך או אחרת, אני חוששת שיש כאן הרחבה של רעיון ה"לחם ושעשועים". כי אני נוטה לתייג את ההתמודדות עם אי שביעות הרצון המדוברת תחת ה"שעשועים". סליחה על הפסימיות.
כשהמחאה נראית כמו פעילות פנאי בלתי מחייבת (רק בתוספת חשיבות לא מבוססת) אז היא משפיעה בהתאם. כשאנשים עושים כלום שרק נותן להם תחושה שהם עושים משהו, באותה מידה הם יכלו לנצל את הזמן כדי לצפות במונדיאל על מסך הטלוויזיה הענק והדקיק החדש שלהם.
ויחסכו מהם ומסביבתם היותר מודעת את האשליות שיש בקיעים בחומת חוסר המודעות הישראלית.
[להגיב לתגובה זו]
18 ביולי, 2010 בשעה 22:55
אני די מסתייגת מהנטיה של יותר מדי אנשים לנסות להפוך את זה לדיון על מעמדות סוציו-אקונומיים וכדומה. אחרי שכתבתי את התגובה ההיא לשחר בפייסבוק גם חשבתי על זה שדבריי אמורים להשתמע ככה בלי כוונה. ג'רביס קוקר ומוריסי כתבו ממקום של מאבק מעמדי, אבל עם כל הכבוד ישראל אינה אנגליה (ובנושא הזה, טובה שכך) ודיון הסחים מתפספס עד מאד לדעתי ברגע שמתעקשים להפוך אותו לדיון על "הבועה התל אביבית".
הפילוג מבחינתי הוא הרבה יותר בסיסי, ונוגע אפילו לקבוצות החברתיות שרואים ילדים מתחלקים אליהן עוד בבית ספר.
אפשר לגור במרכז תל אביב ולהיות סחי לכל דבר ועניין, ולחילופין אפשר להיות פועל בניין בבאר שבע ולא סחי. זה עניין של הלך רוח, לא של מעמדות אמיתיים. בהתאם לכך, למרות שאפשר לקרוא את הטקסטים של קוקר כהתרסה של מעמד הפועלים או המעמד הבינוני-נמוך כנגד מעמד הביניים באנגליה (ואני מכירה כמה אנגלים שמתייחסים לזה כך) זה לא מקרי שהוא בחר לקרוא לאלבום ההוא דווקא "מעמד אחר".
[להגיב לתגובה זו]
שחר Reply:
יולי 18th, 2010 at 23:06
אני איתך, פחות או יותר. לכן אמרתי "משהו שמדבר על תופעת הסחיות כחלק משרטוט מחודש של קווי השבר בחברה, שמגדיר מחדש מעמדות". כי ההגדרות המעמדיות הישנות באמת פחות רלוונטיות.
אבל זה לא אומר שאין מעמדות.
האנטי-סחיות, כמו שאני רואה אתה עכשיו מתפתחת אצל צעירים משכילים (St. Martin's College נניח) שיודעים שהחלום הבורגני של מעמד הביניים בהישג ידם, אבל בוחרים לוותר עליו (זמנית לפחות). האם הם רוצים יותר ולכן בזים לאפשרות הזאת? יכול להיות. אבל אולי, כאמור, יש כאן הזדמנות למשהו מעניין יותר. שוב, אני חושב שזו לא אידאולוגיה מגובשת, שבסנטימנט הזה יש הרבה מאוד סתירות פנימיות, אבל מצד שני, אני חושב שאני מתחיל להבין למה הוא דיבר אליי (ולפיכך גם למה המימוש שלו בבלוג ממש אכזב והכעיס אותי).
[להגיב לתגובה זו]
19 ביולי, 2010 בשעה 1:09
מהקטעים שקראתי מהכתבה בהעיר הבנתי שיש שם מגמה להשטיח את עניין הסחים ולהפוך את זה לעוד משהו אופנתי / סטייליסטי כמו היפסטרים / חנונים / אימו / וכדומה, בעוד שהמפתח הוא בעומק העניין. לכן יש את כל התמיהות: אני לובש פוקס, ויש לי אייפון, זה אומר שאני סחי?
אני חושב שזה עניין של (העדר) מצפן פנימי, עומק מסויים ובעיקר מודעות עצמית. לכן זה צץ בעת שכל הגבולות בחברה שלנו נפרצים, והכל נסחף לתוך אורגיה של גזענות, נובורישיות, בורות וטעם רע.
[להגיב לתגובה זו]
שחר Reply:
יולי 19th, 2010 at 9:15
עם כל הרצון הטוב, ולמרות ש"עיניי נפקחו" לראות משהו מהותי יותר מאחורי האנטי-סחיות אני לא בטוח שצריך להאשים את הכתבה ב"העיר" בהשטחה של העניין. נדמה לי שחלק ניכר מההתייחסות לנושא עד כה הייתה בדיוק בקו הזה. אולי בלי רשימה מפורטת כל כך כמו ב"העיר", אבל בהחלט באותו כיוון.
[להגיב לתגובה זו]
העלמה עפרונית Reply:
יולי 19th, 2010 at 21:03
הרושם שאני קיבלתי הוא שאם רוצים לראות בסחיות מייצג של משהו מהותי ועמוק יותר מאשר "מי שהם לא אנחנו", הוא שמדובר באותם אנשים שמאמצים את המוסכמות ולא מנסים לערער על הסדר הקיים או לחרוג ממנו (ולכן זה לא רלוונטי אם לשלום חנוך עצמו יש שירי מחאה והוא לא היסס לחרוג מהקו המוזיקלי הקובע של תקופתו (ובכך נכלל ברשימה המבוקשת של "אנטי סחים", כיוון שמרגע שהוא נהיה זמר-קונצנזוסיאלי, מי ששומע אותו שוחה בסחיותו (נניח)).
_____
העלמה עפרונית, דווקא אוהבת את שאלום, ואת שלמה. ואת ברי ואהוד גם.
[להגיב לתגובה זו]
19 ביולי, 2010 בשעה 13:06
סחים. הם גורמים לך לשתוק או להסביר/"לנקות" את עצמך.
נדמה לי, לאחר קריאה של כמה מהדיונים המרכזיים שהיו בעניין (פה, אצל ניתאי, אצל אלי), שזה מה שקורה וזה מה שמרגיז -
יש כאן מלכודת:
מי שהוא סחי (מה שזה לא יהיה, אבל בגדול – מי שאינו מבין שמדברים עליו כשאומרים "סחי"…), לא יבין את הבדיחה (על חשבונו) ולא ישתתף במטא-דיון שנוצר על מיהו ומהו הסחי.
כפי שכבר נכתב, צוות הטמבלר לא רוצה דיון בסחים. הוא רוצה את הסמכות הבלעדית להגדיר אותם ולהצביע עליהם. כי מעבר לכך זה כבר לא כיף.
מי שהוא לא סחי ומעוניין בדיון, נופל למלכודת: כדי להשתתף צריך "להוכיח" – באופן אירוני ומודע לעצמו, כמובן – שאתה לא סחי בעצמך. או זה או לשתוק. בשני המקרים נכנעים לכללי המשחק של מפעילי הטמבלר בגלל הרצון להימנע מהתיוג כסחי…
המצב שנוצר הוא מגוחך להפליא. הסחים ממשיכים בסחיותם מעוררת הקנאה וחסרת המודעות והדאגות, ומי שמזהה את התופעה ובהכרח אינו נמנה עליה – הוא זה שצריך "להוכיח" שאינו סחי…
שאלו יהיו דאגותינו.
—
הכותבת אינה סחית.
[להגיב לתגובה זו]
19 ביולי, 2010 בשעה 21:05
"הקוליות" של סצנת הטוויטר בישראל היא הכי סחי שיש
[להגיב לתגובה זו]
שחר Reply:
יולי 21st, 2010 at 11:15
אני חושב שמפעילי טאמבלר הסחים יסכימו איתך.
[להגיב לתגובה זו]
20 ביולי, 2010 בשעה 16:04
לא הצלחתי לרדת לעומק דעתו של הפוסט אבל ביחס לתגובות:
כמוך יש לי סנטימנט "אנטי סחי" מאוד חזק יותר מהכל,שמציף אותי בייאוש ציניות ופסימיות ,ושוב כמוך(כותב הבלוג) גם אני לא מתחבר לדרך הייצוג שלו בטאמבלר הנ"ל.
הבעיה המהותית של הטמבלר הוא שברובו ההתנהלות שמניעה אותו לקוחה מעולם המושגים הפסיכולוגי ולא האידיאולוגי: אני יותר טוב מ,אני בז ל,אני הכי טוב אני מגדיר את עצמי ביחס לאפסיות של האחר הסחי.הדיון (לא בטמבלר, הכללי)צריך להיות על שורשי הגועל והרדידות הסחיים,ועל האלטנטיבה והשינוי הדרושים,לא להגדיר את עצמך דרך ההתנשאות אלא דרך האלטנטיבה שאתה מציע.הטמבלר מתעסק יותר במטא מגניבות במובן הכי אובססיבי ומגעיל.
באשר לטיעונים בתגובות העליונות על מאבק בין שתי קבוצות,למצער אין מאבק: ההגמוניה היא 90% "סחית" קונפורמסטית ,עדרית,חושבת אם הבטן והמבושים ולא עם השכל.אין פה איזשהו שיח מאבק או דילאקטיקה בין שתי החלופות כביכול.כי אין פרופציה בגודל ובייצוג של שתי הקבוצות לכאורה בחברה הישראלית:כאשר האנטי "סחי",האדם החושב/מורד נקרא לו-הוא אחוז שולי ממנו,ומאבד אט אט את שליטתו גם באמצעי הייצור והתקשורת.
אם נחזור לעולם הפסיכולוגיה-אני חושב שהדיאלוג שלי עם עולם הסחי(בשווא הפעם) מביאה אותי לעיתים אל נקודות של בושה או שנאה עצמית אל מול מי שאני בגלל שהעדר הסחי מתייחס אליו בכזו אלימות ומייחס אליו תכונות כאלה קשות.
וזה המטבע הפוליטי שעליו משחקת תנועת השמאל הלאומי,ולפניה שינוי.
[להגיב לתגובה זו]
21 ביולי, 2010 בשעה 10:49
להבנתי, האתר האנטי-סחי הוא אקסטנציה של האסכולה הביקורתנית באוניברסיטאות כפי שהיא מתבטאת בימינו: העושים והטועים (הרוב הסחי) עומדים למשפט תמידי של המבקרים והצודקים (האנטי-סחים). המבקרים לא עושים דבר כדי להציע חלופה אמיתית למצב שהם מבקרים, כי הם לא נדרשים לכך. לבקר זה הרי ממש קל, גם ללעוג. תמיד תמצא משהו שלילי אם תחפש. המבקרים גם לא ממש נדרשים ליצירתיות, הם פשוט אומרים על כל דבר שהרוב לכאורה בעדו – שהוא רע. אין ספק, אינטלקט אקדמי במיטבו.
להפגין ולכתוב בלוגים נחשב יותר בצד של הביקורת בעיניי, אם כי יש בכתיבת הבלוג עשייה אישית גדולה יותר, וגם תרומה רבה יותר לתרבות ולדמוקרטיה רבה יותר ממה שקורה באוניברסיטאות.
שימו לב שבבלוגים ביקורתיים רבים בבלוגוספירה אין הצעת חלופות ישימות למצב שאותו הם מבקרים. אם הבלוגר יטרח ויציע חלופה לא ישימה או בעייתית מאוד (מדינה דו-לאומית חילונית נגיד) ולא יטרח להסביר איך פתרון הקסם הזה הולך לקרות מעצמו, הוא לרוב יקטול גם את מבקריו (הם הרי "סחים", "גזענים", "שמאל לאומי", "ציוניים" או סתם השטן בהתגלמותו). אין תחושה של קשב לקוראים ברוב הבלוגים שאני קוראת. סליחה, רוב הבלוגים שקראתי והפסקתי לקרוא. הפסקתי כי נמאס לי מחוסר הדיון הזה.
במילים אחרות, בלוג הסחים הדגיש את מה שעומד בבסיס בלוגים רבים בבלוגוספירה הישראלית: חוסר קשב, חוסר דיון וחוסר אמפטיה של מבקרי תרבות, ציונות ומוזיקה (אולי גם קולנוע וספרות, אין לי מושג). רבים מהם מזניחים באופן שיטתי את התפקיד העקרוני והחשוב שלקחו על עצמם, ובוחרים בלהיות שנונים וצודקים. אם הם יבקרו באמת ולא מתוך רוע והתעלמות הם עוד יצטרכו לדון (כן, גם להקשיב ולהסביר בנימוס) עם אנשים מחוץ למילייה המצומצם שלהם, וזה כבר יהיה ממש מגעיל כי מדובר בסחים או בציונים. פיכסה.
כפי שהבנת, אני חושבת שביקורת היא דבר חיוני והכרחי (הרגשתי צורך לכתוב את המשפט הזה כדי שלא אקטל כאן בתור פשיסטית או מקארתיסטית או משהו). הדרך שבה ביקורת נעשית היום בבלוגוספריה וגם בעיתונות באופן חלקי היא מכוערת, לא תורמת דבר לדיון ציבורי ואף מחרבת את מה שנשאר ממנו.
עצם הביקורת הפכה להיות הדבר שמוציא – את המבקרים, בעיני המבקרים – מן הכלל.
כבר נאמר על האח הרשע בהגדה של פסח: "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר."
[להגיב לתגובה זו]
שחר Reply:
יולי 21st, 2010 at 11:17
אבל איך נפלת בסוף עם דוגמא מהמקורות, זה אפילו יותר גרוע מלהיות סחי או ציוני.
בכל מקרה, אני לחלוטין לא בטוח שאני מסכים לגבי תיאור הדינמיקה הזו. כן, זה תיאור מדוייק של לא מעט בלוגים, ובמובן הזה בלוג הסחים הוא במידת מה הקצנה מרתקת של הדינמיקה. אבל יש לא מעט בלוגים שאני אוהב לקרוא ושלא נופלים לדינמיקה הזו.
[להגיב לתגובה זו]
שירה מעלות Reply:
יולי 21st, 2010 at 16:49
לא חושבת שזו נפילה. אבל בתור סחית וציונית אני כנראה גם חסרת מודעות, גם לא רגישה לדקויות וגם לא מאוד חכמה.
[להגיב לתגובה זו]
22 ביולי, 2010 בשעה 11:20
לא הכרתי את המונח הזה, עד אתמול, כשנתקלתי בו לראשונה בפוסט של חגי מטר בפייסבוק, ומישהו שם השתמש במונח. גיגלתי, הגעתי לאתר, ולמדתי דברים חדשים:
מי הוא סחי?
סחי הוא מי שחובש קסדה, הוא וילדו הקטן.
סחים הם אנשים שמרשים לעצמם להשתטות מול המצלמה עם חברים: במסיבות, על החוף, בטיולים.
סחית היא מי שמימנה טיול לברצלונה לבנה וחברתו, וביקשה ממנו, במייל פולני משהו, שיקנה בברצלונה מתנה לחברתו. נורא ואיום.
סחי הוא כל מי שגר מחוץ לתל אביב.
כל מי שיש לו ילדים.
כל מי שמעז גם לגור מחוץ לתל אביב, גם להביא ילדים לעולם, וגם להזמין את חבריו הרווקים לבוא אליו (בעצם, די בסעיף אחד כדי להיות סחי).
כל מי ששומע מוזיקה ישראלית.
מי אינו סחי?
לא-סחי הוא מיזנטרופ.
לא-סחי לעולם לא ירשה לעצמו להשתטות מול המצלמה.
למעשה, לא-סחי לעולם לא ינציח כיף עם חברים ומשפחה במצלמה.
אחרים עלולים עוד לחשוב עליו שהוא סחי.
לא-סחי תמיד יקפיד להראות כאילו הוא ממש, אבל ממש לא נהנה.
לא-סחי יוריד תמונות של אחרים מהפייסבוק, אותם הם חלקו עם חבריהם אבל נכשלו לעקוב אחרי הגדרות האבטחה הנפרצות לבקרים של פייסבוק, וישים אותם ללעג ולצחוק.
לא-סחי יעלה לרשת תמונות מסך של מייל אישי שכתבה אם לבנה, על מנת לשים אותה ללעג, ואפילו לא יטרח למחוק את שמה.
לא-סחי סבור שכל מי שאינו הוא עצמו 5 חבריו, הוא סחי.
לא-סחי הוא מי שגם בשנות ה-20 שלו, עדיין תקוע מנטלית בגיל 16.
[להגיב לתגובה זו]
שחר Reply:
יולי 22nd, 2010 at 11:27
מצטער שנאלצת להיחשף לכל העניין הזה. באמת חבל על המאמץ, אני פשוט כבר עמוק מידי בפנים, מאוחר מכדי לסגת.
אבל, כל מה שכתבת, מה שגם אני כתבתי בעבר, יוצא מנקודת ההנחה שאנחנו נותנים למפעילי הבלוג ההוא להגדיר לנו מי ומה הוא סחי. אני חושב שזה ויתור מראש על דיון שדווקא כן יכול להיות מעניין.
[להגיב לתגובה זו]
22 ביולי, 2010 בשעה 11:47
סחי במקור זה מי שלא ממוסטל כרגע. למה בכלל צריך להכנס לדיון "מי הוא סחי"? מה קרה לחיה ותן לחיות, לאי ההתערבות בענייניהם של אנשים אחרים, כל עוד הם לא מבקשים את זה וכל עוד הם לא מפריעים לאחרים?
[להגיב לתגובה זו]
שחר Reply:
יולי 22nd, 2010 at 11:50
הדיון המעניין, שאני עדיין תוהה אם באמת יכול להתקיים, אינו בשאלה מי הוא סחי ומי הוא לא. זה באמת דבילי. אבל יכול להיות שדין ב"סחיות" ובסטימנט האנטי-סחי יכול להיות פורה. כאמור, אני עדיין לא בטוח, זו גם הסיבה המרכזית (או אחת מהן) לכך שפוסט ההמשך מתעכב.
[להגיב לתגובה זו]
31 ביולי, 2011 בשעה 17:56
[...] הבטחתי, ואני מתחיל לקיים. [...]