בעקבות הפוסט על מאסטר שף, התגובות, ועוד כמה דברים שקרו סביבו, נראה שהעבודה על בלוג האוכל המיועד שלי התחדשה, על אש קטנה.

המסעדה הטובה ביותר בעולם, נכון להיום, כך מסתבר, היא נומה (Noma) שבקופנהגן. ממש עכשיו, אולי כדי לסחוט את רגעי התהילה של הזכייה הזו, הוציא השף של נומה גם ספר מתכונים שנשמע מרתק.

אז סרתי לאתר המסעדה, רפרפתי קצת, קראתי שהיא ממוקמת בבניין יפהפה ומחודש מהמאה השמונה-עשרה. אבל תמונות לא היו שם. אז חיפשתי, בגוגל אימג’ז.

אבל Noma, מסתבר, הוא גם השם של מחלה זיהומית אלימה במיוחד. מנגלה חקר התפרצויות שלה במחנות ריכוז. כמו הרבה דברים שחצי הכדור הצפוני כבר שכח מקיומם היא חיה ובועטת באפריקה. מתוך 140,000 מקרים של נומה בשנה 100,000 הם ילדים בני שנה עד שבע בתת-סהרה.

וכך, במקום תמונות פסטורליות של בית יפהפה מהמאה השמונה עשרה ומנות נורדיות מודרניות עם צלחות פרוע קיבלתי מסך שלם של תמונות כאלה (האמינו לי שבחרתי אחת עדינה במיוחד, אתם מוזמנים לבדוק).

ופתאום, כל הקולינריה והמטא-קולינריה, והמהפכה העצומה של האחים אדריה פשוט נתקעות בגרון.

בלוג האוכל כנראה יעלה בסופו של דבר. זה לא שהילד בתמונה ייפגע ממנו, זה לא שמשהו רע יקרה בגללו. אנחנו הרי ממשיכים להדחיק את אפריקה בכל יום.

כשהוא יעלה גם הפוסט הזה יופיע בו. זה לא יעזור לילד שבתמונה, אבל חשוב לי שהוא יהיה שם, ימסגר את הדיון.

Related posts:

1. סחי ורפש, ארוחת צהריים
2. אוכל – פוסט ניסיון
3. מתכונים, שירים, ומה שביניהם

חוק גודווין-שחר: ככל שדיון רשת המבקש למתוח ביקורת על תרבות הצריכה מתארך ההסתברות לאזכור של המטריקס שואפת ל-1.

זוכרים את הפוסט על עיסקת הנדל"ן שנפתח בהכרזה המופרכת

לספר המונומנטלי שאכתוב יום אחד ובו ניתוח אנליטי, קר ואכזרי של תחלואי החברה המערבית יקראו “העיסקה הגדולה” (The Big Deal בלעז). הספר יתהה מתי הוחלפה האמנה החברתית בחוזים אישיים, וינסה לעמוד על מרכיביו הסמויים והגלויים של החוזה האישי שכל אחד מאיתנו חותם עליו, מבלי דעת, עם הפיכתו לעוד פרט פעיל בחברה.

אז הנה מגיע פוסט נוסף בסדרה, וכבר בו, מסתבר, מרחף האיום של השוואה למטריקס.

בלי קשר ישיר, בזמן שחלף מאז הפוסט המקורי נחשפתי לספרו הממשמש ובא של דגלאס ראשקוף, Life Inc. נראה כאילו ראשקוף גנב בלי בושה את הטיוטות הבלתי כתובות של "העיסקה הגדולה", הוסיף עליהן עבודת תחקיר רצינית ותרגם את הספר לאנגלית מבלי להודיע לי. בימים האחרונים התחיל ראשקוף לפרסם חלקים נרחבים מהספר גם בבלוג שלו וגם כבלוגר אורח בבוינגבויג, ראו זאת כהמלצה לקרוא אותו.

קרוב מאוד לתחילת "עבור את האלפים, אבשלום" של ארז שוויצר (שאולי יזכה לפוסט נוסף) מופיע הקטע הקצר הבא

ככלל, דווקא נטה לאהוד את הרעיון הפרוידיאני. אם הסתייג ממנו, היה זה בשל כמה מתוצרי הלוואי של הפרקטיקה הפסיכולוגית, ובראש ובראשונה בשל מה שכינה האריסטוקרטיה החדשה של העליבוּת המולדת, או האוליגרכיה של הקורבנות מלידה. לא במקרה, חשב, היתה הפסיכולוגיה לדת החדשה של בני המעמד הבינוני. היא סיפקה להם מענה לשאלה המוסרית, או הפוליטית, היסודית ביותר: איך אוכל להישאר אדיש לסבל של הזולת ולא לחלוק עמו בעושרי ובאושרי. התשובה נעשתה פשוטה: גם אני סובל.

חלק אינטגרלי, אם כן, מהעיסקה הגדולה, הוא ההסכמה שלנו לקבל על עצמנו, ברצון, מנה גדושה של אומללות. יש לה, לאומללות הזו סיבות מוצלחות מאוד: אנחנו אומללים כי אנחנו נקרעים בין משפחה לבין קריירה, אנחנו אומללים כי הורינו הזניחו אותנו או כי ילדינו מתמרדים נגדנו, אנחנו אומללים כי לא מימשנו את עצמנו, אנחנו אומללים כי המשכנתא חונקת אותנו, ואנחנו אומללים גם כי ההמבורגר בארוחת צהריים עשה לנו צרבת וכי קנינו אייפוד בדיוק שבועיים לפני ההכרזה על דגם חדש. בסיכומו של דבר, אם כן, אחד העקרונות המקודשים של חברת הצריכה הוא ההקפדה על חלוקה הוגנת, שוויונית ונטולת פניות של הסבל: וסבל לכל!

הוא סובל

שתי סיבות עיקריות יש לה לדמוקרטיזציה המלאה הזו של הסבל. האחת מובנת מאליה כמעט, אומללות מוֹכֶרֶת. בזכות האומללות נמשיך לחפש את ההמבורגר המושלם ואת הכדורים נגד הצרבת, נחליף את האייפוד באחר, חדש יותר, נשקיע בטיפול פסיכולוגי ובאימון אישי, נחפש מורי דרך שיעזרו לנו לממש את עצמנו ונשלם לכולם בדרך. סוגיית המימוש העצמי, חשוב לציין, ראויה בהחלט לפרק משמעותי מאוד במסגרת "העיסקה הגדולה", ואכן עוד תידון בהמשך.

אבל הסיבה השנייה, זו ששוייצר מאבחן במדוייק כל כך היא ככל הנראה משמעותית אף יותר. אם לא אותה מידה מדודה של סבל ואומללות היה קורס הציווי הקטגורי של המערב. אם יש לו, לכל המבנה המורכב, המסוכסך וגדוש הסתירות שמכונה תרבות המערב, זה שכולל בתוכו אילי ספנות, ברוקרים הרפתקניים ומשוררים מיוסרים, צורך בסיסי אחד, צו אחד שאין לעבור עליו הרי שהוא להמשיך ולהדחיק את אפריקה.

אני קורא עכשיו את הרשימות של פיליפ גורביץ' מרואנדה ומקונגו של שנות התשעים, אני שומע עדויות של רופא שמתנדב במרפאת פליטים בדרום תל אביב, קורא הרסס שלי שולח עוד ועוד חדשות מסומליה, וכל אלה מותירים אותי חסר אונים מול התנהגות נפשעת ובלתי נסלחת של המערב.

גם הם סובלים

אין פלא, אם כן, שבמקביל לצמיחתה של התקשורת הגלובלית קמה הפסיכולוגיה, ויחד איתה בן לוויתה הספרותי, הרומן, אלה שבמרכזם עומדת אומללותו הנצחית של בן המערב השבע. כי מרגע שקווי הטלגרף נושאים אליך בזמן אמת ידיעות על מגפות, אסונות טבע ומעשי טבח אתה זקוק בדחיפות לידיעה שגם אתה סובל.

ואני לא עושה דבר, כמובן, כולנו לא עושים דבר, כי חתמנו על החוזה, הסכמנו לסבול. ככה לכולם יותר נוח בסופו של דבר. ומה עם בונו? עזבו, סתם נודניק שכבר מזמן מייצר מוזיקה משעממת.

מפת העולם (קרטוגרמה למעשה) שבה שטח כל מדינה פרופרציוני לתמותת התינוקות הכוללת באותה מדינה בשנת 2001 מתוך worldmapper.

לפני קצת למעלה משנה התגלגלה מאחורי הקלעים יוזמה להקמת בלוג קבוצתי שינסה להביא לקורא הישראלי מידע על אפריקה, אבל האמת היא שהמידע זורם אלינו כל הזמן, ויחד איתו מטפטפים גם הפליטים. התכניות לפתיחת הבלוג ההוא נגנזו בסופו של דבר, זו הרי לא הבורות שמונעת מאיתנו לפעול, ובכל זאת יש משהו מעורר פלצות בנתונים היבשים של הקרטוגרמות ב-worldmapper, אלה שבהן שטח המדינות מתעוות כך שיהיה פרופרציוני לגודל כלשהו שמאפיין אותן. כמעט בכל אחת מהמפות האלה תמצאו את אפריקה מעוותת לחלוטין, תופחת לממדי ענק (לעתים במקביל להודו ולסין כשמדובר באסונות או בעוני) או נמחקת לחלוטין (כשמדובר בתל"ג או בשרותי בריאות).

כל עוד נמשיך לייצר לעצמנו אומללות תמשיך העיסקה הגדולה להנציח את עצמה ויבשת שלמה תישאר מודחקת.

בסופו של דבר, כך זה נראה, אני חוזר אל אותו טיעון דמגוגי של אמהות פולניות על "ילדים באפריקה מתים מרעב אז אל תגיד איכס על פירה ושניצל" וזה מתסכל, חייבת להיות דרך לפרוץ את המלכוד הזה. אבל אני לא יודע מהי. לא, בינתיים אני מנסה להימנע מלדבר על המטריקס.

Related posts:

1. ערפדים! זומבים!! צ’יקי!!!
2. התת-מודע הכלכליסטי ושתי הערות שוליים
3. מן הון להון