ראש הפאנקתאון
24 במאי, 2007
אשליות הבלוגוספירה, בלוגרול, מוזיקה, מיתוסים, סיפור, פנטזיה, פרויקט כתיבה קבוצתית
דממה דקהפרויקט הכתיבה הקבוצתית שעליו הכריזה חנית הזכיר לי פרויקט משלי שבמסגרתו תכננתי להעלות לכאן סיפורים ששלחתי בעבר לתחרויות הסיפורים השונות של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה (עד כה הועלה סיפור אחד בלבד). הסיפור הבא נשלח לתחרות מיתוסיפור שנושאה, כמובן, היה מיתוסים, ומכאן הקשר לפרויקט של חנית.
כמו כן, סדרת הפוסטים שחנית התחילה בנוגע לבלוגים ומיתוסים הזכירה לי את סדרת 'אשליות הבלוגוספירה' שלי המונה עד כה שני פוסטים בלבד, וצפויה להתרחב בקרוב.
את הדרך חזרה מהאולפן עושה ג'וני בוולוו המשפחתית. כבר אתמול בערב הוא התקשר להפקה וביקש שלא ישלחו אליו מונית בבוקר. יש משהו בנהיגה שעוזר לו לסדר את המחשבות. עוד יום של צילומים נמתח מעבר לצפוי. שוב הוא סיפק את הסחורה הקבועה שלו, גלגולי עיניים תכופים, עוויתות פתאומיות, הקול שמדלג בפתאומיות בין לחישה לצרחה לחרחור. זה מה שרוצים ממנו, כבר שלושים שנים, אז הוא נותן להם, שייהנו. בין גימיק לגימיק הוא מנסה לשמר משהו אמיתי, להעביר את הזעם והזוהמה ההם גם כשהוא מדבר על זן אקזוטי של עכבישים בסכנת הכחדה. ברגעים נדירים של כנות הוא יודע שהוא משלה את עצמו.
תל-אביב, נווה שרת
כבר כמה חודשים שואדים לא טורח להגיע לבית-הספר יותר מפעמיים בשבוע. ערמת המכתבים ממשרד המנהל לא ממש מעניינת אותו, גם לא את אמא שלו. מאז ההודעה ההיא על קיצוצים בחברה והבקשה שלא תתייצב לעבודה למחרת בבוקר היא מתקשה לצאת מהמיטה. מודה לאל בחיוך רפה על כל ערב שואדים מחליט לעשות בבית. אלה הימים שבהם צלחות וכוסות נאספות מכל החדרים ונשטפות, תלוליות אבק מטואטאות החוצה, חשבונות נשכחים משולמים. הימים האלה, שפערים הולכים ומתארכים נפערים ביניהם הם מה שמשווה למאורה שלה מראית של בית, לקיום שלה מראית של חיים. בסופו של ערב כזה ואדים נכנס אליה לחדר, מזיע ומותש, מנשק בעדינות את מצחה היבש, מתיישב לידה על המיטה עם ספר וקורא לה פושקין. עד שהיא נרדמת. בבוקר הוא כבר במקום אחר. בכיכר.
תל-אביב, כיכר דיזנגוף
כאן מתנהלים החיים האמיתיים שלו. כאן הוא לומד מחדש להאמין בבני אדם. כאן הוא חולק זוג אוזניות בלוי עם רווית, שומע בפעם הראשונה את המוזיקה, את הזעם והזוהמה, את הייאוש, ולא פחות ממנו את התקווה. במשך היום הם מגיעים והולכים, יש מי שממהר לארוחה משפחתית ויש מי שמחפש מקום לישון בו באותו לילה, אבל כאן, ברגעים המשותפים שלהם כולם שווים. תמיד יימצא מי שיחלוק סיגריות, מי שיביא בקבוק וודקה, לפעמים, בעיקר לקראת החגים, אפילו ויסקי. יש ימים שבהם רווית נשארת איתו לאורך כל הערב, לבד הם מתגנבים לחצר המוזנחת שליד הקולנוע, מחליפים את האוזניות ברמקולים ישנים מהמחשב של אמו ולצלילי המוזיקה מרשים לעצמם. בערבים אחרים הוא נכנס לחצר לבד, נצמד לקיר ומוציא מהתיק את המחשב. הרשת האלחוטית של בית הקפה זולגת אליו, אורח לא רצוי ולא מתוכנן. לאור פנסי הרחוב הוא קורא, אתרים, קבוצות דיון, חדרי צ'ט, שיתוף קבצים. לאט לאט הכל מתחבר, משהו עומד לקרות. כשהוא מגיע עם שני כרטיסי טיסה היא אפילו לא שואלת אותו מאיפה הכסף.
לונדון, סט. מרטינ'ס קולג'
ג'ארוויס מסתכל על השעון שבקדמת האולם בפעם העשירית, רבע שעה מתחילת ההרצאה. בזמן שהשקופיות מנסות להמחיש את המלים הוא נאלץ להודות שאין לו מושג מה קורה בשיעור. מילה אחת מיותמת כתובה באמצע הלוח – דאדא. הוא מגניב מבט לתיק מוודא שוב שהכל נמצא בפנים. משחזר את האי-מייל המפורט של ואדים. כולל התמונה המגוחכת שלו על גשר שער הזהב.
לוס אנג'לס, פעם שנייה
עוד פעם הוא נוהג את הדרך הביתה. נדמה שרק הנסיעות האלה משאירות אותו שפוי, אולי. בפנייה האחרונה היד נשלחת לשלט ונעצרת באמצע הדרך. הרגל נצמדת לדוושה, והמכונית מאיצה לתוך דלת המתכת הסגורה. ברגע האחרון הוא בולם אותה. נזק מינימלי, פנס אחד שבור. הוא יוצא בריצה נכנס לבית ומשתרע על הספה. כמה פעמים כבר היו פה צוותי צילום, תמיד מחפשים את הזווית שתדגיש כמה שיותר את הפאר המצועצע שמסביב, את הכרס שלו, והוא שיתף איתם פעולה. מגחיך את הפער שבין אז לעכשיו, בין מיתוס למציאות. הוא לא עומד בזה יותר, רגשות בלתי נסבלים מהדהדים בפער הזה, הלוך וחזור, מתגברים בכל פעם. הוא בולע שני כדורי שינה עם כוס ויסקי ומתמוטט.
ניו-יורק, צ'לסי הוטל
רווית יודעת שהיא לא הראשונה שעולה לכאן לרגל עם מעיל עור, סיכות ביטחון ונרות נשמה. גם פקידת הקבלה יודעת. אם הכל יצליח היא תהיה האחרונה. חדר 100 מחכה לה עם רוחות הרפאים שלו. היא מוציאה מהתיק את הספר, מתחילה להתוות סימנים על הרצפה ולמלמל. מעבר לים היא מסוגלת להרגיש את ג'ארוויס משלים אותה באולם ההופעות. שניהם מחכים עכשיו לואדים.
סן-פרנציסקו, ווינטרלנד
“Ever get the feeling you’ve been cheated?”
שלושים שנים אחרי, וואדים עוד שומע את הלחישה מהדהדת בין קירות האולם. בברכיים רועדות הוא מנסה להירגע, מברך את עצמו על ההתחמקות המוצלחת משני השומרים שבחוץ. אם שום דבר לא השתבש הכל מחכה רק לו. הוא מסדר את הנרות לפי הציור שבספר, מתווה דרכם את המעגל, מותח קווים מאחד לשני. הוא לא צריך את הספר כדי לזכור את הכל לפרטי פרטים. כבר שלושה שבועות שהוא חי רק את הרגע הזה. עם כל קו שהוא מותח הוא מרגיש את הזרמים. גל של אנרגיה מנקודת המוצא בלונדון לנקודת השפל שבה הוא עומד, משם לטרגדיה הסופית בניו-יורק, וחזרה ללונדון. עם כל מילה שהוא מוסיף המשולש הולך ומתעצם, הוא גומר לעבור על הטקסט פעם אחת, ומייד מתחיל את הפעם שנייה, שומע את רווית וג'ארוויס מצטרפים אליו. מישהו בחוץ מתחיל לדפוק על אחת הדלתות, אבל שלושת הקודקודים מאוחדים עכשיו. הדלת נפרצת, מאוחר מידי.
לוס-אנג'לס, פעם אחרונה.
מתוך שינה הוא מתחיל להתעוות על הספה, התמונות מתרוצצות מול העיניים שלו בקצב בלתי-אפשרי. אשתו מגיעה בריצה כשהוא מתחיל לצרוח. הוא מרגיש את האש שמעכלת אותו מבפנים, את הכרס וקפלי השומן נמסים מעליו וניגרים אל הרצפה, שנים של טיפולי שיניים יורדות לטמיון והריקבון ההוא שנתן לו אז שם פושה מחדש בחלל הפה, כל הדקירות והמכות מהימים הרחוקים ההם חוזרות עכשיו בסדרה מהירה של כאבים חדים. הוא מתעורר לגלות שזה לא חלום, אשתו נועצת מבט מבועת בצעיר שעומד מולה, זה שראתה בטלוויזיה לפני שלושים ואחת שנים. כשהוא יוצא החוצה די במבט אחד שלו להקפיא כל מי שמנסה להתקרב אליו. באמצע הרחוב הוא נעמד ומתחיל לצרוח “I am the Antichrist”, עם כל מילה שלו ניצתת אש בעוד בית. לפני שהוא מגיע לאמצע השיר שכונת היוקרה שלו כבר עולה כולה באש. הוא קיבל הזדמנות שנייה והפעם הוא לא מתכוון להתפשר.
הבהרות שהופיעו בסיפור המקורי:
ב-1975 נערכה ההופעה הראשונה של הסקס פיסטולס באולם הופעות בסט. מרטינ'ס קולג'. חמישה שירים מפתיחת ההופעה נותק זרם החשמל, אבל המהפכה כבר התחילה.
ב-1978 אל מול קהל עוין בווינטרלנד שבסן-פרנציסקו נערכה ההופעה האחרונה של הסקס פיסטולס, בסופה מלמל ג'וני רוטן לעבר הקהל “Ever get the feeling you’ve been cheated?”.
מאוחר יותר באותה שנה רצח חבר הלהקה סיד וישס את חברתו לחיים במלון צ'לסי שבני-יורק. עוד באותה שנה הספיק וישס למות ממנת יתר.
בימים אלה חי סולן הלהקה ג'וני ליידון (רוטן) בלוס אנג'לס ומנחה תכניות טלוויזיה בנושאי טבע.
הבהרות לפוסט הנוכחי:
הסיפור, כאמור, לא זכה בתחרות, כאן תמצאו את תוצאות התחרות.
ובמסגרת התגובות לתוצאות ניתן למצוא גם את הביקורת הבאה של אחד השופטים על הסיפור
ראש הפאנקתאון – זה כתוב טוב. יש שליטה חזקה בשפה, בתזמון ובעלילה. מה מציק לי? הסוף. ה-Antichrist. זה מגיע משום מקום וזה לא אמין. כל אחד מהקטעים הקודמים מעוגן במציאות, וזה היופי של הסיפור. מהרגע שהכישוף מתקיים, הסופר מרגיש שאין עוד צורך לעגן את הסיפור במציאות, וכך מאבד את הקוראים שלו. תבדוק אם קיימת דרך לכתוב את הסוף שרצית בתוך המציאות, ולא תוך התעלמות ממנה.
ביקורת שאני מוצא את עצמי מסכים איתה במידה רבה. אולי יום אחד אטרח לכתוב את הסיפור, ובעיקר את סופו, מחדש.
ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור.
Related posts:
