בימים שבהם שדרגתי את עצמי מ-lynx ל-N הפועמת של נטסקייפ היה לי משחק שכזה. הייתי מזין בשורת הכתובת את התבנית http://www.xxxxxx.com כשאת המחרוזת xxxxxx היה מחליף בכל פעם שם של דמות אחרת ממכלול היצירה של טולקין. כמעט תמיד נפלתי על אתר קיים (ולא נתקלתי בהודעת שגיאה). לאתר, כמעט אף פעם, לא היה קשר לטולקין, ודאי שלא לדמות שבשמה נעשה שימוש.

היה משהו צפוי, ויחד עם זאת משמח, בתופעה הזו. האינטרנט היה אז עדיין, במידה רבה, נחלתם של "מאמצים מוקדמים" ולגלישה בו עוד התלוותה, מעצם העובדה הזו תחושה חזקה של קהילתיות. אנשי ה-IT של הימים ההם, כשבחרו שמות מתחם עוד לא יכלו לשער את עתיד הרשת, כמו אלה שבחרו לעצמם שמות משתמש מגוחכים בג'ימייל, הם ראו, לא אחת, בבחירה הזו גם הזדמנות להצהיר על העדופתיהם הספרותיות והתרבותיות. אין פלא, לפיכך, שלטולקין וליצירתו נודע אז מקום של כבוד.

אתמול בבוקר*, בעודי סוקר ברפרוף את מדפי הספרים שלי נפלו עיניים על ספרון דק שמלווה אותי כבר עשרים וחמש שנים, The Tolkien Quiz Book. כמה עשרות עמודים, בכל אחד בין 15 ל-20 שאלות טריוויה על יצירתו של טולקין. ומייד היה ברור לי שאני מתחיל לצייץ שאלות נבחרות מתוכו בטוויטר.

היה משהו צפוי, ויחד עם זאת משמח, בעובדה שכמה מהאנשים שעוקבים אחריי מיהרו לענות על שאלות שנראו לי בלתי-אפשריות לפיצוח. איכשהו, בכל שלב שבו טכנולוגיה חדשה היא עדיין נחלתם של מעטים יחסית, שלב שבו עוד קל וטבעי לדבר על קהילה, אפשר לסמוך על כך שהעלאת שמו של פינרוד בשיחה תתקבל בברכה.

* לגמרי לא בלי קשר (גם אם לא ישיר) היו כמה שוניות בדפדפן שלי פתוחות באותה עת על בלוגים של אנשים המתעקשים לשחק בימינו לפי המהדורה הפרה-היסטורית של חוקי ה-D&D שפוסמה ב-1974.

Related posts:

1. כן, קהילה – על המקטרת של יוסי גורביץ
2. Sic Transit V
3. מחשבות פזורות בעקבות "לינק" מגלובס

ההקדשה: רגע לפני שנתחיל עם הספוילרים, כדאי לשים לב להקדשה שבפתח הספר האחרון, מתפתלת על הדף, ספק בצורת צלקת הברק של הארי, ספק בצורת הנחש של סלית'רין או וולדמורט, רולינג מפצלת את ההקדשה לשבעה, כמו את נשמתו של אתם-יודעים-מי, ואז, אחרי רשימה של ששה שמות, בני משפחה או חברים של רולינג, מגיע הסיום

and to you, if you have stuck with Harry until the very end

יש משהו מרגש בהקדשה הזו, אפשר לקרוא בה את רולינג של לפני עשר שנים, עדיין תוהה אם למישהו יהיה עניין בעולם שהמציאה ובילד הקטן שהיא זרקה לתוכו, אולי משתאה מהצלחת הספר הראשון, ובכל זאת עדיין לא בטוחה שההצלחה הזו תמשיך, חוששת מהרגע שבו החלום הזה יתפוגג, מהביקורות שישחטו את הספר הבא, מהקהל שיפנה עורף וימצא איזה כוכב חדש. אבל יש גם משהו מגוחך בהקדשה הזו, בתהיה המודאגת שמא זנחנו את הארי באמצע הדרך, בנסיון לרמוז שהקורא שדבק במעללי הארי עד הסוף הוא מיוחד באיזשהו אופן, כאילו לא הוזמנו מיליוני עותקים של הספר עוד חודשים לפני שיצא.

מכאן ואילך, כאמור, ספוילרים, ברמות שונות של עוצמה, ראו הוזהרתם, פעם אחרונה, באמת.

סוג אחר של רשע (1): רולינג עבדה עלינו, על כל מי שהגיע לסדרת הארי פוטר עם רקע, ולו מזערי, בספרות פנטזיה. מרגע שהוכרז, בתחילת הסדרה, שוולדמורט הוא זה שאין לנקוב בשמו, נמתחה ההקבלה הבלתי-נמנעת בינו לבין סאורון, ההקבלה הזו מופיעה בעוד כמה דרכים גם בספר הזה (עוד בהמשך), אבל היא גם מטעה מאוד. הספר נפתח בישיבה של "אוכלי המוות", כשוולדמורט בראשה, מלטף את הנחש נגיני, ומטיל אימה בעיקר על משרתיו הנאמנים. הסצינה הזו, הרבה יותר משהיא מתייחסת למסורות פנטזיה היא חיקוי מדויק של ישיבות SPECTRE בסרטי ג'יימס בונד, אולי אפילו לישיבות המגוחכות של Doctor Evil וחבר משרתיו בסדרת אוסטין פאוורס. ובמבט לאחור הפער הזה נעשה ברור הרבה יותר, וולדמורט, על אף היותו קוסם מוצלח מאוד, הוא לא שריד בן אלמוות לעידן עתיק, הוא מבוגר מהארי בשני דורות בסך הכל. יתר על כן, במהלך הספר אנחנו למדים שהוא בור מוחלט בנוגע לכוחות עתיקים בעולם הקסם שיכלו לשרת אותו ואת מטרותיו.

ארספואטיקה (1): כשריטה סקיטר הופיעה לראשונה בספר השלישי היא היתה דמות נלעגת ומרושעת, ואפשר לנחש ברמה גבוהה של ודאות, שהיא נולדה כתגובת נגד של רולינג לקרנבל התקשורתי סביבה, ולחיטוט בחייה האישיים. סקיטר אמנם נשארת נלעגת באותה מידה גם בהמשך, אבל בספר החמישי היא ממלאת תפקיד חשוב בנסיון של הארי לפרוץ את נסיונות ההשתקה של משרד הקסמים, רולינג, כבר משופשפת יותר בעולם הזוהר, למדה שאפשר גם לנצל את התקשורת לצרכיה. בספר האחרון, כשסקיטר מוציאה את הביוגרפיה השערורייתית של דאמבלדור, היא המקור הראשון ממנו אנחנו למדים על הסדקים בדמותו המושלמת עד היום, אבל חשוב יותר, בתאורים של מסע יחסי הציבור לקראת צאת הספר אפשר להרגיש את רולינג מזדהה עם סקיטר, חלקית לפחות, ועם הצורך שלה לשתף פעולה עם המנגנון המשומן של ההוצאה לאור.

עוד לא למדנו שום דבר: יחסית לסדרה שהעבירה את ששת הכרכים הראשונים שלה בבית ספר לכישוף (וקוסמות), יצאנו עם מעט מאוד הבנה על שיטות הפעולה של הקסם, על המקור שלו, או על המנגנון שעומד מאחוריו. קצת חבל, ובעיקר מאוד מרגיז. הערפול המכוון הזה הוא גם מה שמאפשר לרולינג את ההתפלפלות המשפטית המיותרת והאבסורדית בעניין חוקי הבעלות על מטות קסמים בסיום.

טולקיניאנה (1): למרות שוולדמורט הוא לא סאורון, טולקין נוכח מאוד בסדרה כולה, ובעיקר בספר הזה. קשה שלא לראות בעלילת הספר את קווי הדמיון לשני הכרכים האחרונים של שר הטבעות, כשהרמיוני, רון והארי נוטשים את אחוות הטבעת, סליחה, מסדר עוף החול, לטובת מסע שאותו הם חייבים לעבור לבדם, וכדי להשמיד בסופו את מקורות הכוח של וולדמורט.

סוג אחר של רשע (2): לאורך כל הסדרה למדנו להתייחס לוולדמורט כאל מייצגו של הרוע המוחלט, כזה שעלייתו לשלטו תהווה גם קץ לחברת הקוסמים כפי שלמדנו להכיר אותה. אבל רולינג התכוונה למשהו אחר, וולדמורט הוא פוליטיקאי משופשף לא פחות משהוא אדון האופל, הוא מסתפק במינוי שר קסמים מטעמו, ובמשיכה בחוטים, וכך הוא מאפשר המשך של השגרה תוך כדי מימשו החזון שלו באמצעות הצגה של חוקי גזע, חיסולים חשאיים והשתקה של קולות מתנגדים על-ידי המנגנון העומד לרשותו. כל הרמזים המטרימים על הגזענות והיוהרה של חברת הקוסמים מבשילים כאן לכדי עלייה הדרגתית של הרוע בעוד הקוסמים הממוצעים ממשיכים לשלוח את בניהם להוגוורטס, ואפילו ארתור וויזלי ממשיך לעבוד במשרד הקסמים.

ארספואטיקה (2): כשדאמבלדור מוריש להרמיוני את סיפורי Beedle the Bard ובעיקר כשאנחנו למדים על ההתעלמות של וולדמורט מהספר ומהמשמעויות הטמונות בו, כשדאמבלדור מסביר להארי את ההתעלמות הזו בעובדה שוולדמורט לא מסוגל להכיר בכוח ובחשיבות של סיפורי ילדים, רולינג, ללא ספק, סוגרת חשבון עם כל המבקרים שבחרו להתעלם מהספרים שלה, מהכוח ומהחשיבות שלהם.

השתפנות (1): הדיון המרתק והמלומד שנערך סביב הספר בסלייט מתמקד בהשתפנות הגדולה של רולינג בפרקי הסיום של הספר (גם לשם עוד אגיע), אבל יש עוד השתפנות גדולה של רולינג. התמונה המושלמת של דאמבלדור נסדקת בתחילת הספר, ונדמה שהסדק הזה עתיד להתרחב בהמשך, לרגעים אחדים העליתי אפילו את ההשערה שאוצרות המוות, או אולי החרב של גריפינדור, שימשו כהורקרוקס של דאמבלדור בשלב שבו הוא עסק בקסמים אפלים, אבל לקראת הסיום אנחנו מקבלים תיקון כמעט מלא של הסדק. דאמבלדור חטא מעט ביוהרה בנעוריו, אבל גם אז, מסתבר, מניעיו היו טהורים, ואחרי שבועות אחדים של רעיונות מסוכנים הוא התעשת והפך לדמות המושלמת באמת שלמדנו להכיר בספרים הקודמים. חבל, אני מאמין שגם הילדים בקרב הקוראים היו מצליחים להשלים עם קצת אופל אמיתי בעברו.

טולקיניאנה (2): רולינג אמנם מפצלת את הטבעת האחת, אבל אי אפשר לטעות בהשפעה של ההורקרוקסים על הנושא אותם ועל מצב רוחו, ובהתנגדות האקטיבית שלהם להשמדתם. בצד השני יש לנו מכשיר היעלמות שהתגלגל לידי הגיבור שלנו כמעט במקרה, ששימש למעשי קונדס ולהתחמקות מבני משפחה טורדניים, שמתגלה בסופו של דבר כחפץ שנושא בחובו כוח עתיק ומסוכן.

טוב, מתקרבים לפרקי הסיום שמצדיקים, בעצם דורשים, פוסט משלהם, אז זהו בינתיים.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור.

Related posts:

1. הארי ראה: מות התום
2. עשרה ניחושי סנייפ
3. טיפוס מעניין, השרלוק הולמס הזה

ושוב אנחנו כאן במסגרת הפרויקט של חנית.

לא, אלה לא בהכרח הספרים הטובים ביותר שקראתי, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם, אם להודות על האמת, לא ממש ספרים, לא בשום מובן מקובל, אבל כולם היו שם באיזה רגע רגיש, כזה שבו הייתי פתוח לרעיונות חדשים, לכיוונים חדשים, חלקם פתחו בפניי עולמות חדשים וחלקם היו מעין התגשמות רעיונות גולמיים שלי בדמות דיו ונייר.

• האיליאדה והאודיסאה\הומרוס – לא, לא תרגום המופת של טשרניחובסקי, זה שיבוא יום ואקרא אותו, אלא דווקא אלבום גדול עם כריכה כתומה בהוצאת 'סטימצקי'. זה היה הספר האמיתי הראשון שאני זוכר את עצמי קורא. ההקדמה הקצרה על הומרוס, הקסדה האדומה וקווצות השיער הזהובות של אכילס מבצבצות מתוכה, הדו קרב ההוא והגופה הערומה של הקטור נקשרת למרכבה, נגררת אחריה, האימה למראה אנשיו של אודיסאוס הופכים לחזירים, והשיבה הביתה שהיתה מושלמת כל כך למרות, ואולי אפילו בגלל, מרחץ הדמים, כל אלה הבטיחו שאלים, מפלצות ולוחמים ימשיכו להיות אמיתיים עבורי לא פחות, לפעמים יותר, מכל מה שאמור להיות אמיתי בעולם ההוא שמחוץ לספרים.
• בסימן החד-קרן\רוג'ר זילאזני – דווקא הוא ולא תשעה נסיכים לאמבר, ולא מתוך בחירה, מדף המד"ב\פנטזיה של ספריית בית הספר היה דל כל כך שמהר מאוד מיציתי את כלו, שני ספרים מסדרת אמבר היו עליו, בסימן החד-קרן וממלכות התוהו, וכך מצאתי את עצמי צולל לתוך אחת מסדרות הפנטזיה היותר מורכבות, ודאי עבור קורא צעיר, דווקא מהכרך השלישי שלה, משתדל לעקוב אחרי העלילה והרעיונות הנפרשים בתוכה, מצליח רק בקושי לנשום. זה גם היה הספר הראשון שבו העולם האמיתי, המשעמם עד זרא, שלנו, היה חלק ממשהו גדול, מורכב וקסום הרבה יותר.
• שר הטבעות\ג'. ר. ר. טולקין – נו טוב, זה הרי חייב היה להגיע. הגינה שליד ביתינו, זאת שאנחנו יורדים אליה עם הילדה תישאר תמיד גם המקום שבו עצרתי לרגע, כדי לפתוח את הכרך הראשון, למהר ולשקוע לתוך העולם הזה שההוביט היה רק הקדמה קצרה ולא מספקת אליו. הרבה שנים ושלוש קריאות אחר כך שמעתי מישהו מסביר שלא קל להיכנס לספר הזה, "קשה הרבה יותר לצאת ממנו" עניתי.
• D&D: The Basic Set - הקופסה האדומה, כמו שנהוג לקרוא לו, קראה לי מחלון הראווה של מדרחוב גרמני, התממשות של שמועות שטפטפו במשך השנה על סוג חדש ושונה של משחק, רגע לפני שפצחנו בנסיעה מטורפת אל תוך הלילה כדי לא לישון חס וחלילה על אדמת גרמניה המקוללת הצלחתי לקבל אותו כמתנת יום הולדת, בגרמנית. שבוע אחר כך, בארץ, הוא נפתח כמה ימים לפני המועד שנקבע. הורדתי לא מזמן את ה-pdf שלו, ונדהמתי לגלות באיזו חדות אני זוכר כל איור. שש שנים המשכנו לשחק, קניתי אינספור ספרים, חוברות ועזרי משחק, ובשום שלב בדרך לא נהניתי כמו בימים הראשונים ההם עם האיורים הפזורים בתוך טקסט בשפה בלתי קריאה.
• בעל זבוב\ויליאם גולדינג - בשש השנים שעברו אחרי שר הטבעות קראתי רק, או כמעט רק, מדע בדיוני, פנטזיה, וספרי הרפתקאות של קארל מאי או ז'ול ורן, עד שקיבלנו מטלה בבית הספר, לקרוא את בעל זבוב, קשה לזכור למה התפעלתי ממנו כל כך, אבל זה היה הספר ששכנע אותי לפרוץ את הגטו הז'אנרי שלי.
• היום שבו ירו בראש הממשלה\עוזי וייל – אפילו לא הספר, רק סיפור הנושא, זה שנכלל ברשימת הסיפורים המומלצים בתחרות של הארץ, זה ששכנע אותי שספרות ישראלית יכולה להיות טובה, זה ששכנע אותי שספרות טובה יכולה להיות מאוד ישראלית, זה שהכיר לי את עוזי וייל, ודרכו עוד רבים.
• החטא ועונשו\פ. מ. דוסטויבסקי – ושוב בית הספר, קריאת חובה לבגרות. יש ספרים שמשאירים אותך ללא מלים, יש ספרים מושלמים.
• ירקות\שרי אנסקי  - ספר הבישול הראשון שקניתי, באיזו מכירה מיוחדת לחיילים בבסיס, לא הספר שהשתמשתי בו הכי הרבה, אבל זה ששכנע אותי להעז להיכנס למטבח, שלימד אותי על קיומו של ארטישוק ירושלמי, ועל חשיבותם של עשבי תיבול.
• High Fidelity/Nick Hornby – הורנבי נחת עליי בעיצומה של תקופת התמכרות, התמכרות לספרי צייטגייסט, אחרי כמה אירווין וולשים, ניקולס בלינקואים ואחרים שטוב ששכחתי את שמם, אבל הורנבי הוכיח שגם לחנונים חובבי מוזיקה ובעיקר אובססיביים בעריכת רשימות חמשת הגדולים למיניהן יש מקום בצייטגייסט הזה.
• גליון ה-22 בפרואר 1999 של הניו יורקר – בנובמבר 97' חזרתי מניו יורק מאוהב, מאוהב בבר בשם Hell שהתפריט שלו כלל כמה עשרות וריאציות על המרטיני הקלאסי, מאוהב בחנות הספרים של סט. מרקס, בחנויות בגדים יד שנייה בווילג', בניו יורק טיימס, נו מספיק, הבנתם. דווקא את הניו יורקר לא סבלתי, ניסיתי גליון אחד בתקופת השפל של טינה בראון ונרתעתי, אבל במרץ 99', עם גליון נושאי שמוקדש לעיר עצמה, הייתי חייב לנסות אותו שוב, לא היה לי שום מושג שדייויד רמניק מונה לעורך ושהעיתון חוזר לימיו הגדולים. אבל הגליון היחיד ההוא שכנע אותי להמשיך ולנסות, ניסיון שעליו אני שמח עד היום.

לא נכנסו לרשימה: נו טוב, כל הספרים שלא מופיעים בה, אבל יש כמה שאולי היו נכנסים ביום אחר, המניפסט הקומוניסטי, אולי כתבי שחרות, אולי דווקא רשות הרבים של שלמה אבינרי, Underworld של דון דלילו, משהו מסדרת המוסד של אסימוב, חשבון אינפיניטסימלי של מייזלר, או דווקא Mathematical Methods של ארפקן, מוסקבה פטושקי. נו יופי, עכשיו ברור שלא יכולתי לוותר עליהם, אבל אין את מי להוציא מהרשימה הזו, טוב, ככה זה הרי עם רשימות, לא?

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור

Related posts:

1. עשרה ניחושי סנייפ
2. ספרים במקום ספרות (במקום ספרים)
3. דרכים שלא נבחרו 1: חיי כגרפיקאי מפוספס

נתחיל מהסוף: את החזרה שלי לקריית עתידים ליווה חשש כבד, החשש שלא יימצא לי מקום לקנות בו קפה סביר לפתוח את הבוקר אחרי לילות חסרי שינה. את אילנ'ס הרי כבר התחייבתי לא לפקוד יותר, על מקומות אחרים עוד לא ידעתי. אבל כמה שבועות לתוך העבודה גיליתי את סניף ה-Coffee Bean שליד מגדלי זיו, לא ממש צמוד, אבל פחות מעשר דקות של הליכה נמרצת. מהר מאוד אולפתי להזמין לאטה רגיל (ולא חס וחלילה הפוך גדול שהוא משהו אחר לגמרי), להפקיד את שמי אצל המוכרן, ולהמתין לקריאה. הקפה היה טוב, המאפים שהתפתיתי להזמין לפעמים התגלו כמוצלחים מאוד. אבל אז, בא נתאי, והפנה לזה, וזהו, נגמר. בימים הקרובים עוד אגיע לשם פעם אחת אחרונה, להשאיר גירסה מודפסת של הפוסט הזה, להסביר להם, כמו שהסברתי פעם לאנשי אילנ'ס שהייתי שמח להמשיך ולפקוד אותם אילו רק היו מכבדים את עובדיהם באותה מידה בה הם מכבדים את פולי הקפה שלהם.

עכשיו קצת אחורה: בית אלכס אוריגינל הוא לא מינאס מורגול של ימינו, עובדה, לא תמצאו בראשו עין פקוחה אדומה הצופה לכל עבר,  אלא דווקא מרקע נטוי, שכל צבעי הקשת שלובים בו, ושעיני כולנו נשואות אליו. ככה זה, לשר האופל החדש אין כח להסתכל לכל פינה, אנחנו לא מעניינים אותו, כל עוד אנחנו ממשיכים להסתכל על המרקע.

בחצי הדרך בינו לבין האורתנק ההיי-טקי של קריית עתידים ניצב בית הקפה שפתח את הפוסט הזה, ולכל אורך היום תוכלו למצוא שם את הגיבורים שנפלו בקסמו האפל של המרקע ההוא, משתהים על ספל אספרסו חזק, מעלעלים בעיתון, מזמנים שם פגישות עבודה, מנסים לשמר דימוי עצמי שאבד עליו הכלח. עברתי שם בשבוע שעבר, ממהר לחזור מארוחת הצהריים, וראיתי אותו. עצרתי לרגע, שקלתי לגשת אליו, כמו אחרון המעריצים הטורדניים. האליל שהכזיב ישב שם, שעון לאחור בכיסאו, באותו חיוך מלא חיים, באותה רעמת תלתלים שופעת, בעיצומה של שיחה נלהבת, מלווה את טענותיו בתנועות ידיים רחבות. האיש שבגללו התאהבתי וחלמתי כתיבה עיתונאית במשך שנים, האיש שהיה כוכב לרגע וחזר מבולבל ממסע של חיפוש עצמי, ישב שם. האיש שהגלישה שלו לכיוון הניו-אייג' החרידה אותי מספיק כדי לשלוח לא אימייל מבוהל לפני לא מעט שנים. ועכשיו אפשר רק לנחש מה בדיוק הוא עשה שם, אבל בקרוב כולנו נדע. נדע אם זו המלחמה שלו לצדק שתתגלגל לפינה בתכנית הבוקר, או שמא שוב יצר הנדודים שלו שייפרט לסדרה קצרה בערוץ נישה, ואולי אלה רק הרהיטות, והחיוך הקסום, שיחזירו אותו אל המסך שלנו. ואין לי מה לבוא אליו בתלונות, כי הוא לא הבטיח שום דבר אף פעם, כי הוא בסך הכל ממשיך לנסות ולעשות קצת טוב לכולם, כי גם הוא צריך להתפרנס, ואף אחד, פשוט אף אחד, לא משלם טוב כמו שר האופל.

Related posts:

1. עסקית היי-טק: למה לא אילנ'ס?
2. עסקית היי-טק: הסושי של בנטו
3. המאזדה כמשל

כמו שאפשר להסיק מהכותרת, הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר לא מעט שנים, פחות או יותר מאז הציפיה המפוכחת ל'מתקפת המשובטים', אולי אפילו מאז 'אימת הפנטום', אז איך קרה שנזכרתי בו דווקא עכשיו? בגלל הביקורת הזו של אנדרו או'הייר בסלון על The Children of Hurin.

The Children of Hurin, למי שלא יודע, הוא ככל הנראה הספר שיחתום את פרויקט הענק של כריסטופר טולקין, פרויקט ההוצאה לאור של המורשת העצומה שהשאיר אחריו אביו. הפרויקט שנפתח עם הסילמריליון, ושבמרכזו ניצבת הסדרה הענקית והמייגעת משהו The History of Middle Earth. בניגוד לסדרה הזו, The Children of Hurin מתיימר להיות הספר שטולקין האב שאף לכתוב על סיפורה הטרגי של שושלת הורין בעידן הראשון, ולא לעסוק בתהליך הכתיבה עצמו תוך השוואת גרסאות ודיוני מטא למיניהם. אחרי שנים של עבודה הצליח כריסטופר טולקין ליצור את מה שאו'הייר מכנה "הספר הפחות או יותר חדש של פחות או יותר ג'.ר.ר טולקין". השורה התחתונה של הביקורת, למי שמתעצל, היא שמדובר בהצלחה.

כל מי שאי פעם התעניין במכלול היצירה הטולקינאית יודע שטולקין ראה בסיפורי הגבורה של העידן הראשון, ובסיפורי הבריאה שקדמו לו, את גולת הכותרת של עבודתו, ואף על פי כן, ולמרות שכבר היה סופר מפורסם בעל מעמד פולחני (שהוקנה לו על ידי גדודי מעריצים מפתיעים בשנות הששים), עם מותו השאיר אחריו טולקין מורשת שהסתכמה בעלילות הזניחות יותר לטעמו של העידן השלישי. רק אחרי מותו, ועם התבססות המעמד של טרילוגגית שר הטבעות הצליח בנו להוציא לפועל, ולו באופן חלקי ובעייתי את חזון האב.

איך זה קרה, ואיך זה קשור למתקפת המשובטים?

את הכניסה שלנו לעולם הסבוך של הארץ התיכונה אנחנו עושים בצורה מרוככת, דרך סיפור ילדים, רווי הומור, עם דמותו האנושית ומכמירת הלב של בילבו באגינס, דרך גזע שאינו משחק תפקיד בעלילות הגבורה של העידן הראשון, ההוביטים. את הכניסה לאפוס של לוקאס אנחנו עושים דרך דמות דומה להפליא, נער החווה התמים שנגרר באל כורחו למעמד הגיבור. גם לבאפיוורס אנחנו נכנסים דרך דמותה של תיכוניסטית שמחפשת לעצמה חיים נורמליים אל מול ייעוד מפתיע שנפל עליה. כל אלה מתקשרים באופן ברור לספרו של ג'וזף קמפבל The Hero With a Thousand Faces, שלוקאס אמר לא אחת שהיה מקור ההשראה העיקרי שלו.

אבל בכל המקרים האלה יש יותר מאשר הזדהות עם הסיפור של דמות אנושית פשוטה הלומדת להשלים עם הייעוד שלה כגיבור, בכולם אנחנו נחשפים בהדרגה לאלמנטים מיתיים מתוך העולם בו נטועים הסיפורים. אלה יכולים להיות הסיפורים שארגורן בוחר לספר ליד המדורה, או הקרב עם הבלרוג, שריד לעידן הראשון, אלה יכולות להיות הערות סתומות כמעט של אנג'ל בנוגע לעברו, או קשקושים של אובי ואן קנובי על האיזון בכוח ועל מלחמת המשובטים. בכל המקרים האלה אנחנו מחברים בראשנו, לאט ובהדרגה, סיפור גדול בהרבה מהסיפור האישי, סיפור בעל מימדים אפיים.

תהליך דומה קרה גם בבבילון 5, שנפתחה בעונתה הראשונה כסדרת מדע בדיוני שגרתית כמעט, על התלאות שבחיי תחנת חלל, עם רמזים דקים על העבר ועל גזעים קדמוניים, והפכה בחלוף העונות לקצהו של אפוס גלקטי רחב יריעה. רק אחרי שלמדנו להכיר את הדמויות, להתחבר לעלילה דרך הצד האנושי יותר שלה התחילו האלמנטים האפיים לתפוס את המקום המרכזי שיועד להם מלכתחילה. גם אצל באפי, רק אחרי ארבע עונות מוצלחות, אחרי שכבר בנינו לעצמנו תמונה של דמות הקוטלת לאורך ההיסטוריה הגיעו הפרקים שהעזו ללכת אחורה ולהרחיב את היריעה. רק אחרי שהטרילוגיה המקורית הפכה לחלק מה-DNA של התרבות שלנו אפשר היה לחזור אחורה ולספר את הסיפור המקדים, זה שנוגע ישירות במיתולוגיה של הכוח ובהיסטוריה של מסדר הג'דיי ושל הסית'. בדיוק אותו תהליך התרחש גם אצל טולקין, שלא ברצונו, הדרך היחידה בה אפשר היה לחשוף את קהל הקוראים לסיפורי הגבורה של העידן הראשון היתה דרך סיפור אחר, מינורי יותר, כזה שנוכל להתחבר אליו כבני אדם, שנרצה לשלות מתוכו כל שביב מידע על העולם העשיר שבתוכו הוא מתרחש, ושנרצה לרוץ ולהשלים פערים לגביו בכל דרך אפשרית. למגינת ליבו של טולקין, ההצלחה הגדולה של שר הטבעות היתה תנאי מקדים לכך שנסכים לקבל את המיתולוגיה הסבוכה שיצר.

נהוג לטעון שאנחנו חיים בתקופה צינית, כזו שאין בה מקום לאפוסים בקנה מידה מיתי. אבל הצורך האנושי באפוסים כאלה הוא שריר וקיים גם היום. את הצורך הזה, שאין לו קשר לאמונה, אנחנו מנסים למלא באמצעות התחליפים המודרניים. הצורך הזה גורם לנו להמשיך ולחכות לפרקים הבאים של 'אבודים' למרות הכל, כי הכותבים שלה מפזרים במיומנות רמזים לאיזו אמת גדולה שמסתתרת מאחורי כל זה (ושככל הנראה גם להם אין מושג מה היא), הוא גרם לנו להתמכר ל'תיקים באפילה', לראות את כל הטרילוגיה המקדימה של 'מלחמת הכוכבים', ואפילו להדיח את הארי פוטר מראש רשימת רבי המכר של אמזון. אנחנו לא באמת ציניים כמו שאנחנו נהנים לחשוב, אנחנו רק מחפשים תרוץ סביר לפני שניתן לעצמנו לשקוע בעולמות מיתולוגיים ורוויי פאתוס.

Related posts:

1. על טולקין, קהילה ומאמצים מוקדמים
2. עשרה ספרים ששינו את חיי
3. הרהורי הארי, פטפוטי פוטר (זהירות: ספוילרים בלי חשבון)