בפוסט הקודם בנושא, זה שכותרתו היתה הרישא של הפוסט הנוכחי, נתתי לעצמי להיסחף (מעט?) בחזונות פנטסטיים ואוטופיים על ספרים מדומיינים ונגני מדיה עתידיים. אני עדיין מאמין שהמימוש של אלה קרוב מכדי שנרצה להודות. אני גם נוטה להאמין שחלק מהסיבות לסרוב ההודאה הזה הן אמונה שהושרשה בנו בדבר עליונותו של האמן היוצר על פני הצרכן. אני, אגב, מאמין קיצוני בעליונות הזו. אבל אני חושב שבהינתן אמצעי ביטוי חדשים ודרכים חדשות לגשת אל אותה יצירת אמנות ולצרוך אותה, ייאלצו האמן וצרכן האמנות כאחת לשנות לא מעט מהדעות הקדומות שלהם.

בכל מקרה, ולו כדי להישמע מעט פחות אשר-עידני, ישבתי וחשבתי על כמה דוגמאות שמימושן אינו מצריך קפיצת דרך טכנולוגית אל תוך ימי הווב 15.15426…

כמו שכתבתי באחת התגובות בפוסט הקודם, אני לא חושב שאנחנו עומדים בפני הסרה של כל האילוצים הקיימים על יצירת אמנות, אבל אני בהחלט מאמין שאחד האילוצים המרכזיים האלה עומד לחלוף מן העולם. אנ מתכוון לאילוץ של צריכה לינארית של יצירת האמנות. קריאה של ספר או האזנה לקטע מוזיקלי בצורתם המוגמרת מההתחלה לסוף תאבד את הרלוונטיות שלה בשנים הקרובות. המחסומים העומדים בפני חלק מאופני הצריכה החדשים הם פסיכולוגיים לא פחות משהם טכנולוגיים, גם מצד היוצרים החוששים מאובדן השליטה המוחלטת שלהם ביצירה, גם מצד המשווקים החוששים מאובדן השליטה בערוצי הצריכה, וגם, אולי לא פחות, מצד הצרכנים שחוששים מיצירות מאתגרות יותר.

דוגמא 1: ה-iCover

בתגובות לפוסט הקודם העליתי את הרעיון של נגן מוזיקה חדש, כזה שיוכל לשנות את הקבצים השמורים בתוכו במקום לנגן אותם במתכונתם המקורית והקשיחה. הדוגמא שבחרתי ושאני מבקש לחזור עליה כאן היא רק אפשרות אחת, וכזו שיכולות העיבוד של ימינו מציבות אותה, להערכתי, בהישג יד, אם לא מחר אז בטווח של שנים אחדות.

תארו לעצמכם נגן ששומר בתוכו שני סוגים של קבצים, הסוג הראשון הוא קבצים מוזיקליים בכל פורמט מוכר שתרצו, כמו האייפוד שלכם. הסוג השני, וכאן מגיע החידוש, הוא קבצים שכוללים את מה שיכונה כאן פרופיל מוזיקלי של מבצעים – ניתוח ספקטרלי של מיתרי הקול של הזמר המבצע, כמו גם של כלי הנגינה וסגנון הנגינה של הלהקה המלווה אותו.

עכשיו תוכלו לגשת לקובץ קיים ולנגן אותו במתכונתו הקיימת אבל תוכלו גם לזווג שיר קיים למבצעים חדשים, הנגן ינתח את השיר הקיים, יפשיט אותו מהמאפיינים הייחודיים של הלהקה המקורית ויחליף אותם במאפיינים של הלהקה החדשה שבחרתם. באמצעות שתי בחירות טריוויאליות על גבי הממשק הידידותי של הנגן תוכלו לקבל את גירסת הכיסוי החלומית שתמיד רציתם לשמוע.

כן, סביר להניח שהנסיונות הראשונים יישמעו מעט עלובים, אבל לא לאורך זמן.

כיוון שההבנה שלי במוזיקה, כמו גם בטכנולוגיות הקיימות היא מצומצמת אעבור מעכשיו לדוגמאות טקסטואליות שאינן מניחות טכנולוגיה מתקדמת יותר מזו הקיימת היום, בין אם על-ידי שימוש ישיר ב-HTML ובין אם על-ידי שימוש בכלים קיימים כמו מערכות ניהול בלוגים.

דוגמא 2: סיפור-עץ

כל מי שלמד מדעי המחשב מכיר את קסמו של העץ כמבנה נתונים, במיוחד בשל הקלות שבה אפשר לסרוק אותו, והואופנים השונים שבהם אפשר לבצע סריקה כזו. עכשיו נסו לדמיין סיפור שנכתב במבנה של עץ.

עמוד הפתיחה של הסיפור יכול לכלול תקציר כמעט ערום ונטול פרטים של העלילה כולה, רק שכל משפט בתקציר הזה מהווה קישור לעמוד נוסף שהוא הרחבה של אותו משפט, יציקה של פרטים נוספים לתוך הסיפור. גם העמוד הזה יורכב מקישורים להרחבות של הסיפור, וכך עוד ועוד רמות של מורכבות הולכת ועולה.

שימו לב, אין כאן אינטראקטיביות במובן הפשוט של המילה, הטקסט נותר ללא שינוי, אבל המחבר מניח בידי הקורא את האפשרות לבחור את אופן הקריאה ואת הסדר בו הוא רוצה להיחשף לפרטי העלילה. כקורא אני יכול לבחור לקרוא את התקציר מתחילתו ועד סופו, ואז לעבור ולקרוא את הגירסא המורחבת יותר, וכן הלאה עוד ועוד רמות אל תוך העץ. אבל אני יכול גם לבחור ולהעמיק לפני שמחשפתי למהלך העלילה הכללי, אני יכול להחליט שבחלקים מסויימים אסתפק בתקציר הראשוני ובאחרים אבחר לנבור. המחבר צריך להביא בחשבון את כל אופני הקריאה האלה, הוא יכול לחשוף במעמקי העץ פרטים שיאירו באור שונה את המשך העלילה, או דווקא את העבר, ואני כקורא איחשף אליהם בזמן שבו בחרתי, אם בכלל, להעמיק באותו כיוון.

דוגמא 3: הערות שוליים להערות שוליים להערות שוליים…

The Mezzanine של ניקולסון בייקר הוא ספרון קטן ודי מופלא שמעולם לא הצלחתי לגמור, אבל הוא מתאר יום שגרתי למדי בחייו של עובד במשרד סתמי. גדולתו של הספר הוא במקום הנרחב שהוא מעניק להערות שוליים דרכן בוחר ניקולסון לדון בכל מיני אספקטים של השגרה הזו. בחלק מהעמודים תופסות הערות השוליים שטח המתחרה בזה של העלילה עצמה. אבל מטבע הדברים, גודל הדף ואפשרויות הקריאה עוצרות את מלוא הפוטנציאל שגלום בהערות שוליים שכאלה. המחסומים הטכנולוגיים כבר הוסרו מזמן, הגיע הזמן לנסות את הכיוון הזה פעם נוספת.

דוגמא 4: סיפור-רשת

אם סיפור-עץ הוא חזרה למידע המנוהל בתבנית היררכית ומסודרת של עץ, הרי שכדאי לזכור שבימינו המידע מפוזר בפורמט הכאוטי בהרבה של הרשת. לקישורים כבר אין היררכיה מובנית, וכך אפשר לזנק באופן אסוציאטיבי מנקודה אחת לשניה.

בדיוק כשם שאפשר להשליך את מבנה העץ על כתיבה של סיפור, כך אפשר לעשות גם לסבך הקישורים של הרשת. עדיין מדובר בטקסט קיים שנכתב במלואו על ידי מחבר יחיד, ועדיין יש מספר מוגבל של אפשרויות לקרוא בו, על בסיס הקישורים ששתל המחבר בטקסט, אבל בידי הקורא נתון כעת החופש לבחור מתי הוא מעדיף להנתק מהדר הכרונולוגי ולתת לקישורים להעביר אותו לסיפור צדדי של דמות אחרת, או לחילופין לדלג קדימה בזמן. מחבר טוב יידע להביא בחשבון את דרכי הקריאה השונות האלה.

דוגמא 5: הבלוגונובלה

את הרעיון הזה העליתי בזמנו בפני מישהו כאפשרות ממשית לתרגיל שננסה לערוך. כיוון שכולנו עסוקים מאוד לא קרם הרעיון אור וסיבים, אבל אולי עוד נתפנה אליו פעם, אולי מישהו אחר יערוך אותו, אולי מישהו עורך אותו ממש עכשיו בלי ידיעתי.

אני מצטט כאן את האימייל המקורי:

אז ככה, יש לי לאחרונה כל מיני רעיונות שונים ומשונים שאני הופך בהם במקום להתרכז בדברים אחרים שאני אמור לגמור כבר. אחד מהם, כך נראה לי, יכול לעניין אותך.
קרא לזה משחקי תפקידים שתייםאפס, או שתקרא לזה בלוגונובלה (אולי טלנובלוגיה) ואולי תחשוב על זה כעל ניסוי בנרטולוגיה אולי אפילו יצירה של ז’אנר ספרותי חדש (בטח אני מגזים ומישהו כבר עשה משהו כזה, אם כן אתה גם ככל הנראה האיש שיש הכי הרבה סיכוי שיידע על זה, אז אשמח לשמוע).
המצרכים:
א. אחד או יותר בי-אמים(בלוג-מסטרים) שתפקידם להתוות את העלילה המרכזית ואת מבנה העולם.
ב. מספר גמיש (ולא גדול מידי),  של בלוגרים שכבר הוכיחו יכולת לכתוב בלוג אישי רהוט ומעניין.
ג. אותו מספר של בלוגים שייפתחו על-ידי אותם בלוגרים מסעיף ב’ (רצוי בפלטפורמה שונה מזו שבה הם פעילים כיום).
ד. מטא-בלוג שינוהל על-ידי קבוצת ה-בי-אמים מסעיף א’ בחשאי.
עמוד האודות של כל בלוג ייכתב על-ידי הבי-אמים וישמש תחליף לדף-הדמות של משחקי תפקידים
אחת לשבוע (סתם כי זה נראה לי הגיוני בשלב ראשון) יקבלו הבלוגרים האישיים תיאור כללי למדי של אירועים מהשבוע החולף עם לוחות זמנים לפרסום פוסטים אודותיהם.
לוחות הזמנים יאפשרו לבי-אמים לשמור על רציפות עלילתית ולתקן סתירות אפשריות בין הבלוגים השונים במידה ואלה תהיינה בלתי סבירות.
בשלב ראשון אף דמות לא תכיר את הבלוגים של הדמויות האחרות, יחד עם זאת, קיימת כמובן האפשרות שהן תיחשפנה אליהם במקרה, גם אם זה לא יקרה מעצמו יש לשלב בעלילה תפניות שיגרמו לדמויות לגלות את הבלוגים של הדמויות האחרות. התקווה היא שקוראי בלוג אחד ייחשפו כך בזמן שהבי-אמים מוצאים אותו מתאים לבלוג אחר שמתאר את אותם אירועים מנקודת מבט שונה. מאותו רגע ישתנה כמובן גם אופי הכתיבה בבלוג לכזה שינהל דיאלוג עם הבלוגים האחרים שכבר התגלו לדמות.
הרעיון הראשוני והדי מעורפל שלי היה לסיפור נדוש למדי של אהבה נכזבת – שתי דמויות חוזרות ממסיבה משעממת של מקום העבודה, שתיהן ניהלו שיחה קולחת ומפתיעה לטובה, למרות שלא הכירו אחת את השנייה קודם (מחלקות שונות, דרגות שונות, משהו) והרגישו צורך לספר למישהו על זה. וכך, בשעת לילה מאוחרת, בבתים שונים כל אחת מהן פותחת בלוג אישי בתיאור המסיבה. לאט לאט אפשר לזרוק לתוך הסיפור עוד דמויות ולסבך את העלילה.
בניגוד לספרים שנכתבו פרק-פרק בבלוג, הפעם יש כאן ניצול שונה לחלוטין של הפורמט כדי ליצור צורה חדשה לכתיבת סיפור, כמו גם ויתור על השליטה באופן ובסדר שבו ייחשפו קוראים לסיפור המלא.

Related posts:

1. אוטוארכיאולוגיה: אז אתן לכם אותי בכמה דוגמאות
2. אשליות הבלוגוספירה 3: הקלילות המדומה
3. תפוזים הם לא הפרי היחיד

טוב, לא. אבל יום אחד בטח אפשר יהיה למצוא משהו כזה ביוטיוב, מה שמשום מה יגרום לנו שמחה גדולה.

בינתיים אתם מוזמנים להתמוגג מביצוע תמוה משהו של ביורק ל-No limits של 2Unlimited שפורסם בעונג שבת האחרון, או מההפניה של Poptart (ועוד רבים וטובים כפי שהבנתי) לביצוע של אלאניס מוריסט ל-My humps. מי שרוצה להתעמק מוזמן לקרוא גם את הפוסט של גיאחה ב"בלוג" שלו ב-ynet (איכשהו ההבדל הבולט ביותר בין ה"בלוגים" לכתבות ב-ynet, הוא שב"בלוגים" התגובות מוסתרות במבט ראשון, מה שהופך אותם להרבה פחות פתוחים לדיאלוג).

אחרי שצפיתם ונהניתם (ברור שנהניתם, זה באמת כיף), קראו את הטור של גיאחה, ממנו לקוחים המשפטים הבאים:

סוג החידושים המרנין ביותר הוא זה של של אמני רוק ואמנים אלטרנטיביים לכוכבני פופ.

איכשהו נדמה שכולם מרוויחים – גם אמני הפופ שמגיעים למחוזות אחרים וגם האלרגיים-לגלגלצ שמקבלים משהו קצת שונה באוזניים מהלהקות האהובות עליהם.

נדמה לי שאלה תרוצים. אין ספק שהאמנים המבצעים מרוויחים משהו מפרורי הזוהר של מושאי הכיסוי שלהם, ובו בזמן מצליחים להציג את עצמם כחתרניים, מרמזים לאיזו פרשנות חדשה שקורעת את מעטה הצביעות מעל הביצועים הסכריניים המקוריים. אין לי ספק שגם האמנים המכוסים מרוויחים מעצם העובדה שאמנים רציניים ומכובדים יותר לכאורה בוחרים לבצע שיר שלהם. אבל מה אנחנו מרוויחים? ממה אנחנו נהנים?

מעת לעת מתפרסמת באיזה עיתון רשימת guilty pleasures של אנשי רוח ואמנים. רשימה שאמורה לעשות לנו טוב על הנשמה, לגרום לנו להיות סלחניים קצת יותר כלפי ההתמכרות שלנו לשידורים החוזרים של "לגעת באושר". רק שאנשי הרוח שלנו, נפוחים שכמותם, נוטים להתחכם ברשימות האלה. הם מוכנים למשל, ירחם השם, להודות שהם רואים "הסופרנוס" כאילו עצם העובדה שיש להם טלוויזיה היא כבר ערעור על הדימוי המכובד שלהם, הם מוכנים להודות שהם שומעים בנסיעות גם את פורטיס, ולא רק יצירות בארוק מנוגנות בכלים תקופתיים והקלטות של שידורי האוניברסיטה המשודרת. במקרים קיצוניים במיוחד יתוודה מישהו בבושה שאין לה סוף, שהוא אפילו צופה במשחקי ליגת האלופות כאחרון הפרימיטיביים. נו, באמת.

הרי אנחנו דווקא חושבים (בעצם יודעים) שבאפי והסופרנוס הן שתיים מיצירות הספרות החשובות של העשורים האחרונים, פורטיס מסמל את החלק בתקליטיה שלנו שבו אנחנו גאים, לא את החולשה המביכה. וליגת האלופות, הרי על ה-7:1 של מנצ'סטר אתמול אנחנו מתכוונים לספר לנינים שלנו בגאווה כאלו היינו שם.

את ההנאה שאנשי הרוח פוחדים לספק לנו אנחנו שואבים, בשמחה שאין לה קץ, מהביצועים האלה. כשטראוויס עושים את Baby one more time אנחנו יכולים סוף סוף לנשום לרווחה, להודות שגם לנו השיר הזה לא יצא מהראש חודשים. כשביורק, שיכורה כלוט, מאלתרת משום מקום ביצוע לשיר עבש של הרכב טראשי במיוחד מתחילת שנות התשעים אנחנו מרשים לעצמנו לחייך בהקלה ולהודות שגם 2Unlimited זה אחלה כיף שבעולם, מבלי שמשהו בדימוי העצמי שלנו ייסדק.

עכשיו אני רק מחכה לביצוע של מוריסי לשאקירה, שיאפשר לי סוף סוף לפזם את Whenever, Wherever בלי להתנצל.

Related posts:

1. זה שאין לנקוב בשמו
2. פוסט אורח: איך נפלו גיבורים? הם הצטרפו לרעים
3. מגיע לו