העונה הרביעית של 'כוכב נולד' משודרת עכשיו בשידור יומי בערוץ הבידור הישראלי של 'הוט'. לכל מי שהתעצל לקרוא את דו"ח וינוגרד השידור הזה מהווה תחליף מוצלח, כשהקיץ האחרון, האכזרי והמטורף, נדחס ביחס של 2:5 לנגד עיניו, כשהתנודות במצב הרוח הלאומי בין סוף שבוע אחד למשנהו חוזרות אל המסך במרחק של יום או יומיים. רק בתחילת השבוע עוד אפשר היה להרגיש את אחדות השורות, את הפריצות של מנחם הורביץ מגבול הצפון בסאונדבייטים מתלהמים על עוצמת המכה שיספוג החיזבאללה, בסוף השבוע כבר הייתה המבוכה, ההצטופפות המבולבלת בעיר האוהלים של גאידמק, תרומה של שקל באמצעות ה-SMS לתושבי שדרות והצפון באדיבות 'קשת' והחברות המממנות. כל זה מקבל משנה תוקף במבט לאחור, מתוך ידיעת הסוף, הידיעה שג'קו יזכה עוד ימים אחדים בתואר הנכסף ומייד יותקף על כמה משפטים קצרים בראיון עיתונאי כאילו הוא האחראי לכל מחדלי המלחמה, הידיעה שבעת השידורים החוזרים האלה שוב גאידמק הוא הראשון שטרח לשים לב ששדרות מופגזת ללא הרף וללא רחם ושיש לעשות משהו בנושא, מתוך הידיעה שהעונה החמישית רק מתחילה, וגם היא, כך זה נראה, עומדת להפוך למסמך היסטורי של סערת רגשות ציבורית ואוזלת יד ממשלתית.

גם 'סקס והעיר הגדולה' שודרה עד אתמול בשידורים חוזרים, אי שם בפאתי הימים של 'רשת'. אתמול הגיעה הסדרה לסיומה, קרי וביג מצאו סוף סוף זה את זה. מוזר היה לראות את הפרק הזה, מירנדה, סמנתה ושרלוט זכו בו לעלילות אמיתיות, כאלה שהעידו על התבגרות ועל שינוי, וכל אחת מהן סיפקה לקראת סיום הפרק הזה רגעים מרגשים באמת. דווקא קרי, הדמות המרכזית, להזכירכם, שועבדה לעלילה הגדולה והמופרכת, לדילמת הדוסון או פייסי המופרכת, ולמונולוג נבוב ולא אמין על הרצון שלה באהבה גדולה, אמיתית וסוחפת. סמנתה למדה לאהוב, שרלוט עברה סדרה של מפחי נפש בדרך לאימוץ, מירנדה למדה לגלות חמלה, קרי נשארה עם אותה פנטזיה דהויה מסוף הפרק הראשון של הסדרה.

(עדכון: בדיקה ב-IMDB העלתה שנות' חזר לגלם את הבלש לוגן במסגרת 'חוק וסדר: כוונה פלילית', כך שאני משער שהוא לא הודח מהמשטרה אז אלא רק הושעה, או הועבר מתפקידו)
שידורים חוזרים הם הממנטו מורי שלנו, כל כך הרבה מחיינו אנחנו עוברים מול, ודרך, מסך הטלוויזיה, וכל שידור חוזר כזה נושא עמו את זכר הצפייה הראשונה. אני רואה את קרי וביג וזוכר את עצמי עשר שנים אחורה, צופה, כבר אז בשידור יומי ב'חוק וסדר', יודע שכריס נות' תמיד יישאר הבלש לוגן, זה שנעלם מהסדרה בלי שום הכנה מוקדמת כשבפרק הסיום של אחת העונות היכה נאשם שזוכה וסולק מהמשטרה, אני רואה אותם ונזכר בימים שבהם Sex and the City היה שם מבטיח ונושא לויכוחים באינטרנט עוד לפני שהסדרה נחתה כאן, אני רואה את תושבי הצפון מצטופפים מול הבמה בניצנים ומתכונן לקיץ הזה ולמראות החדשים שיבואו איתו.

כל אלה מתאחדים לבלבול הנורא שבין הזרימה חסרת הפניות של הזמן לבין התחושה שאנחנו חיים בלופ טלוויזיוני אינסופי, מעבירים את הזמן שבין מלחמה אחת לאחרת מול מסך מרצד, שבויים כמו קרי בחלומות ישנים שלא הספקנו לעדכן, מחכים לסדרה חדשה שתפיל אותנו, תשאב אותנו לתוכה, תיתן לנו מרווח של שבוע בין פרק לפרק, מרווח שיאפשר לנו למדוד את הזמן, למתוח אותו, רגע לפני שהוא מתכווץ למרתון צפייה בשידורים או בגירסת ה-DVD.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור.

Related posts:

1. בסוף הוא חוזר בתור ספוילר הלבן
2. טאיינו, סימולקרה, קולוניאליזם
3. החולצה והדגל

במקור רציתי לקרוא לפוסט הזה 'הפגנת המפץ הגדול' רק שבינתיים צמח פה טרנד קטן של שורות מ'מחכים למשיח', ואיכשהו השורה הזו דווקא מתאימה לא פחות מהכותרת המקורית.

לא הייתי בהפגנה, יונית טוענת שזה בגלל שאני מיואש. אני מיואש, נכון, אבל להחלטה שלא להגיע להפגנה אין קשר לעובדה הזו. קשה לי להבין איך כותבת דעתנית וחדה, העומדת, בתוקף ובצדק, על הצורך לברר מה הם האינטרסים מאחורי הגדרת הזוועות בסודאן כרצח עם מתעלמת מהשאלה הלגיטימית לא פחות מה הם האינטרסים הפוליטיים מאחורי ההפגנה הזו, ומי בדיוק מנסה להפיק ממנה רווח.

היאוש לא ניצח בהפגנה הזו, הפגנה שמשתתפיה זכאים לתואר מיואשים לא פחות מאלה שנפקדו ממנה, הפגנה שכולה יאוש מלכתחילה. יותר מזה, הפגנה שהיא יאוש מהיאוש. כי היאוש, כדאי להבהיר לא ניצח עכשיו, הוא ניצח בבחירות האחרונות. ניצחון עלוב ומקרטע, כראוי לניצחון של יאוש. ניצחון של מפלגה שעוד יכלה להתחזות לתקווה במשך כמה רגעים, אבל שמרגע ששמה את אולמרט בראשה זעקה יאוש לכל עבר. ועכשיו העם הזה, שבחר ביאוש לפני שנה גורר את עצמו לכיכר כדי להביע יאוש נוסף, לא כדי להציע דרך חדשה, פשוט כי נמאס לו. ועוזי דיין שהתחרה עם קדימה על קולות היאוש ניצב שם במרכז מקווה לגרוף את קולות המיואשים של הסיבוב הבא.

במשך כל השנים בהן הזה רמון את "מפלגת המפץ הגדול" הוא דיבר על היום שאחרי. היום שבו סכסוך הגבולות הישראלי ייושב סוף סוף, והפוליטיקה הישראלית תשורטט מחדש. רמון היה אמור להיות שם כמייצג של סדר יום חדש, אזרחי, חברתי במידה, סדר יום של מדינה נורמלית. אבל השנים חלפו ורמון התאהב בהזיה שלו, כל כך התאהב עד שלא היה אכפת לו שהמפלגה הזו תקום דווקא מתוך ויתור על יישוב הסכסוך הזה, מתוך הבטחה ערטילאית לאיזו תכנית התכנסות, מתוך רצון להעמיד פנים שיש כאן סדר יום של מדינה נורמלית, מתוך יאוש.  מה שרמון לא שיער לרגע הוא שבתמונת העולם החדשה הזו הוא, והמפלגה שלו, יהיו דווקא הרעים.

ביום חמישי קיבלה 'קדימה' את האישור הסופי למפץ הגדול, כי רק אחרי מפץ כזה יכולים אפי איתם ויוסי ביילין לעמוד זה לצד זה. במחי הפגנה אחת נוצרה האשליה כאילו המאבק האמיתי שמתנהל כאן הוא בין הציניות של אולמרט ופרץ לבין האידאליזם של ביילין, איתם ודיין. זו אשליה, אפילו אשליה מסוכנת. המאבק האמיתי שצרך להתנהל כאן לא השתנה, לא לפני שנה כש'קדימה' גרפה את קולות המיואשים, לא בקיץ כשהמלחמה העמיקה את היאוש, ולא עם פרסום מסקנות הביניים. סביר להניח שהליכוד יעלה לשלטון בבחירות הבאות, בין אם תיערכנה עכשיו ובין אם תיערכנה בעוד שלוש שנים, כבר עברנו כמה שנים תחת ממשלות ליכוד, נכון, זה לא סוף העולם. אבל באיזה היפוך מעוות של המציאות, בחירות שתיערכנה עכשיו, אחרי פרסום הדו"ח תתגמלנה את מחרחרי המלחמה הגדולים ביותר ולא את היחידם שהשמיעו קול ברור נגד המלחמה הכושלת הזו כבר מרגעיה הראשונים.

ואם כבר רמון, באיזו אופטימיות לניניסטית מהופכת הגורסת שככל שיהי רע יותר יהיה טוב יותר, הייתי שמח לראות את קליגולה נאחז עוד מעט בכיסאו כדי לחזות בנסיון למנות את הסייס נטול הקלון לשר אוצר.

Related posts:

1. המפלגה היא ביתך?
2. ואם כבר לבד אז שיהיה בבועה
3. ליברמן – נטפל בך כמו שטיפלנו בשינוי*

הי בחור
לפני שעה עוד הסתובבת
עם ביפר ואקדח
בדיחה גסה עם הנהג

הם יהיו שם הערב, אותה כיכר, עם ביפר ואקדח, בלי בדיחה גסה עם הנהג, יורדים ביחד מהסעות מאורגנות, עם הסרטים והחולצות, זיקוקים לא יהיו שם, עצוב דווקא כן. חלקם מאמינים, באמת ובתמים, שעכשיו מגיע העונש השמימי על חטא ההתנתקות. הם יעמדו שם ויקראו לו להתפטר, האיש שגם כשהיה ראש ממשלה עוד לא ידענו בוודאות איך להגות את השם שלו, השם שעבר כבר כל כך הרבה שיבושים, עיוותים והקטנות, וולמרט, כלומרט, שמאלמרט. ואנשים אחרים יעמדו לצידם, אבירי נקיון כפיים ואיכות שלטון, מאוכזבי העבודה ופרץ, אנשי שמאל ותיקים. כולם ביחד. בנפש מסוכסכת אני מסתכל עליהם, נקרע, ממשיך עם המלים של יוסי בבליקי עוד כמה שורות קדימה

  וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד
הייתי בא להילחם אתך
אבל אני לא יודע בשביל איזה צד
אנ´לא יודע בשביל איזה צד

השיר עוד ממשיך, נחתם במלים

אור של תפילות בלי דרך

זורם כמו נהר, זורם כמו נהר

כשהוא מבצע אותו בהופעות של פונץ' בשנים האחרונות מוסיף בבליקי גם את השורות

אור של ממשלה בלי דרך

אור של אני בלי דרך

ואני בלי דרך, והייתי בא להילחם, אבל אני לא יודע בשביל איזה צד, והממשלה בלי דרך.

זה פוסט מבולבל ומסוכסך, כי הבלוג הזה הפך מבולבל ומסוכסך, כי לא רציתי שהבלוג הזה יהיה פוליטי, לא במובן הצר של המילה. כי אני מנסה לדמיין את עצמי עשר שנים אחורה, משרטט בדמיוני קווים אדומים שאסור שייחצו, וחושב שכל הקווים האלה כבר נדרסו מזמן ברגל גסה, ממשיכים להידרס מידי יום ביומו. אני יודע למי אצביע בבחירות הקרובות, אלה שאולי תצאנה לדרך מהכיכר היום בערב, ואני יודע כמה חסרת תועלת וחסרת תוחלת תהיה ההצבעה הזו. והקרב על הכיוון העתידי של הבלוג הזה ניטש בתוכי עכשיו, נפרט למלים בפוסט הזה. הקרב על החיים שלי, אלה שיכולים להיות מהר מידי סכין בשביל מישהו אחר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור

Related posts:

1. לא יודע מה עוד
2. גם אני נפרד מקסטרו
3. זה לא אני (ובו הכותב מתנצל על חטא שחטא)

מי שרוצה לקרוא דברי טעם וחוכמה בעקבות דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד יכול להתחיל כאן. אני, כהרגלי, מתעקש לעסוק בזוטות.

כיוון שאני נמנה על הקבוצה הלא מבוטלת שהלכה שבי אחרי פרץ בבחירות האחרונות, טעות שלא תחזור על עצמה, מצאתי את עצמי ממהר לקרוא דווקא את המסקנות לגבי האיש שלקולי היה חלק בעובדה שהופקד על מערכת הביטחון.

פעמיים בחמשת העמודים המוקדשים לפרץ (136-140) טוענת הועדה שתפקידו של שר הביטחון לאתגר את התנהלות הצבא, ואני שואל, בחלחלה, על מה לעזאזל הם מדברים, או יותר נכון, איך בדיוק הם מדברים. איך קרה, בלי ששמנו לב, שהממבו ג'מבו הפסיכולוגי-רוחני בגרוש בסגנון שרי אריסון חדר כך לליבו של השיח הציבורי, למסמך שנוסח בידי משפטנים בכירים, ושכל מילה בו נשקלה מן הסתם במשנה זהירות. מה הלאה? האם בחלקו השני של הדו"ח נזכה לקרוא שדן חלוץ פעל ממקום של זחיחות? ששר הביטחון, חסר הניסיון, אמור היה לעשות יותר כדי להגיע להעצמה בתפקידו?

פוסטים באותו נושא:
ה"אנשים" של וינוגרד (עוד היטפלות לניסוחי הדו"ח, בקפה)

עוד פעם המשקפת (על מסיבת הפרידה המבחילה של חלוץ, גם בקפה)

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור

Related posts:

1. נמצאה הצדקה לקיומו של הקפה
2. כפתור למען פליטי דרפור
3. הבלוגיזציה של הפרסום