פרלוד ספקולטיבי

כשהבין הארי סלדון את הכיוון שבו צועדת הקיסרות הגלקטית, את הניוון שאליו עתידה לשקוע ציביליזציה אנושית מפוארת, הוא עמל על פיתוח מדע הפסיכוהיסטוריה, ובסופו של דבר הקים את המוסד כמרכז שישמר את הידע והתרבות ובכך יאפשר ויאיץ את יציאת האנושות מהתקופה החשוכה והברברית שהיא עתידה היתה לשקוע בה.

זה (יחד עם המוסד האחר והמעט מיסתורי) מה שעומד בבסיס טרילוגיית המוסד (שכדרכן של טרילוגיות ז’אנר המשיכה להתרחב עוד ועוד) של אסימוב.

נזכרתי בסיפור הזה אתמול.

אינטרלוד עכשיווי

נזכרתי בו בגלל הדיון שהתעורר בעקבות הטור של רענן שקד.

שקד, כפי שהוא נוהג לעשות אחת לכמה שנים, יצא בהתקפה חזיתית על “אנשי האינטרנט” ובעיקר על “הבלוגרים”. הפעם, ראוי לציין, הוא לא בחר להציג אותם כבתולים זקנים וחסרי חיים, אלא לפאר אותם (את חלקם לפחות) ככותבים מצויינים. הכותבים המצויינים האלה, טען שקד, כורתים את הענף עליו הוא יושב. אבל החשש האישי של שקד, גם אם יש לו חלק משמעותי בכתיבה, אינו עומד במרכז הדיון הזה.

כתבתי בעבר דברים ברוח דומה לזו שעולה מהטור של שקד, ואתמול בלילה חזרתי לקרוא אותם. אני עדיין חושב שיש בהם מידה של צדק. אבל ההתמקדות של שקד ב”בלוגרים”, נדמה לי, חוטאת לאמת ולשינוי העצום שחל באקולוגיה של התוכן שחלה בשנים האחרונות.

שניים מהבלוגרים ששקד טרח להחמיא לכתיבתם בטור שלו בחרו להגיב אליו בפירוט: בועז כהן (שסיפק גם את הסריקה של הטור המקורי) ויובל דרור. אחרים הפציעו בדיון שהתפתח בתגובות. כל אלה מסמנים את הכשל הראשון, אבל המינורי, בטיעון של שקד, בהיותם בלוגרים שמתפרנסים (חלקית לפחות) גם מכתיבה, עריכה או הופעה בתקשורת. עבורם הבלוג הוא (גם) אמצעי לבסס בו את המוניטין שלהם, לזכות אותם בהזמנות לכתיבה או הופעה בתשלום (רבאק, אפילו אני מקבל קצת כסף על כתיבה פה ושם).

הכשל האמיתי, הגדול, בטיעון של שקד, כפי שציין יובל דרור במפורש, הוא שמדובר במאבק ישן, משעמם ודי עבש

הטקסט שכתב רענן מנסה להחיות דיון שאבד עליו הכלח. זה מרגיש קצת כמו 1998

אינטרלוד היסטורי

סדרת המוסד מתבססת, בגלוי, על סיפור נפילתה של האימפריה הרומית ועל התפקיד החשוב שמילאה הכנסיה הקתולית, ובעיקר המנזרים הכפופים לה, כמרכזים של שימור ידע שאפשרו את ההתחדשות המואצת של ימי הרנסנס (נניח בצד, בבקשה, את הויכוח העקרוני והמרתק על נכונות התיאור הפשטני הזה).

פוסטלוד אופטימי

הבלוגרים, אני מבקש לטעון עכשיו, הם לא האיום על עתיד העיתונות כפי ששקד מבקש (או מתיימר) להציג אותם, אלא התקווה האחרונה לכך שיום אחד היא תחזור לעצמה. הם לא הברברים שקוברים את הציביליזציה שפרחה תחת האימפריה הרומית, אלא הנזירים שמשמרים אותה לטובת העתיד.

גורל העיתונות, כפי שכתבתי לא מזמן, הוא נושא מורכב שאנחנו נוטים לקרוא מזווית צרה מאוד שהמציאות המערבית דוחקת אותנו לתוכה. גם מהזווית הצרה הזו אפשר להבחין במשבר האמיתי ששקד מצביע עליו, משבר שבועז כהן ויובל דרור, בדיוק כמו שקד עצמו, בוחרים להתמקד רק בנקודת מבט אחת עליו.

העיתונות, ולא חשוב איזה עתיד אנחנו בוחרים לדמיין לה, נמצאת במשבר עמוק. זה משבר כלכלי בעיקרו. בניגוד לטענה של שקד, האיום הגדול על כתיבה עיתונאית כבר מזמן אינו בלוגרים איכותיים שמוכנים לכתוב בחינם (או “תמורת קרדיט”).

לא כל כך מזמן יצא רענן שקד (כ-1000 חברים בפייסבוק) בשליחות המוסף שלו לבחון את “משמעות החברות בעידן הפייסבוק”. שקד לא חשב על אותם חברים שנונים כאיום על מעמדו המקצועי, הם לא (בדרך כלל) דעתניים ושנונים, הם לא נראים, במבט חטוף, כתחליף מפוקפק וחינמי לכתיבה שלו. אבל הם כן. הם, ולא יובל דרור, אני או בועז כהן, אלה שקוברים סופית את המודל הכלכלי שעליו התקיימה התקשורת במאה ומשהו השנים האחרונות.

למפרסם או לאיש הפרסום, חשוב לזכור, לא אכפת אם אני נחשף למסר שלו בגלל שהוא מוצמד למלים המבריקות של יובל דרור או בגלל שהוא רוכב על תמונות ממסיבת יום ההולדת של ילד מהגן של הבת הקטנה, העיקר שאיחשף אליו. גם למו”לים לא ממש אכפת אם את שטח הפרסום שלהם הם מצליחים למכור בצמוד לכתיבה מעמיקה ואיכותי או בצמוד למחזור עצל של סטטוסים מפייסבוק.

יום אחד, ואפשר לקוות שהוא אינו רחוק כל כך, יימצא מודל כלכלי חדש שיוכל לשאת כתיבה איכותית, כזו שמחוייבת לאמת ושאינה מתחמקת מדיונים של ממש בנושאים שעל הפרק. קשה מאוד למצוא כתיבה כזו בתקשורת הממוסדת של היום, ויהיה קשה יותר ויותר למצוא אותה בשנים הקרובות. כשיימצא המודל הזה יהיו אלה דווקא הבלוגרים, משוחררים ממחוייבות כספית לשורה תחתונה שישמרו את הערכים העיתונאיים ששקד מבקש לטעון בשמם.

דווקא הברברים שעומדים עכשיו, לכאורה, להשמיד את שאריות התרבות של האימפריה, יהיו הנזירים שיאפשרו את הרנסנס החדש.

Related posts:

1. מראים שאפשר
2. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל
3. 404

כמו פיית השיניים המרחפת מעל ראשיהם של ילדים ישנים ומותירה להם מתנה קטנה מתחת לכרית, כך מדלג עידוק בין סטטוסים מובחרים בפייסבוק ומפזר עליהם אבק קסום “אוזכרת במולטיספירה” הוא מוסיף תגובה בתחתיתם, מצמיד אליה קישור לטורו השבועי “מהנעשה במולטיספירה” ב-ynet, וממהר לסטטוס הבא.

והוא אכן קסום, האבק הזה, זה האבק שנוצר במקום שבו המיינסטרים התקשורתי של האינטרנט מכיר בקיומה של התרחשות אמיתית, חיונית ושוקקת במרחב הלא ממש מוגדר שהשם מולטיספירה הולם אותו להפליא. סטטוסים מפייסבוק, ציוצים מטוויטר, פוסטים מבלוגים, כולם מוצאים את דרכם לטור שבועי בלב הקונצנזוס התקשורתי. זהו אבק הקסם של האנשים שמבינים באינטרנט.

אוזכרת במולטיספירה!

האנשים שמבינים באינטרנט

לא מבינים את

האנשים שמשתמשים באינטרנט

אבל משהו חורק במגע הקסם הזה. הוא לא באמת קסום. או לפחות קסום פחות ממה שאפשר היה לשער. ואני מדבר על המדד הישיר והבנאלי ביותר שיש לקסמים כאלה, זה שכל הסיפור הרעוע של האינטרנט עוד לא מצא לו תחליף אמיתי, נו כן, אני מדבר על טרפיק.

זה לא יפה, נכון, לא מקובל לדבר על טרפיק. טרפיק זה כמו כסף, בכלכלה של תשומת לב, או משהו כזה. לא מדברים על כסף ככה סתם, לא מספרים מה כתוב בתלוש המשכורת שלכם, אז בכלכלה החדשה גם לא מדברים על טרפיק. ובכל זאת.

יצא לי לשוחח עם שני אנשים שפוסטים שלהם אוזכרו במולטיספירה (במקרה של אחד מהם מדובר בשני אזכורים שונים), התעניינתי קצת, חשבתי שאני יכול לנחש. שיערתי שההשפעה של אזכור במולטיספירה תהיה נמוכה משמעותית ממה שאפשר להאמין. צדקתי, צדקתי אפילו יותר ממה שדמיינתי. במקרה אחד האזכור הזה נגמר במספר חד-ספרתי של כניסות (נו, טוב, עוד שמאלני שחופר בהתלהבות על ככר א-תחריר), במקרה השני הנתונים היו מעט גבוהים יותר, בין שלושים (קניה ווסט) לששים (טיב-טעם) כניסות לכל פוסט שאוזכר.

בערך באותו זמן נתקלתי בשטף מרשים של כניסות לשני פוסטים. אחד מהם הוא פוסט ישן במסגרת המדריך המפוכח לתלמידי מחקר. מישהו בפורום כותבי תזה ודוקטורט של תפוז שאל שאלה, ומישהו אחר, בערך עשר תגובות במורד פתיל הדיונים הציע לו לקרוא את הפוסט. קיבלתי מהקישור ההוא, שהתחבא עמוק בתוך דיון אחד בפורום בתפוז יותר כניסות ממה שקיבלו מאוזכרי המולטיספירה.

קצת אחר כך פרסם מישהו במערכת הפורומים של אתר הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון קישור, בלי שום הסבר או נימוק, לפוסט שכתבתי על היפה והחנון. האנשים שמבינים באינטרנט, לו היו נחשפים בטעות לפורום הזה היו נתקפים זעם ותדהמה. מקומות כאלה, אתם מבינים, כבר לא אמורים להתקיים בכלל. מדובר במערכת פורומים מיושנת עם עיצוב שהופך את מייספייס למופת של עידון וובשתיימיאפסי, אנשים לא אמורים להיכנס לפורומים כאלה יותר, הם העבר, הם הערת שוליים מביכה בהיסטוריה של הרשת. אבל שוב, הקישור האומלל הזה הניב יותר כניסות מכל אחד מהאזכורים המדוברים במולטיספירה.

פורום היפה והחנון באתר bgu.co.il

כי האנשים שמתמשים באינטרנט, מה לעשות, הם לא האנשים שמבינים באינטרנט. יש להם סיבות מוזרות לעשות את מה שהם עושים, והם ימשיכו לעשות את זה. הם ימשיכו לכתוב הודעות בפורומים מכוערים, והם ימשיכו לחזור אליהם ולנהל בהם דיונים, הם יסמכו על קישור מיותם של מישהו בפורום הזה יותר משהם יסמכו על ההמלצה של אחד עידו קינן בערוץ המחשבים של ynet.

הפורומים הם החומר האפל של האינטרנט, קשה לראות אותם, אף אחד כבר לא מתייחס אליהם, הם לעולם לא יאוזכרו במולטיספירה, אבל הם שם, והם עדיין מרכזים הרבה מאוד פעילות.

“מהנעשה במולטיספירה” הוא רק הגלגול הנוכחי של רעיון ותיק בערוצי המחשבים – קדמו לו “השבוע בטוויטר” של נמרוד קמר במאקו, טור שבועי של דורה ב-NRG, ובטח עוד כמה אחרים. הרעיון, תמיד, הוא להביא את עולמם של”האנשים שמבינים באינטרנט” אל המיינסטרים, לגולשי ynet, מאקו או NRG, האנשים שמשתמשים באינטרנט. אלה מצידם, נשארים אדישים.

האנשים שמבינים באינטרנט

לא אוהבים את

האנשים שמשתמשים באינטרנט

אבל עידוק והמולטיספירה הם רק קצה הסיפור. כי הפוסט הזה נולד בכלל בימים אחרים. הוא נולד כשארד אקיקוס הספיד את טוויטר (שוב, אצל עידוק) ושרון גפן ענתה לו (שם). אקיקוס ביכה שם את מותה של איזו רוח-טוויטר שהיתה לרגע, שהוא אהב להיות חלק ממנה ושנהרסה כשלפתע שטף את טוויטר נחשול עכור של מצטרפים חדשים.

הטקטס של אקיקוס היה בעייתי מאוד לטעמי, אבל נדמה לי שבשלב זה אין טעם בתגובה שתמנה את המגרעות והסתירות שמצאתי בו אז. רק שמעבר לסתירות האלה הציצה בעיה אחרת, משמעותית הרבה יותר, ההתנגשות הבלתי נמנעת בין האנשים שמבינים באינטרנט לבין האנשים שמשתמשים באינטרנט.

אקיקוס הוא מהאנשים שמבינים באינטרנט. הם יודעים להיות במקום הנכון בזמן הנכון, והם יודעים בדיוק מה צריך לעשות שם. הם אפילו עובדים בזה. הם מבינים באינטרנט! הם ידעו להסביר למה חשוב להיות בטוויטר ולהגיד סושיאל מדיה. יש להם את זה! והם יודעים, כמובן, איך צריך לעשות את זה נכון. הם יודעים שפורומים זה מת, והם יודעים כמה עוקבים טוב שיהיה לך בטוויטר, וכמה חברים בפייסבוק, וכמה ציוצים ביום זה מעט מידי, ואחרי מי הכי חשוב לעקוב, ושרסס זו טכנולוגיה שגמרה את הסוס כי היום זה צף לרגע בפיד ואחר כך כבר לא. ורק בעיה אחת מעצבנת יש להם תמיד – האנשים שמשתמשים באינטרנט מתעקשים לעשות מה שבזין שלהם.

האנשים שמבינם באינטרנט, למרבה הפלא, הם לא (נניח) מארק זאקרברג או סרגיי ברין, אפילו להפך. האנשים שמבינים באינטרנט תמיד יידעו להסביר לכם למה זאקרברג ירה לעצמו ברגל וכמה הוא לא מבין איך פייסבוק צריך להיות, ולמה שינוי הממשק של טוויטר הוא טעות שתקבור אותו סופית. לפעמים הם צודקים, לפעמים הם טועים, כמו כולם, זה בסדר.

כי האנשים שמבינים באינטרנט (ואני, בסופו של דבר, שייך במידה מסויימת לקבוצה הזו) רצים בחיפוש מתמיד אחרי הדבר הבא, הם מנתחים באדיקות כל שינוי מדיניות של פייסבוק, מנסים בלי הפסקה לנחש לאן כל ההרפתקאה הגדולה הזו הולכת. קשה להם, כמעט בלתי אפשרי, לצאת לרגע מצורת החשיבה הזו ולזכור שהאינטרנט מורכב מאנשים, אנשים שמשתמשים באינטרנט בלי להבין באינטרנט, אנשים שלא מעניין אותם להבין באינטרנט.

האנשים שמבינים באינטרנט

לא מבינים את האינטרנט

כמה הערות אפולוגטיות לסיום:

כן, אני מניח של”מהנעשה במולטיספירה” יש תפקיד משמעותי עבור ynet, ושלתפקיד הזה אין קשר למידת העניין שקוראים מגלים בקישורים המשובצים בו.

נו, מה לעשות, גם אני חוטא לפעמים בפוסטים מהז’אנר שמתיימר להבין באינטרנט.

סוג של עדכון: לפני קצת יותר משבוע נתקלתי בעמוד פייסבוק בשם משפטים יפים, כל יום משפט ; –). נתקלתי בו כי הוא דורג כעמוד הפייסבוק הפעיל ביותר במדד המשפיענים של חורימבה. כמו כל מי שמבין קצת באינטרנט בהיתי בעמוד הזה באי-אמון מוחלט, ואז תוך כדי דיון מבודח בנושא פתחתי עמוד נגדי בשם משפט מדכא בכל יום, לא ממש תכננתי להפעיל אותו, רק שמישהו התחיל לכתוב שם, ומישהו אחר ראה והצטרף, ואיכשהו כל העניין התגלגל מעצמו פחות או יותר. שבוע אחרי שהעמוד נפתח הוא זכה לפוסט מפרגן בחורימבה. קצת יותר ממאה אנשים הצטרפו לעמוד אחרי הפוסט הזה. אלה הקוראים של חורימבה, מקום של אנשים שמבינים באינטרנט. המספרים האלה כמעט שינו את דעתי על כל מה שכתבתי כאן, פתאום נראה היה שהמעטתי בכוחם של האנשים שמבינים באינטרנט. רק שאז נזכרתי שבעמוד המשפטים היפים יש קרוב לתשעים אלף אנשים, פרופורציות.

אולי, חשבתי פתאום, אני תקוע בלולאה אינסופית, כזו שכל דיון בה חוזר לקו השבר המרכזי ההוא, אתם יודעים, זה שבצד אחד שלו יש סחים.

Related posts:

1. תפוזים הם לא הפרי היחיד
2. קשת: יש לנו רשת נהדרת!
3. אשליות הבלוגוספירה 2 – הבלוג כאלבום קונספט

משהו רע עובר עליי, כלומר על החלק ממני שמשתקף בכתיבה כאן. זה לא קרה באופן מתוכנן ושקול כמובן, ככה זה עם דברים רעים. אבל שלשום, לתחושתי האישית, חציתי קו באופן מכוער למדי. הגיע הזמן להישיר מבט אל הדמות שעולה מהבלוג לאחרונה ולהודות שאני לא אוהב אותה, או לפחות חלק ממנה. הגיע הזמן להתנצל ולנסות להבטיח שהחלק הזה יפסיק לבוא כאן לידי ביטוי.

כשרק נולד הבלוג הזה, כפי שציינתי בפוסט לרגל שנה לקיומו* הוא נטה, באופן מאוד טבעי למצבה הבתולי (למדי של הבלוגוספירה דאז, לעסוק בשורש ב.ל.ג על שלל הטיותיו והמלים הנגזרות ממנו. חלק מזה היה התייחסות ישירה לדברים שנכתבו באותם ימים בבלוגים מובילים.

כך קרה שבפוסט השישי בסך הכל שנכתב כאן קיבלתי את התגובה הבאה מברנע

כמה נחמד לכתוב על הבלוגרים הפופולאריים, פוסט אחרי פוסט, ללכלך עליהם, להשמיץ, לייצר טראקבקים לכל המקומות שמטנפים עליהם ולהביא אליך תנועה. האסטרטגיה הכי עתיקה ברשת.

עוד עוד!!

לא לחלוטין הסכמתי איתו, וגם ניסתי להסביר בתגובה איך אני רואה את הדברים, אבל נחרדתי מהאפשרות שכך הבלוג הזה אכן נראה, והבטחתי לעצמי להפסיק.

לא הפסקתי להגיב לדברים שנכתבים בבלוגים אחרים כמובן (זה חלק מהעניין של הבלוגוספירה, לא?) אבל השתדלתי לעשות את זה, גם כשהיתה לי ביקורת, באופן מתחשב, מנומק, ובטח שלא תגרני ומתלהם. אני חושב שעמדתי בהחלטה ההיא בכבוד במשך זמן ארוך למדי.

אבל משהו קרה לאחרונה, ואני לא אוהב אותו כאמור.

זה התחיל** בפוסט היתולי על “חמישה תוספים מומלצים להמבורגר”, מי שמכיר את השטח ידע לזהות שם, מעבר לבדיחה ולהמלצות שאני באמת מאמין בהן, את העקיצה כלפי ז’אנר של פוסטים דומים בחורימבה. היתה לי ביקורת על חורימבה עוד קודם, וכשרציתי לכתוב אותה עשיתי את זה בפוסטים מנומקים, לא בפארודיה מרושעת במקצת (לפחות).

וזה לא הפסיק שם, הזרם, אם להודות על האמת, רק התגבר מאז.

היה פוסט שלי ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של” שהתחמק מדיון אמיתי במה שכתבה קרן על בורגני כסף ובורגני זמן דרך הפארודיה על בורגני קצף ובורגני דל (הפוסט הרציני יותר שרציתי לכתוב בנושא עוד קבור בטיוטות).

היה דור הפרופיל החדש שביקש לבקר את הנטייה הרווחת בחלקים מסויימים למסגר דורות סביב כל שינוי טכנולוגי זניח, והיה Slippery Bloody Slope שהתחמק מדיון בחלקים שאכן נראים לי בעייתיים במלאכת הכתיבה והעריכה של המדרון החלקלק באמצעות, שוב, פארודיה זולה ולא ממש מוצלחת.

לפני ימים אחדים, כשרציתי לכתוב פוסט אישי על המתח שבין הרצון לצאת לפעולה פוליטית-חברתית אמיתית לבין שגרת החיים שלי הפכתי אותו לפוסט בו הכותב מעמיד פני מרמיט. שוב, כדי לכתוב משהו שרציתי לכתוב באמת נזקקתי לתרגיל של העמדת פני כותב אחר.

שלשום חציתי גבול, בפוסט שכבר בעת הכתיבה היו לי ספקות עמוקים לגביו. לקחתי פוסט ישן ובעייתי (באמת בעייתי לטעמי) של גיאחה. פוסט שכל מי שרצה להגיב אליו כבר עשה את זה בזמן מתאים יותר, פוסט שעם כל הבעייתיות שלו אין ספק שנכתב מתוך סערת רגשות אמיתית, לקחתי את הפוסט הזה והפכתי אותו לבדיחה סרת-טעם. בתגובות לפוסט ההוא עוד ניסיתי להגן על הבחירה האומללה שלי, עד שהגיע תגובה של אורן והכריחה אותי להודות באמת.

לא בכל הפוסטים האלה אני מתבייש במידה שווה. יש ביניהם כאלה שאני שלם לחלוטין עם מה שנכתב בהם. אבל כשאני בוחן אותם יחד אני בהחלט מתבייש במה שהם מעידים עליו.

אז זהו. הגיע הזמן להפסיק. לא ייכתבו כאן עוד פוסטים בהם הכותב מעמיד פני מישהו אחר (מעבר להעמדת הפנים הקבועה בה שחר שבחיים מעמיד פני שחר מהבלוג), אם תהיה לי ביקורת היא תנוסח, שוב, כמו בימים הטובים יותר, באופן ישיר, הוגן ולא מתלהם ככל האפשר. כי זו הדמות שאני רוצה שתשתקף מהבלוג הזה.

אני מתנצל בפני כל מי שנפגע מהפוסטים האלה, אני מתנצל בפני הקוראים על רוח הפוסטים האלה שהיתה (אני מקווה) זרה למה שהם התרגלו לקרוא כאן.

* מסתבר, לגמרי במקרה, שאנחנו בסך הכל שלושה ימים לפני יום ההולדת הרביעי.

** כן, יש איזו בעיה בפוסט מתנצל כזה שטורח גם למנות את כל החטאים באופן שיכול להיתפש דווקא כרברבני. באיזו פשרה לאו דווקא מוצלחת החלטתי להשאיר את הרשימה בלי קישורים לפוסטים שאני מונה בה.

Related posts:

1. בינתיים, בבית (ובו הכותב מעמיד פני מרמיט)
2. אבל אני לא יודע בשביל איזה צד
3. גם שם: אני בסינדיקציה

סחים, הם בארץ האמורי

בלוג חדש בא לעולם, מצוייד במבט ביקורתי וחד על חוליי החברה הישראלית, והוא לא חס על אף אחד. קשה להתעלם ממנו, כולם משתפים בטוויטר ובפייסבוק.

אחר כך הדינמיקה מתהפכת. איך זה קורה? כמו כל דבר כזה, בשני אופנים – לאט לאט, ואז בבת אחת.

בסיבוב הקודם קראו לו טמבלר הסחים, עכשיו קוראים לו ארץ האמורי.

הם שונים מאוד זה מזה, חייבים לציין. הם גם דומים מאוד זה לזה, חשוב אף יותר לציין.

בניגוד למה שיכול להשתמע מהכותרת הדמגוגית, בניגוד להאשמות שכבר הוטחו כנגד אנשי ארץ האמורי בשבוע האחרון, לא אנסה לטעון כאן שהם סחים או שאולי הם דווקא היפסטרים, רק לבחון את קווי הדמיון ואת נקודות השוני שבין שני מוסדות התרבות האלה (קרדיט על הניסוח למרמיט) ואת הויכוחים העזים שהצליחו לרכז סביבם.

סחים, הם מצדיעים לארץ האמורי

אנקדוטה 1: ימי הפעילות הפוליטית האמיתית שלי רחוקים מכדי שארצה להודות, די להזכיר שרצח רבין היה טרי מאוד אז ועיצב, בעקיפין לפחות, חלק ניכר מחיפוש הדרך של גוף הסטודנטים שבו הייתי חבר. בין הצטרפות להדבקת כרזות של הקשת הדמוקרטית המזרחית לבין נסיעה להפגנה בחברון התגלגלה גם יוזמה להבאת קבוצות של תלמידי תיכון מהפריפריה לימי סיור באוניברסיטת תל אביב. ויכוח עז התעורר מסביב לשולחן, והאשמה, מתבקשת למדי, בהתנשאות, הוטחה כלפי היוזמים.

בין התלמידים שהגיעו לסיורים היו כאלה שסיפרו על שני אחים עתודאים, וידעו להסביר למה הם מעדיפים הנדסת חשמל על הנדסת מכונות. היו גם אחרים, כמובן, אני עדיין מאמין, או לפחות מקווה, שהסיורים ההם עזרו להם מעט, שחלקם זכרו אותם לטובה, שהם פתחו בפניהם איזה כיוון שלא חשבו עליו קודם.

כן, אני יודע.

אירועי השבוע

בחלקים מסויימים של המולטיספירה קשה היה להתחמק השבוע מהמהומה שעורר פוסט אורח של יואב ליפשיץ בארץ האמורי. הפוסט ניצל הזמנה של “לא נסתום את הפה” למסיבת השקה של פרויקט הטישרטים DemocraT, כדי להאשים את “לא נסתום”, את הקרן לישראל חדשה, ובאופן כללי את כל השמאל הישראלי פחות או יותר, בהתנשאות, תל אביבוצנטריות, אליטיזם, כלכלת מותגים ועוד רעות חולות.

אני מזדהה עם לא מעט מהביקורת שנמתחה בפוסט ההוא, ואף על פי כן מצאתי את עצמי מצטרף למבקרים שלו. אולי בגלל הנסיון המגוחך להציג מכירה של חולצה מעוצבת בחמישים ש”ח (כולל משלוח) כהוכחה לכך שמדובר בפועל במועדון סגור של אלה שיכולים להרשות לעצמם הוצאה כזו, אולי בגלל הרמיזות המיותרות לתקציב הענק של הקרן.

אבל הפוסט הזה, בסופו של דבר, הוא לא העניין, כפי שאבחן בצורה מדוייקת מאוד פוסט תגובה של יובל וינקלר (שפורסם בארץ האמורי). כי הפוסט הזה, מעבר לכמה החלקות אומללות של ניסוחים בסגנון “אם תרצו”, הוא המשך ישיר לקו האידאולוגי של לא מעט פוסטים שפורסמו בארץ האמורי בחודשים האחרונים.

ליברלים, הם בכל מקום

כשאנה (שם בדוי) נוסעת לעזור בשליחות הומניטרית בקריביים, האמורים (כן, ברור לי, יש שלושה שני כותבים קבועים שונים לארץ האמורי, שלא לדבר על הרבה מאוד כותבים אורחים, אני עדיין חושב שיש מקום להתייחס אליהם כאל “האמורים”) מאשימים אותה בהתנשאות, בגלל שבשיחת פייסבוק התייחסה בביטול לאמונה של המקומיים כאילו סופות הוריקאן פגעו בהם “בגלל שהם לא התפללו לאלוהים או לא אכלו את מה שהם אמורים לאכול”.

בפוסט מרכזי אחר מואשם השמאל באקטיוויזים מתוך אשמה במקום מתוך תשוקה. הפוסט ההוא, שווה להיזכר, נפתח בציטוט הבא של נילי לנדסמן:

ראיתי את עומר גולדמן מתהלכת בשדירות רוטשילד לפני שבוע בערך, עוצרת נשימה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שחורה, עם הדפס “תשוחרר שיח ג’ראח”. השרוולים של החולצה נגזרו כך, שאפשר היה לראות מתחת חזיית תחרה שחורה. זה היה סטייטמנט מדוייק, שהראה כמה סקסי יכול להיראות האקטיביזם.

האמורים אמנם חולקים על לנדסמן חלקית, אבל יוצאים ממנו כדי לטעון

כי עם כל קלות הדעת התל אביבית שעולה מהפתיחה, הפוסט הזה עוסק למעשה בשאלה די חשובה: למה לא באים יותר אנשים לפעולות והפגנות של השמאל? הדגש כאן הוא לא על תודעה, אלא על פעולה; לא על השאלה למה אנשים לא מחזיקים בעמדות של השמאל, אלא למה הם לא יוצאים מהבית.

שזה, בסופו של דבר, פחות או יותר בדיוק מה שהאנשים של “לא נסתום” מנסים לעשות עכשיו עם הטישרטים המעוצבים שלהם.

ובארץ האמורי נכנסים בהם.

קשה לצאת בשלום מארץ האמורי. אולי צריך היה לקרוא לבלוג “לא ארץ לשמאלנים” בכלל.

אנקדוטה 2: הייתי בממפיס, טנסי, השלמתי את הביקור המתחייב בגרייסלנד, כולל העמדת פנים כאילו אכפת לי בכלל מאלוויס.

נקודת הצליינות השנייה של ממפיס היא מוטל לוריין, המקום בו נרצח מרטין לות’ר קינג. כבר עמדתי מול הכניסה למלון שהפך למוזיאון לזכויות אזרח כשנתקלתי בעמדת מחאה של אישה אחת, היא ישבה בין שלטים שהוקיעו את הוצאות הענק של הקמת המוזיאון ובין תמונות בשחור לבן של קינג. הייתי חייב לעצור רגע ולדבר איתה לפני שאני נכנס. חמש דקות לתוך השיחה היא התלהבה לגלות שאני מגיע מארץ הקודש, והשיחה שינתה כיוון לחלוטין. התחושה של מאבק מוצדק, משותף לשנינו, התחלפה באחת, בעוד אני ניסיתי לגרור את השיחה לכיוון הכזב של הבטחה לשוויון בחברה קפיטליסטית היא המשיכה להציג את הדבקות באל כפתרון האמיתי היחיד.

בשלב זה כבר היה ברור שלא אכנס למוזיאון, לא אחרי דקות ארוכות של שיחה, ואני עברתי לתהות על הקלות שבה אני ממהר להתייצב לצד מישהו רק בגלל שנדמה שהוא עומד משמאל למשהו אחר.

הבלתי מנוצחים

אי אפשר היה לנצח את טמבלר הסחים, מי שניסה לבקר אותו היה, כמובן, סחי, אולי אפילו אולטרה-סחי. אבל לא רק המבקרים, גם מי שניסה להתייצב לצד טמבלר הסחים גילה שהוא אינו עומד בקריטריונים הדרושים, שהוא לא באמת מבין את העניין, שהוא לוקח את הכל לכיוון, נו, איך להגיד את זה, סחי.

ככה זה, כמעט בדיוק, גם עם ארץ האמורי. הם תמיד משמאל לכם, תמיד מאתרים את השמרנות או האימפריאליזם האמריקאי שבעצם טבועים בכם, מניעים אתכם. אם תבקרו אותם רק תצדיקו את הביקורת המקורית, אם תנסו לאמץ את הביקורת שלהם תגלו שאתם עושים את זה באופן תל אביבי מתנשא ושוב הם נמצאים שלושה צעדים לשמאלכם.

יש הרבה מאוד הבדלים בין הסחים לבין האמורים. אל מול המינימליזם של צילומי מסך מפייסבוק ומשפט מעורפל בנוגע למהות הסחית מציבים אנשי ארץ האמורי מניפסטים אידאולוגיים ארוכים על בסיס שבועי. במקום שבו הסחים נמנעו באופן קיצוני מניהול של דיון כלשהו, האמורים ששים להתנצח בפתילי תגובות אינסופיים. אצל הסחים, ראוי לזכור, קשה היה לא אחת להבין את מה הם תוקפים בכלל, אצל האמורים זה לא קורה.

אבל בדיוק כמו הסחים, גם האמורים לא ממש מתחייבים. הם יודעים כמה זה מסוכן. הרי ברגע שיחליטו לדבר בזכות איזו תכנית קונקרטית לפעולה, ברגע שיסכימו לזהות את עצמם עם משהו שאינו ביקורת חתרנית שמפרקת את השמאל מבפנים, באותו רגע ממש הם יוותרו על המעמד שלהם, רגע אחר כך כבר יימצא מי שיתפוס אותם בקלקלתם, יחשוף את היותם ריאקציונרים במסווה.

השבוע, טענו כמה אנשים, ארץ האמורי קפצו מעל הכריש. זו טענה קיצונית למדי. אני חושש שחלק ניכר מהרעש של השבוע האחרון מקורו בכך שרבים ממבקרי הפוסט המדובר נפגעו ממנו אישית. פעילי “לא נסתום” או הקרן לישראל חדשה. כמו לקום בבוקר ולמצוא את התמונות שלך במיסשייפס מתנוססות בראש טמבלר הסחים מלוות בכיתוב מרושע במיוחד.

אני לא חושב שארץ האמורי מיצה את עצמו, אני מקווה שלא. זה אחד הבלוגים הכי מעצבנים בסביבה (בטח מאז שהסחים הפסיקו לפעול), אבל הוא עושה את זה באופן מרשים ומעורר מחשבה, והוא מצליח, לא אחת, להצביע על בעיות אמיתיות של שמאל הישראלי.

אולי אחרי שיפרסמו פוסט אורח של פעיל שמאל תחת הכותרת “אנרכיסטים נגד הגדר – התקופה היפה בחיי” הם יוכלו להתפוגג.

אנקדוטה 2.5 – טוב, לקראת כתיבת הפוסט הזה יצא לי לחפש מידע על עמדת המחאה מול מוטל לוריין, ונפלתי גם על המאמר The Exploitation of a Hero: The Use of Martin Luther King’s Legacy to Legitimize Gentrification. נקודת הפתיחה של המאמר מזכירה מאוד את הביקור שלא ערכתי במוזיאון. אחרי הקריאה אני הרבה יותר שלם עם ההחלטה שלי לא להיכנס למוזיאון אז.

Related posts:

1. סחים, יש להם ילדים
2. סחים, הם קלאסה אחרת (1)
3. סחי ורפש

11 בינואר 2011

כלכלה: למרות המשבר הכלכלי שהשפעותיו המלאות עוד לא התבררו נכנעה הממשלה ללחץ העסקי של הסיטי ואישרה לבנקים חלוקה של בונוסים בלתי-מוגבלים.

פוליטי: אריק אילסלי הוא חבר הפרלמנט המכהן הראשון שהורשע ברישום כוזב של הוצאות, אחרי שהודה בכך שמשך במרמה 14,000 ליש”ט מכספי הציבור.

פוליטי: המפלגה הליברל דמוקרטית נחשדת בהפרת חוקי בחירות לקראת הבחירות המיוחדות באולדהם איסט ובסאדלוורת’, לאחר שהודיעה על תכנית תמיכה ממשלתית להחזרת מחירי הדיור לרמתם הקודמת במהלך מערכת הבחירות.

משטרה: סוכן משטרתי הסתנן לתא לא אלים של אקטיביסטים סביבתיים ופעל להדיחם לעבירה על החוק.

תקשורת: שדר רדיו 4 תקף את מזכ”ל האיגוד המקצועי Unite ורמז כי בכוונתו לשבש את מהלך המשחקים האולימפיים כחלק מהמהאבק המקצועי.

חינוך: הקיצוצים של ממשלת השמרנים בתקציב החינוך לא מאפשרים לבתי ספר ממלכתיים לחדש את תשתית המחשוב שלהם.

כלכלה: מחקר קובע כי משפחות עניות נדרשות לשלם 1300 ליש”ט בשנה יותר ממשפחות לא עניות עבור אותם שרותים ומצרכים בסיסיים.

חינוך: 24 ספריות ציבוריות בצפון יורקשייר בסכנת סגירה, או פיטורי הספרנים המקצועיים והחלפתם במתנדבים.

חברה: מחקר מראה כי כחצי מיליון פניות מוצדקות להכרה בנכות נדחו במהלך חמש עשרה השנים האחרונות.

משטרה: קצין המשטרה סטיבן מיטצ’ל, שאנס שתי נשים ותקף מינית שלוש נוספות נשפט למאסר עולם.

משפט: שמונה עשרה שנים לאחר שהורשע במשפט בעייתי ברצח אשתו ההרה, ולאחר לחץ של ארגונים שמוחים כנגד עיוות דין, שוחרר על תנאי אדי גילפויל, אך נאסר אליו לדון בנסיבות שחרורו.

חברה סגורה: שחקני קבוצת הנוער של ליוורפול  קראו קריאות גזעניות לעבר שחקני קריסטל פאלאס במשחק הגביע בין שתי הקבוצות.

כמה הערות:

לא כל האייטמים הם באמת מהיום, אבל כולם הופיעו במיקום בולט באתר הגרדיאן היום. אני גם די עצלן, אז לא הלכתי לאף אתר אחר.

אני חושב שאני יודע מה אתם חושבים כרגע.

לכל הפחות אני חושב שאתם מאמינים שאתם יודעים מה רציתי להגיד כאן.

אבל האמת היא שאין לי מושג. אשמח אם יהיה כאן דיון.

ואם במקרה אתם לא מכירים: מדרון חלקלק – רשומות מדמוקרטיה מתפוררת.

Related posts:

1. ואם כבר לבד אז שיהיה בבועה
2. כשלון ההצלחה של דב חנין
3. אבירי הגלובליזציה

מי שניזון בעיקר, כמוני, מאדוות הנפוצות באינטרנט, יכול היה לקבל את התחושה שעונה חדשה, ומוצלחת מאוד, של ארץ נהדרת נפתחה לא מזמן, עם מערכון לא רע בכלל (בעיקר בכל הנוגע לאיכות החיקוי) על רן שריג ודנה ספקטור. קצת אחר כך קיבל אותו עכבר אינטרנט גם הפניות אינספור למערכון, צולע מאוד לטעמי, שבו הציפורים והחזירים של Angry Birds מדגמנים איזו מטאפורה חמקמקה לסכסוך הישראלי-פלסטינאי, ורק אתמול קיבל אותו ילד כאפות חיוור ונטול כישורים חברתיים עוד אישוש למעמדו כמוביל-תרבות פוטנציאלי בדמות מערכון הכיבוי הצופי של אלי ישי.

זה טוב. אני חושב.

זה רע. אני מרגיש.

ואולי זה להפך.

לא יודע. אני מבולבל.

ככה זה תמיד עם קואופטציה.

מצד אחד יש כאן מחמאה, בולטת, קורצת, מפתה. מצד שני יש כאן את השקיפות המאכזבת של המניפולציה, הקריצה העקומה, הפיתוי המעוות. לך תבין מה אתה באמת חושב על זה, מה אתה באמת מרגיש.

אבל בואו נעזוב אותי, לכאורה לפחות.

הציניות של יוצרי ארץ נהדרת משגעת אותי.

בעצם יותר משהציניות של יוצרי ארץ נהדרת משגעת אותי, משגעת אותי הקלות שבה הם מצליחים לפרוט על מיתרי הסמארטפונים המצוחצחים של קהילת הרשת הישראלית.

זה לא אמור לקרות לנו הרי. אנחנו האנשים שציניות היא הטבע השני שלהם, אנשים שלמדו לקרוא את המניעים הנסתרים-גלויים מאחורי כל צעד כזה.

לפני קצת פחות משנה זכתה תכנית מערכונים נשכחת בשם מקום לדאגה בתהילת-רשת רגעית בזכות סדרת סרטוני יוטיוב שהופנו ישירות אל מספר בלוגרים מובילים. ההתלהבות והסערה סביב אותם סרטונים מקושקשים התקשתה, בסופו של דבר, לחרוג מעבר לגבולות הביצה של קוראי חדר 404\מאבד תמלילים\ולווט אנדרגראונד, ובצדק. היה משהו נאיבי מידי בפנייה ההיא, נסיון חפוז ולא מגובש להפנים את מפת המדיה החדשה המתגבשת (המפה, לא המדיה, ולפיכך מתגבשת ולא מתגבשות).

שנה וקצת אחר כך, ובקשת למדו את הלקח. אין פנייה ישירה לאף אחד, יש רק זיהוי מוצלח של מה ששולט עכשיו בשיחה, בבלוגים, אבל גם בפייסבוק ובטוויטר (במולטיספירה, אם לשאול מעידוק). יש ניצול מוצלח ומדוייק של הרגע שבו עוד אפשר לדבר על “מובילי דעה בטוויטר”, שבו אנשים עם אלף וחמש מאות חברים בפייסבוק עוד מרשים לעצמם להרגיש חלוציים. גל השיתופים של הקישורים בפייסבוק ובטוויטר, כמו האזכורים בבלוגים מובילים מוכיחים שמישהו בקשת ידע מה הוא עושה.

אבל אני, כמו תמיד, רוצה להרוס קצת את המסיבה. המערכון של Angry Birds (אבל לא רק הוא) נותן לי סיבה מצויינת. כן, קשה להתעלם מהקריצה הגלויה והבוטה לכל המאמצים המוקדמים, אלה שקוראים את הבלוגים שלהם דרך הסמסונג גלקסי הנוצץ, היא מחמיאה הקריצה הזו, אפילו אני התרגשתי לרגע. רק שאז צפיתי במערכון.

מישהו, אני מניח, חשב שהמערכון הזה, אוטומטית, יוכל לתפקד גם כמשל מדוייק ואכזרי לסכסוך המדמם שלנו כאן. מישהו, אני מניח, החליט שמספיק יהיה להזכיר שיחות שלום ואז לזרוק רפרור גרפי למשחק כדי לזכות באהדתם הבלתי-מסוייגת של כל מיני “מוביל דעה”. אבל המערכון הזה, אני חייב לציין, היה נטול כל עוקץ. בדיוק כמו שהמערכון על ספקטור ושריג היה לא יותר מתגובה מהירה להפליא לנושא השיחה המרכזי של המולטיספירה, בדיוק כמו שמערכון אלי ישי והשריפה רוכב על הטינה הגלויה של אותה מולטיספירה לשר הפנים הנוכחי. על הפער המדומה בין בעלי הסמארטפונים לבין הוריהם\דודיהם המיושנים, על התהום הפעורה לכאורה בין התגובה הממלכתית האבלה לשריפה לבין הזעם האינטרנטי על אלי ישי, הצליחו כותבי ארץ נהדרת למצוא את הדרך אל עמדת יקירי המולטיספירה.

זה לא היה אמור להיות פשוט כל כך לגייס את האהדה שלנו.

מסתבר שזה כן.

Related posts:

1. עוד משהו בעניין התרומוספירה
2. אֱמוֹרִים, הם בכל מקום
3. הi52ג 5w ג5iד* הN5w1Nת

פייסבוק וטוויטר ניבאו את תוצאות הבחירות בארה”ב קובעת הכותרת בחורים ברשת.

עבור מי שבילה חלק ניכר מהשבוע האחרון ברענון מפות התוצאות בניו יורק טיימס ובציפייה דרוכה להכרעה הסופית בקולורדו ובוושינגטון (שלא לדבר על הדרמה המרתקת של אלסקה)  מדובר בכותרת שאי אפשר לעמוד בפניה.

אז מה מסתתר מאחורי הכותרת הזו?

הנה הנתון המרכזי שמופיע בפוסט:

כך מסתבר כי ב-77.5% מהמקרים, זכו המתמודדים שהראו מספר לייקים גדול יותר בפייסבוק במושב בבית הנבחרים או בסנאט.

לעת עתה נניח לשאלה מה עומד מאחורי הנתון הזה ונקבל אותו כפשוטו. 77.5%, זה בהחלט נשמע טוב. או שבעצם לא כל כך.

הנה כמה הצעות לשיטות ניבוי שהיו מניבות תוצאות מעניינות לא פחות.

1. השיטה הראשונה היא זו שעובדת מצויין עם מזג אוויר: עבור כל מושב בבית הנבחרים או בסנאט השיטה הזו מנבאת שתזכה בו אותה מפלגה שזכתה בו בבחירות הקודמות. גם השנה, במערכת בחירות שראתה את השינוי הקיצוני ביותר בהרכב בית הנבחרים מאז 1938 השיטה הזו היתה מובילה ל-86% של הצלחה בבחירות לבית הנבחרים, ול-84% של הצלחה בבחירות לסנאט. יותר טוב מפייסבוק באופן מובהק.

2. בעצם, אם חוזרים שבוע לאחור אפשר לראות שרוב המרוצים לבית הנבחרים (בסנאט המצב היה יותר דינמי) כבר הוכרעו מראש. במפה שהופיעה בניו יורק טיימס בתחילת השבוע הוכרזו 324 מתוך 435 המושבים האלה כמוכרעים באופן מובהק (Solid Republican/Solid Democratic). במלים אחרות רק ב-111 מהמושבים היה בכלל צורך בניבוי (וב-69 מתוכם הסקרים הצביעו על נטייה ברורה לאחת המפלגות).

שיטת ניבוי שהיתה הולכת עם הניבוי הבטוח של הניו יורק טיימס ואז בוחרת להעניק את כל המושבים המתנדנדים לרפובליקנים (בהתעלמות מוחלטת מתוצאות הסקרים) היתה מובילה לשיעור הצלחה בניבוי של כ-90%. הרבה הרבה יותר טוב מפייסבוק.

אפילו שיטת ניבוי שהיתה מצליחה לטעות בכל אחד ואחד מ-111 המרוצים שנחשבו פתוחים היתה מניבה 74% הצלחה. כמעט כמו פייסבוק. בעצם, בדיוק כמו פייסבוק.

למה בדיוק? הרי בחורים ברשת מדברים על 77.5%. המספר הזה, כפי שניתן ללמוד מהקישור בחורים ברשת למדיה ביט הוא שקלול של שני מספרים

As a result, Facebook predicted the outcomes of 74 percent of the House races and 81 percent of the Senate races by judging which candidate had more Facebook fans.

פייסבוק, אם כן, ניבא נכונה 74% מתוצאות ההתמודדויות לבית הנבחרים (בדיוק כמו השיטה המהוללת שהצליחה לטעות בכל ההתמודדויות המעניינות). אבל אנחנו בישראל, ולא ממש חשוב לנו להבדיל בין הסנאט לבין בית הנבחרים, אז בחורים ברשת הסתפקו במספר יחיד. 77.5% שזה בדיוק באמצע בין 74% לבין 81%. רק שבבית הנבחרים עמדו 435 מושבים לבחירה מול 37 מושבים בלבד בסנאט. אם לוקחים את המספרים האלה בחשבון ומשקללים בהתאם מקבלים שעור הצלחה של קצת פחות מ-75% לפייסבוק. לא ממש משנה את התמונה הכללית, אני יודע. סתם מרגיז.

המספרים האלה, בניסוח דומה מאוד, מופיעים גם באייטם בפאסט קומפני אליו מפנה המאמר במדיה ביט.

Facebook's political team said that candidates with more Facebook fans than their opponents won 74% of House races and 81% of Senate races. Though Facebook accurately predicted most elections, some big upsets included Christine O'Donnell, Meg Whitman, and Sharron Angle, all of whom had far more fans on Facebook, yet lost their elections.

שניהם, שימו לב, כוללים קישור להודעה המקורית של הצוות הפוליטי של פייסבוק.

שם מסתבר שהסיפור הוא בכלל שונה לחלוטין, ואם להודות על האמת, הגיוני ומעניין הרבה הרבה יותר.

The Facebook political team's initial snapshot of 98 House races shows that 74% of candidates with the most Facebook fans won their contests. In the Senate, our initial snapshot of 19 races shows that 81% of candidates with the most Facebook fans won their contests.

בניגוד למשתמע מכל המקורות שצוטטו עד עכשיו אחוזי ההצלחה של פייסבוק מתייחסים, מלכתחילה, למספר מצומצם יחסית של מרוצים שנבחרו על-ידי הצוות הפוליטי של פייסבוק ושהוגדרו על-ידי פרשנים פוליטיים כ”מרוצים חמים”. במצב הזה, חייבים להודות, נתוני ההצלחה של פייסבוק כבר נראים מרשימים יותר. למרבה הצער את המידע הזה אי אפשר היה לגלות באף אחת מהכתבות המדוברות, וסביר להניח שבעוד רבות אחרות שמציפות את האתרים הטכנולוגיים בכל העולם עכשיו, כל אחת מהן משכפלת כתבה ממקור אחר, משנה מעט את הניסוח, מסדרת מחדש את המספרים, אולי מוסיפה גם איזו שגיאה בדרך או מחליטה לזרוק לפח דווקא את אחד הנתונים המשמעותיים.

ובכל זאת, גם עכשיו, יש משהו חשוד בדברי הצוות הפוליטי של פייסבוק – 15 מושבים מהווים 79% מ-19, 16 מושבים הם כבר 84%. במלים אחרות, אם הצוות הפוליטי של פייסבוק בחר 19 מרוצים חמים לסנאט אין שום אפשרות שהחיזוי שלו נחל את 81% ההצלחה עליהם הם מצהירים.

אבל, כאמור, לאף אחד זה לא ממש משנה, אף אחד לא עוצר רגע לבדוק את העובדות, להבין מה בדיוק נאמר, להשוות לשיטות חיזוי אחרות, סתם לוודא שהמספרים האלה הגיוניים, מה זה משנה? בעוד שעתיים כבר יהיה פוסט אחר בראש הבלוג, בעוד יומיים כבר תהיה כותרת אחרת על פייסבוק, בינתיים יש כותרת קליטה, מצויינת, והקוראים הרי יתעמקו בתוכן עוד פחות מהכותבים.

Related posts:

1. על הפנים 1
2. סלייט נגד תוכן גולשים
3. יש עוד טעם להתעצבן מפייסבוק?

אז עידוק פרסם כתבה בהארץ, ואחר כך גירסה מעט מורחבת שלה בבלוג. אחר כך אלי התייחס לנושא ואז דובי כתב מעין מניפסט.

הנושא, למי שלגמרי לא בעניינים, הוא ההתפשטות של כפתורי תרומה (לרוב דרך פייפאל) בבלוגים ישראליים.

כמו אלי, אני לא חושב שיש משהו פגום מוסרית ברעיון הזה. אני גם מסכים, במידה מסויימת, עם ההקבלה שדובי עורך בין בלוגים מתרימים לבין מופעי רחוב מושקעים (להבדיל מקבצנים אוחזי גיטרה – הבחנה חשובה שדובי עורך). למרות ההסכמה הזו, נכון לעכשיו לפחות, החלטתי שלא אוסיף כפתור תרומות לבלוג הזה. יותר מזה, למרות ההסכמה הזו אני בכלל לא בטוח שאני מסכים.

לפני שבועות אחדים תרמתי סכום כלשהו, לא ממש גדול, לא ממש מבוטל, לבלוג “מדרון חלקלק”. מעולם לא עלה בדעתי לתרום לאחד הבלוגים האחרים שאני קורא ושיש בהם כפתור כזה. נסיון כן לנתח את הדינמיקה שהובילה אותי לשתי ההחלטות האלה הוא מרתק ומתסכל בו-זמנית.

“מדרון חלקלק” הוא מקרה חריג, חייבים להודות. נכון לעכשיו, ככל הידוע לי, עמוד מאחוריו אדם אחד ויחיד, איתמר שאלתיאל. יש לי היכרות אישית, גם אם שטחית מעט, עם איתמר. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי פוגש את איתמר, שולף את הארנק, מפשפש בו, מוציא כמה עשרות שקלים ונותן לאיתמר תוך מלמול “לך תקנה לעצמך משהו נחמד”. אבל זה, הלכה למעשה מה שעשיתי בתיווכו של המדרון החלקלק.

אני מאמין ש”מדרון חלקלק” הוא פרויקט חשוב להפליא שמתעד ביסודיות ובעקשנות את הצעדים הקטנים (והגדולים) בהתרחקותה המפחידה של ישראל מהחזון (או אולי רק כסות החזון) הדמוקרטי שלה. האמונה הזו אפשרה לי, למשך פרק הזמן הקצר של ההתחברות לפייפאל, להתכחש לעובדה שאני בעצם נותן כסף לאיתמר.

אני לא יכול לעשות את אותו צעד עם הבלוג של דובי. אני מאמין שרוב מוחלט של הקוראים כאן לא יכולים לעשות את אותו צעד עם הבלוג הזה. גם אם מעולם לא פגשתי את דובי פנים אל פנים אני מתייחס אליו כאל סוג של חבר, ואני מתייחס ל”לא שומעים!” כאל חבר של “תודעה כוזבת”. האקט של שליפת הארנק הוא משהו מאוד לא מקובל, מאוד צורם, כשהוא נעשה בין חברים.

אלא שכאן עולה על פני השטח שאלה אחרת, מרתקת לא פחות לטעמי – שאלת “החומר האפל”. מה שכתבתי כאן נכתב מנקודת הראות שלי, של בלוגר, כזה שמקשר לבלוג של דובי ומקבל ממנו קישורים מעת לעת, כזה שמנהל דיונים מקוונים עם הבלוג של דובי. יש גם קוראים אחרים, אלה שאין להם בלוג משלהם, אבל מרבים להגיב ולהשתתף בדיונים, גם אלה, אני מאמין, נוטים לפתח מערכת יחסים אישית משהו עם הבלוגים (ובעקיפין עם הבלוגרים) החביבים עליהם. לכן אני יכול להבין את הרתיעה שלהם ממה שיכול להיתפש כפנייה פתאומית של חבר בשאלה “בא לכם לזרוק לי כמה שקלים?”. אבל גם אלה, כך מלמדות הסטטיסטיקות, הם עדיין מיעוט. רוב הקוראים יגיבו רק לעתים נדירות, אם בכלל. יכול להיות שקוראים כאלה אכן מתייחסים לבלוג יותר כאל מופע רחוב ופחות כאל חבר. יכול להיות שעבור האנשים האלה הבקשה לתרומה היא פחות צורמת.

אני חושב שמעניין מאוד לשמוע את מה שיש לאנשי “החומר האפל” להגיד בעניין. אבל הם, כאמור, לא נוטים להגיב.

הערה חשובה לסיום: במשך שנים ארוכות הייתי אני “חומר אפל” שכזה. גם היום אני “חומר אפל” בלא מעט מקומות שאני נוהג לקרוא, ואני בהחלט יכול להרגיש, אינטואיטיבית לפחות, באיזשהו הבדל באופן שבו אני מתייחס למקומות כאלה מול מקומות שבהם אני משתתף בדיון. בכל מקרה, השימוש בביטוי “חומר אפל” לא נועד להיות פוגע או מעליב באופן כלשהו.

Related posts:

1. עוד הערה קצרה בעניין וול סטריט
2. שיישאר כאן! עוד פעם
3. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל

הגיע הזמן, כאמור, להסתכל, ולו במבט שטחי משהו כרגע, על תוצאות הרצה של מודל הבלוגוספירה. הנה התוצאה של הרצה אחת לאחר שהנחנו למיליון קוראים לבחור בלוג (או לחילופין, ובלי לאבד יותר מידי דיוק, לעשרים אלף קוראים לבחור חמישים בלוגים כל אחד) לפי המודל.

לאחר שהסתיימה הרצת המודל מויינו הבלוגים לפי מידת הפופולריות שלהם, כך שכעת בציר הם מסודרים לפי פופולריות יורדת ובציר מופיע מספר ה'קוראים' שבחרו בכל בלוג.

אין שום דבר בולט לעין בגרף שקיבלנו, בבחינה שטחית קשה מאוד להחליט אם, ועד כמה, הוא מצדיק את הטענה של שירקי בדבר האי-שיוויון שיוולד מתוך המודל הזה, ודאי שלא את הטענה שהתוצאה היא התפלגות המאופיינת על-ידי חוק חזקה. אפשר, כבר עכשיו לציין שאי-שיוויון כלשהו אכן מופיע כאן, שכן השיפוע של הגרף גדול הרבה יותר באיזור הראש שלו, כלומר פערי הפופולריות הם קיצוניים יותר כאשר אנחנו בוחנים את הלהיטים, אבל מכאן ועד למסקנה המקורית של שירקי עוד יש דרך לא קצרה.

בכל מקרה, לא אלה התהיות שלנו כרגע. כזכור, אנחנו עוד לא בטוחים בכלל שיש טעם לדבר על תוצאה אופיינית של המודל. בפוסט הקודם אמנם השתכנענו שיש תוצאות אופייניות יותר מאחרות, אבל זה עוד לא מבטיח את קיומה של תוצאה אופיינית. כדי לבחון את השאלה הזו כל שעלינו לעשות הוא לחזור על הרצה של המודל מספר פעמים ולהשוות ביניהן.

הגרף הבא מציג את התוצאה שכבר ראינו, ויחד איתה (בצבעים שונים) את התוצאות של שתי הרצות נוספות.

נדמה לי שהתוצאות האלה אמורות לשכנע אותנו שהדאגה שמא אין תוצאה אופיינית היא מיותרת. באיזור הראש הפופולרי (עד לפריט ה-100) עוד אפשר להבחין בהפרשים בין תוצאות ההרצות השונות, גם הם לא משמעותיים, אבל בהמשך נדמה שהקווים מתלכדים כמעט לחלוטין.

למרות זאת, עוד מוקדם לשמוח. בהחלט ייתכן שיש תוצאה אופיינית להרצה שמדמה מיליון קוראים, אבל אף אחד לא מבטיח לנו שלא תתקבל תמונה שונה לחלוטין בהרצה שתבחן חצי מיליון קוראים או שני מיליון קוראים. בהחלט יכול להיות שהפופולריות של הלהיטים בראש תמשיך להתעצם על חשבון הבלוגים האחרים שיישארו זנוחים.

כדי לבחון את האפשרות הזו חילקתי את ההרצה של המודל למאה שלבים נפרדים, שבכל אחד מהם נוספים לבלוגוספירה עשרת אלפים קוראים. הגרף הבא מציג את ההתפלגות של ארבע קבוצות כאלה של עשרת אלפים קוראים: עשרת האלפים הראשונים (כחול), עשרת האלפים השניים (ירוק), עשרת האלפים העשיריים (אדום) ועשרת האלפים האחרונים, כלומר אלה שבין הקורא ה-990,000 לבין הקורא המיליון (תכלת).

כיוון שמספר הקוראים בכל שלב כזה הוא רק פי עשרה ממספר הבלוגים ניתן להבחין בבירור ב”מדרגות” לאורך הגרף, אבל כבר עכשיו ברור לנו שאופי הבחירה ודירוג הפופולריות נקבעים  על-ידי עשרת אלפים הקוראים הראשונים, אלה אחראים על שבירת השקילות המקורית בין כל הבלוגים ועל יצירת הטעם, או דירוג הפופולריות של הבלוגוספירה. כל הקוראים שיגיעו אחריהם כבר מצייתים לדינמיקה שנקבעה על-ידי אותם מאמצים מוקדמים.

טוב, הטענה שלעיל היא מעט קיצונית, ההפרש בין מספר הקוראים שמצטרפים לכל בלוג בכל אחד מהשלבים האלה הוא קטן מאוד (גם כשמסתכלים אך ורק על הלהיטים) והדירוג הפנימי המדוייק ביניהם עוד ממשיך להתנדנד מעט בין שלב לשלב, אבל די בגרף הזה ובאלה שקדמו לו כדי לשכנע אותנו שיש טעם לדבר על בלוגוספירה טיפוסית (שוב, הכל בהנחה שאנחנו מקבלים את נקודות המוצא של המודל) בלי להניח הנחות מוקדמות על מספר הקוראים, או על היחס בין מספר הקוראים לבין מספר הבלוגים (יכולתי להציג גם גרפים דומים מאוד כדי לשכנע אתכם שאין חשש לכך שנקבל דינמיקה שונה עבור מספר שונה של בלוגים, כל עוד לא נצטמצם לבלוגוספירה של בלוגים בודדים בלבד).

בשלב זה אפשר להתחיל לבחון את התוצאות, שכבר ברור לנו שיש להן משמעות, קצת יותר בעיון.

לא עכשיו כמובן, בפוסט הבא.

Related posts:

1. הרהורי זנב ארוך – כשכושי זנב
2. הרהורי זנב ארוך – N כדורים, שק אחד
3. הרהורי זנב ארוך – שני כדורים, שק אחד: שלב ההוכחה

בסופו של הפוסט הקודם, כזכור, קיבלנו תוצאה מפתיעה, והעלינו תהייה חשובה בעקבותיה.

התוצאה המפתיעה היתה שלפי האופן שבו מימשתי את התיאור של שירקי לצמיחתה של הבלוגוספירה (או של כל דבר אחר שנהוג להתייחס אליו כאל בעל זנב זנב ארוך) כל האפשרויות השונות לחלוקה של קוראים בין הבלוגים הן בעלות אותה הסתברות בדיוק. כפי שהדגשתי בסוף הפוסט הקודם:

ההסתברות לכך שכל אלף הקוראים הראשונים יבחרו לקרוא את הבלוג המפורסם תודעה כוזבת שווה בדיוק להסתברות שכל אחד מהאלף יבחר בבלוג אחר מהרשימה, ושווה גם להסתברות שחמש מאות בדיוק יבחרו בבלוג לא רואה בעיניים, שלוש מאות בבלוג אקלקטיקה אהובתי ומאתיים בבלוג לא שומעים!

והשאלה העולה מתוצאה זו היא עד כמה, אם בכלל, אפשר לייחס משמעות לתוצאות של המודל הזה, לכאורה, במצב שבו לכל האפשרויות השונות יש אותה הסתברות בדיוק, נקבל מצב שבו אין בכלל תוצאה אופיינית למודל. בכל פעם שנבצע סדרת הגרלות נקבל תוצאה שונה לחלוטין.

הדרך הטובה ביותר (וממנה התחלתי כמובן) להתמודד עם הבעיה הזו היא לבצע כמה סדרות הגרלות שכאלה, ורק אחרי שתתקבל תמונה ראשונית לנסות ולהבין אותה. למרות זאת, לפני שאקפוץ לתוצאות, כדאי לנסות ולהיזכר מה היא השאלה שמעניינת אותנו באמת (ותודה ליואב שהתחיל את הדיון הזה בתגובות לפוסט הקודם).

אותי, ככותבו של הבלוג, אמנם מרגשת מאוד האפשרות שכל אלף הקוראים הראשונים שיגיעו לבלוגוספירה יבחרו לקרוא דווקא אותו, אבל אותנו, כחוקרים מרוחקים וקרים שרוצים להבין את הדינמיקה של המודל (ואולי גם של הבלוגוספירה) האפשרות הזו לא ממש מעניינת. לא לבדה לפחות. אנחנו בהחלט מעוניינים בשאלה מה ההסתברות שכל אלף הקוראים הראשונים יבחרו בבלוג יחיד, אבל הרבה פחות אכפת לנו (כלומר לא אכפת לנו בכלל) אם זה יהיה דווקא תודעה כוזבת.

אם נמשיך מכאן קל מאוד לשים לב למסקנה מיידית (ומאוד לא אינטואיטיבית). ההסתברות שכל אחד מאלף הקוראים הראשונים יבחר בלוג שונה שווה להסתברות שכל האלף יבחרו דווקא בתודעה כוזבת, נכון, אבל המקרה שבו כל קורא בחר בלוג שונה הוא יחיד (אין מקרים שקולים לו מבחינתנו) בעוד המקרה שבו כל האלף בחרו דווקא בתודעה כוזבת הוא אחד מאלף מקרים שקולים לחלוטין מבחינתנו (זכרו שהנחנו בלוגוספירה של אלף בלוגים).  מכאן שההסתברות לכך שכל אלף הקוראים הראשונים בחרו באותו בלוג גדולה פי אלף מההסתברות שכל אחד מהם בחר בבלוג אחר.

התוצאה הזו, מפתיעה ככל שתישמע, לא צריכה לזעזע אותנו, מבט קצר בביטוי שקיבלנו כהסתברות לכל חלוקה של הקוראים בין הבלוגים תרגיע אותנו. ההסתברות לכך שכל קורא בחר בבלוג היא, שימו לב

.

המספר שבמכנה כל כך מפלצתי שאין טעם להתחיל ולנסות להבין אותו, והוא נשאר מפלצתי לא פחות גם כשבמונה יש אלף במקום אחת.

האפשרות השלישית אותה הזכרתי היא ובה חמש מאות קוראים בוחרים בלוג אחד, שלוש מאות בוחרים בלוג שני ומאתיים בוחרים בלוג שלישי היא כבר אחת מתוך מקרים שקולים לחלוטין עבורנו. גם כאן ההסתברות לקבל אחד מאותם מקרים נשארת זניחה, למרות שהיא גדולה פי מיליון (כמעט בדיוק) מההסתברות לכך שכל הקוראים יבחרו באותו בלוג, ופי מיליארד מההסתברות שכל קורא יבחר בלוג אחר.

בשלב זה, אם כן, כבר ברור שלמרות שכל האפשרויות לחלוקת קוראים בין הבלוגים הן שוות הסתברות, מבחינת הנסיון להבין את הדינמיקה של הבלוגוספירה, יש אפשרויות שהן סבירות הרבה יותר.

למעשה, אם נרחיק ונבחן את הבחירות של מיליון קוראים, סביר להניח שלא ממש יהיה חשוב לנו להבחין בין שני מקרים שנבדלים בכך שקורא יחיד עבר מן הבלוג השלוש מאות בפופולריות שלו לבלוג השלוש מאות ואחד בפופולריות שלו. יכול להיות, אם כן, שלמרות התוצאה מסוף הפוסט הקודם נקבל מצב שבו גם אם נחזור על סדרת ההגרלות שלנו כמה פעמים נחזור ונקבל תוצאות כמעט זהות, כאלה שמתוכן נקבל אפשרות של ממש לדבר על דינמיקה של הבלוגוספירה*.

לפני שנה בערך בחרה כרמל ויסמן לטבוע את מושג “הזנב המכשכש” כדי להתייחס לדינמיקה הבלתי-צפויה והכאוטית של הרשת. הנה מה שכתבתי אז בפוסט תגובה

אבל הזנב, כל זנב, ארוך, קצר או מכשכש, הוא יצור סטטיסטי. אין לו עניין באנקדוטות הרבות שמרכיבות אותו, לפחות לא בכל אחת מהן בנפרד, רק באופן המורכב שבו הן משתלבות זו בזו כדי ליצור תמונה שיכולה להיות צפויה ומשעממת גם כשהיא מורכבת מסיפורים אישיים מרתקים של הצלחה מסחררת ועלייה מאשפתות ובטרגדיות איומות של יצירות מופת שלא זכו לכבוד הראוי להן.

אנחנו אוהבים בדיוק את האנקדוטות האלה, גם כי קל יותר לדבר עליהן וגם כי הן נוגעות למהות האנושית שלנו הרבה יותר מניתוח סטטיסטי קר של הנתונים. אז אנדרסון פותח את הדיון בזנב הארוך בסיפור של ספר שהפך להיט עשור אחרי שיצא, וגורם לדור שלם של בלוגרים לחשוב שהזנב הארוך הוא ההבטחה שיום אחד יצליחו לזכות בהכרה עולמית, וויסמן מנגד, קובעת כי "הסיפור האמיתי של תכני מדיה חברתית הוא טרגדיה". ובעוד שקשה מאוד לערער על הטענות של שניהם צריך לזכור שכל הסיפורים האלה שמרכיבים את התמונה הכוללת, בין אם הם צפויים מראש ובין אם הם הפתעות מדהימות הם בסך הכל אוסף של אנקדוטות.

בדיוק כשם שהרעיון לפיו משק כנפי פרפר בנקודה כלשהי יכול, לכאורה, לגרום או למנוע סופת טורנדו בקצה שני של כדור הארץ אינו הופך את כל תחום המחקר המטאורולוגי למיותר וחסר תכלית, כך העובדה שתגובה טיפשית שלי על האן סולו דווקא היא מצליחה לגרום למישהו להרגיש טוב כמה שעות אינה מייתרת את הנסיון לבחון במבט מרוחק את השאלה איך נוצרת ואיך נצרכת התרבות במדיה חברתיות.

הזנב המכשכש, האהוב והמשמח כל כך, הוא שיכול להוביל דווקא את תודעה כוזבת להצלחה מסחררת ומפתיעה. הסטטיסטיקה של המודל (בין אם זה שאנחנו מסתכלים עליו או אחר, ריאליסטי יותר) היא זו שתספר לנו שמישהו, איפשהו, יזכה בהצלחה הזו.

הגיע הזמן להסתכל על התוצאות, נדמה לי.

בפוסט הבא.

* במונחים פיזיקליים הייתי מדבר אולי על צפיפות מצבים של אפשרויות החלוקה של הקוראים, אבל הפוסט הזה מתאמץ מאוד לא לגלוש לכיוונים טכניים מידי.

Related posts:

1. הרהורי זנב ארוך – N כדורים, שק אחד
2. הרהורי זנב ארוך – תוצאות ראשוניות
3. הרהורי זנב ארוך – שני כדורים, שק אחד* (עיקוף**)