הקדמת מטא פומפוזית וסחית להפליא: הפרק הזה אמור היה להשתלב בסדרה במהלך כתיבתה. הוא מתאר, בלא מעט שינויים, אירוע אמיתי שקרה לי תוך כדי הכתיבה, רק שבעודי תוהה איפה ואיך לשלב אותו באה העלילה וחטפה את הסיפור לפרקי הסיום שלו. כמו שהבטחתי, הסוף הזה היה זמני.

בהתחלה בכלל לא שם לב לקיומו. פה ושם היו מגיעים אליו דרך נעקבים ציוצים עוצרי נשימה, אבל בכל פעם שרצה לבדוק את הנעקב הפוטנציאלי החדש מצא את הציוצים האלה טובעים בזרם של דיווחים לאקוניים על התפתחויות פיננסיות והפניות לניתוחים טכניים של מניות. הוא החליט לסמוך על נעקביו שיישאו לכיוונו את מה שחשוב, יסננו עבורו את הרעש.

לעוקב שעזב, חוטם

לעוקב שעזב: לא השתמשתי בקונדום

לעוקב שעזב: הלוואי שיהיו לך נמלים בבית

אבל באחת הפעמים בהן חזר על הטקס הזה משהו השתנה. תמונת הפרופיל, ליתר דיוק. מבט אחד בתמונה הממוזערת והוא נזרק שנים לאחור. יושב במרתף תל אביבי צפוף, תולה מבט משתאה בצעיר שעיניו רושפות. קורא שירה מהפכת קרביים מצרור דפים מקומטים. איך היה סורק אז את האותיות הקטנות של מדור הספרות המיותם, מחפש עוד ערב קריאת שירה, בודק בדקדקנות את שמות המשתתפים. יודע שיש שם אחד שיישא אותו לכל מקום, עלוב וזנוח ככל שיהיה.

לעוקב שעזב: וואללה יצאת בזמן

?לעוקב שעזב: אתה סקפטי או סתם קירח

לעוקב שעזב: באה אחת אחרת, יותר טובה, במקומך

הפעם הוא לא מהסס לרגע. מוסיף נעקב. על עדכוני המניות והמשבר הפיננסי יידע להתגבר לבד. הוא משתומם מול מספר העוקבים הנמוך, נחרד לגלות באופן ידוע מראש שרובם בכלל חשבונות מסחריים של גופי השקעות כאלה ואחרים. ביקום מקביל, הוא יודע, המצב היה צריך להיות אחר, ביקום מתוקן, כלומר. שם הוא היה מסתופף עכשיו בין אלפי עוקבים שמחכים לציוצים מדוייקים של שירה מזככת, לדיווחים על ספר חדש שעומד לצאת לאור. אבל הם כאן, לא ביקום מקביל. לכל היותר ביקום קורס, וביקום קורס משוררים שאמורים היו להוביל מהפכה מחלקים טיפים למשקיעים.

לעוקב שעזב: יש עוד 446 כמוך

לעוקב שעזב: אפילו לא ניהלתי מעקב

לעוקב שעזב: אני בוהה במסך בעודי בולס בייגלה שפרוריו מתפזרים לי על החזה השעיר. חבל הייתי נותן לך לבוא ולעשות פו

הוא שקל ציוצים בזהירות. כל כך רצה לקבל מעקב חוזר בתמורה, אבל רצה שזה יבוא באופן טבעי. לא רצה לענות לו בלי סיבה של ממש. לא רצה לפנות אליו ישירות. קיווה שהדברים יקרו מעצמם. הם לא קרו. התסכול החל לכרסם בו. הידיעה שהוא במרחק ציוץ אחד מרגע גדול כל כך עבורו, והידיעה שהציוץ הזה, כדי להצדיק את הרגע, צריך להיות מושלם, טרדו את מנוחתו. שוב ושוב חזר לחוברת השירה שקנה אז בחדר המדגות הטחוב של בית ציוני אמריקה, מחפש בה שורה להיאחז בה, ללטש מתוכה את הציוץ הנכון. שוטט בחפירות הארכיאולוגיות של שירה בוסרית בבמה חדשה. שוב ושוב כשל.

לעוקב שעזב: תודה, היית כבד עליי

לעוקב שעזב: מאחל לך ריבת טחורים לארוחת בוקר

לעוקב שעזב: ביי

בסופו של דבר הוא פונה לחנופה ישירה. המצב הזה משגע אותו, הוא לא יכול לעמוד בו עוד. בשעה נידחת של לילה טרוף-שינה הוא נזכר בשיר ששמע רק פעם אחת. יושב בין עשרה חובבי שירה, רובם עוד יעלו לבמה בעצמם לקרוא יצירות פגומות, מאזין בהתרגשות לשורות ספורות של חוויה עירונית צפופה ומטלטלת, רועד עם כל מילה, שותה אותן בצמא. זה היה הערב האחרון. שלוש שנים עוד המשיך לסרוק את אותו עמוד מדי שבוע, להתאכזב. עכשיו הוא מצייץ אליו, פונה ישירות: "יש לך במקרה את השיר שכתבת על הביקור בברלין? י"

לעוקב שעזב: עד ה- 15 ליולי אתה תיעקץ ע"י דבור באזור אינטימי. בברכת מלח מים, דני

לעוקב שעזב- ואם כולם היו קופצים מהגשר? הא?! י

לעוקב שעזב: פעם היה טוב יותר כאן. אני מבין אותך

באופן שמפתיע אותו הוא מצליח להירדם אחר כך. מתעורר לקראת הצהריים, ורץ לבדוק. קיבל תשובה. לינק להורדה של קובץ pdf, הוא נפתח לנגד עיניו. מעל מאה עמודים, בכל אחד מהם שיר. שירים שכבר הכיר בעל-פה מתוך החוברת, שירים ששמע פעם או פעמיים, שירים שאף אחד לא שמע או קרא מעולם למיטב ידיעתו. הוא רועד מהתרגשות, מתקשה להכיל את עוצמת הרגע הזה, ואף על פי כן, מה שמרגש אותו אף יותר הוא האימייל הפשטני שמודיע לו על עוקב חדש. הוא עשה את זה. בקרוב יתחילו להחליף ביניהם יהלומי טקסט, אולי הוא יצליח להעיר בו מחדש את המוזה שגוועה.

לעוקב שעזב בחצות הליל: קמתי הבוקר עם בחילות והקאות, אם אתה קשור לזה תחזור מהר!!י

בוקר טוב !! לעוקב שעזב לא יהיה בוקר טוב כי הוא עזב אז הוא לא יראה את הבוקר טוב. חבל

לעוקב שעזב, אני מבינה שאתה אוהב כדורגל יותר משאתה אוהב אותי. סדר העדיפויות שלך לא יביא אותך רחוק, שתדע : ) ם

הם מחליפים כמה ציוצי גישוש, שום דבר חשוב במיוחד. הוא מתרגל לקרוא גם את העדכונים הפיננסיים, מחפש בז'רגון הטכני רמזים לכשרון שנקבר. באתר הניו יורקר הוא נתקל בכתבת פרופיל על סופר צעיר שהפך לברוקר מצליח דווקא על רקע המשבר העולמי, מלקולם גלדוול תופר שם תיאוריה מפוקפקת על ההתאמה של נפש אמנותית לעולם פיננסי בימי תהפוכות, מדלג באקרובטיקה רעיונית-מילולית בין אנקדוטות היסטוריות, טווה מתוכן סיפור. זה מצחיק אותו, ובמידה רבה גם מכעיס אותו. הוא מצייץ קישור, מוסיף הערה קצרה "מרתק (וגם מעט מדכא) אותי לראות אמנים שממציאים את עצמם מחדש בלב הבורגנות". אחרי התלבטות קצרה הוא מוסיף את שם המשתמש, חושב שאולי יצליח לחדור כך את שכבות ההגנה שבנה סביבו מאז הערב ההוא.

לעוקב שעזב עכשיו, זה לא יפה שהלכת בלי להגיד שלום, אמא שלך דואגת

לעוקב שעזב: לא יכלת לחכות שאירדם קודם?י

לעוקב שעזב: פגעת בי וזה עדיין כואב. כל רקמותיי רוטטות

שעתיים אחר כך הוא מקבל תגובה "מדכא (ולא באמת מרתק) אותי לראות עוקבים שממציאים לעצמם סיפורים מופרכים עליי". הוא זוכר פתאום ראיון ישן בעמודי התרבות של העיתון, סיפורו של יועץ ההשקעות הצעיר והמבטיח שבשעות הפנאי כותב שירה חתרנית. הוא מקלל את עצמו בקול, חובט בזעם בשולחן, מתקשה להבין איך הרס הכל. הוא מרענן את המסך, רואה ירידה של עוקב אחד, הוא אפילו לא מבין לה הוא עושה את זה לעצמו, ובכל זאת הוא טורח לוודא שידע במי מדובר. אצבעותיו רועדות על המקלדת. הוא נחנק בעודו מקליד.

לעוקב שעזב: סליחה, אני אידיוט

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר – חלק ח': מזוייף
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ז': יש לך את זה!
3. אמן הציוץ הקצר י"ז – כל כך חם

בראש היה לי טקסט מאוד מפורט על שלבים בתהליך הכתיבה, על העובדה שעד לרגע האחרון לא ידעתי אם להכניס אותו לטוויטאפ או לא, על הכוונות המקוריות ועל אלה שנולדו בדרך. אבל ויתרתי עליו. על רובו לפחות.

הנה מה שנשאר.

לאורך חלק ניכר מהכתיבה של אמן הציוץ הקצר זה אמור היה להיות שיר הסיום שלו

הקרב כבר תם

ו(סוג של) ניצחו גם

אז נצהל בקול איתן

אין נפנה מכאן?

גם עכשיו הוא שיר סיום הולם.

רק שזה לא באמת סוף.

בשלב כלשהו של הכתיבה עדיגי שאלה אם יש לסיפור סוף מתוכנן או שהוא פשוט מגיב לאירועי טוויטר. עניתי אז שיש לסיפור סוף מתוכנן, בעצם שניים (ובסוף הגיע שלישי) אבל שיש לי גם אפשרות להפוך את האמן לגירסת טוויטר של אלריק ממלניבונה.

לא ממש חשוב מי היה אלריק. חשוב יותר לדעת שהרבה אחרי שנכתב הספר שבו אלריק מוצא את מותו, מייקל מורקוק המשיך לפרסם סיפורי אלריק. יש מספיק חורים בעברו, ויקום מספיק גמיש כדי לאפשר עוד ועוד סיפורים כאלה.

אז שום דבר לא מתוכנן כרגע באמת, יש לא מעט פרקים שעמדו להיכתב ונשארו בחוץ בסופו של דבר. מי יודע, אולי הם ימצאו את דרכם לכאן.

אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

תודות

תודה לכל מי שעקב, לכל מי שהגיב, לכל מי שהחמיא, ולכל מי שעזר להפיץ.

תודה מיוחדת ל-@אננס על פרק אורח מרגש.

תודה מיוחדת לשחר טל על פרק הספין אוף שכתב, ועל העיתוי שבו הוא בחר לשלוח אותו.

תודה מיוחדת ליובל, לעלמה עפרונית ולהגר על הדיון בסוף הפרק "כל כך חם". רק שם הבנתי פתאום שיש אפשרות שהוא אכן ייכנס לטוויטאפ.

תודה מיוחדת לכל מי שעושה את טוויטר, באופן אבסורדי, בלתי אפשרי כמעט, לחוויה הכי אנושית באינטרנט.

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר י"ג – כל מי שתקוע בטוויטר
2. אמן הציוץ הקצר י"ט – צלקות*
3. אמן הציוץ הקצר – חלק ו': זמן מחצית חיים

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז, י"ח, י"ט

אני צופה בהם מרחוק, רואה אותם מחליפים טפיחה ידידותית על הכתף לפני שהם נבלעים בחלל האפלולי שמאחורי דלת הבר, עוצרים להפוגה קצרה ליד השולחן הנטוש שבכניסה. כותבים משהו על מדבקה, מצמידים אותה לחולצה המקושקשת.

כשאני מתכופף להחזיר את בקבוק הברנדי לארון עיניי נחות לרגע על השעון. רק עכשיו אני שם לב שההחלפה שלי כבר עברה לפני רבע שעה, אבל היא עוד לא כאן. זה בסדר, אני חושב לעצמי, כולם כבר יודעים שאני לא ממהר, אז ייקח עוד כמה דקות. במקום להחזיר את הבקבוק למקום אני לוקח אותו לשולחן שבחוץ, מוזג ממנו לכוס חד-פעמית שמונחת ליד מתקן הברד. צופה בערבול האיטי של התכול הזרחני.

מחיאות כפיים עמומות עולת מתוך הבר שממול כשאני מרוקן את המאפרה משלושה בדלי סיגריות, שוטף אותה בכיור, מעביר סמרטוט לח על פירורי הבורקס, מתיישב למנוחה קצרה מתחת לאור הפלורסנטי שנשפך על המדרכה.

מחשבותיי נודדות אל שניהם, אל שברי השיחה שהצלחתי לקלוט מהשולחן. מקווה שמחיאות הכפיים הן סוג, גם אם חלקי ופגום, של הפי אנד לסיפור הזה, שפיסות ממנו נישאו אליי קודם.

כשהיא מגיעה לבסוף אני אפילו לא טורח להציץ בשעון. אני מנחש שהאיחור כבר מתקרב לשעה, אבל לא ממש אכפת לי.

"סליחה" היא מתנצלת בכל זאת "היה לי דייט מוצלח אחרי חודשים של אכזבות, לא רציתי לחתוך לו באמצע".

"איזה יופי, לא קרה שום דבר".

"איך הולך?" היא מצביעה לכיוון הבר בצידו השני של הרחוב.

"כצפוי, רק אחד הפעם, נכנס בסוף".

"כל פעם אותו סיפור, הא?"

"כן, לכי תביני מה כל כך קשה להם".

אני חושב על הזקן החרש שגמר חצי בקבוק ברנדי אתמול בערב. על השמועה ששבוע קודם ניסה להתאבד. אני חושב על העובדים הזרים ששותים את הלילה לפני שייצאו לעוד יום של עבודה מתסכלת.

"כל אחד והצרות שלו". היא מושכת בכתפיה.

"כן, אה?"

אני שונא את האפלולית וההמולה, את המוזיקה הרועשת, אבל אני נכנס בכל זאת, קצת כדי לגנוב מבט לסוף הסיפור, קצת כדי למתוח את הזמן עוד כמה רגעים. אני מחכה על הבר לכוסית של אלוף הארק ועיניי סוקרות את הסביבה.

ראשון אני מאתר את זה שהזמין בורקס. הוא מחליף כרטיסי ביקור עם שלושה זרים, נדמה שהם מתאמים ביניהם פגישת המשך, אני זוקף לעברו אגודל וממשיך בסקירה. הכוסית מונחת מולי, צלוחית עם קוביות קרח לצידה. אני משלם ואז מרוקן אותה בלגימה מהירה. משאיר את העודף ליד הצלוחית.

"עוד משהו?" אני שומע את הברמן שואל בקוצר רוח. אני מנחש שהוא לא מרוצה מלקוח חדש שנחת עליו דווקא כשהמקום מתחיל להתרוקן.

"זה הכל, תודה" אני עונה לו. עיניי פוגשות סוף סוף את השני. הוא יושב ליד שולחן, ידיו אוחזות תעודה מודפסת על בריסטול משרדי ומעטפה קטנה. אני תוהה אם דמיינתי אותן רועדות. חבריו לשולחן מחייכים כשהוא מדבר.

"תודה" הוא אומר כשמבטינו מצטלבים לרגע.

"זה שום דבר" אני עונה לו וקם ללכת.

זה שום דבר. בשבילי הכל  שום דבר דבר.

What did he fear? It was not a fear or dread, It was a nothing that he knew too well. It was all a nothing and a man was a nothing too. It was only that and light was all it needed and a certain cleanness and order. Some lived in it and never felt it but he knew it all was nada y pues nada y nada y pues nada. Our nada who art in nada, nada be thy name thy kingdom nada thy will be nada in nada as it is in nada. Give us this nada our daily nada and nada us our nada as we nada our nadas and nada us not into nada but deliver us from nada; pues nada. Hail nothing full of nothing, nothing is with thee.

מכירים את זה שכבר שלוש בלילה ואתם לא רוצים ללכת הביתה ואז אתם חושבים שזה בסך הכל נדודי שינה ובעצם הרבה אנשים סובלים מאלה? אז זהו! אבל לא באמת

סוף, לעת עתה.

* הפרק הזה הוא מחווה, על סף הגניבה, לסיפור בעל שם זהה של המינגוויי, ממנו נלקח גם הציטוט שלפני סיום כמובן. עוזי וייל חתום על תרגום של הפרק לעברית, ונדמה לי שתמונת הפיצוצייה מתוך "צלקות" היא מחווה של וייל לסיפור הזה. נדמה לי אפילו שקראתי את וייל אומר את זה פעם. בכל מקרה, כאן תוכלו למצוא את הטקסט המקורי.

Related posts:

1. יש לך את זה! 2 ג’–מקום נקי, מואר היטב.
2. קלאסה אחרת, אנפלאגד – מקום נקי, מואר היטב* (כולם ביחד, פלוס אחד)
3. אמן הציוץ הקצר – במקום סיכום

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז, י"ח

"תגיד, מותר לך לשתות ולעשן בכלל?" דודי שואל בחיוך מתגרה, גורר כיסא פלסטיק ומתיישב מולו.

"דווקא יש מחקרים מעניינים שקראתי, יש אפילו טענות ש…"

"צוחק איתך, מה אתה מתחיל לחפור? תן לשתות קצת".

כוס החרסינה עוברת מיד ליד. מבט חטוף לכיוון הטוויטדק, עשרה ציוצים מאז הבזק הפלאש של דודי.

"אז מה אתה עושה כאן?" הוא שואל שוב.

"זוכר את הבלוג שעזרת לי לבנות ברגע האחרון?"

הוא מהנהן בחיוך.

"אז הבוס שלי ממש התלהב, עכשיו אני אחראי סושיאל מדיה בחברה, ארגנתי עמוד בפייסבוק, פתחתי בטוויטר, אני מתחיל ללמוד את התחום. מה אני יכול להגיד? זה קצת נראה לי בולשיט אבל הבוס לחוץ על זה, וזאת עבודה קלה. תגיד יש לך עוד סיגריה בשביל אחיך?"

הוא מביט בדודי בזלזלול שהוא מקווה שאינו גלוי. בזוי כל כך, עם שם המשתמש האישי-תאגידי שעל המדבקה, עם ההתעקשות להגיע לאירוע ואז לצאת החוצה בגלל קמצנות. עם הנזיפה הפטרונית שלו קודם, ועם הגניבה הזו של סיגריה אסורה בחסות אירוע שנראה לו בעצם פאתטי.

הוא מצביע לעבר הכוס שעל הדלפק, וכשדודי קם הוא מנצל את ההזדמנות לקרוא כמה ציוצים, לנסות להבין את מחיאות הכפיים ששמע רגע קודם. בפנים התחילו להודיע מי זכה בהצבעה. עכשיו כולם מברכים את הזוכה הידוע מראש בקטגוריית הפיד האינפורמטיבי ביותר, הציניות, אם יש כזו, נשמרת לערוצים אחרים, פומביים פחות, או לפחות לרגעים אחרים.

כשראשו עולה מן המסך דודי כבר ניצב מולו שוב, נקודת האור הכתומה של קצה הסיגריה פועמת בקצב השאיפות. פתאום שניהם נראים לו עלובים כל כך, גונבים סיגריות אסורות מול אירוע חסר הגיון ששניהם טרחו להגיע עד אליו, כל אחד מסיבותיו, ואז נשארו בחוץ, לבד.

"תכלס" אומר דודי וקוטע את קו המחשבה שלו "לא מבין את הקטע של טוויטר. כשרצו את הבלוג עוד הבנתי, אפילו עמוד בפייסבוק עובר, אבל הטוויטר הזה. חתיכת כאב ראש, וכולם רק רצים לצרוח ברגע שאתה שם בפנים לינק שיווקי אחד. מה אני פסיכי? אני שם בשביל לספר בדיחות ולקוות שזה ישפר את התדמית של החברה? אבל הבוס בלחץ. חשוב לו שנהיה גם בטוויטר, כי הילדים שלו מדברים על זה".

"כשאני חושב על זה, אתה עוד לא אמרת מה אתה עושה כאן".

הוא משפיל מבט נוסף לאייפון, מגלה מי זכה בקטגורייה נוספת שהוא אפילו לא מצליח להבין מה היא אמורה לייצג. כשהוא חוזר להסתכל על דודי הנקודה הכתומה ממשיכה לפעום, מתקרבת אל קצה הסיגריה. פתאום הם נראים לו קרובים כל כך, גונבים ביחד סיגריות אסורות מול אירוע חסר הגיון שהגורל המשותף הוביל אותם אליו, ואז השאיר אותם בחוץ, ביחד.

הוא מסתחרר, נקרע בין הרצון לספר לדודי הכל, לפרוק מה שמטריד אותו, לבין הידיעה שסביר להניח שייתקל שוב בצחקוק נבוך במקרה הטוב, בבוז גס במקרה הסביר.

"גם אני לטוויטאפ" הוא ממלמל בסוף, אני זה "@*******".

דודי בוהה בו לרגע, "מוכר לי השם הזה, אמרו לי ששווה לעקוב אחריו אם רוצים להבין מה קורה כאן, זה אתה? בחייך, אם זה אתה, אתה חייב להיכנס. חולים עליך שם בפנים, החברים המשוגעים שלך".

"אני לא יכול" הוא עונה, ופתאום הוא מוצא את עצמו ממשיך לדבר, לא מצליח להפסיק, מספר על כל התקוות והקשרים שמצא בטוויטר, על הפרגון והאהדה, ועל האופן שבו הכל קרס בכל פעם שבא במגע עם המציאות. הוא לא מפסיק לדבר גם כשמכריזים בפנים על הפיד המוזיקלי המוצלח ביותר, ואז עוברים למיקסטייפ החגיגי שנערך על-ידי המועמדים.

"כשהיתה ההתארגנות להוסיף אותי כמועמד לפיד המוצלח ביותר, הרגשתי שאני חייב לבוא, לפגוש את האנשים האלה, להסביר להם כמה זה היה חשוב לי, כמה זה משמעותי בשבילי. אתה יודע מה, היתה לי אפילו מחשבה שאולי אני אזכה, נגד כל הסיכויים. אבל אז עמדתי כן בחוץ, ו-@קרנף נכנס לפניי, וחשבתי שיש לו סיכוי הרבה יותר טוב ממני לזכות. אבל עוד יותר מזה חשבתי על זה שאני אכנס ואגיד מי אני, וכולם ירוצו רגע לראות, ויעלו עשרות תמונות שלי לכל מיני שרותים, ויגידו שוואלה לא ככה דמיינו או איזה קטע בדיוק ככה דמיינו, ואחר כך עוד איזה שניים יישארו לדבר איתי, או יזמינו אותי לשבת איתם בשולחן ואני ארגיש כמו אידיוט שנדחף לשיחה של אחרים. והערב ימשיך, ואז כשיגיע הרגע של הכרזה על הזוכים, נניח אפילו שבדרך נס אני אנצח, אז כולם יגידו לי שמגיע לי ושאני תותח, ואני אעמוד שם והלב שלי ידפוק כמו משוגע, אני בקושי אצליח להגיד תודה, ואז רגע אחר כך הם כולם יחזרו לעניינים שלהם, ואני אשאר לבד עם תעודה ואיזה פרס מפנק, ועם הידיעה שבעצם זה היה הרגע שלי, ושלאף אחד לא ממש אכפת".

כשהוא גומר סוף סוף לדבר, דודי מחייך אליו, מושיט לו עוד סיגריה. הוא מנסה לקרוא את החיוך הזה, פעם היה מזהה כל רמז בפנים שמולו, עכשיו הוא מתלבט, עדיין חושש ממכה אכזרית שתונחת במפתיע, עדיין תוהה אם לא הלך רחוק מידי. פתאום הוא חושב שהשמיט כמה פרטים חשובים בדרך.

"שוב אתה חושב יותר מידי".

"אולי, אבל אני יודע שלאף אחד לא אכפת מזה כמו שלי אכפת".

"אתה חושב שאתה יודע הכל, מה?"

"למה אתה אומר ככה?"

"כן, אז כל אחד מהדפוקים האלה בפנים, כולל אותי כאן, הגיע לכאן מאלף ואחת סיבות, ולא כולן קשורות בכלל לטוויטר המעפאן הזה, ואף אחד הוא לא אתה, ואף אחד לא יודע ולא יכול לדעת כמה זה חשוב לך, אבל זה לא אומר שאתה צריך לשבת פה כמו אידיוט רק בגלל שאתה מפחד להפגיש את המציאות עם איזה חלום שאתה יודע שהוא לא קיים. אז אף אחד לא יחשוב שהבחירה שלך לפאקינג פיד של השנה היא אירוע מכונן בהיסטוריה של טוויטר או של מדינת ישראל, אז מה? אז אנשים בפנים לא יפסיקו את כל השיחות שלהם ואת כל החיים שלהם רק כי הם גילו שאתה מסתתר מאחורי השם שלך. נכון, וכדאי שתתגבר על זה. אבל הם חולים עליך שם, והם ישמחו לדבר איתך, והם ישמחו לשבת איתך. בטח, יש כאלה שרק יכתבו מייד לצייצני השבוע וישלחו תמונה שלך, ואחרים שאפילו לא שמעו עליך בטוויטר, אבל יש הרבה מאוד שירצו להיות חברים שלך באמת, שישמחו לפגוש אותך, שאתה, באיזשהו אופן שאני לא ממש מבין, חשוב להם. אבל לא, שכחתי, לשבת בחוץ בפיצוצייה, זה מסתדר לך יותר טוב עם איזה תסריט דמיוני".

הוא לא מסוגל לענות.

"שמע, הבורקס שלי כבר נגמר, עוד שתי שכטות אני מכבה את הסיגריה. אולי תפסיק לחשוב כל כך הרבה ותבוא אחריי פנימה. אני לא אספר לאף אחד שאני אחיך, שלא יהיו לך פדיחות".

"חשבתי ככה" דודי אומר כשהוא נשאר נטוע בכיסא. "מה אני יכול להגיד לך? בחירה שלך".

דודי מתעלם מהרמזור האדום וחוצה את הרחוב הריק בצעדים מהירים, מקפיד לא להסתובב לאחור.

"עצור" הוא צועק לו "אני רק משלם פה על הברנדי ובא".

"זה עליי, אמרתי לך" מחייך אליו המוכר "אני רואה שזה עזר".

המשך יבוא

* חלק חשוב בפרק הזה, כמו גם אלמנטים מסויימים בפרק הקודם הם מחווה לתמונה מתוך הסיפור צלקות של עוזי וייל. התמונה הזו, של שיחה לילית בין אב לביתו בפיצוצייה ליוותה אותי במשך שנים (גם כשכבר לא זכרתי מי היו הדמויות ומה היה הרקע) כמופת ליכולת למצוא נחמה ואופטימיות במקומות מפתיעים.

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר – חלק י': אולי תצא קצת? יו"ד
2. אמן הציוץ הקצר י"ח – מהירות הזמן
3. אמן הציוץ הקצר – חלק ד': פרצופים מהספר

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז

הוא בן שבע.

המבוגרים מצטופפים סביב קערת פיצוחים, מחכים לפתיחת המשחק. נדמה שהם משתהים בכוח, משחקים עם כל גרעין חמניה בין אצבעותיהם לפני שהם מושיטים אותו לפיצוח. חרדים לראות את הקערה מתרוקנת בזמן שהפרשנים עוד מלהגים תרחישי עלייה לשלב הבא.

אם יכריחו אותו יידע לספר שהם ישבו בקומה החמישית של בית דירות שגרתי, אבל בזכרונו זה עדיין מגדל נישא שחלון ענק קרוע בו לכיוון אורות העיר המסתוריים, משקיף על הסופה המשתוללת בחוץ.

"אולי תביאו בינתיים משהו לשתות?" שאל אבא שלו, ואמא, שתמיד דווקא הסבירה לו כמה חשוב לשתות הרבה נעצה באביו מבט נוזף שהתקשה להבין. שני בקבוקים הונחו במרכז השולחן, כשהתעניין הסבירו לו שגם זה רק למבוגרים. הביאו לו כוס קולה.

בסוף זה היה סבא שלו שהבחין בשעמום, הושיב אותו ואת דודי על הברכיים מול החלון, לימד אותם למנות את השניות בין הבזק הברק לבין קול הרעם, לחלק בשלוש, לחשב את המרחק. מהירות הקול, מהירות האור.

אחר כך התחיל המשחק, קערת הפיצוחים התרוקנה והתמלאה, עוד ועוד כוסות נמזגו,השעון הקטן בפינת המסך התקדם ועצר חליפות. מרווחי הזמן בין ברק לרעם הלכו והתקצרו. שש עשרה שניות לסיום המשחק הבהבו בפינה, והשעון עצר לפסק זמן.

"וואו, סבא! זה היה ממש קרוב, ראית? אפילו לא הספקתי לספור שנייה אחת" צעק בהתרגשות.

השחקנים עלו למגרש מחדש, מעודדים זה את זה לקראת המהלך שיכריע את המשחק. הברק והרעם הגיעו הפעם ביחד.

מסך הטלוויזיה הבהיק לרגע עם הברק, ואז גווע, קודר כמו השמיים שבחוץ.

הוא יושב על כיסא פלסטיק בפיצוציה.

טפטוף האנשים הנבלע בין דלתות הבר שמולו מתגבר בהדרגה, הופך לנחיל, אחר כך לזרם. הצ'ייסרים כבר מזמן לא בחינם. הוא מסתכל עליהם, מנסה לנחש מי עוקב אחריו, אחרי מי הוא עוקב. קם מהכיסא, נכנס לפיצוציה. "יש לך משהו יותר חזק מבירה?"

המוכר שולף בקבוק ברנדי ריק למחצה מהארון שמתחת לפיצוחים. "זה לא ממש חלק ממה שאנחנו מציעים כאן קבוע, זה בעיקר לחברים, אבל קח תמזוג לך, נראה לי שאתה צריך את זה", והוא מושיט לו את הבקבוק עם כוס חרסינה לבנה.

"עזוב, קח את הבקבוק לשולחן, תחזיר כשיספיק לך, לא יודע למה, תפסת אותי במצב רוח טוב היום".

דרך חלונות הבר הוא רואה את הבזקי הפלאשים של הטלפונים הסלולריים, סופר את השניות, מחכה להודעה על תמונה חדשה שתקפוץ בטוויטדק שלו, מחשב את מהירות הדאטה, שקלול מורכב של נפח קובץ, חבילת גלישה, ספק שרות, מערכת הפעלה, מעבד. תוהה איזה מרחק עברו הביטים האלה כדי לשאת אליו תמונה שצולמה רגע קודם במרחק של עשרים צעדים ממנו.

משהו מתחיל להתרחש בפנים. מישהו עולה על במה ומדבר, הוא לא יכול לשמוע כלום, מתעדכן דרך מסך האייפון. קורא בדיחות על דברי התודה, הערות על הארגון.

שני צעירים דתיים נכנסים בריצה, מבטיהם מתרוצצים בדאגה. "מהר, תן לנו סיגריות, לפני שישימו לב שנעלמנו". "סיגריות זה מצווה" מחייך אליהם המוכר, מניח שתי קופסאות טיים על הדלפק. הם מודים בחופזה וממהרים להיעלם. "מהישיבה ליד, כל לילה אותו סיפור" עונה המוכר לשאלה שלא שאל.

"יש סיגריות בודדות?" הוא שואל, מפתיע את עצמו. המוכר מצביע על כוס פלסטיק והוא שולף ממנה סיגריה. השאיפה הראשונה כמעט חונקת אותו, השנייה עוברת חלק יותר עם לגימה קצרה מהברנדי. הוא מתיישב בכיסא שוב, לוגם מהברנדי ושואף מהסיגריה במרווחים קצובים.

קול מוכר מאחוריו מבקש מהמוכר בורקס "מטורפים לגמרי עם המחירים שם, זין אני מזמין אצלם אוכל". עוד הבזק של פלאש, הפעם מתוך הפיצוצייה.

"דודי" הוא בוהה באחיו, שצוחק אליו מאחורי הטלפון שלו, מתקשה לעכל, מסרב להאמין, עד שעיניו נחות על המדבקה @DudiBHK.

"מה אתה עושה פה לעזעאזל?" הם שואלים ביחד.

המשך יבוא

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר י"ט – צלקות*
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ד': פרצופים מהספר
3. יכול להיות שזה נגמר? אמן הציוץ הקצר כ' – מקום נקי, מואר היטב*

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז

הקדמת המארח

אני שמח מאוד להציג עוד פוסט אורח בסדרת אמן הציוץ הקצר. הפוסט הזה, כפי שאפשר לראות בכותרת, הוא לא ממש חלק מהרצף הסיפורי. במידת מה הוא אפילו לא ממש מסתדר עם הרצף הזה (קטנוניים יוכלו למצוא בעיות המשכיות אם ממש יתאמצו). קבלו זווית אחרת על הטוויטאפ המתרחש בעוד גיבור הסיפור עוקב משולחן הפיצוצייה הסמוכה, לפני שנחזור אליו.

את הפרק כתב שחר טל (בטוויטר קוראים לו @jifa). קבלו אותו.

הקדמת המחבר

את הטקסט הבא כתבתי במהלך שבוע הגנ"ש אי שם בבקעת הירדן, ואני מרגיש שיש צורך בדיסקליימר קצר: רובו ככולו פרי דמיוני ואין מה לחפש בו התייחסויות אישיות – כל קשר בין דמויות בסיפור למציאות מקרי בהחלט. חלק ממחשבות הגיבור הן שלי, וחלק ממש לא.

במהלך הכתיבה חוויתי אכזבות והארות כאחד. אכזבות מהכרות עם העובדה שכשרון הכתיבה שלי אינו קולח ועשיר כשל כותבים אחרים, מהרגשה לא ממוקדת מספיק, והארות כאשר הצלחתי להביע רעיון או מחשבה שלי באופן מספיק מדויק וקוהרנטי. בסופו של דבר הרגשתי שהטקסט, ממוקד או לא, מספיק נוגע בי כדי שאהיה מרוצה.

כמו כן, לבסוף כן בחרתי לפרסם את הסיפור, ואני מודה לשחר שהסכים לארח אותי על במה איכותית זו.
עד כאן ההקדמה, קריאה נעימה.

מניעים נסתרים

לאחר ההתלבטות הארוכה, הוא החליט להגיע.

מופתע מהקלות היחסית שבה מצא חניה הפעם, בשעת ערב מאוחרת באזור מבוקש, הוא מסובב את המפתח בסוויץ', אורות רכב הליסינג מתעמעמים לכדי כיבוי, ומטמיעים את רכבו בחשכת הסמטה מחוסרת מנורות הרחוב.

הוא מהרהר לשניה, ראשו עוד רכון קדימה. מבטו מטייל דרך ידו השניה שטרם עזבה את ההגה אל השמשה הקדמית, והוא מזהה את ההזדמנות. בנצלו את החשאיות היחסית שמשרה עליו העלטה, הוא מביט לכיוון פתחו של בית העסק המארח ובוחן את הנוכחים. זווית הראייה אינה אידאלית, והוא מצליח לזהות בקושי שלושה פרצופים משוחחים וראש אחד עם פוטנציאל מוכר, בגבו אליו.
אבל זאת לא היא.

שעה ארוכה התלבט בביתו, עמוס במחשבות על תרחישים ותסריטים אפשריים למפגש הנפיץ, בוחן ומחשב תגובותיו לסיטואציות השונות.

10:37
ממש מחכה לטוויטאפ הערב!! אז את מי רואים היום? (cc @אלכספ @שירונה9 @מוטיב @תוםתוםש @מאי_ה @ב00מב0קס @ליליברג) #hptweetup

הוא הביט בציוץ הבוקר הטיפוסי לימים כאלה ועיניו נחו על הכינוי שטרף את ליבו כחפיסת קלפים בידי דילר מיומן באטלנטיק סיטי, מצליח להתעלם ולראות מבעד לשגיאות התעתיק הנפוצות והצפויות בשמות שניהם (ונדרובסקי זה עם ו', אדמון זה עם א'). רק כינוי אחד אחר מפריד בינו לבין אותו כינוי, שכעת זוכה להופעות נדירות בפיד שלו רק מתוך ריטוויט או אזכור מפורש. ותמיד צובט.

לא אחת מצא את עצמו תוהה לגבי מהות פעולת החסימה בטוויטר. הרי הפרופיל שלה לא נעול, והוא נכנס לקרוא אותו באופן קבוע, למרות שאינו מעז לשמור על טאב ייעודי.

שבועות החזיק בדעה, שמשמעות החסימה היא רק להקשות עליו לעקוב אחרי שיחות, כאשר לחיצות על קישורי "in reply to Mai_a" הובילו אותו להודעת השגיאה הסתומה, המרמזת על פרופיל נעול. בפעם הראשונה שראה את ההודעה היה משוכנע ליום שלם שהיא נעלה, בגללו, עד שנכנס בדפדפן לכתובתה האישית, קרא את ציוצי היום, ונוכח כי עכשיו גם הוא, בפעם הראשונה, קיבל בלוק.
יום אחד הבין, שהחסימה, יותר מכל דבר אחר, היא אקט הצהרתי. מה הוא מצהיר ולמי, זה כבר נתון לפרשנות.

מאז הציוץ בבוקר ובמהלך היום ריפרש ביתר אדיקות, אך לא זיהה רמז קל שבקלים לגבי תוכניותיה להערב.

11:50
@Zaafranit לא בטוח שאני בא, יש לי 700,000 מסמכים שהייתי אמור לסיים עד אתמול לעבודה.

הוא קרא את התירוץ שכתב זה הרגע ותיעב את הסיטואציה, בדיוק אותה סיטואציה שדיברו עליה אז, כשירדו על קרוק ב04:00 בבוקר בבנדיקט. "מה יהיה אם זה לא יעבוד" – הם תהו ביחד, מבושמים מערב של שתיה וריקודים. "אפשר לחשוב! אני יודעת ששנינו מספיק בוגרים בשביל זה", היא אמרה באופטימיות משכרת אחרי לגימה ארוכה שכמעט מיצתה את כוס מיץ הלימונדה שקיבלו בעסקית, והתקרבה לנשקו.

הוא שולף את האייפון מהתושבת היוקרתית (שהזמין מארה"ב, מקורית של אפל) ומריץ חיפוש מהיר על #HPtweetup

just arrived at #HPTweetup. Love the place and the poeple!! http://twitpic.com/jsl5d9

יצאתי מהבית לטוויטאפ, עוד 20 דקות שם, אל תתחילו בלעדי! #hptweetup

תזכורת: כל המבקרים ב #HPtweetup היום יקבלו מחסנית דיו שחור להדפסת צילומים באיכות גבוהה.

שונא מדפסות יחיה. #HPtweetup

אתם יכולים להיחנק עם הטוויטאפ השיווקי שלכם, מזל שאני לא שם. אם הייתי רוצה להיפגש עם יועצי מדיה חברתית הייתי כבר קופץ מעזריאלי ומגיע ישר לגיהינום. #HPtweetup

מה זה הפטויטפ? #HPTweetup

LOL!! וואלה שמעתי שהם נותנים מחסנית שמספיקה לתמונה וחצי RT @DudiPelesשונא מדפסות יחיה. #HPtweetup

שום אזכור שלה. הוא מרחיק לכת במחקרו ופותח את הלינק לתמונה, בוחן את שלושת הפרצופים שנתפסו בחיוכים עקומים, אחד עם עיניו עצומות. היא לא ביניהם, אבל רמת המתח בגופו ושריריו לא נרפית.

הוא לוקח נשימה אחת נקייה, ונושף כחציה בעודו פותח את דלת המאזדה, נעמד, יוצא מהמכונית, ומתחיל ללכת לכיוון אותה דלת הכניסה המוכרת, בעלת מסגרת הקישוטים הפרחוניים בגווני חום, פעמי צעדיו ולבו מסונכרנים.

שבועות שלח לה מסרים בסאבטקסט של ציוציו, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, מקשר בעמימות לתימות על סדר היום הטוויטרי. משוכנע שהיא מבקרת בעמוד, למרות החסימה, מתעלם והודף באטימות תגובות תוהות לגבי פשר הציוצים בעלי המשמעות הסתומה ל-689 עוקביו, למעט מאורי, אולי. בימים שלאחרי ציוצים כאלה, לרגעים היה בטוח שענתה לו, בציוץ בעל פוטנציאל למשמעות גבולית זו או אחרת. פעם אחת השתמשה בהאשטג הפרטי שהוא המציא והיה שייך לו ללא ספק. זה עשה לו טוב.

בימים שלא מצא סימנים בציוציה, היה בטוח שזה בגללו. היא לא יכולה להתנהל בגלוי, כמובן. הרי גם בן הזוג הנוכחי, למרות שהוא מצייץ אחת לחודש אולי, עוקב אחריה בטוויטר, והוא מכיר את ההיסטוריה, פחות או יותר.

הוא נכנס, ומיד מזהה את אחד משני המארגנים של האירוע, לפניו שולחן ועליו מפוזרים גזירי נייר מגולגלים, יחד עם מדבקות מבוזבזות שבהן הניק לא יצא מקושט מספיק, הסמיילי יצא מפחיד מדי, ושאר טעויות בהערכת גודל וריווח האותיות.

הוא נענה לברכת השלום החמה של הנעקב העליז והמפורסם-למחצה שלו, ומנצל את החיבוק ואת נקודת המבט המשקיפה על ארבע פינות הפאב לסקירת הנוכחים.

כמחצית מהכסאות הערוכים סביב הבר המלבני המרכזי תפוסים. קבוצות קטנות עומדות ברחבת הריקודים הבלתי מאויישת בשעה כזו, ודבוקה אחת של אנשים צמודה לקיר עם תמונת הכלבים שמשחקים ביליארד, שליש ממנה מוסתר על ידי פלקט באותיות ענק של HP.

אשת השיווק המושכת יודעת מה זה טוויטר. אין לה חשבון בעצמה, אבל מבטיחה שתפתח אחרי היום, רק קח את המתנה וההאשטאג זה #HPtweetup.

את הסיטואציה הוא מכיר מצוין. מתוך 11 המופעים החודשיים של מה שהפך להיות בסופו של דבר ה HPtweetup, נכח בשמונה.
מלבד בודדים, נדמה שכל משתתף צמוד לפחות לחבר אחד שהוא מכיר מהמציאות. חלקם אפילו לא מחזיקים בחשבון פעיל.

מרבית האורחים עסוקים בשיחה ערה ומחויכת עם חבריהם, בעוד המיעוט הנותר מתקתקים ומלטפים במגעם את מותגי הגאדג'ט\סלולר האחרונים. לפני שהגיע לטוויטאפ הראשון, דמיין חבורות אנשים מצייצים מתחת לשולחנות, והופתע לגלות שבמציאות, הפיד פשוט ריק יותר בזמן המפגש.

את מרבית הנוכחים הוא מזהה, לפחות בניק, אם לא באווטאר עדכני, עיסוק ושיוך ארגוני.
את החדשים הוא קולט בנקל, במבטיהם ושפת גופם הבוחנת והמהוססת.

בקרוב יערוך את הסיבוב הראשוני בין המכרים ויאמר את השלומות המחייבים. לפני שיתמקם בפינה משלו, וימשוך קהל בעצמו (לקח לו כמה חודשים להגיע לסטטוס הזה).

הוא מסיים את הסקירה, היא לא פה.

הוא נרגע מעט ונענה להצעת מארחו, המגיש לו מדבקה נקיה שאת חציה מעטר לוגו של ענקית המחשוב, הספונסורית הרשמית של האירוע, ומצביע על כוס הטושים הצמודה.
"@motiv" – הוא מדייק במרכוז הטקסט באותיות קטנות על המדבקה, נזכר בשיחה המטופשת איתה בנושא הזה בדיוק בטוויטאפ הראשון שבו נפגשו, לפני חמישה חודשים, ומדביק על דש החולצה, בצד שמאל, כמו תמיד.

שיחות חולין נישאות באוויר, כבר צבר מומחיות בשיטה. אין כמו אזכור אירוע שולי בחייו של הנעקב בצירוף דעה תומכת כדי לקבל אהדה מיידית, חיוך ומקובלות בחברה. רוצה לזכות במעמד של חבר נפש? שלח דעה אישית על מישהו אחר בדיאם, ושריינת לך עוד עוקב בכיס. כמה אירוני, ככה לא מודע לעצמו.

תמיד הופתע מהקלות שבה אימצו אנשים שכלל לא הכירו אותו עד אתמול את הכינוי הפרטי שאיתו פנו אליו חבריו הקרובים: "שתיים", משוכנע שמעטים, אם בכלל, מכירים את מקור הכינוי.

לעצמו, גיחך לפעמים על הקלות שבה זכה לאהדת זרים, חברים אינסטנט – לפעמים היה נדמה לו שהם מחפשים את זה. אילו רק התיכון היה קל באותה מידה.

חלק מהשיחות צבועות בגוון נטוורקינג מוצהר, מיעוטן גובלות בשיווק כמעט מוגזם, השתדל להתחמק מאלה.

עם החודשים למד להכיר את האנשים מאחורי הניקים. אלפי שורות טקסט אישיות, הוא נוכח, עשויות לעזור לך להכיר אדם, אבל לא בהכרח. הפגישות התכופות, בטוויטאפים והכנסים (לכולם מגיעים אותם האנשים), ביססו קשר אמיץ של לחיצות ידיים, אהלן, מה שלומך, ריטוויטים כשמתבקש ושיתוף פעולה עם בדיחות.

היום לא כל כך מתחשק לו לדבר, ועדיין, לא יכול שלא להתייחס לחבריו הוירטואליים, אלה שבפניהם הוא חושף כל כך הרבה, אלה שתמיד שם, מקשיבים. גם אלה שהוא פשוט מפחד לעשות להם אנפולואו.

גינס עם ליליאן השווה ושתיים הגאון. לגמרי #win. #hptweetup http://twitpic.com/2ooemc

הוא מחייך להבזקו של הנקסוס וואן ומהרהר.

בשניה אחת גופו מתחדד, כאשר החולצה השחורה והמוכרת של ראלף לורן עם הכיתוב העמום בסגול-אפרפר צדה את זווית עינו. אותה טי-שירט שקנו בסבב השופינג המשותף בקניון רמת אביב. דווקא אותה היא בחרה ללבוש?
גם הוא שם, מחזיק בידה ומושך אותה אחריו בעדינות. ניכר היסוס בשפת גופה, סוקרת אף היא את הנוכחים בזמן שבן הזוג מכין לשניהם מדבקות.

מבטיהם מצטלבים לשניה. הוא מניד את ראשו שני סנטימטרים למטה, נושך את שפתו התחתונה בהצנעה, אך עדיין מביט בה. הוא מזהה (או לפחות חושב כך) בעיניה פחד, ואיתו ערגה, והשלמה. כל אלה נמוגים ומומרים בחיוך לבן-שיניים לעבר בן הזוג המדביק על הדש הימני של הראלף לורן את שמה, באותיות רישיות מודגשות ומיושרות לשמאל.

הוא מחייך לעצמו.

23:09
תודה לדנה ודביר על עוד ערב מעולה, אתם פשוט מלכים #HPtweetup

01:37
http://bit.ly/d9Pdop פעילי שמאל הבעירו צמיגים מול בית ראש הממשלה בירושלים. 8 עצורים במקוםRT @channel2news

01:38
נמאס מכל הקיצוניים. מהיום, רק מרכז. #UlteriorMotiv

02:14
#הפאקינגראלףלורן?

02:16
מתגעגע.

המשך יבוא (נו, לא בדיוק המשך, את מבינים למה אני מתכוון)

Related posts:

1. פוסט אורח: אמן הציוץ הקצר – חלק י"א: כשהחיים נותנים לך לימונים
2. פוסט אורח: איך נפלו גיבורים? הם הצטרפו לרעים
3. פוסט אורח:henchmen

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז

הוא לא צריך את טוויטר בשביל לספר לו שחם בחוץ. כל כך חם בחוץ. כבר בלילה הרגיש את השרב הזה הולך ובונה את עצמו, את המיגרנה הקבועה שמתלווה אליו. בבוקר סגר את החלון והפעיל את המזגן.

אבל כולם רוצים לספר לו בטוויטר בכל מקרה. כולם רוצים לספר לכולם.

כל כך חם בחוץ

כל כך חם בחוץ שאנשים מתאדים פתאום ואף אחד לא מבין לאן הם נעלמו #צואיסורפרסום

כל כך חם בחוץ שנכנסתי להתקלח אבל המים הפכו לאדים בדרך

כל כך חם בחוץ שביונסה לא לובשת כמעט כלום בקליפ החדש http://www.youtube.com/watch?v=FKqIgqJEH-o אה, זה כנראה לא קשור

כל כך חם בחוץ

הוא יוצא מהחדר לשרותים, והחום מכה בו באכזריות. ידיים מיוזעות לופתות את קרש האסלה כשהוא כפוף מעליו, מקיא מיצי קיבה.

כל כך חם בחוץ, איזה כיף שאפשר לשבור את זה עם בירה קרה בטוויטאפ הערב

הוא מתקלח בפעם השנייה לאותו יום, מוסיף שני כדורי אופטלגין לתרופות של הערב. אין לו כוח להתלבט מול הארון באמת, הוא בוחר חולצה אקראית מת'רדלס, ויוצא לרחוב.

כל כך חם בחוץ.

כל צעד בדרך לתחנת האוטובוס הוא מאבק. מאבק לנשום באוויר המטונף הזה, מאבק בין המיגרנה ההולמת ברקות לבין השפעת האופטלגין המבורכת, מאבק בדחף להסתובב ולברוח חזרה לבדידות המרגיעה ולקור המנחם של המזגן. כשהוא צונח על ספסל התחנה הוא משוכנע שכבר ניצח במערכה הראשונה לפחות.

אוטובוס מגיע, הוא מרים מבט מהאייפון, מסתכל במספר, התמונה מיטשטשת לרגע, פנס הרחוב מסנוור, הוא ממהר לקום בתנועה חדה מידי, סחרחורת תוקפת אותו ".לא, לא, אני בסדר" הוא משיב בחיוך רפה לנהג המודאג "חשבתי שאתה קו 5 לרגע". הוא צופה באוטובוס המתרחק, ממקד בו מבט עד שהראייה חוזרת לעצמה. אבל הוא לא מוותר. הטוויטדק שעל מסך המגע מספר לו על אנשים שכבר מגיעים לשם, על זה שההצבעה נסגרה, על הצ'ייסרים חינם בשעה הקרובה.

במונית הוא הודף את גישושי השיחה של הנהג, מסביר שהוא חולה. "עצור כאן" הוא אומר פתאום. רגע לפני הפנייה לרחוב, מרחק של שתי דקות הליכה מהמקום. הוא מתיישב על גדר האבן של אחד הבניינים הסמוכים. תרגילי נשימות, עיניים עצומות, לנקות את הראש, השרב הולך ונשבר, רמזים לבריזה קרירה מכיוון הים נישאים אליו. הוא מתחיל ללכת בצעדים בטוחים.

שני אנשים עומדים בכניסה, מדברים עם מישהו מהמארגנים. הוא עוצר ליד, עומד מאחורי השניים. אחד מהם קיבל לידיו מדבקה באותו רגע, עכשיו תורו של השני. הוא סוקר את פנים המקום בינתיים. לפי תנוחותיהם של האנשים הוא מנחש שנושא השיחה העיקרי עכשיו הוא השוואת דגמי סמארטפונים ואפליקציות.

"תזכיר לי את היוזרניים שלך" הוא שומע את השאלה מופנית לגבר שעומד לפניו, נראה בן שלושים וחמש פחות או יותר.

"יוזרניים?" הוא צוחק "הייתם צריכים להכין לי גליל שלם של מדבקות. אם מתעקשים על אחד אז נראה לי שהיום זה יהיה @karnaf"

"אתה @קרנף? כבוד! יש לך את זה, גבר!"

שניהם נכנסים. משאירים אותו נטוע במקום.

"תזכיר לי את היוזרניים שלך".

הפעם השאלה מופנית אליו. הוא לא מסוגל לזוז, מתקשה לענות. מרגיש את הרגליים בוגדות בו, את הפה מסרב להיפתח.

"יוזרניים?" הוא שואל בסופו של דבר "מה, זה אירוע סגור פה?"

"לא ממש סגור, אתה יכול להיכנס אם בא לך, אבל זה מאוד קהילתי. תגיד על טוויטר שמעת?"

"כן, קראתי משהו, זה בפייסבוק, לא?"

"לא בדיוק, אבל זה דומה. אם אתה רוצה אני יכול לפתוח לך חשבון עכשיו".

"מה? לא, לא חשוב. אני אחפש מקום אחר, מקסימום אחזור אם אין כאן שום דבר קרוב".

שני צעירים מתקרבים תוך כדי ויכוח סוער.

"לאן גררת אותי יא טמבל? באמצע הלילה? חסר לך שלא יהיו שם ים כוסיות".

בסיפור אחר הוא אמור היה לסובב את הראש ולראות את שני התיכוניסטים הגסים מהאוטובוס ההוא, בסרט היינו רואים עכשיו חיתוכים מהירים בין תמונות הצחוק הגס שלהם אז ועכשיו, את @קרנף נכנס פנימה ומתקבל בתשואות. אבל צעירים קולניים ווולגריים לא חסרים בעולם, וכשהוא מסב מבט הוא מגלה שתי דמויות אלמוניות ולא מוכרות. @קרנף פוסע פנימה ומתקבל בלחיצות ידיים קורקטיות, בטפיחות על הכתף, בנפנופי ידיים לא מחייבים מכיוון הבר.

"אמרתי לך שיהיו כוסיות, תראה תראה את שתי אלה שם בפינה".

"הבלונדה לא רעה, אבל השנייה סתם כונפה".

"תגיד אח שלו, אתה נכנס או לא?"

"סליחה" הוא מתנצל, מפנה להם את הדרך, לא מתעכב אפילו לשמוע את היוזרניים.

בפינת הרחוב שמנגד הוא רואה פיצוצייה פתוחה, שני שולחנות פלסטיק בחוץ. שני גברים מוזנחים, ככל הנראה עובדים זרים, יושבים ליד אחד מהם, שותים בירה.

הוא חוצה את הכביש, מוציא בקבוק בירה מהמקרר ומתיישב בשולחן השני. יש לו זווית ראייה טובה לכיוון הפתח.

כל כך קר בחוץ.
המשך יבוא

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר י"ט – צלקות*
2. אמן הציוץ הקצר י"ח – מהירות הזמן
3. אמן הציוץ הקצר – חלק י': אולי תצא קצת? יו"ד

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו

ימים מוזרים עוברים עליו. לא פשוטים בכלל. ההתרגשות והמתח שלקראת הטוויטאפ ניכרים בו. לא שיער שההשפעה תהיה חדה כל כך. התקפי סחרחורת מול המחשב, ריצוד המסך שורף את עיניו אחרי פחות משעה. יותר פעמים משירצה לספור, יותר משיסכים להודות הוא נופל על המיטה באפיסת כוחות. נרדם לכמה שעות של שינה שמצליחה להיות עמוקה וטרופה בו זמנית. מתעורר עייף וחרד מכפי שנרדם.

הוא משלים, בקושי, את הפערים הגדלים שנקרעים מהפיד שלו בכל פעם שהוא קורס כך. הוא מוותר, בלית ברירה כמעט, על לכתוב משהו, בכל פעם שהוא מתחיל להקליד תוקפת אותו חולשה. עוד שינה קצרה, עוד כמה עשרות ציוצים לקרוא, ושוב.

מהר מאוד מרגישים בחסרונו, בהתחלה מרטווטים ציוצים שאמורים לעניין אותו, מוסיפים הפניה אליו, כדי שיקרא כשיחזור. הם לא יכולים לדעת שהוא שם. אחר כך מתחילים לתהות איפה הוא, מצייצים שירים שהוא אוהב, משתמשים ברמזים דקים כדי לפנות אליו. הוא קורא. רוצה לכתוב "אני כאן, הכל בסדר, רק צריך מנוחה קצרה" וגם זה מעבר לכוחותיו.

בפעם החמישית שבה הוא גורר את עצמו מהמיטה למחשב באותו יום הוא נחרד מכמות הציוצים שהצטברה. חשוך בחוץ, והוא פוחד שמא נרדם ליותר זמן מששיער.השעון מרגיע אותו, שעתיים וחצי, לא יותר. אבל כמות הציוצים לחלוטין לא סבירה. מהר מאוד הכל מתברר.

גדי שמשון יודע בשביל מה גוגל וויב טוב #Arspoeti_Facts

גדי שמשון יכול לגלוש מהסלולרי גם כשאין קליטה #Arspoeti_Facts

גדי שמשון יכול לגלוש באינטרנט גם דרך טלפון חוגה של בזק #Arspoeti_Facts

כשגדי שמשון לוחץ רפרש, הקוד של כל האתר נכתב מחדש #Arspoeti_Facts

כשלמסך הכחול קורס המחשב, הוא מקבל גדי שמשון #Arspoeti_Facts

כמעט כל הפיד שלו מלא בגרסאות שונות של אותה בדיחה. מאפילה על שברי שיחות שמנסות להתנהל בכל זאת. הוא לא מבין את הקטע. הוא יודע מי זה גדי שמשון, לא צריך להגזים, קרא אותו קצת ברשימות, גם בבלוגים של אורנג', הוא יודע שיש מאחוריו עבר מפואר ברשת הישראלית, אבל כל הבדיחות האלה, בעיקר בקצב שבו הן ממשיכות לקפוץ עליו, מייאשות אותו. הוא מנסה לחשוב קצת, אולי ימצא איזו דרך מעודנת להצטרף לזרם הזה ולבקר אותו בו-זמנית.

גדי שמשון קורא את כל הטוויטים האלה וחושב שאולי זאת היתה טעות להמציא את האינטנרט #Arspoeti_Facts

הוא מקליד, מופתע מעצמו. הרעיון שכך ישבור שתיקה של יום וחצי מטריד אותו מעט. הוא מתחיל לתהות מה באמת חושב גדי שמשון על הסערה הזו, מנסה לדמיין את עצמו במקום שמשון. הוא תוהה אם היה נהנה מהעניין, כמה זמן היה מצליח למתוח את ההנאה הזו. הוא נכנס לפרופיל של שמשון. מופתע מעט לגלות שהוא עדיין נמנה על עוקביו. פעם ענה על כמה ציוצים שלו, העביר אותם הלאה, כיוון שכבר הרבה זמן לא קרה משהו כזה שיער ששמשון פשוט הפסיק לעקוב אחריו. הוא מחפש שם עדות לתגובה של שמשון, נדמה שהוא דווקא מרוצה מכל העסק, מעודד אותו, לפחות היה מרוצה לפני שעתיים, לפני שהכל יצא משליטה.

למרות הכל הוא חוזר לציוץ שעוד מחכה לאישור, הוא אוהב אותו, תוהה אם תהיה לו השפעה על משהו, אם אנשים עוד טורחים לקרוא בכלל את העובדות שאחרים מצייצים או שכולם נתונים במרוץ חסר מעצורים לשנינה הבאה.

הוא מצייץ. מה כבר יפסיד.

אחר כך הוא ממהר לצייץ התנצלות על ההיעדרות, מסביר שייאלץ להיעלם שוב.

רגע לפני שהוא חוזר למיטה שוב הוא בודק שוב את הפרופיל של שמשון, בראש העמוד, בתגובה לציוץ שלו, כתוב

גם גדי שמשון מצביע ל-@****** לקראת הטוויטאפ הקרוב, אבל באמת #Arspoeti_Facts

"תודה" הוא אומר בקול למסך המחשב "גדי שמשון יכול להוציא צייצן שבור מדכאון"

המשך יבוא

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר – חלק ז': יש לך את זה!
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ח': מזוייף
3. אמן הציוץ הקצר י"ט – צלקות*

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א, י"ב

מוקדש למרמיט, לרן בר-זיק, ובאופן כללי להרבה אנשים בטוויטר.

צלצול טלפון הוא עניין נדיר. ודאי בשעה שכזו. לרגע או שניים הוא נבוך. תוהה איזו אפליקציה התחילה להשתולל באופן לא צפוי לפני שהוא מבין. מספר לא מוכר מהבהב על המסך.

"מה קורה? לא הערתי אותך, נכון?"

זה דודי, ההפתעה רק מתגברת.

הם עוברים דרך משפטים שחוקים של שיחת סרק מקדימה, מודעים למלאכותיות, לא מוכנים להודות בה בגלוי. הוא שואל בעניין מזוייף על הילדים, עונה בלאקוניות קמצנית על הסקרנות המדומה שבצד השני. הכאב הדדי, הוא יודע, כל משפט תלוי באוויר ביניהם אחרי שנאמר, מהדהד שיחות אמיתיות שנקשרו ביניהם פעם, שגוועו עם השנים – לאט לאט ואז בבת-אחת. השקט הקצר שבין שאלה לתשובה הוא חלל תהודה לבדידות, קלישאות דאגה משפחתיות מספקות לו תנאי שפה אכזריים.

הוא נושם לרווחה כשדודי קוטע לבסוף את מחול הנימוס המלאכותי.

"שמע, אני צריך עזרה קטנה"

"ממני? מה אני כבר יכול לעשות"

"אתה כל הזמן באינטרנט, אז חשבתי"

הוא גולש לסיפור ארוך על החלטה של הבוס לפתוח בלוג רשמי של החברה, על פנייה נמהרת לחברה מקושקשת של בניית אתרים שהציעה מחיר אטרקטיבי במבט ראשון והתגלתה כשרלטן בודד עם ידע שטחי בוורדפרס. ממשיך לדבר על תאריך מתוכנן, ועל מצגת מלווה, על הגילוי הנורא של אימייל עם טענה של השחתת טבלאות בסיס הנתונים.

"והיום בערב אני צריך להראות לבוס שהכל עובד" הוא חותם סוף סוף את מסכת השעמום.

"מצטער אבל באמת שאין לי מושג בדברים האלה"

"באמת תודה", ניתוק.

הוא מתחיל לכתוב ציוץ-קיטור על קשרים משפחתיים מהגיהנום, נמלך בדעתו תוך כדי ניסוח.

צריך עזרה דחופה (לא בשבילי, בשביל קרוב משפחה) מאנשי וורדפרס בתיקון מיידי של "טבלאות מושחתות" מה שזה לא יהיה. רטווטו והושיעו #WP

הוא שוב מופתע. מעולם, גם לא כשהצליח ללטש יהלומים מילוליים במאמץ אדיר, לא ראה היענות כזו. העוקבים שלו, לא אנשים טכנולוגיים ברובם, ממהרים להפיץ את קריאת העזרה. אחר כך גם העוקבים של העוקבים. כמה דקות מאוחר יותר מתחיל הטפטוף בכיוון ההפוך, הזרם שנתקל בעמודי התווך של קהילת הקוד הפתוח מוחזר מהם, בהתחלה אלה לינקים לעמודים עמוסים בפרטים טכניים בלתי-קריאים בעליל, אבל מהר מאוד מצטרפות גם הצעות עזרה קונקרטיות. כתובות מייל נשלחות אליו דרך נעקבים לצורך התייעצות מפורטת יותר.

הוא מקשר בין המציעים לבין דודי פחות משעה אחרי השיחה המפתיעה של הבוקר. חלקם מסתייגים כשהם שומעים שמדובר בבלוג מסחרי, אבל מהר מאוד נסגרים הצדדים הפרוצדורליים. תנאי תשלום, סכום שפוי שיעבור מיד ליד, קרדיט והפניות למקומות הרלוונטיים שיתווספו לתבנית של הבלוג.

ארבע שעות מאוחר יותר הטלפון שוב מצלצל "יצאת גבר. אין לי מושג מאיפה הבאת את הרן הזה אבל הוא לא רק סידר את כל הבעיות שהיו לנו, הבלוג גם עולה עכשיו בעשירית זמן. משהו עם כל מיני תוספים דפוקים שהטמבל שעבדנו איתו דחף פנימה".

כמה הוא מתעב את המחמאה הזו, את האופן שבו היא נתפשת אצל אנשים מסויימים ככתר האולטימטיבי. בלילה האחרון של הטירונות חשב שזה מגוחך להעיר את הבא אחריו כדי לזכות בעוד ארבעים דקות עלובות של שינה. עד שהגיעו לבקו"ם שמע כל הזמן איך יצא גבר, כבר הצטער על ההחלטה. אבל עכשיו הוא מוקיר אותה כל כך, מקבל בהבנה, באהבה, בשמחה.

תודה לכל מי שעזר, ובעיקר לרן, יצאת הגבר שאני לא הייתי יוצא

קצת אחר כך הוא מקבל מסר פרטי, נענה בשמחה לבקשה

לכל מי שעוקב אחריי ויש לו בלוג וורדפרס: כך תגנו עליו http://ktzr.us/bar-zik

המשך יבוא

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר – חלק ג': אנשים שצריך
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ז': יש לך את זה!
3. אמן הציוץ הקצר – חלק י"ב: צייצני השבוע

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י', י"א

שטף כזה של עוקבים חדשים בשעת בוקר הוא לא ראה כבר הרבה זמן. הם היו אמורים לשמח אותו, אבל לא עכשיו. הוא רק מותח את שרירי הציוץ שלו מחדש, מנסה להתחמם. הוא מנסה לחשוב על איזה ציוץ מבריק מאתמול בלילה שמשך אותם, ולא מצליח לזכור שום דבר.

הוא מתאמץ להבין, נכנס לפרופיל של כל אחד ואחד מהם. אלה לא העוקבים הרגילים שלו, יותר מידי דיונים על תכניות טלוויזיה, על רכילות טריוויאלית, יותר מידי שגיאות הקלדה. כמה מהם אפילו מעדכנים מטוקר.

הוא שוקל לשאול בגלוי, מנסח שאלה וחוזר בו. מרגיש את העלבון של הצד השני מראש, נמנע ממנו. אולי הדברים יתבהרו מעצמם. בינתיים הוא קם לעשות קפה.

בוהה במים המתערבלים דרך חלון הפלסטיק בצידו של הקומקום הוא מרגיש ציוצים שנקברו בו במהלך השבוע מגששים את דרכם החוצה. משתאה מול הנחישות הפנימית הזו, מול ההתעקשות של התת-מודע לעבד פיסות חיים ואבחנות קטנות לממדי ציוץ גם כשלא יכול היה להושיב את עצמו מול המקלדת. איזו עווית חולפת בפניו. הוא יכול להישבע שזה חיוך. חיוך מריר ועצוב, אבל גם אופטימי. חיוך של יציאה מגיא צלמוות.

כפית שטוחה של סוכר חום נשפכת אל הנוזל הכהה. הוא מרגיש כאילו התפרע, חורג מהרגלו לשתות קפה לא ממותק, ופתאום הכפית חוזרת לעוד ביקור בקופסת הפלסטיק ותלולית נוספת של סוכר עושה את דרכה אל הכוס. בדלת המקרר הוא מוצא חטיף שוקולד ארוז.

שלושה שבועות מאז הביקור הלילי הכפוי בסופרמרקט. הרגיש איזה צורך לפצות את עצמו.

יוצא לקניות עוד כמה דקות. תחליטו בשבילי – אגוזי, טעמי או פסק זמן. י

מבול התשובות שמיהר להגיע עטף אותו בחום. גם המתחכמים שבחרו לברוח לאופציות שלא ציין, גם אלה שענו "כל השלושה", אלה שטרחו לדרג, אלה שסייגו, אלה שענו ישירות. עד שיצא את הבית כבר היה רוב ברור לטעמי, והצורך בנחמה מתוקה מלאכותית התחלף בתחושת בטחון. למרות הכל, כשכבר עמד בקופה, חשב שראוי לכבד את ההבטחה לעוקביו, הוסיף את הטעמי לסלסלת המתכת.

עכשיו הוא יאכל אותו. ישאב את הכוח שנאצר בו בלילה ההוא.

אל תתייחס לאידיוט הזה

הוא לא מצליח להבין במה מדובר.

עזוב אותו, אף אחד לא קורא את החרא הזה

הוא כבר ממש מבולבל. אם היה לו בלוג בטח היה יכול להסתכל עכשיו על הסטטיסטיקות, לקשר בין תגובות העידוד והניחום האלה לבין העוקבים החדשים, הזרים.

צייצני השבוע, עאלק, מאיפה הוא מוציא את הזבל המרוכז הזה

הנה משהו להיאחז בו, מרחק חיפוש אחד מהמקום הנכון. הוא מזהה את הפרצוף ואת השם. התחיל והפסיק לעקוב אחריו שש פעמים בחודשים האחרונים.

הוא מתחיל לקרוא. משתדל לא לדלג על אף שורה בהתחלה.

טוויטר רחש השבוע שמועות וספקולציות היסטריות בנוגע למערכת היחסים של פליטי הריאליטי…

טענות עיקשות במיוחד לפיהן אמנון דנקנר כותב את חשבון הפייק של עצמו הדהדו השבוע בכל פינות הצייצניה…

מעבר לים עבר על ידועני טוויטר מבול של לידות…

הוא בוהה בשורות בתמהון. לא מצליח לקשר את השעמום הטריוויאלי הרכילאי שנפרש לנגד עיניו לחוויה היומיומית שלו, למפלט האישי, לאקלקטיות הקופצנית, בין הנחל הקטן והמפכה שמשקה אותו בכל יום לבין הביצה העבשה והאינסופית שנחשפת בפניו עכשיו.

הוא עובר לחיפוש של הדפדפן, מדלג על חמש או שש פסקאות של שעמום

את תואר הטוויט הפאתטי של השבוע לוקח ציוץ החזרה של @******, אחד מאושיות הטוויטר התמוהות והמופרכות שצמחו כאן. אחרי שנתן לנו שבוע של שקט חזר אתמול עם ההכרזה הבומבסטית "The pain that you feel you only can heal by tweeting". שווה לעקוב אחריו, ולו כתמרור אזהרה למה שיכול לקרות לכם אם תבזבזו יותר מידי זמן בטוויטר.

חדי-אבחנה, אגב, ישימו לב שמי שהיתה שותפה בכירה ברשימת הנעקבים שלו נמחקה ממנה ואף לא טרחה לברך אותה עם שובו.

העובדות – עליי. המסקנות כמו תמיד – עליכם.

שאריות הטעמי בפה הופכות תפלות. הוא שוב מתרסק את כל השבוע לאחור, הוא שוב כלוא בדירה שלה, מחפש את הדרך החוצה, שוקל לקום ולצאת באמצע הלילה, הוא שוב מתפרק באמבטיה, שוב מסתכל על מסך המחשב במיאוס.

הוא מנער את עצמו. הוא לא ייתן לו לגרור אותו חזרה. זה אקט סמלי, אפילו די טיפשי, הוא מעולם לא עשה אותו, לא מצא טעם או הגיון. ובכל זאת, כשהוא לוחץ על כפתור החסימה הוא מרגיש כאילו משה את עצמו מתהום.

המשך יבוא

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר – חלק ו': זמן מחצית חיים
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ה': אבל לא באמת
3. אמן הציוץ הקצר – חלק ג': אנשים שצריך