מצטער על ההצפה. בהחלט יכול להיות שהפוסט הזה ראוי היה להיכתב רק כספיח בסופו של הקודם.

לפני שש עשרה שנים פחות או יותר הייתי צעיר אכול תסכול על שגילה את הלהקה הגדולה של חייו רגע אחרי שנגוזה ושלעולם לא יזכה לראות אותה בהופעה.

ואז, בעיתון שניסה לחיות על גופתו הרוחנית של העיתון שלי מצאתי פתאום את הסולן של אותה להקה כמבקר מוזיקלי. קניתי אחת לשבוע והתענגתי.

בחרדת קודש ישבתי יום אחד על ספסל בגינה ציבורית וכתבתי בעט מכתב מפורט על התפקיד העצום של הלהקה המתה ההיא בחיי, שמתי במעטפה מבויילת ושלחתי למערכת העיתון.

שנתיים אחר כך הוא התחיל להופיע במקום קטן בדרום תל אביב. היינו שני אורחים קבועים בקהל שלעתים מנה מספר חד-ספרתי של אנשים.

בפעם הראשונה שבה הוא עצר ליד השולחן שלנו לדבר איתנו אחרי הופעה הרגשתי כאילו נחצה קו שאסור לו שייחצה. אובדן ההילה של יצירת האמנות בעידן המועדון האינטימי נקרא לזה.

אחר כך הלהקה ההיא קמה מאפרה, שינתה הרכב, התרחבה, הוציאה עוד שני תקליטים. אתמול היא חגגה את ההוצאה המחודשת של אלבום הסולו שלו, היום היא חוגגת את היציאה של אלבום הופעה כפול.

ואני, שעדיין אבל מעט על הקו שנחצה אז, מתבדח עם הקלידן של ההרכב הנוכחי בטוויטר, מתכתב עם חשבון הטוויטר הרשמי של הלהקה. אובדן ההילה של יצירת האמנות בעידן הרשתות החברתיות אם תרצו.

זה משהו האינטרנט הזה. לטוב ולרע.

Related posts:

1. רגעים מוזיקליים: מהדורת פונץ'
2. לא יודע מה עוד
3. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל

וכל הפוסטים שלא כתבתי כל כך הרבה זמן מתערבבים אצלי לעיסה מפעפעת שקו פתלתל נמתח בה בין הביקור החוזר והמפתיע של פיליפ גורביץ' ברואנדה חמש עשרה שנים אחרי לבין הגלידריות של נמל תל אביב, וככל שנוקפים הימים כך מצטברים עוד חומרים לעיסה הזו, זולגים מעת לעת בפיסות של 140 תווים לכל היותר לטוויטר החדש (ובעצם המחודש) שלי. עד שבא יום העצמאות.

את מרבית ימי העצמאות של ילדותי ביליתי בקיבוץ אפיקים (יום אחד, אולי בקרוב, אכתוב כאן על הביתה של אסף ענברי, בינתיים לכו לקרוא את של ברמן), גם אחרי הגירושין היה ברור לשני הצדדים שיום העצמאות ראוי לו במידה רבה להיחגג בקיבוץ יותר מאשר בכיכר העיר. האזור שליד הבריכה היה הופך אז ללונה פארק קטן, והמנופים ששימשו בשיגרה להגעה אל צמרות דקלים הוסבו ליום אחד למתקני שעשועים שילדים נרגשים עולים עליהם בצווחה. החג היה נחתם בטוזיג המוני שסבתי חיכתה לו בקוצר רוח. חברי הקיבוץ ואורחיהם העירוניים היו מתאספים במדשאה הרחבה ומחכים לתורם כדי לקבל כריכים צנועים בפיתה וקרטיבים. גולת הכותרת היתה מקלות הקרטיבים שהיו נחשפים ומותירים אותנו עם דגמי פלסטיק קטנים ושטוחים של חיילי צה"ל. כמה תלים של ביקורת אפשר לשפוך על התיאור הקצר הזה, ואף על פי כן, לתשומת ליבו של גדי טאוב, שמחתי בימי העצמאות ההם מאוד.

אבל השנים חלפו, בגרתי, ניסחתי לעצמי את אותם תלי ביקורת, קצתי בחוויה הזו, וביום עצמאות אחד מצאנו את עצמנו, חבורה לא מאוד מגובשת של בני אותה כיתה נפלטים מהדוחק של במת בידור שהוקמה ברחוב הארבעה, משוטטים הלוך ושוב לאורכו של אבן גבירול, מחפשים את הדרך הראויה לציין לעצמנו את החג, עד שהכריע אותנו הרעב, התיישבנו בבית קפה נטול שם והדר בלונדון מיניסטור, הזמנו סלט ניסואז, או איזו זוועה אחרת שהיתה אופנתית אז, וניסינו לרגע להרגיש גדולים. ניקרנו בחוסר חשק בחסה, סביר להניח שהיו שם גם פטריות מקופסת שימורים, ומתחנו את הזמן כדי שלא נרגיש מובסים לכשנידחק לאוטובוס שיישא אותנו הביתה.

בלילה ההוא, כשחזרתי הביתה, כתבתי לעצמי ביומן משהו על כשלונה של הציונות לצקת תוכן ממשי ליום העצמאות, על העובדה שבהיעדר המסגרת של החג הקיבוצי מצאתי את עצמי ברחוב משוטט בחוסר מעש, מחפש, למרות כל הביקורת דרך לציין לעצמי את החג הזה, ונכשל.

ומסתכלים כמו עיוורים בחלונות ראווה
ואנשים שמחים עכשיו
אנשים שמחים עכשיו

יוסי בבליקי, סוויטת יום העצמאות

על שער הגן נתלה שלט קטן, בית הספר היסודי שבעוד כמה חודשים יקלוט את הילדים מזמין את משפחות השכונה לחגיגת עצמאות בערב החג. הלכנו, ברור שהלכנו. זו אותה שכונה שבה גדלתי, אותו בית הספר שבו למדתי. בזה אחר זה עלו על הבמה הרכבים צעירים – ילדות צעירות מחופשות למעודדות בקטע של התעמלות קרקע, אחרות, מבוגרות מעט יותר בקטע בלט, והנה הלהקה של בית הספר שרה את "שיר לשלום", ותזמורת מבצעת את "ארץ טרופית יפה". בין לבין עולים שלושת מנחי הערב בבדיחות חבוטות (תל אביב בת 100, נראית טוב לגילה) וכל מיני מבוגרים נואמים קלישאות מתבקשות. אפשר, אני משער, להרגיש את השעמום הכללי מהתיאור, ואף על פי כן היה משהו שובה לב באירוע הזה, בתחושה שעומד מאחוריו מאמץ אמיתי ליצור קהילה.

אחרי הזיקוקים הוסב מגרש הספורט שבחזית בית הספר לרחבת ריקודים, והדיג'יי הזמין את ההורים להישאר ולהתקרחן עם ילדיהם, מאחורי הבניין, כך אמרו לנו, הוקמה מדורה וההורים המודאגים הוזמנו להתכנס סביבה לשירה בציבור כך שיהיו במרחק סביר מילדיהם. כל זה לא היה בשבילנו עדיין, ועשינו את דרכנו החוצה. ילדים בעלי יוזמה עמדו ומכרו עוגיות תוצרת בית וסיכות נוצצות של דגלי ישראל.

ממש כמו עם טוויטר או פייסבוק, אפשר לראות את הצורך העמוק של אנשים בתחושת הקהילה, ואפשר גם לתהות אם יש מה שעומד בבסיס הקהילה מעבר לעצם קיומו של הצורך.

בבוקר התארגנו ועשינו את הדרך לאירוע שאורגן על-ידי מקום העבודה שלי. אוכל טוב, פעילויות מגוונות לילדים בכל הגילאים, הרבה הכרזות על פעילויות אקסטרים. חשוב לי לציין שהאירוע היה הצלחה אמיתית, שהילדים, שלנו ושל אחרים נהנו ממנו מאוד, ושההנאה שלהם לא באה על חשבון הוריהם. חשוב לי לציין שאם לא האירוע הזה יש להניח שהיינו מוצאים את עצמנו בבוקר מתמתח של חוסר מעש או של התלבטויות. חשוב לי לציין את כל אלה כי זה מרגיז אותי, כי שוב אני תוהה, ממש כמו אז, איך זה שלא נוצק שום תוכן לחג הלאומי היחיד שיש לנו, שאנחנו זקוקים לחבל הצלה תאגידי כדי לציין את השמחה על עוד שנת קיום למדינה.

משם מיהרנו למסיבה מופקת לעילא בחצר ביתו הפרטי של קרוב משפחה, עשרות אורחים, אוכל משובח ובר אלכוהולי עשיר, דיג'יי, זמר, ומעט קריוקי. שלמה ארצי וכוורת כמייצגים של ישראליות אבודה, קובי פרץ ושרית חדד מופקדים על ההווה. על הדומיננטיות של טומי הילפיגר מהשנים הקודמות ערער הפעם האייל של אברקרומבי ופיץ', וכן גם שם היה שמח. מאוד.

במהלך חופשת הפסח, כתבתי בטוויטר שלי, העמיקה בי ההכרה בעובדה שבנותיי תגדלנה בלי קרובי משפחה של ממש בקיבוץ, אתמול הבנתי למה קשה לי עם זה.

הן לא תגדלנה עם חוויה קולקטיבית לפתח ביקורת כלפיה בבוא היום, הן תגדלנה עם רסיסי קהילה בחסות תאגידית ועם חגיגה של ההצלחה החומרית. כן, גם בקיבוץ, ודאי בזה של ימי ילדותי הרי היה יותר משמץ של צביעות ביומרה של קהילה קטנה והומוגנית לשמר את מעמד האצולה שלה בסיפור הציוני, ובכל זאת, היתה לפחות יומרה, רגע לפני הויתור הגדול והסופי.

אתמול בערב, בשעה שהתמוטטנו מעייפות מול פרק הדחה שאולי זעזע את האי נפתחה בבאר שבע ההופעה המסורתית של פונץ’ תחת הכותרת “סוויטת יום העצמאות 2009″. סוויטת יום העצמאות הוא ככל הנראה השיר שמתאר במדוייק את כל מה שעובר לי בראש לגבי החג הזה, וההופעה המסורתית הזו של פונץ’ היא אולי רמז אפשרי לתוכן שאפשר עוד לצקת בו.

כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות
אתה מחבק את הדמעות עכשיו שותה אותן כמו גשם
וכשהדמעות מפריעות לך לראות
אתה מרחיק אותן בכוח ונדחף לתוך האור.
אור של תפילות בלי דרך זורם כמו נהר
תפילות בלי דרך זורם כמו נהר
הווו, בלי דרך זורם כמו נהר,
זורם כמו נהר.

כי החג הזה, שאין לו תפילות משלו, שאין לו תוכן שגובש ושומר במשך מאות שנים הולך והופך לחג בלי דרך. והצעיר הזה שמגיע לעיר בפתיחת השיר

היי בחור, לפני שעה עוד הסתובבת
עם ביפר ואקדח, בדיחה גסה עם הנהג
וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד
הייתי בא להילחם איתך אבל לא יודע בשביל איזה צד.

הוא ככל הנראה מתנחל, אבל הוא גם הקיבוצניק, הוא כל מי שעוד מנסה להיאחז בסיפור קולקטיבי שמתפוצץ בשמי העיר לרסיסים זוהרים לרגע של זיקוקים ואז נופל לארץ בשובל עשן, וכל יום עצמאות הוא יום העצמאות העצוב ביותר בעולם.

להאזנה לסוויטת יום העצמאות.

Related posts:

1. חופשי כמו בעוף לנו מהעיניים, לא כמו ברומח*
2. אבל אני לא יודע בשביל איזה צד
3. רגעים מוזיקליים: מהדורת פונץ'

  היה מגדל עגבניות באוסטרליה
  היה בורח לפוקלאנד
  ואז פרצה שם מלחמה
  פתאום התחילה מלחמה

"האגרוף", יוסי בבליקי

בימים כתיקונם הבלוג הזה הוא, בין השאר, גם מעטה דק ועדין על חיי. מעטה שמאפשר ל"שחר השני" לכתוב כאן דברים שיניחו לו להעמיד פנים כאילו ה-RSS הפגום של אתר מפלגת העבודה, כמשל, באמת מציק לו.

אבל אלה אינם ימים כתיקונם.

ביולי 2006 פתחתי בלוג בישראבלוג. אחרי שלושה פוסטים גיליתי את "הנושא החם" וחשבתי שמצאתי דרך לרכוש לי קןראים לפני שאפנה לפתח את הקול האמיתי של הבלוג מחדש. אז כתבתי משהו על הנגיחה של זידאן, וכתבתי עוד משהו על ההתפוצצות של פרשת קצב. וכשרציתי לכתוב שוב על הנושא החם פרצה מלחמה בלבנון, אני השתתקתי, והבלוג איתי.

כשהתבקשתי, לא מזמן לכתוב שבעה דברים על עצמי שקלתי להזכיר במבוכה את היום ההוא בראשית מלחמת לבנון הראשונה שבו חבר פרץ לכיתה בצעקות שמחה וגייס אותנו לרקוד בהפסקה סביב שולחן המורה בצהלות "כבשנו את צידון".

הייתי רוצה להיות חד ובהיר כמו תום, ואני לא יכול. לא יכול למרות שבדיוק כמו כולם אני כבר מנחש את גלי המחאה ההולכים וגוברים, ואת האסון שבדרך. ואולי בעצם הייתי רוצה להיות חד ובהיר כמו יוסי, אבל גם זה מעבר לכוחותיי.

לא, אלה לא ימים כתיקונם.

כן, אני יודע, דנטה, כפי שהוא מצוטט בראש הבלוג של יונית מוזס שולח אותי ממש עכשיו לחלקים האפלים ביותר של הגיהנום. בעוד כמה ימים אולי אשמע אחרת.

Related posts:

1. מאפס למאה וארבעים: מפתקאות כיס של אנרכיסט נאיבי
2. היה שומע הצעות עבודה מגונות יוצאות מפי מחללי
3. גרמניה, אחרת

(יש איזו בעיה עם ההטמעה של נגן המפ3 לתוך העמוד שלא התגברתי עליה, כך שבין הפסקאות מופיעים עכשיו לינקים ישירים למחסן)

עוד אני תוהה אם לנצל את ההזמנה הפתוחה של חנן ולהצטרף לפרויקט או להיעלב מהעובדה שטרם הוזמנתי אליו רשמית, והנה בדיקה בטכנוראטי מגלה הזמנה מאור (כך שהמסלול המלא הוא חנן->איתמר->הסמינריונית->אור->אני) שפותרת את כל התהיות, ומעלה תהיה חדשה: איזה רגע אפשר לבחור לעזאזל? הרי רק ביום ששי ראיתי את התכנית המצויינת של ערוץ 24 על 'סיפורים מהקופסא' שכבר עמדה להבשיל מעצמה לכדי פוסט, ואולי הגיע הזמן לפוסט KLF מקיף, אבל במצבים כאלה, בסופו של דבר אני תמיד חוזר לפונץ', גם אם כבר כתבתי חלק מהדברים בצורה כזו או אחרת, גם אם היו עוד הרבה רגעים, גם אם על חלקם ראוי שאכתוב, אין לי באמת ברירה, זו חייבת להיות פונץ'.

עדינה

השיר הראשון של פונץ' היה 'עדינה' ("חייל אמריקאי במיטה"), זאת אומרת, זה לא באמת היה השיר הראשון, הזכות הזו שמורה ל'אדי', אבל לפני 'עדינה' אף אחת לא באמת שמע על פונץ'. ועדינה בדיאטה ושורטס כחול טיפסה אל מרומי המצעד של רשת ג', עבור מתבגר שטורח לבדל ולמתג את עצמו מוזיקלית (ותודה לאיתמר על המטבע) זו היתה סיבה לא רעה בכלל לבטל אותם בבוז, אז ביטלתי. רציתי לבטל. רק שאז בא 'ונדמה שישוב', ויום אחד אחרי פעולה נשארנו עוד קצת בקן, ומישהו טרח לחקות את הזמר שאף אחד מאיתנו לא ידע איך קוראים לו ולספר איך הוא מיילל את השיר בזמן שתוקעים אותו בתחת. ופתאום גיליתי שאני נעלב ונפגע בשביל הזמר הזה שלא הכרתי אז בכלל, והבנתי שגם אחרי המקום בצמרת ואחרי שהחלטתי לאטום את עצמי בפניהם הצליחו הקול של יוסי בבליקי והמלים המסתוריות של 'ונדמה שישוב' לפרוץ איזו דרך אליי.

ונדמה שישוב

אז כשיצא הדיסק קניתי אותו, הקשבתי כמה פעמים, נהניתי במידת מה, והשלכתי את פונץ' למגירה הקונספטואלית של פופלקס.

תשכחו משש-עשרה, שלוש זה הגיל האמיתי. זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אתגייס, וזאת ההזדמנות האחרונה שלי. מכתב הדחייה הלקוני של גלי צה"ל צורב איזו כוויה בלתי מתפשרת באגו שלי, לוקח לי חודש עד שאני מעז לפתוח שוב את הרדיו, לכוון אל התחנה שכבר סגרה לי את הדלת על האצבעות. אמיר אשר הוא האיש מאחורי 'הגשה עצמית', ואני פורק את כל התסכול שלי בהתנפלות חסרת עכבות על תיבת הטלמסר, סופר בהתרגשות כל הצלחה שלי לחדור את מנגנון הסינון. אחותי הקטנה בדיוק בת שלוש אז, והיא יודעת את שורות הפתיחה של 'אני מאוהב בבחורה מבת ים', אנחנו עורכים כמה חזרות לפני שאני מחייג באמת, נותן לה לדקלם אותן על האפרכסת, ממס את הלבבות הערלים של העורכים, סוחט מהם עוד וי קטן לרשימת הנקמות המתארכת שלי.

[gv data="nJwdhdfcG4I"][/gv]

אחר כך יוצא גם הדיסק השני, ואני קונה אותו ברגילה שנכפית עליי אחרי הטירונות בעודי ממתין לשיבוץ. עמית שהם כותב ב'חדשות' שהתקליט הזה מצליח להביא הביתה קוטג', לחם אחיד וקצת זיתים, וזה גם בדיוק מה שהוא רוצה לעשות. אני מאמין שהוא מתכוון להחמיא. גל אוחובסקי דווקא משווה את בבליקי למוריסי, אבל ההשוואה הזו לא מצליחה להתבהר אצלי. ושוב, אני שומע קצת, נהנה במידה, ושולח לאיזו מגירה קונספטואלית קצת שונה הפעם.

ואחר כך החיים גועשים, ויש ניווטים ולילות חסרי שינה, ותרגילים, ועבירות משמעת, הרבה עבירות משמעת, ויש איזו סיכה מטופשת באמצע, ודרגה מגוחכת בסוף. ורק למוזיקה אין זמן פתאום.

אבל לילה טרוף אחד בבסיס הממאיר הזה בלב תל אביב אני מתרוצץ בין עמדות שמירה ובין רעיונות של אהבה ושל לב שבור, והלילה הזה נמתח עד שהאוטובוס האחרון כבר עוזב, ואני עושה את הדרך אל מעבר לירקון ברגל, לומד לאהוב מתוך כל הבלבול הזה את הרחובות הליליים של תל אביב. ופתאום, משום מקום, אחרי שתוייגו ונסגרו והושלכו ונסגרו צפות המלים האלה, שברי שורות, פורצות ממעמקים, ותוך כדי פסיעה אני מוצא אותן נפלטות ממני "זה הזמן שמסתובב עם קוביות בידיים, חוזר בשבת עם שחור בעיניים", "עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות, לא שמהבית ספר נשאר לנו משהו", "הילדים שלהם ממציאים עברית שמסתבכת עם עצמה כמו טנק על הכביש ובורחת מעצה בלי להרגיש". בבית, בשקט, אני שומע את השיר, בלולאה, עד שאני נרדם.

שיטוט ברחובות

אני מדלג עכשיו על קריירת הסולו של יוסי בבליקי, כמו גם על זו של שלום גד, מקומן, ככל הנראה, בפוסט אחר. ובכל זאת יש שם רגע אחד חשוב, ב-96, כשבבליקי מוציא סוף סוף את 'אלבום המצעדים' מחליטים ב'העיר' שזו הזדמנות מצויינת למלא כמה עמודים בשיחה חופשית שלו עם עוזי וייל. באיזושהי נקודה של השיחה וייל מספר משהו על אבא ובן, או אולי על אבא ובת, ואני כבר לא זוכר עם וייל הוא האבא או הבן בסיפור הזה. אבל יש בו בסיפור הגעה מאוחרת לבית הספר ושיר יפהפה שמתנגן ברדיו, ויש בו אבא שעומד עם הבן או הבת מחוץ לבית הספר, ומחכה איתו במכונית לסופו של השיר, ויש לו מוסר השכל שאומר שיופי נמצא מעבר לחוק, וששיר יפה ברדיו הוא סיבה מוצדקת לאיחור גם אם המורה לא תקבל בהבנה את הפתק.

אחר כך, מתוך האפר של תקליטי הסולו ההם פונץ' קמה לתחייה.

'פינוקיו' של פונץ' הוא אורח קבוע בנסיעת הבוקר אל הגן (חולק את הזמן עם 'עזרה בדרך' על פי רוב). שלוש זה הגיל האמיתי, תשכחו משש-עשרה. בפעם הראשונה שתמר מצטרפת פתאום לדנה בקר ב'דני חוזר אל הסיפור האמיתי' דמעות של התרגשות מאיימות לחנוק אותי. יום אחד אנחנו עוצרים ליד הגן בדיוק כשהשיר מתחיל, והיא מבקשת להישאר באוטו עד שהוא ייגמר. וכל מיני מעגלי חיים, קטנים וגדולים, נסגרים.

דני חוזר אל הסיפור האמיתי

הזמנות:

קקפו

עידית

הכלכלן המתוסכל (כתב)
דובי (כתב)
ערן (כתב)

כל השירים למעט היוטיוב של 'בחורה מבת ים' לקוחים מתוך הקלטות פסטיבל פונץ' בתמונע שבמחסן של יוסי בבליקי, ואף מילה בינתיים על העניין התמוה הזה של רדיו מהות החיים)

Related posts:

1. עוד הרהור תקשורתי קצר בין שני לילות של פונץ'
2. היא תיתן את הנשמה ותשאיר את הכבוד לעצמה
3. אבל אני לא יודע בשביל איזה צד

בכתה ד' למדנו לקרוא אטלס, ללמוד על מדינה מתוך המפות השונות, צפיפות אוכלוסין, משקעים, צמחיה, אקלים. אני, נסער ממה שלימים אוכל לקרוא לו הקשר בין מסמן למסומן, נחפזתי לפתוח מחברת חדשה ולהקדיש אותה לסיכומים גאוגרפיים בגרוש. בסופו של דבר לחשוב לא לימדו אותנו, והסיכומים האלה היו רק פענוח מהיר של המפות הססגוניות, לא למדנו לדבר על מרכזים עירוניים ועל שטחים חקלאיים, לא למדנו לקשר בין מפה אחת לאחרת. ואף על פי כן התרגשתי כשכתמי הצבע שעל דפי האטלס הפכו לתמונות של חבלי ארץ זרים ואקזוטיים בדמיוני. המדינה הראשונה שבחרתי לעצמי היתה לבנון, עוד לפני שנגמרה שנת הלימודים ההיא פרצה המלחמה. אחר כך סרקתי את מפת העולם בקפידה, חיפשתי את המקום הכי נידח שאפשר למצוא ובחרתי את איי פוקלנד. המקום השלישי שבחרתי היה קמצ'טקה, ואני עדיין מחכה בחשש למלחמה.

שלוש עשרה שנים אחר כך, בכל יום חמישי, בברבי הקטן והאינטימי שעוד עמד ברחוב יונה הנביא יוסי בבליקי היה מסמן עבורי את המעבר משגרת השבוע של לימודים ועבודה להבטחות שלעולם לא יתממשו של סוף השבוע בשיר שפתח כל הופעה והופעה, ושהתחיל במלים

היה מגדל עגבניות באוסטרליה,

היה בורח לפוקלנד,

ואז פרצה שם מלחמה,

פתאום התחילה מלחמה.

לשיר קוראים 'האגרוף' וגם היום הוא נשאר השיר העברי הטוב ביותר לטעמי. שנה אחר כך כשיצא 'אלבום המצעדים' השיר הזה, דווקא הוא, לא נכלל בו. כל כך הרבה פעמים ביקשתי, בכל מיני הופעות, לשמוע את השיר שוב. גירסה קצוצה ופגומה של השיר שוחררה במסגרת שירי 'שמונה דקות ביום', אבל רק בספטמבר 2006 העלה יוסי בבליקי למחסן שלו גירסת הופעה מלאה של השיר.

תקשיבו, זה יעשה לכם טוב.

[audio:http://steerpike0.googlepages.com/06-haegrof.mp3]

Related posts:

1. אבל אני לא יודע בשביל איזה צד
2. רגעים מוזיקליים: מהדורת פונץ'
3. היא תיתן את הנשמה ותשאיר את הכבוד לעצמה

האנשים היקרים של פונץ' ממשיכים להעלות אל הרשת שירים מתוך תקליט ההופעה המובטח שיתבסס על פסטיבל ההשקה של 'פינוקיו' בשלושה ערבים רצופים (אם אתם כבר שם, נסו לשוטט במחסן עוד קצת, יש הרבה פנינים).

עכשיו הגיע גם הביצוע המשותף הזה של שלומי רוזנבלום ויוסי בבליקי ל'הלילה'  והתאור הבא שבבליקי הוסיף:

שלומי רוזנבלום, מייסד להקת  פונץ', מתופפה הראשון, והאיש שכתב איתי את השיר,  נתלה עליו בקולו כמו טובע  שנאחז בחבל הצלה שקשור אל לב קרוע. 

אין הרבה להוסיף, ובכל זאת, למי שלא היה שם, האיש הזה, שהיה חלק מהלהקה בשלושה תקליטים, שהחיים סחפו אותו הרחק מהמוזיקה, עולה לבמה, מבוייש, מהוסס, ובעיקר נרגש. אפשר לראות בו את אותות השנים הקשות שעברו עליו, את מה שנרמז בכל מיני ראיונות, אפשר להרגיש את השמחה והפחד, ודאי גם איזו תוגה על העובדה שהוא לא שם לכל אורך הערב. הוא עולה ומתחיל לשיר, בקול צלול. הקהל והלהקה עוטפים אותו באהבה, הוא שר ומנסה להעלים את כל הרוע שבעולם. וכשהשיר מתקרב לסיום הוא נאחז בו, בדיוק כמו שאמר בבליקי, צורח שוב ושוב את השורה שהיא גם כותרת הפוסט הזה, בקול רועד, ואף אחד בתמונע לא רוצה שהשיר הזה ייגמר, אף אחד לא רוצה לראות אותו יורד מהבמה, נפרד בחיבוק מחברי הלהקה, מתנתק מהם שוב. כשהשיר נגמר בבליקי מברר בקול מהוסס אם יש מצב להמשיך לעוד אחד, ויש, בטח שיש, כי אף אחד, כאמור לא רוצה לראות את הרגעים האלה, המופלאים כל כך, נמוגים לבלי שוב.

[audio:http://babliki.com/pestivalpunch/adhalakoahhaaharon/13-halailashlomi.mp3]

ואם אתם כבר כאן, גם הביצוע המשותף של בבליקי ושלום גד ל'נכנסים אל תוך הלילה' הוא חתיכת היסטוריה, תאמינו לי.

[audio:http://babliki.com/pestivalpunch/adhalakoahhaaharon/17-nihnasimshalom.mp3]

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור.

Related posts:

1. רגעים מוזיקליים: מהדורת פונץ'
2. אבל אני לא יודע בשביל איזה צד
3. היה שומע הצעות עבודה מגונות יוצאות מפי מחללי

הי בחור
לפני שעה עוד הסתובבת
עם ביפר ואקדח
בדיחה גסה עם הנהג

הם יהיו שם הערב, אותה כיכר, עם ביפר ואקדח, בלי בדיחה גסה עם הנהג, יורדים ביחד מהסעות מאורגנות, עם הסרטים והחולצות, זיקוקים לא יהיו שם, עצוב דווקא כן. חלקם מאמינים, באמת ובתמים, שעכשיו מגיע העונש השמימי על חטא ההתנתקות. הם יעמדו שם ויקראו לו להתפטר, האיש שגם כשהיה ראש ממשלה עוד לא ידענו בוודאות איך להגות את השם שלו, השם שעבר כבר כל כך הרבה שיבושים, עיוותים והקטנות, וולמרט, כלומרט, שמאלמרט. ואנשים אחרים יעמדו לצידם, אבירי נקיון כפיים ואיכות שלטון, מאוכזבי העבודה ופרץ, אנשי שמאל ותיקים. כולם ביחד. בנפש מסוכסכת אני מסתכל עליהם, נקרע, ממשיך עם המלים של יוסי בבליקי עוד כמה שורות קדימה

  וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד
הייתי בא להילחם אתך
אבל אני לא יודע בשביל איזה צד
אנ´לא יודע בשביל איזה צד

השיר עוד ממשיך, נחתם במלים

אור של תפילות בלי דרך

זורם כמו נהר, זורם כמו נהר

כשהוא מבצע אותו בהופעות של פונץ' בשנים האחרונות מוסיף בבליקי גם את השורות

אור של ממשלה בלי דרך

אור של אני בלי דרך

ואני בלי דרך, והייתי בא להילחם, אבל אני לא יודע בשביל איזה צד, והממשלה בלי דרך.

זה פוסט מבולבל ומסוכסך, כי הבלוג הזה הפך מבולבל ומסוכסך, כי לא רציתי שהבלוג הזה יהיה פוליטי, לא במובן הצר של המילה. כי אני מנסה לדמיין את עצמי עשר שנים אחורה, משרטט בדמיוני קווים אדומים שאסור שייחצו, וחושב שכל הקווים האלה כבר נדרסו מזמן ברגל גסה, ממשיכים להידרס מידי יום ביומו. אני יודע למי אצביע בבחירות הקרובות, אלה שאולי תצאנה לדרך מהכיכר היום בערב, ואני יודע כמה חסרת תועלת וחסרת תוחלת תהיה ההצבעה הזו. והקרב על הכיוון העתידי של הבלוג הזה ניטש בתוכי עכשיו, נפרט למלים בפוסט הזה. הקרב על החיים שלי, אלה שיכולים להיות מהר מידי סכין בשביל מישהו אחר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור

Related posts:

1. לא יודע מה עוד
2. גם אני נפרד מקסטרו
3. זה לא אני (ובו הכותב מתנצל על חטא שחטא)