כמו פיית השיניים המרחפת מעל ראשיהם של ילדים ישנים ומותירה להם מתנה קטנה מתחת לכרית, כך מדלג עידוק בין סטטוסים מובחרים בפייסבוק ומפזר עליהם אבק קסום “אוזכרת במולטיספירה” הוא מוסיף תגובה בתחתיתם, מצמיד אליה קישור לטורו השבועי “מהנעשה במולטיספירה” ב-ynet, וממהר לסטטוס הבא.

והוא אכן קסום, האבק הזה, זה האבק שנוצר במקום שבו המיינסטרים התקשורתי של האינטרנט מכיר בקיומה של התרחשות אמיתית, חיונית ושוקקת במרחב הלא ממש מוגדר שהשם מולטיספירה הולם אותו להפליא. סטטוסים מפייסבוק, ציוצים מטוויטר, פוסטים מבלוגים, כולם מוצאים את דרכם לטור שבועי בלב הקונצנזוס התקשורתי. זהו אבק הקסם של האנשים שמבינים באינטרנט.

אוזכרת במולטיספירה!

האנשים שמבינים באינטרנט

לא מבינים את

האנשים שמשתמשים באינטרנט

אבל משהו חורק במגע הקסם הזה. הוא לא באמת קסום. או לפחות קסום פחות ממה שאפשר היה לשער. ואני מדבר על המדד הישיר והבנאלי ביותר שיש לקסמים כאלה, זה שכל הסיפור הרעוע של האינטרנט עוד לא מצא לו תחליף אמיתי, נו כן, אני מדבר על טרפיק.

זה לא יפה, נכון, לא מקובל לדבר על טרפיק. טרפיק זה כמו כסף, בכלכלה של תשומת לב, או משהו כזה. לא מדברים על כסף ככה סתם, לא מספרים מה כתוב בתלוש המשכורת שלכם, אז בכלכלה החדשה גם לא מדברים על טרפיק. ובכל זאת.

יצא לי לשוחח עם שני אנשים שפוסטים שלהם אוזכרו במולטיספירה (במקרה של אחד מהם מדובר בשני אזכורים שונים), התעניינתי קצת, חשבתי שאני יכול לנחש. שיערתי שההשפעה של אזכור במולטיספירה תהיה נמוכה משמעותית ממה שאפשר להאמין. צדקתי, צדקתי אפילו יותר ממה שדמיינתי. במקרה אחד האזכור הזה נגמר במספר חד-ספרתי של כניסות (נו, טוב, עוד שמאלני שחופר בהתלהבות על ככר א-תחריר), במקרה השני הנתונים היו מעט גבוהים יותר, בין שלושים (קניה ווסט) לששים (טיב-טעם) כניסות לכל פוסט שאוזכר.

בערך באותו זמן נתקלתי בשטף מרשים של כניסות לשני פוסטים. אחד מהם הוא פוסט ישן במסגרת המדריך המפוכח לתלמידי מחקר. מישהו בפורום כותבי תזה ודוקטורט של תפוז שאל שאלה, ומישהו אחר, בערך עשר תגובות במורד פתיל הדיונים הציע לו לקרוא את הפוסט. קיבלתי מהקישור ההוא, שהתחבא עמוק בתוך דיון אחד בפורום בתפוז יותר כניסות ממה שקיבלו מאוזכרי המולטיספירה.

קצת אחר כך פרסם מישהו במערכת הפורומים של אתר הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון קישור, בלי שום הסבר או נימוק, לפוסט שכתבתי על היפה והחנון. האנשים שמבינים באינטרנט, לו היו נחשפים בטעות לפורום הזה היו נתקפים זעם ותדהמה. מקומות כאלה, אתם מבינים, כבר לא אמורים להתקיים בכלל. מדובר במערכת פורומים מיושנת עם עיצוב שהופך את מייספייס למופת של עידון וובשתיימיאפסי, אנשים לא אמורים להיכנס לפורומים כאלה יותר, הם העבר, הם הערת שוליים מביכה בהיסטוריה של הרשת. אבל שוב, הקישור האומלל הזה הניב יותר כניסות מכל אחד מהאזכורים המדוברים במולטיספירה.

פורום היפה והחנון באתר bgu.co.il

כי האנשים שמתמשים באינטרנט, מה לעשות, הם לא האנשים שמבינים באינטרנט. יש להם סיבות מוזרות לעשות את מה שהם עושים, והם ימשיכו לעשות את זה. הם ימשיכו לכתוב הודעות בפורומים מכוערים, והם ימשיכו לחזור אליהם ולנהל בהם דיונים, הם יסמכו על קישור מיותם של מישהו בפורום הזה יותר משהם יסמכו על ההמלצה של אחד עידו קינן בערוץ המחשבים של ynet.

הפורומים הם החומר האפל של האינטרנט, קשה לראות אותם, אף אחד כבר לא מתייחס אליהם, הם לעולם לא יאוזכרו במולטיספירה, אבל הם שם, והם עדיין מרכזים הרבה מאוד פעילות.

“מהנעשה במולטיספירה” הוא רק הגלגול הנוכחי של רעיון ותיק בערוצי המחשבים – קדמו לו “השבוע בטוויטר” של נמרוד קמר במאקו, טור שבועי של דורה ב-NRG, ובטח עוד כמה אחרים. הרעיון, תמיד, הוא להביא את עולמם של”האנשים שמבינים באינטרנט” אל המיינסטרים, לגולשי ynet, מאקו או NRG, האנשים שמשתמשים באינטרנט. אלה מצידם, נשארים אדישים.

האנשים שמבינים באינטרנט

לא אוהבים את

האנשים שמשתמשים באינטרנט

אבל עידוק והמולטיספירה הם רק קצה הסיפור. כי הפוסט הזה נולד בכלל בימים אחרים. הוא נולד כשארד אקיקוס הספיד את טוויטר (שוב, אצל עידוק) ושרון גפן ענתה לו (שם). אקיקוס ביכה שם את מותה של איזו רוח-טוויטר שהיתה לרגע, שהוא אהב להיות חלק ממנה ושנהרסה כשלפתע שטף את טוויטר נחשול עכור של מצטרפים חדשים.

הטקטס של אקיקוס היה בעייתי מאוד לטעמי, אבל נדמה לי שבשלב זה אין טעם בתגובה שתמנה את המגרעות והסתירות שמצאתי בו אז. רק שמעבר לסתירות האלה הציצה בעיה אחרת, משמעותית הרבה יותר, ההתנגשות הבלתי נמנעת בין האנשים שמבינים באינטרנט לבין האנשים שמשתמשים באינטרנט.

אקיקוס הוא מהאנשים שמבינים באינטרנט. הם יודעים להיות במקום הנכון בזמן הנכון, והם יודעים בדיוק מה צריך לעשות שם. הם אפילו עובדים בזה. הם מבינים באינטרנט! הם ידעו להסביר למה חשוב להיות בטוויטר ולהגיד סושיאל מדיה. יש להם את זה! והם יודעים, כמובן, איך צריך לעשות את זה נכון. הם יודעים שפורומים זה מת, והם יודעים כמה עוקבים טוב שיהיה לך בטוויטר, וכמה חברים בפייסבוק, וכמה ציוצים ביום זה מעט מידי, ואחרי מי הכי חשוב לעקוב, ושרסס זו טכנולוגיה שגמרה את הסוס כי היום זה צף לרגע בפיד ואחר כך כבר לא. ורק בעיה אחת מעצבנת יש להם תמיד – האנשים שמשתמשים באינטרנט מתעקשים לעשות מה שבזין שלהם.

האנשים שמבינם באינטרנט, למרבה הפלא, הם לא (נניח) מארק זאקרברג או סרגיי ברין, אפילו להפך. האנשים שמבינים באינטרנט תמיד יידעו להסביר לכם למה זאקרברג ירה לעצמו ברגל וכמה הוא לא מבין איך פייסבוק צריך להיות, ולמה שינוי הממשק של טוויטר הוא טעות שתקבור אותו סופית. לפעמים הם צודקים, לפעמים הם טועים, כמו כולם, זה בסדר.

כי האנשים שמבינים באינטרנט (ואני, בסופו של דבר, שייך במידה מסויימת לקבוצה הזו) רצים בחיפוש מתמיד אחרי הדבר הבא, הם מנתחים באדיקות כל שינוי מדיניות של פייסבוק, מנסים בלי הפסקה לנחש לאן כל ההרפתקאה הגדולה הזו הולכת. קשה להם, כמעט בלתי אפשרי, לצאת לרגע מצורת החשיבה הזו ולזכור שהאינטרנט מורכב מאנשים, אנשים שמשתמשים באינטרנט בלי להבין באינטרנט, אנשים שלא מעניין אותם להבין באינטרנט.

האנשים שמבינים באינטרנט

לא מבינים את האינטרנט

כמה הערות אפולוגטיות לסיום:

כן, אני מניח של”מהנעשה במולטיספירה” יש תפקיד משמעותי עבור ynet, ושלתפקיד הזה אין קשר למידת העניין שקוראים מגלים בקישורים המשובצים בו.

נו, מה לעשות, גם אני חוטא לפעמים בפוסטים מהז’אנר שמתיימר להבין באינטרנט.

סוג של עדכון: לפני קצת יותר משבוע נתקלתי בעמוד פייסבוק בשם משפטים יפים, כל יום משפט ; –). נתקלתי בו כי הוא דורג כעמוד הפייסבוק הפעיל ביותר במדד המשפיענים של חורימבה. כמו כל מי שמבין קצת באינטרנט בהיתי בעמוד הזה באי-אמון מוחלט, ואז תוך כדי דיון מבודח בנושא פתחתי עמוד נגדי בשם משפט מדכא בכל יום, לא ממש תכננתי להפעיל אותו, רק שמישהו התחיל לכתוב שם, ומישהו אחר ראה והצטרף, ואיכשהו כל העניין התגלגל מעצמו פחות או יותר. שבוע אחרי שהעמוד נפתח הוא זכה לפוסט מפרגן בחורימבה. קצת יותר ממאה אנשים הצטרפו לעמוד אחרי הפוסט הזה. אלה הקוראים של חורימבה, מקום של אנשים שמבינים באינטרנט. המספרים האלה כמעט שינו את דעתי על כל מה שכתבתי כאן, פתאום נראה היה שהמעטתי בכוחם של האנשים שמבינים באינטרנט. רק שאז נזכרתי שבעמוד המשפטים היפים יש קרוב לתשעים אלף אנשים, פרופורציות.

אולי, חשבתי פתאום, אני תקוע בלולאה אינסופית, כזו שכל דיון בה חוזר לקו השבר המרכזי ההוא, אתם יודעים, זה שבצד אחד שלו יש סחים.

Related posts:

1. תפוזים הם לא הפרי היחיד
2. קשת: יש לנו רשת נהדרת!
3. אשליות הבלוגוספירה 2 – הבלוג כאלבום קונספט

אז עידוק פרסם כתבה בהארץ, ואחר כך גירסה מעט מורחבת שלה בבלוג. אחר כך אלי התייחס לנושא ואז דובי כתב מעין מניפסט.

הנושא, למי שלגמרי לא בעניינים, הוא ההתפשטות של כפתורי תרומה (לרוב דרך פייפאל) בבלוגים ישראליים.

כמו אלי, אני לא חושב שיש משהו פגום מוסרית ברעיון הזה. אני גם מסכים, במידה מסויימת, עם ההקבלה שדובי עורך בין בלוגים מתרימים לבין מופעי רחוב מושקעים (להבדיל מקבצנים אוחזי גיטרה – הבחנה חשובה שדובי עורך). למרות ההסכמה הזו, נכון לעכשיו לפחות, החלטתי שלא אוסיף כפתור תרומות לבלוג הזה. יותר מזה, למרות ההסכמה הזו אני בכלל לא בטוח שאני מסכים.

לפני שבועות אחדים תרמתי סכום כלשהו, לא ממש גדול, לא ממש מבוטל, לבלוג “מדרון חלקלק”. מעולם לא עלה בדעתי לתרום לאחד הבלוגים האחרים שאני קורא ושיש בהם כפתור כזה. נסיון כן לנתח את הדינמיקה שהובילה אותי לשתי ההחלטות האלה הוא מרתק ומתסכל בו-זמנית.

“מדרון חלקלק” הוא מקרה חריג, חייבים להודות. נכון לעכשיו, ככל הידוע לי, עמוד מאחוריו אדם אחד ויחיד, איתמר שאלתיאל. יש לי היכרות אישית, גם אם שטחית מעט, עם איתמר. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי פוגש את איתמר, שולף את הארנק, מפשפש בו, מוציא כמה עשרות שקלים ונותן לאיתמר תוך מלמול “לך תקנה לעצמך משהו נחמד”. אבל זה, הלכה למעשה מה שעשיתי בתיווכו של המדרון החלקלק.

אני מאמין ש”מדרון חלקלק” הוא פרויקט חשוב להפליא שמתעד ביסודיות ובעקשנות את הצעדים הקטנים (והגדולים) בהתרחקותה המפחידה של ישראל מהחזון (או אולי רק כסות החזון) הדמוקרטי שלה. האמונה הזו אפשרה לי, למשך פרק הזמן הקצר של ההתחברות לפייפאל, להתכחש לעובדה שאני בעצם נותן כסף לאיתמר.

אני לא יכול לעשות את אותו צעד עם הבלוג של דובי. אני מאמין שרוב מוחלט של הקוראים כאן לא יכולים לעשות את אותו צעד עם הבלוג הזה. גם אם מעולם לא פגשתי את דובי פנים אל פנים אני מתייחס אליו כאל סוג של חבר, ואני מתייחס ל”לא שומעים!” כאל חבר של “תודעה כוזבת”. האקט של שליפת הארנק הוא משהו מאוד לא מקובל, מאוד צורם, כשהוא נעשה בין חברים.

אלא שכאן עולה על פני השטח שאלה אחרת, מרתקת לא פחות לטעמי – שאלת “החומר האפל”. מה שכתבתי כאן נכתב מנקודת הראות שלי, של בלוגר, כזה שמקשר לבלוג של דובי ומקבל ממנו קישורים מעת לעת, כזה שמנהל דיונים מקוונים עם הבלוג של דובי. יש גם קוראים אחרים, אלה שאין להם בלוג משלהם, אבל מרבים להגיב ולהשתתף בדיונים, גם אלה, אני מאמין, נוטים לפתח מערכת יחסים אישית משהו עם הבלוגים (ובעקיפין עם הבלוגרים) החביבים עליהם. לכן אני יכול להבין את הרתיעה שלהם ממה שיכול להיתפש כפנייה פתאומית של חבר בשאלה “בא לכם לזרוק לי כמה שקלים?”. אבל גם אלה, כך מלמדות הסטטיסטיקות, הם עדיין מיעוט. רוב הקוראים יגיבו רק לעתים נדירות, אם בכלל. יכול להיות שקוראים כאלה אכן מתייחסים לבלוג יותר כאל מופע רחוב ופחות כאל חבר. יכול להיות שעבור האנשים האלה הבקשה לתרומה היא פחות צורמת.

אני חושב שמעניין מאוד לשמוע את מה שיש לאנשי “החומר האפל” להגיד בעניין. אבל הם, כאמור, לא נוטים להגיב.

הערה חשובה לסיום: במשך שנים ארוכות הייתי אני “חומר אפל” שכזה. גם היום אני “חומר אפל” בלא מעט מקומות שאני נוהג לקרוא, ואני בהחלט יכול להרגיש, אינטואיטיבית לפחות, באיזשהו הבדל באופן שבו אני מתייחס למקומות כאלה מול מקומות שבהם אני משתתף בדיון. בכל מקרה, השימוש בביטוי “חומר אפל” לא נועד להיות פוגע או מעליב באופן כלשהו.

Related posts:

1. עוד הערה קצרה בעניין וול סטריט
2. שיישאר כאן! עוד פעם
3. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל

שני פוסטים שפורסמו ושותפו בשבוע שעבר גרמו לי להרהר מעט בנושא של זכויות יוצרים בימינו. יותר נכון, בנושא של זכויות יוצרים כפי שהוא משתקף מדיונים בבלוגוספירה. שני הפוסטים משרטטים בקווים גסים וכלליים את גבולות הקונצנזוס של הבלוגים בכל הנוגע לזכויות יוצרים. אפשר להתפלפל ולמצוא הבדלים חוקיים, עסקיים או אישיים בין מקרה אחד לאחר, אבל לתחושתי לפחות, השורה התחתונה של כל דיון כזה שייערך בבלוגוספירה או בפריפריה שלה יהיה – הקטן צודק והגדול טועה.

כל עוד הקטן היה האדם הפשוט שמוריד פרקים של סדרות או בלוגר שמטמיע קטעים מיוטיוב בלי לחשוב על מידת החוקיות שלהם, אפשר היה לחשוב שהטיעונים האלה הם חלק מויכוח גדול ומקיף יותר על השינויים שצריכים לעבור חוקי זכויות יוצרים כמו גם על עצם התפישה של מעשה היצירה אל מול השינויים הטכנולוגיים.

אבל לאחרונה נתקלתי בלא מעט מקרים הפוכים. אולי בגלל הריבוי של יצירה עצמאית שעולה לרשת, אולי בגלל שיפורים במנועי חיפוש, יותר ויותר מקרים בהם מישהו עושה שימוש לא הוגן ביצירה עצמאית (תמונות בפליקר, טקסטים בבלוג, עבודות גרפיות) בין אם לצרכים מסחריים ובין אם כדי לחסוך לעצמו עבודה. בכל המקרים מן הסוג השני, כך נדמה פתאום, הקונצנזוס בבולוגספירה חוזר לתפישות נוקשות מאוד לגבי זכויות יוצרים. מי שגנב תמונה הופך לחצוף ופושע, זוכה לגינוי גורף וחד-משמעי בתגובות.

התלבטתי ארוכות לגבי הנוסח של הפוסט הזה, ואני עדיין מתלבט. רגשית אני מזדהה כמעט תמיד עם תגובת "הקטן צודק", אבל ככל שאני חושב על כך יותר, כך אני מתקשה לראות בהכרעה הזו יותר מתגובה רגשית. אני מתקשה לנסח לעצמי קו מחשבה מסודר והגיוני שבו אסור לגנוב תמונה של חזה עוף מבלוג בישול אבל מותר לקחת מערוץ 10 את הזכות להקרין פרסומות לפני ואחרי הקטע שאותו אתה רוצה לראות.

אולי תוכלו לעזור לי?

Related posts:

1. טוויטר בבית המעצר
2. איך לא לדבר על המלחמה
3. בלוגלי פפראצי, לקרוא את דה מונטיין בתל אביב

נדמה שעדיין אפשר לדבר, בלי לחטוא יותר מידי לאמת, על קיומה של קהילת משתמשי טוויטר בישראל. עובדה, אחת לחודש (לפעמים יותר) ממשיכים להתקיים טוויטאפים בהם נפגשים חברי הקהילה האמורפית הזו, מדבקות עם שם משתמש מעטרות את דש חולצת הת'רדלס שלם.

גם אלה שאינם מתייצבים למפגשים האלה (הרשו לי להעיד על עצמי ולנחש לגבי אחרים) אוהבים לצפות בתמונות שזורמות לטוויטר תוך כדי ולאחר מכן, לראות את האנשים שמוקדם יותר באותו יום החליפו איתך באובססיביות משחקי מלים כשהם אוחזים כוס בירה או ספל תה איכותי. הדינמיקה של טוויטר מצליחה ליצור אצל המשתמש המצוי את התחושה החמקמקה של היות חלק מקהילה.

שני מקומות של כבוד בקהילת הטוויטר הפרטית שלי שמורים לאלי מהלם תרבות ולאננס (יש לה בלוג בשם החיים בלי קונדום בתפוז אבל היא חיה בטוויטר), לא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו באמצע היום ממהרים למצוא מענה שנון זה לזו לזה, לוקחים חלק ברב-שיח מבוזר וצוהל.

אותו אלי הפנה את תשומת לבי לפני ימים אחדים לאתר חביב שישמח למפות עבורכם את העוקבים והנעקבים המשותפים לשניים עד שלושה חשבונות טוויטר שונים. ששתי על ההזדמנות לבזבז עוד כמה דקות בעיסוק מטא-טוויטר ומיהרתי לאתר המדובר.

הערה מתודולוגית קצרה: עבור מי שאינו מכיר את טוויטר כדאי להבהיר שכל משתמש פעיל מתחיל בשלב זה או אחר לגרור איתו שורה ארוכה של עוקבי-ספאם שכל מטרתם להפגין נוכחות בנסיון לצבור עוקבים חדשים או סתם להתגאות בפני מישהו על עצם ה"נוכחות במדיה חברתית" לכן מצאתי שהשוואה של רשימות עוקבים היא מעט עקרה. באופן דומה יש לא מעט אנשים שאצבעם קלה מאוד על כפתור המעקב (ובהחלט ייתכן שהם משתמשים בפילטרים שונים כדי להפריד בין נעקבי-אמת לבין נעקבי-סרק) ולכן אין טעם של ממש לחפש את הנעקבים המשותפים לי ולמי שרשימת העוקבים שלו כוללת כמה אלפי חשבונות טוויטר.

בהינתן ההגבלות האלה בחרתי לבחון את החיתוך בין קבוצות הנעקבים של אננס, של אלי ושלי. כל אחד מאיתנו עוקב אחרי כמאה חשבונות טוויטר (למי שלא נמצא שם זה יכול להישמע הרבה, האמינו לי, זה לא). ניחשתי במעומעם שאמצא כחמישים נעקבים משותפים לשלושתנו (מאוחר יותר זה היה הניחוש של אננס, וקרוב מאוד אליו היה הניחוש של אלי). הזנתי את השמות, לחצתי על הכפתור ובהיתי במסך בתדהמה.

שישה נעקבים משותפים. זה הכל.

במחי דיאגרמת ון אחת פשוטה התחלפה תחושת הקהילה בהבנה שטוויטר, כמו כל רשת חברתית אחרת, אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, הוא כלי שמחזק בנו תחושה כוזבת של קהילה. אפשר, וראוי, לתהות על האופן שבו דווקא הממשק המינימליסטי והמנגנון המוגבל להחריד של טוויטר מצליח ביצירת התחושה הזו יותר מכל. אפשר, ורצוי, לתהות מי מרוויח מתחושת קהילה שכזו. ואפשר גם להרהר לרגע קצר ונוגה בצורך הבסיסי כל כך שלנו לדמיין לעצמנו קהילה גם כשזו אינה קיימת.

דיאגרמת ון (מקור: ויקיפדיה)

הרבה מאוד זמן עבר מאז הפעם הקודמת שבה נדרשתי לנושא של תחושת הקהילה, בפוסט נאיבי ואופטימי שהסתיים במשפט

זה הכל, שני אזכורים קצרים, אגביים של אותה מקטרת, במרחק של שנים, בשני מקומות כמעט מנותקים זה מזה, אבל איזו תחושה מוזרה אופפת אותי, ההרגשה הזו שמתוך הררי התוכן אני מצליח להתחיל ולשרטט איזו דמות אנושית, להרכיב זיכרון ישן עם סיפור חדש, התחושה הזו שכל ההקלדות, התגובות, והמלל האינסופי מצליחים, באמת ובתמים ליצור היכרות, לבנות קהילה.

עוד ועוד כלים ואתרים שמצהירים על עצמם כנושאי הבשורה הקהילתית חדרו לחיינו מאז, עוד ועוד אנשי שיווק ומדיה חברתיות התחילו לדבר על שבטים ועל הסיפורים שיוצרים, מאגדים ומגדירים אותם. כמה נעים להאמין לפטפטת הזו, כמה קל ומפתה.

עד שנתקלים בעובדות: שישה נעקבים משותפים. זה הכל.

אפשר לקרוא כאן סאבטקסט אנכרוניסטי אולי, לודיטי כמעט, כזה שתיכף יבוא ויטען כנגד התחליף הסינתטי של הישיבה מול מחשב לחיים האמיתיים. אפשר לצאת מכאן לתהייה מדוע אף אחד מכל השרותים הקהילתיים והחברתיים שקורצים לנו מכל פינות הרשת לא השכיל לטפל בצורה אמיתית בכמיהה האנושית הבסיסית לקהילה, מסתפקים בבשורה של פלטפורמה לקבוצות דאחקות וחידודי לשון קבוצתיים. ואפשר, בבירור, לקרוא כאן הרבה מאוד בלבול ומבוכה.

Related posts:

1. כן, קהילה – על המקטרת של יוסי גורביץ
2. טוויטר בבית המעצר
3. רעיונות ב(אימ)פוטנציה: Sickr – Broadcast Your Aches

מצטער על ההצפה. בהחלט יכול להיות שהפוסט הזה ראוי היה להיכתב רק כספיח בסופו של הקודם.

לפני שש עשרה שנים פחות או יותר הייתי צעיר אכול תסכול על שגילה את הלהקה הגדולה של חייו רגע אחרי שנגוזה ושלעולם לא יזכה לראות אותה בהופעה.

ואז, בעיתון שניסה לחיות על גופתו הרוחנית של העיתון שלי מצאתי פתאום את הסולן של אותה להקה כמבקר מוזיקלי. קניתי אחת לשבוע והתענגתי.

בחרדת קודש ישבתי יום אחד על ספסל בגינה ציבורית וכתבתי בעט מכתב מפורט על התפקיד העצום של הלהקה המתה ההיא בחיי, שמתי במעטפה מבויילת ושלחתי למערכת העיתון.

שנתיים אחר כך הוא התחיל להופיע במקום קטן בדרום תל אביב. היינו שני אורחים קבועים בקהל שלעתים מנה מספר חד-ספרתי של אנשים.

בפעם הראשונה שבה הוא עצר ליד השולחן שלנו לדבר איתנו אחרי הופעה הרגשתי כאילו נחצה קו שאסור לו שייחצה. אובדן ההילה של יצירת האמנות בעידן המועדון האינטימי נקרא לזה.

אחר כך הלהקה ההיא קמה מאפרה, שינתה הרכב, התרחבה, הוציאה עוד שני תקליטים. אתמול היא חגגה את ההוצאה המחודשת של אלבום הסולו שלו, היום היא חוגגת את היציאה של אלבום הופעה כפול.

ואני, שעדיין אבל מעט על הקו שנחצה אז, מתבדח עם הקלידן של ההרכב הנוכחי בטוויטר, מתכתב עם חשבון הטוויטר הרשמי של הלהקה. אובדן ההילה של יצירת האמנות בעידן הרשתות החברתיות אם תרצו.

זה משהו האינטרנט הזה. לטוב ולרע.

Related posts:

1. רגעים מוזיקליים: מהדורת פונץ'
2. לא יודע מה עוד
3. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל

קשה לומר שאני לא מכיר את ד"ר ירדן לוינסקי. לפני הרבה יותר שנים מכפי שהייתי רוצה להודות חלקנו משרד צבאי למשך כמה שבועות מתמתחים של חפיפה. גם קודם, כבעלי תפקידים משיקים במערך כח האדם של המכונה הצבאית יצא לנו לעבוד אחד עם השני. לכן אני יכול להעיד, בלב שלם, על יכולותיו של ירדן בתחום תכנון כח-אדם. אני יכול להרחיק ולגזור מכאן לגבי יכולותיו האינטלקטואליות והאנליטיות באופן כללי. כמו כולם אני מכיר גם את תרומותו העצומה של ירדן לתרבות הרשת הישראלית, אפשר לומר שירדן, כחלק מהצוות שמצומצם שהגה והוביל מיזמים מרשימים כמו רשימות, קונספציה והקולקטיב, אחראי במידה רבה לעצם קיומה של תרבות רשת ישראלית במובן שבו נהוג לדבר עליה היום.

אבל הנושא עכשיו הוא ירדן כפסיכיאטר.

אין לי מושג אם ירדן הוא פסיכיאטר טוב. אני נוטה להאמין על סמך היכרותי איתו, ועל סמך קריאה בבלוג שלו שהוא פסיכיאטר טוב, אני משוכנע שהוא מעודכן יותר ממרבית עמיתיו באתגרים ובהזדמנויות החדשות שפותחת הרשת בפני הפסיכיאטריה והטיפול הפסיכולוגי. אני לא בטוח בכלל שזה מספיק כדי שאוכל להמליץ עליו.

בפועל זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. זה בדיוק מה שירדן ביקש מהבלוגוספירה הישראלית לעשות – להמליץ עליו כפסיכיאטר.

זו המלצה עקיפה, מעורפלת, אבל אולי חזקה יותר מכל המלצה אחרת שיכולתי להפיק מעצמי.

וכאן, נדמה לי, עולה לדיון נושא עקרוני בהרבה.

סביר להניח שלו הייתי נשאל על-ידי חבר אם אני יכול להמליץ על פסיכיאטר הייתי מעלה את שמו של ירדן, פשוט כיוון שהוא הפסיכיאטר היחיד שאני מכיר במידה כלשהי. בצמוד להעלאת שמו של ירדן הייתי מוסיף את כל ההסתייגויות שכתבתי לעיל ומותיר את ההחלטה הסופית בידיו של אותו חבר.

אבל מה שירדן מבקש מהבלוגוספירה הוא קיצוני בהרבה. כי הקישור שהכנסתי במעלה הפוסט נועד לחזק את הקישור שיעשו האלגוריתמים של גוגל בין המילה פסיכיאטר לבין הבלוג של ירדן. בהנחה שהתהליך הזה אכן יניב פירות מי שיחפש פסיכיאטר בגוגל ימצא את הבלוג של ירדן במקום גבוה ברשימה, הוא לא יזכה, סביר להניח, לקרוא את מגוון הקישורים שגרמו לגוגל לקבל את ההחלטה למקם את ירדן במקום הגבוה הזה. במלים אחרות, הוא לא ייחשף להסתייגויות שלי כאן, וגם לא להסתייגויות של אחרים שהתגייסו למשימה, לא את אלה שהודו שאינם מכירים את ירדן בכלל, לא את אלה שהודו שאינם מכירים אותו מקצועית, ולא את מי שגם טרח להוסיף אי-אילו מלות ביקורת על הפסיכיאטריה באופן כללי.

השאלה המרכזית היא מה בעצם יחפש מי שיחפש את המילה פסיכיאטר בגוגל. מי שיחפש חומר קריאה בנושאי פסיכיאטריה ירוויח לא מעט מהמערכה לקידום הבלוג של ירדן. אבל מי שיחפש חומר כזה סביר יותר להניח שישתמש במחרוזת חיפוש אחרת "מאמרים על פסיכיאטריה" למשל. מי שיחפש את המילה פסיכיאטר, ככל הנראה יערוך את החיפוש הזה כחלק מתהליך לבחירת פסיכיאטר מטפל.

אז נכון, מי שיסמוך על מיקום בדף התוצאות של גוגל כדי לבחור פסיכיאטר צריך להיות טיפש למדי, ועדיין, אני מוצא בכל העניין הזה טעם לפגם. כי גם אם המחפש לא יסמוך על גוגל בעיניים עצומות סביר להניח שהתוצאות תשחקנה תפקיד כזה או אחר במערך השיקולים שלו. יכול להיות שאותו מחפש ישתמש בתוצאות של גוגל כנקודת מוצא לבירורי-המשך, למשל.

המערכה לקידום הבלוג של ירדן חושפת לפיכך, לטעמי לפחות, איזו אנומליה שעדיין קיימת בקשר שבין "העולם האמיתי" שבחוץ לבין הקיום המקוון. אלגוריתם הדירוג של גוגל עושה עבודה מצויינת בהרבה מאוד תחומים בעיקר כיוון שהוא נוצר על-ידי אנשים שהבינו את הדינמיקה של הרשת. אבל מטבע הדברים, ובעיקר לאחר שהוא הפך לכמעט מונופול בתחום החיפוש האלגוריתם הזה נתון גם למניפולציות. כמו שירדן כותב בפנייה שלו – פסיכיאטריה היא תחום שאנשים ממעטים לכתוב עליו בפומבי, ודווקא מיעוט הכתיבה הזה מחזק את האפשרות שהתגייסות ממוקדת של הבלוגוספירה העברית תצליח להזניק את הבלוג של ירדן במעלה הרשימה. הבעיה הזו קיימת בעוד לא מעט תחומים.

המחפש התמים, זה שהתרגל על סמך החיפושים השגרתיים יותר לסמוך על תוצאות החיפוש של גוגל כעל מדד כמעט אובייקטיבי למהימנות לא יוכל לדעת מה עומד מאחורי המיקום הגבוה של ירדן בתוצאות החיפוש (ממש כשם שאינו יודע היום מה עומד מאחורי המיקום של האחרים שירדן מזכיר ושמשתמשים בשיטות פסולות למדי).

רגע לפני שאמצא את עצמי מואשם בנסיון לצנזר את האינטרנט, לכפות רגולציה על האנרכיה המבורכת או ברזי ברקאיות מסוג כזה או אחר אני מבקש לנסות ולהבין את הבעיה שמטרידה אותי. החיפוש של גוגל, כבר בן למעלה מעשר, נולד בעידן אחר של הרשת, עידן שבו המטרה המרכזית של חיפוש היתה כרייה של מידע רלוונטי מתוך הרעש הגדול שמסביב. בשנים שעברו מאז, ככל שהשימוש באינטרנט התגוון כך התגוונו גם הצרכים של מי שמחפש באינטנרט. העובדה שכלי החיפוש המרכזי עדיין מוטה באלגוריתם שלו לפי צרכים אנכרוניסטיים הוא בעייתי מאוד. גם אם הוא משחק לטובתנו ומאפשר לנו להושיט עזרה לחבר.

Related posts:

1. שתי הערות גוגל קלות
2. חיפוש מן העבר
3. רעיונות ב(אימ)פוטנציה 2 – NSSS

בשטף ובשצף הכתיבה של הפוסט הקודם על "אחר" יצא שכמה מחשבות ורעיונות שעברו בראשי בימים האחרונים בנוגע להשקתו המתקרבת של המגזין מצאו את עצמם נדחקים החוצה. כיוון שכך יצא, וכיוון שהמשכתי לעסוק ב"אחר" לא מעט דרך התגובות לפוסט ההוא, הנה פוסט נוסף, כועס הרבה פחות, ממוקד הרבה פחות.

כמו "כלכליסט", רק "אחר"

לא כל כך מזמן יצא לי לכתוב על ההיסטוריה העגומה של מערכות היחסים שלי עם עיתונים ומגזינים אהובים, כאלה שנסגרו ללא רחמים בעודי מחכה לגליון הבא שלהם. היום, כ"ט בנובמבר, הוא יום השנה השישה-עשר לרגע המרכזי של הסיפור הזה, רגע ההתפכחות הכואבת הראשונה מהחזון הרומנטי של עיתונות אמיצה ועצמאית. היום לפני שש-עשרה שנים, כשאני אוחז, בלי לדעת, את הגליון האחרון של "חדשות" קיבלו את פניי חיוכי שמחה לאיד בכניסה לבסיס הצבאי.

דווקא היום הוא הזדמנות מצויינת, אם כך, לבחון גם את הקצה השני. להודות שהעידן הנוכחי נתן לי את הזכות לעמוד ליד, גם אם מרחוק מאוד, ערש לידתם של כמה וכמה כלי תקשורת. להיות שותף, גם אם פסיבי, להצתה המחודשת של אותה אידאה רומנטית בדבר עיתונות אחרת.

כמעט שנתיים עברו מאז ההשקה של כלכליסט. אני מביט עכשיו לימים שקדמו להשקה ההיא, ולאלה שבאו קצת אחר כך. אני חושב על כל האנרגיה הרגשית והמחשבתית שהתלוותה אצלי לאירוע ההוא, ובמבט לאחור, מתקשה עד מאוד להבין.

מתקשה, אבל יכול. כל עוד כלכליסט היה רק אייטמים פזורים במדורי הברנז'ה והדלפות של שמות חמים אצל ולווט אנדרגראונד היתה תחושה אמיתית של מהפכה. המלהקים של כלכליסט, אם אפשר לקרוא להם כך, עשו עבודת שטח מצויינת. הם גייסו אז כמה וכמה שמות שכל מי שחי בבלוגוספירה העברית מוקיר ומעריך. קל היה אז לשגות באשליות ולהאמין שהנה נולד העיתון שיביא את הקסם של הבלוגוספירה אל הפרינט. אבל אז התחיל לצאת העיתון באמת, ומייד הועתקה הפעילות שלו מהמחוז המדומיין של רב-שיח אינטרנטי שוקק למחוז המדומיין לא פחות שבו איזה סקר TGI מפוקפק הוא המלך. כלכליסט הפך מפנטזיה לא מציאותית של עיתון מסוג חדש לעוד עיתון, לא פחות, ובעיקר לא יותר.

וההתרגשות? זו שהתלוותה לגילוי של כל שם מרשימת הגוגל טוק שלי ברשימת הרכש המתארכת של אסתרון? נגוזה מזמן, במקביל לקילוח ההדרגתי של אותם שמות החוצה, במקביל לגילוי הלא מאוד מפתיע שגם מי שנשאר שם חלש יותר מהמערכת שכופה אותו לתוך מסגרות ידועות מראש.

תוך כדי מחשבה על הפוסט הקודם תהיתי בטוויטר איך קורה שמגזין "אחר" מצליח לעורר בי עניין דומה מאוד לזה שעורר כלכליסט בימים ההם. ברשימת הכותבים של "אחר" יש רק אחד שמופיע גם בגוגל טוק שלי (באופן צפוי למדי הוא גם היה בין השמות שהלכו ל"כלכליסט"). למעשה, המהלך להקמת "אחר" הוא במידה רבה היפוכו המוחלט של מהלך ההקמה של כלכליסט. מיברג, שנפלט בעל-כורחו מהעיתונות המסורתית מביא איתו קבוצה גדולה של כותבים שגדלו בתוכה, אנשים שאחרי חלקם אני עוקב מרחוק כבר עשרים שנים ויותר. האפשרות שמהלך כזה יצליח, שבסופו, אם אותם אנשים ישכילו לבצע את המעבר הלא טריוויאלי הזה, אוכל להרגיש כלפיהם את אותה קרבה שחשתי לכותבי כלכליסט לפני שנגרסו בשיני העיתון, די בה כדי למלא אותי תקווה להצלחתו של "אחר" (ולא, זה לא שאני רוצה או מקווה לראות את שמותיהם בגוגל טוק שלי, זה היה רק סמן חיצוני-מלאכותי לתחושת הקרבה המדוברת).

לא מפתיע לגלות במרכז שני המהלכים המרתקים האלה שניים שהיו מעמודי התווך של "חדשות". נעמוד דקה לזכרו.

כמו כסף, אבל אחר

לפני שבוע חזרנו משלושה ימים בברצלונה (היה מצויין אם תהיתם), במהלכם שמתי לב לעובדה מפתיעה. ביושבנו בטאפאס בר מזדמן מצאנו את עצמנו מזמינים צלחת אחרי צלחת על-ידי הצבעה לכיוון הכללי של המנות, גם בקבוק היין הוזמן בדיאלוג רצוץ משהו. בהיעדר תפריט של ממש חיכינו בסבלנות לסוף הארוחה כדי לגלות את המחיר. זה חלק מחווית הטיול, הרי לא באנו כדי לתרגם בכל רגע לשקלים ולתהות אם כדאי.

אבל באותם שלושה ימים גם השתמשמנו לא מעט בשירותי המטרו היעילים להפליא של העיר. ושם, למרבה הפלא, פעלה דינמיקה שונה, כמעט קוטבית. הכרטיסיה הראשונה נקנתה בלי פקפוק, אבל כשהגענו לשנייה עצרנו לערוך חישוב. החשש שמא נמצא את עצמנו בהפסד על כרטיסיה שלא נוצלה עד תום, שייתכן ותשלום נפרד על כל נסיעה ייצא זול יותר, הטריד אותנו. בסופו של דבר קנינו גם את הכרטיסיה השנייה, ואף ניצלנו אותה במלואה. אבל זה, כמובן, לא כל כך חשוב.

כן, במסגרת אותו טיול, כשאותם שטרות אירו מהארנק משלמים על שניהם, הזמנו בקבוק יין שלם בלי לברר את מחירו, אבל חששנו שמא נפסיד אירו וחצי בחישוב שגוי של מספר הנסיעות שעוד נותרו לנו.

לא כולם כמונו, אבל לכל אחד, אני משער, יש את סדר העדיפויות העקום שלו. כל אחד מאיתנו מפעיל שיקולים אחרים לחלוטין בנוגע לכסף, בהתאם להקשר שלהם. זה מוזר בעיקר כיוון שכסף, בסופו של דבר, הוא מדד אובייקטיבי לחלוטין. שני אירו שבוזבזו הם שני אירו, איך שלא תהפכו אותם.

משהו דומה מאוד קרה לי אם ההחלטה לרכוש מנוי על "אחר". משהו דומה מאוד קורה, אני חושד, לרבים מאיתנו, בבואנו להחליט על הוצאה של כסף באינטרנט (ולא, אני לא מדבר על קנייה באמזון, מי שעדיין פוחד לתת את מספר כרטיס האשראי שלו ברשת הוא מחוץ לסיפור).

לפני כחודשיים יצא גליון של הניו יורקר בנושא כסף. תזמנתי הגעה לסטימצקי עם לוח-הזמנים המעצבן של הייבוא ורכשתי אותו (גליון עבה – 55 ש"ח). לפני שבועיים יצא גליון אוכל של הניו יורקר ושוב חזר על עצמו הטקס. עוד גליון אחד, והמחיר הכולל ישתווה (אפילו יעלה קצת) על זה של מנוי שנתי למהדורה הדיגיטלית (כולל גישה חופשית לארכיון המלא כאמור). ועדיין, יותר משנה אחרי ששלחתי את קוראיי לרוץ ולשלם על מנוי כזה אני מודה שטרם מצאתי לנכון לעשות כך בעצמי.

גם על "אחר" סביר להניח שהייתי ממשיך לחשוב, מתמהמה עם ההחלטה, בודק את החלקים הפתוחים שלו במשך תקופה ארוכה, אלמלא התחושה שאני חייב לשלם כדי לכתוב את הפוסט הקודם שלי בלב שלם.

כן, יש כל מיני סיבות שגיל ציין בתגובה לפוסט הקודם, בגללן אנשים עדיין מעדיפים את המגזינים השלמים שלהם על נייר, ובכל זאת, כשאני משווה את התמורה שאני מקבל בסטימצקי לזו שהייתי יכול לקבל בעבור אותו סכום באתר הניו יורקר אני מבולבל. המנגנון הנפשי המורכב שמכתיב את היחס שלנו לכסף, יותר נכון את מגוון ההתייחסויות השונות שלנו לכסף מקבל שכבה נוספת של ערפול וטשטוש ברגע שהאינטרנט מעורב (יום אחד יבוא גם הפרק על כסף במסגרת העיסקה הגדולה, בחיי שיבוא, כותרת זמנית: "כסף הוא האֶתֶר החדש").

כמו חינם, אבל אחר

מה שמעלה בי מייד הרהור נוסף בדבר הטענה המופרכת לפיה אנשים התרגלו לקבל את הכל בחינם באינטרנט. הקורא הממוצע בבלוג הזה, אני מנחש, מוציא מידי חודש כמה עשרות שקלים עבור ספק האינטרנט שלו, וסכום דומה עבור התשתית, עוד סכום, לא מאוד שונה, מועבר לספק סלולרי עבור חבילת גלישה כזו או אחרת, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על אלה מאיתנו שממהרים לרכוש גאדג'טים שונים במאות או אלפי שקלים שמשמשים בעיקר עבור גישה לאינטרנט.

ואחרי ההוצאה הנכבדת הזו, באים ומספרים לנו שהכל באינטרנט בחינם, ואנחנו יוצאים להילחם בשמו של החינם הזה. אני מודע להבדלים בין תשלום על גישה לאתר מסויים (או לחלקים ממנו) לבין התשלום על עצם האפשרות לגשת לאינטרנט, ועדיין, מדובר בהוצאה לא קטנה בכלל שכולנו מקבלים בהבנה (הנועזים יתמקחו עם ספק השרות על מבצעים והנחות) בעודנו נרעשים ממגזין שמבקש מאיתנו דמי מנוי ומוכיח בכך שאינו מבין מה זה אינטרנט בכלל.

אז הנה הצעה גולמית, לא מקורית ככל הנראה, בעייתית מאוד מן הסתם, ובכל זאת. מה יקרה אם יוטל על ספקי הגישה לאינטרנט מס של עשרה אחוזים (שיגולגל מייד על המנויים כמובן). בשלב הבא יוכל כל אתר שיעמוד בקריטריונים מסויימים (לא אתרי מסחר מקוון, לא אתרי הימורים, לא אתרים שמציגים פרסומות מעבר להיקף שייקבע) להירשם במאגר שיוקם לצורך העניין. אחת לתקופה, בהסתמך על נתוני תעבורה שבכל מקרה קיימים אצל ספקי השירות יחולקו כספי המס בין האתרים שברשימה.

אני משער שחלקכם תוכלו לעזור לי למצוא את כל הבעיות הטכניות, וגם הערכיות, שכרוכות בהצעה הזו, ובכל זאת, אולי שווה להרהר בה לרגע.

* מחווה לתוסף הפוסטים הקשורים המוצלח מאוד שהתקנתי לאחרונה Yet Another Related Posts Plug-in, ובכלל.

Related posts:

1. הטעות הראשונה של כלכליסט
2. תפוזים הם לא הפרי היחיד
3. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל

הפוסט הזה, או בעצם חלק משמעותי ממנו, אמור היה להיכתב לפני שנתיים וחצי. האופן שבו הוא התגלגל לכתיבה ופרסום דווקא היום נראה כאילו נועד לתת לו משנה תוקף. וכך זה קרה.

כרמל ויסמן פרסמה את מה שהוא ככל הנראה הטקסט המדוייק ביותר על הדינמיקה הכאוטית, הפסיכוטית, של הערבוביה השוקקת שהיא תוכן גולשים, על היכולת של פוסט ארוך, מוקפד ומבריק לשקוע בלי להשאיר חותם, ועל היכולת של איזה טוויט אקראי שכולו הלצה תפלה עם בסיס רעוע להפוך למם טוויטר סוער שיזכה לעשרות שחזורים ווריאציות. אהבתי את הפוסט של כרמל, למרות מגבלותיו (פירוט למטה) אבל הותרתי אותו ללא תגובה.

אלא שאז התיישבתי לכתוב את החלק השני של "יש לך את זה", יצא לי לחשוב על האן סולו, והפוסט הנוכחי קם לתחייה.

(פרפר ארוך זנב)

גם אני זנב מכשכש

פעם כשהבלוג הזה היה צעיר בהרבה היו לו, מטבע הדברים, פחות קוראים, ופוסטים שהייתי גאה בהם מאוד יכלו לעבור בלי תגובה, בלי הפניה משמה! שעוד היה פעיל, תזמון לא מוצלח של הפרסום ואף אחד כמעט לא היה נכנס אליהם. אלה היו ימים קשים, במיוחד כשבאו אחרי פוסט אחד או שניים שדווקא כן הצליחו לעורר עניין. ימים של תהייה אם יש טעם לכל הכתיבה הקדחתנית הזו.

ממש אז פרסם גיאחה בעונג שבת שהוא מתכונן לחלק כרטיסים חינם לכנס עולמות.

אז איך מקבלים כרטיסים בחינם?
משאירים תגובה (אל תשכחו לרשום בשדה המתאים את כתובת המייל שלכם כדי שנוכל לחזור אליכם במקרה וזכיתם)! ספרו לנו בתגובות מי היא הדמות האהובה עליכם (או הסקסית ביותר) בעולמות המד"ב והפנטזיה (זה יכול לכלול ספרים, סרטים, קומיקס, סדרות ומשחקים). יש לי 20 כרטיסים לחלק לכם! ככל שתנמקו בצורה יותר מעניינת או מקורית, יגדלו סיכוייכם לזכות – התגובה החביבה עליי תזכה את בעליה בעשרה כרטיסים, שיכניסו אותו לעשרה אירועים לבחירתו, או חמישה אם תביאו חבר/ה, או שלושה אירועים ושליש אם תבואו בשלישייה! חמש תגובות נוספות, שייבחרו באקראי, יזכו את כותביהם בכרטיס זוגי לאירוע לפי בחירתם.
תודה למארגני הכנס, ולשיר!

(ההדגשות של גיאחה, הצביעה באדום שלי)

בניגוד למקרים אחרים של חלוקת מתנות בעונג, הפעם היתה סיבה מוצדקת לנסות ולייצר תשובה מבריקה ומקורית, אז נברתי בזכרוני, מנסה למצוא משהו שיפיל את גיאחה, ופתאום הבנתי עד כמה אני הופך לקלישאת חובב מד"ב אובססיבי, אז ניסחתי תגובה ששיחקה בדיוק על זה

במהדורה הראשונה של חוברת 17 של ה-sandman יש דמות שמופיעה לחמישה איורים בלבד, ושנגנזה מאוחר יותר בשל בעיות עם זכויות יוצרים. הדמות, שנשארת מחוסרת שם, היא של דרקון סגול שגורש מעולם הבית שלו אחרי שהתברר שבמקום אש הוא פולט מגרונו זרם של סיגליות ריחניות. בצר לו התגלגל הדרקון בין עולמות שונים עד שמצא את עצמו כמוכר בספריית וידאו וחנות קומיקס בלונדון. כשהעורב של מורפאוס עובר בחנות מתפתחת שיחה בין השניים ובסיומה מכריז הדרקון שאין דמות מוצלחת יותר מהאן סולו.
אז זהו, רציתי להגיד שאני מסכים איתו, זאת אומרת, האן סולו, אלא מה.

לא זכיתי בכרטיסים, לא נורא, סביר להניח שלא הייתי מנצל יותר מאחד או שניים מהם. אבל חמישה ימים מאוחר יותר זכיתי במשהו אחר שנחת בתיבת הג'ימייל שלי

ראיתי את התגובה שלך בעונג שבת ברשומה של הכרטיסים לכנס עולמות (הדרקון הסגול והאן סולו)
רק רציתי לומר שמשום מה, התגובה הטיפה טיפשית הזו ממש הצחיקה אותי וגרמה לי להרגיש טוב כמה שעות.

זה היה מוזר, להיתקל באדישות של דעת הקהל לנוכח סדרת פוסטים שגם בבחינה מאוחרת נראים לי ראויים בהחלט, להתאכזב, ואז לגלות שדווקא תגובה אחת מתוך עשרות בתחתית פוסט בבלוג אחר מצליחה לעשות את הדרך הזו אל מישהו זר, לגרום לו להרגיש טוב כמה שעות. אבל זו בדיוק דינמיקת הזנב המכשכש שויסמן כותבת עליה, וזו, לטוב ולרע, גדולתו של הרגע הזה שבו אנחנו חיים. 

למטה, פירוט

אז למה כרמל ויסמן טועה בכל זאת? כי ויסמן מנסה להציב את הזנב המכשכש כניגוד לזנב הארוך של כריס אנדרסון ולדינמיקה הישנה של התקשורת החד-כיוונית

האם התוכן ברשת מתחקה אחר מודל תקשורת ההמונים או דווקא תופעת "הזנב הארוך"? אני אומרת לא זה ולא זה, וגם זה וגם זה. הרשת מצויה בתנועה וכך תוכן שיצרת בהקשר אחד נצרך לעיתים בהקשר אחר, מה שרצית כל כך להפיץ לעיתים נבלע, בעוד שפליטה רגעית מתקבעת ומתגלגלת ונצרכת לפתע על ידי ההמון. קבלו את תיאוריית הזנב המכשכש, כל הזכויות שמורות.

וכאן, חייבים לומר, ויסמן נופלת, בדיוק באותו מקום שבו נפל אנדרסון עצמו כבר בפתיחה של המאמר המקורי אודות הזנב הארוך. כי הסיפור הזה, שלעתים הוא טרגדיה ולעתים הוא סיפורה של הצלחה מפתיעה, אין לו (כמעט) קשר לדינמיקה של תרבות הרשת. מאז ומעולם היו דברי ימי התרבות האנושית רצופים במקרים כאלה. משפטים קליטים מתוך יצירות פילוסופיות חשובות הוצאו מהקשרם והפכו לכתובות גרפיטי ולבסיס לאינסוף שנינויות רדודות, יצירה ארכי-שמרנית כמו "שר הטבעות" הפכה ללהיט עולמי דווקא בידיהם של מורדי שנות הששים, שירים נשכחים הפכו פתאום ללהיט אחרי שיבוץ מתחכם בהפוך על הפוך כפסקול פרסומת לג'ינס. כל אלה הרבה לפני שמישהו ידע לדבר על תוכן גולשים. וכן, מנגד, יצירות מופת רבות מספור נשרפו בספריה של אלכסנדריה ולעולם לא נדע שנכתבו בכלל.

אבל הזנב, כל זנב, ארוך, קצר או מכשכש, הוא יצור סטטיסטי. אין לו עניין באנקדוטות הרבות שמרכיבות אותו, לפחות לא בכל אחת מהן בנפרד, רק באופן המורכב שבו הן משתלבות זו בזו כדי ליצור תמונה שיכולה להיות צפויה ומשעממת גם כשהיא מורכבת מסיפורים אישיים מרתקים של הצלחה מסחררת ועלייה מאשפתות ובטרגדיות איומות של יצירות מופת שלא זכו לכבוד הראוי להן.

אנחנו אוהבים בדיוק את האנקדוטות האלה, גם כי קל יותר לדבר עליהן וגם כי הן נוגעות למהות האנושית שלנו הרבה יותר מניתוח סטטיסטי קר של הנתונים. אז אנדרסון פותח את הדיון בזנב הארוך בסיפור של ספר שהפך להיט עשור אחרי שיצא, וגורם לדור שלם של בלוגרים לחשוב שהזנב הארוך הוא ההבטחה שיום אחד יצליחו לזכות בהכרה עולמית, וויסמן מנגד, קובעת כי "הסיפור האמיתי של תכני מדיה חברתית הוא טרגדיה". ובעוד שקשה מאוד לערער על הטענות של שניהם צריך לזכור שכל הסיפורים האלה שמרכיבים את התמונה הכוללת, בין אם הם צפויים מראש ובין אם הם הפתעות מדהימות הם בסך הכל אוסף של אנקדוטות.

בדיוק כשם שהרעיון לפיו משק כנפי פרפר בנקודה כלשהי יכול, לכאורה, לגרום או למנוע סופת טורנדו בקצה שני של כדור הארץ אינו הופך את כל תחום המחקר המטאורולוגי למיותר וחסר תכלית, כך העובדה שתגובה טיפשית שלי על האן סולו דווקא היא מצליחה לגרום למישהו להרגיש טוב כמה שעות אינה מייתרת את הנסיון לבחון במבט מרוחק את השאלה איך נוצרת ואיך נצרכת התרבות במדיה חברתיות.

Related posts:

1. קצת באחור – על הזנב הארוך של תפוז
2. הרהורי זנב ארוך – כשכושי זנב
3. הרהורי זנב ארוך – מבוא

הפוסט הזה נכתב לפני כמה ימים (כפי שיוכל להבין מהפתיחה שלו מי שהיה עד לויכוח בטוויטר). במהלך הימים האלה שקלתי אם לפרסם אותו והיכן. בינתיים סערו הרוחות סביב פוסט זניח למדי שפרסם שליו בן-ארי בחורים ברשת. הסערה סביב הפוסט הזה מוכיחה ביתר-שאת, לדעתי, את מה שתכננתי לכתוב בכל מקרה (תקציר: דובי קננגיסר ורויטל סלומון ביקרו את הפוסט ביקורת עניינית וקטלנית למדי תוך שחרור רמיזות עוקצניות על הכיוון החדש של חורים ברשת. יהונתן קלינגר ניצל את ההזדמנות כדי לצאת באופן תקיף מאוד נגד הכיוון החדש הזה, כמו גם נגד תופעת הפרובלוגינג (לפחות במתכונתה הנוכחית) באופן כללי ויובל דרור כתב פוסט מפוייס ושקול יותר).

אתמול אחר הצהריים סערו הרוחות בטוויטר (עד כמה שרוחות יכולות לסעור ב-140 תווים) סביב המנהג של גל מור (ושל שליו בן-ארי) לרטווט (הבהרה למאותגרי טוויטר: לפרסם מחדש כטוויט אישי שלהם עם הפניה למקור) כל הודעה מחשבון הטוויטר של חורים ברשת אודות פוסט חדש. האשמות בספאם הוטחו מצד לצד וטונים צורמים התגנבו אל תוך הדיון. סערה קצרה על נושא זניח למדי, ובכל זאת, מעוררת תהיה.

המנהג של גל ושל שליו, גם יש בו משהו מטריד עבור מי שעוקב אחרי שניהם ואחרי חשבון הטוויטר של הבלוג (ואולי גם מנוי על פיד הרסס שלו) הוא בסך הכל זניח למדי בתוך מבול הטוויטים הטריוויאליים וההתבדחויות האובססיביות שכל משתמש טוויטר נחשף לעשרות מהם ביום (כיוון שאני חוטא בכתיבה של כאלה לא אחת אני מרשה לעצמי (תודה, יחזקאל) ניסוח בוטה כזה). ובכל זאת, דווקא הריטוויטים של גל הם שעמדו במרכז הויכוח.

מוקדם יותר השבוע, מייד אחרי ההודעה המסתורית שקדמה להשקה של תכנית השותפים של הבלוג אפשר היה לראות בפיד הפריטים המשותפים בעברית את ההערות הבאות

רק לי בא להקיא? חידה לקורא האינטליגנט: למה כשיובל דרור עושה את זה בגלוב זה אותנטי וחמוד וכשחורים ברשת (הגרסה המסחרית) עושים את זה זה מגעיל את השועלים?

רק לך בא להקיא. אני כבר הקאתי

גם בעיני זה מעושה ומיותר

עוד במהלך השבוע פרסם עידוק פוסט (בעצם שניים) בהם הוא מאשים את רון מיברג בהפצה של ספאם בגלל אימייל שנועד לקדם את אתר האינטרנט החדש שמיברג ורוני שני עמלים על הקמתו בימים אלה, ושינסה, לפחות לפי התכניות הקיימות, להתבסס על מודל בעייתי וחריג של תוכן בתשלום.

אלה דוגמאות מהשבוע האחרון, אבל כל אחד מאיתנו יוכל להיזכר בקלות בעוד מקרים מהתקופה האחרונה. מקרים שבהם הוטחה ביקורת כלפי מי שחרג, לכאורה, מאיזה מערך לא מוגדר של כללים. החריגות האלה, כמעט תמיד, נוגעות לכסף.

כל אלה הם רק גלגול חדש, כך נראה לי, למתח התמידי שבו שרוי האינטרנט, או יותר נכון, המתח התמידי שבו שרויים משתמשי האינטרנט.

בראשית שנות התשעים, כשהאינטרנט היה שמועה שנישאה אליי דרך כתבות פזורות ב"העיר" עשיתי את הדרך לסניף החדש של טאוור רקורדס במגדל האופרה ושם רכשתי שלושה מגזינים שאמורים היו לקשר אותי לעתיד האוטופי שהובטח לי. הגליון של 2600, עם אתסטיקת פנזינים של להקות פאנק היה טכנולוגי מידי בשבילי, לרבות שרטוטים מפורטים של מעגלים מודפסים. יכולתי להתמלא הערצה לכותביו ולקוראיו, אבל לא היה סיכוי שאצליח לקרוא ולו כתבה אחת מתוכו. מונדו 2000 מנגד, התגאה באסתטיקה מהפכנית שהתאימה לעתיד שאותו ניסה לצייר ולייצר, האינטרנט של מונדו 2000 היה המשך ישיר לתרבות הנגד של שנות הששים, המילה האחרונה בתחום הסמים משני התודעה. התאהבתי באנשי מונדו 2000 ובמה שהיה להם להציע לי. Wired מנגד, העליב אותי, אישית. בעוד אני מחפש סיפורים על תודעה משותפת וזרימה חופשית של מידע הקדיש המגזין את כתבת השער שלו לשאלה על עתיד הפרסום אל מול האינטרנט. הרגשתי כאילו המהפכה שעוד לא ממש הכרתי כבר מתפוררת לי בין האצבעות.

ממרחק השנים ברור שאנשי Wired צדקו. גם בבחירה הפרטית ההיא – קשה לערער היום על ההשפעה העצומה של האינטרנט על עולם הפרסום (וכן, גם של הפרסום על עולם האינטרנט) וגם בבחירה להתסכל, כבר אז, על האינטרנט במונחים כלכליים ולא בעיניהם הבורקות של פליטי הסיקסטיז ממונדו 2000 (עובדתית Wired ממשיך לצאת עד היום ולהצליח, מונדו 2000 הוא נוסטלגיה לא פחות מוודסטוק 1969).

כי האינטרנט, אי אפשר להתכחש, הוא אחת התופעות הכלכליות המרתקות של העשורים האחרונים, עם בועות מנופחות ועם מודלים כלכליים ועסקיים שאי-אפשר היה לדמיין לפניו. יש הרבה מאוד כסף בתחום הנזיל והאמורפי הזה. וכסף, כמו שניגנו הסמית'ס, משנה הכל.

אנחנו ניצבים עכשיו ברגע מרתק (אחד מיני רבים) באינטרנט. אנשים שביססו לעצמם שם ומעמד ברשת מגששים בחיפוש אחרי דרכים לתרגם את השם הזה גם להכנסה כספית – חברות ייעוץ צצות על ימין ועל שמאל כששמות מוכרים לכל מי שמסתובב בביצת תוכן הגולשים המקומית מפארים את עמודי האודות שלהן, חורים ברשת משיק את תכנית השותפים, פוסטים ממומנים ותגובות פיקיטיביות צצים בכל מיני מקומות, ואחרים שאינם כאלה כבר נחשדים מראש. זה רגע רגיש לא פחות משהוא מרתק. לכולנו ברור שיש דרכים לגיטימיות להרוויח כסף באינטרנט: אפשר להקים סטארט-אפ שיפיל את גוגל למשל. לכולנו ברור שיש דרכים לא לגיטימיות: העוקץ הניגרי, נניח. אבל הקו המדוייק שמפריד בין התחומים האלה מתנסח ממש עכשיו, בחילופי האשמות ובניסויים, לא תמיד מבוקרים והגיוניים, של מודלים כלכליים ועסקיים. ובכל פעם שמישהו, ודאי מישהו מוערך, חוצה את הקו שניסחנו לעצמנו אנחנו נפגעים, ומגיבים בעוצמה רגשית מפתיעה. כי אנשי הרשת, כפי שציין צ'יקי בתגובה לעידוק, לוקים לא אחת בטהרנות. וממש כשם שנפגעתי אז מכתבת השער של Wired אני מזדעזע לראות שם של בלוגר מוערך שמציע שירותי ייעוץ ל"נוכחות במדיה חברתית", אני מתמלא בחשש ובאי-נחת כשאני שומע על תכנית שותפים ורוצה להקיא כשאני נתקל בפוסטים ממומנים.

יש הרבה היתממות בטהרנות הזו, האינטרנט כאמור, לא מנותק מהכלכלה, ואנשים רוצים להרוויח כסף. אבל יש בטהרנות הזו גם יציאה אותנטית כנגד הרגע המפחיד של אובדן התמימות, הרגע שבו פולש הכסף בגלוי לחלקת הרשת הקטנה שטיפחת לעצמך, ומשנה גם אותה.

עד כאן הפוסט המקורי שתכננתי לפרסם. אבל היה גם פוסט אחר שתכננתי לכתוב פעם פוסט שהתגלגל באימיילים ביני לבין כמה אנשים שאינם מעורבים בסערות האחרונות. הפוסט ההוא אמור היה להיות נוקב הרבה יותר ואולי הוא עוד יגיע פעם. חלקים מהמחשבות שעוד תתגלגלנה לפוסט הזה אפשר לאתר בפוסט שנכתב באחת הפעמים האחרות שפרובלוגינג היה נושא חם: תפוזים הם לא הפרי היחיד (על פתיחת הבלוגיה של אורנג')

Related posts:

1. יש לך את זה! – חלק ב': I've got the friends, you've got the blog, let's make lots of money
2. גם שם: אני בסינדיקציה
3. אשליות הבלוגוספירה 3: הקלילות המדומה

לא חשבתי שאכתוב על טוויטר.

לא רציתי לכתוב על טוויטר.

אחרי הכל כולם עושים את זה. לא בטוח בכלל שיש לי מה להוסיף. נעם יורן כתב אתמול על טוויטר ועל תכניות ריאליטי, וקלע להרבה דברים שתכננתי לכתוב בפוסט שעוד שוכב בטיוטות ושנרמז כאן. מצד שני יש גם הבדלים בין יורן לביני ואולי הפוסט ההוא עוד ראוי לו שייכתב. ועדיין, לא תכננתי לכתוב על טוויטר לעת עתה.

ואז הגיע ציוץ אחד מוזר ומבעית, ואני מוצא את עצמי כותב על טוויטר.

אני מנסה לחשוב עכשיו מה מצאתי בטוויטר, למה אני מתעקש לפתוח את התמונות של זה שמצלם את ארוחות הצהריים במסעדות אופנתיות בלונדון ואת התה הראשון של הבוקר, למה אני נהנה להיות מציץ פאסיבי לתכנוני הבראנץ' ולקיטורים על בית קפה תל אביבי שמעולם לא ביקרתי בו, למה אני מתרגש כשמישהו שאני לא באמת מכיר מכריז על נסיעה קרובה ליעד קוסמופוליטי נחשק.

ירדן לוינסקי כתב על המענה שטוויטר נותן לצורך שלנו בתחושת קהילה. גם הוא צודק, כמובן. כבר כתבתי פעם על אותה תחושה פחות או יותר, דווקא בהקשר של אתרים מיושנים יותר, אלה שבישרו את עלייתו של תוכן גולשים.

אבל טוויטר הוא נוח יותר, מובן מאליו. לא צריך להתמצא במילון מונחים רב שכבות שהתפתח עם הזמן מתוך דיונים ארוכים ולא צריך לעקוב אחרי פתילים נמשכים, לא צריך לראות את הסרט שעליו מדברים. כל מה שצריך זה לבחור כמה אנשים מעניינים במידה כזו או אחרת ולעקוב אחריהם.

את החלום לשבת מאחורי מיקרופון גנזתי ביום שבו הגיעה התשובה מהמיונים של גלי צה"ל. טוויטר בשילוב בליפ החיו גירסא חיוורת שלו במחי כמה חיפושים קצרים. טוויטר מאפשר לי לקלוט רסיסים של מציאות אחרת, במידה כלשהי אפילו לדמיין אותי שם. קופץ לכוס יין ופלטת גבינות בדרך לארוחת ערב במסעדה למשל.

אבל היה איזה הסכם לא כתוב בין טוויטר לביני, הסכם שאני מתקשה לנסח במדוייק אבל אני יודע שהופר אתמול בגסות ברגע שקראתי את זה

מכירים את זה כשאתם נוסעים לראות את לאונרד כהן ולדפוק קצת שופינג כדי לחזק את הכלכלה האמריקאית, אבל אז זורקים אתכם למעצר משפיל וגירוש? אז זהו.

בהיתי לרגע במסך, תוהה אם זה רציני, מתקשה להאמין. אני לא באמת מכיר את מי שצייצה שם, אני בסך הכל עוקב אחריה בטוויטר כמה שבועות. אבל הנסיעה הזו הרי עמדה במרכז כל כך הרבה ציוצים. התכוננתי איתה לנסיעה הזו. הייתי מוכן לשמוע על קניות מוצלחות ועל בילויים נעימים בניו יורק, ממש כשם שהייתי מוכן למפחי נפש קטנים ולקיטור מתמשך של שעמום ואכזבה. אבל לפלישה הזו, הגסה כל כך של משטרת הגבולות האמריקאית לתוך הקהילה הדמיונית שלי לא הייתי מוכן.

אני חושד בעצמי שאפילו ציוץ שמבשר על גילוי של גידול ממאיר אצל מי מנעקביי היה לי יותר נוח לעכל. אחרי הכל ברור לי שחשבון בטוויטר הוא לא מתכון לאלמוות. אבל טוויטר יותר מכל דבר שבא לפניו ביסס בי את האשליה של נפילת גבולות. באותו חלון קטן אני מקבל בשוויון מוחלט את העדכונים מלונדון, ניו יורק, ברלין ותל אביב, והכל נראה נזיל כל כך, חופשי כל כך. עד שמסתבר שלא.

Related posts:

1. קהילה מדומיינת
2. אין סיפור. מצייצים. נקודה (1?)
3. כנגד ארבעה קישורים מדבר הפוסט הזה