כיוון שהאפשרות עלתה מחדש, כאמור, הייתי צריך לגשש מעט בכיוון של פוסט דוקטורט. לא בטוח שזו המסגרת המתאימה ביותר. אנחנו, אחרי הכל, היינו כאן נטע זר. שני פיזיקאים עם רקע מתמטי מוגבל. חשוב היה להם לשמוע אותנו, אנחנו בעצם ממציאים עבורם בעיות חדשות לפתור, השערות חדשות להפריח, להוכיח או להפריך. אנחנו גם מעודדים אותם מעט, [...]
מסיבות טכניות מעצבנות למדי אני מתקשה להעביר תמונות מהטלפון למחשב כרגע, נסו לדמיין אותן בכל זאת. בהפסקת הצהריים, בין הרצאות לבין ארוחות, וביתר שאת בלילה, אחרי ארוחת הערב, הופך חדר האוכל לחלל שבין חדר עבודה משותף לבין מועדון חברתי. מדענים מכל העולם מתפזרים בין השולחנות, ניגשים לרגע לדוכן שבמרכז, חוטפים משהו קטן לאכול, קונים (או [...]
זה מוזר. מעל הכל ולפני הכל זה פשוט מוזר. פתאום, לשבוע, מה שנדמה היה שנחתם כבר מזמן חוזר להיות המרכז. תנודות קיצוניות בין רצון לחזור, ולו לזמן מוגבל, איזו התרגשות שכבר נשכחה למשמע בעיות פתוחות, לבין תחושת ההתחזות הגורפת של הפוסט הקודם. תנודות אחרות בין נסיון נואש לעקוב אחרי הרצאה מורכבת לבין מבט חיצוני שכולו [...]
ההזמנה הגיעה משום מקום. בכלל לא שמתי לב אליה בזמן אמת. אבל מישהו שפעם חשב שהמחקר שלי ראוי לניתוח מתמטי רציני זכר לי חסד. קשה לסרב להזמנות כאלה. עד שאמרתי כן הסתבר שמכסת המוזמנים כבר מלאה, ואז מישהו ביטל, וקיבלתי אישור. סדנא של שבוע. מכון מחקר מבודד בלב היער השחור. הוקם ב-1944, במסגרת מאמץ אחרון [...]
תאשימו את מרמיט, הכל בגללו. באמת. לא מזמן היתה לו סדרה של פוסטים בשם תחנות בזמן במסגרתה הוא העלה לבלוג קטעים מיומני נייר שניהל פעם, קצת לפני שהאינטרנט שינה את החוקים. קראתי את הקטעים האלה בתחושה מוזרה. היה יותר מידי מן המשותף בינינו, ברקע, בתחושות, במה שהוביל אותנו בתקופות כמעט מקבילות לכל מיני מקומות. אבל [...]
החופשה, חייבים להודות, היתה ארוכה פחות ממה שאפשר לחשוב. שניים מתוך שלושת ימי חול המועד היו בעצם “עסקים כרגיל”. קייטנה לגדולה, גן לקטנה. ואף על פי-כן, סוף שבוע של ארבעה ימים, הפוגה של יומיים, ואז סוף שבוע של חמישה ימים. זה לא מעט. זמן שאול אתמול בערב, כשהסוף כבר באוויר, טיילנו לאורך הים בנמל תל [...]
ביום שישי האחרון זה קרה, בסופן של עשרים ומשהו שנות חלום, חלום שהלך וקבר את עצמו בעוד ועוד שכבות של הגנה ושל אירוניה מודעת לעצמה, ובכל זאת נשאר שם. ביום שישי האחרון הגעתי לפרינט. לא כך זה אמור היה לקרות. לא כך זה אמור היה להיות. אבל ככה זה היה וככה זה קרה. אם יש [...]
גליונות נושא של הניו יורקר, אני כמעט משוכנע שכבר יצא לי לכתוב כאן פעם, מספקים לי תמיד הזדמנות לחשבון נפש. גליון רגיל, אקלקטי, תמיד אפשר לעבור איכשהו. למצוא את החלקים שמעניינים אותי יותר, להתעלם מהאחרים, לקרוא מה שהספקתי, ולהוסיף למדף בו מצטברים גליונות עבר, תוך שימור האשליה שיום אחד אולי עוד יישלף משם. זה תיאור [...]
אני מסתכל עכשיו על השבוע האחרון בבלוג הזה, שהיה שבוע פעיל למדי. ארבעה פוסטים. אני מסתכל על השבוע הזה ושמח להודות שאני מרוצה ממנו, גאה בו אפילו. הוא מתחיל בפוסט אווירתי שבמרכזו מתיחת ביקורת על התרבות שאנחנו חיים בה, ממשיך בפוסט של הרהורי הורות, חותך בחדות לפוסט פוליטי על הפרשה שהעסיקה את כולם, ואז נסגר [...]
את הקינה ההורית השחוקה, המתבקשת, המוצדקת, על הפער הבלתי-אפשרי בין ימי החופשה הספורים שנתונים לו לאדם בוגר בישראל לבין ההפוגות הנצחיות שמערכת החינוך שלנו לוקחת לעצמה תקראו במקומות אחרים. גם את הטרוניה החשובה כנגד תעשיית אטרקציות הקרטון התפלות שכל חג יוצר סביבו לא תמצאו כאן, חשובה ככל שתהיה.
22 בינו', 2011
