בשטף ובשצף הכתיבה של הפוסט הקודם על "אחר" יצא שכמה מחשבות ורעיונות שעברו בראשי בימים האחרונים בנוגע להשקתו המתקרבת של המגזין מצאו את עצמם נדחקים החוצה. כיוון שכך יצא, וכיוון שהמשכתי לעסוק ב"אחר" לא מעט דרך התגובות לפוסט ההוא, הנה פוסט נוסף, כועס הרבה פחות, ממוקד הרבה פחות.

כמו "כלכליסט", רק "אחר"

לא כל כך מזמן יצא לי לכתוב על ההיסטוריה העגומה של מערכות היחסים שלי עם עיתונים ומגזינים אהובים, כאלה שנסגרו ללא רחמים בעודי מחכה לגליון הבא שלהם. היום, כ"ט בנובמבר, הוא יום השנה השישה-עשר לרגע המרכזי של הסיפור הזה, רגע ההתפכחות הכואבת הראשונה מהחזון הרומנטי של עיתונות אמיצה ועצמאית. היום לפני שש-עשרה שנים, כשאני אוחז, בלי לדעת, את הגליון האחרון של "חדשות" קיבלו את פניי חיוכי שמחה לאיד בכניסה לבסיס הצבאי.

דווקא היום הוא הזדמנות מצויינת, אם כך, לבחון גם את הקצה השני. להודות שהעידן הנוכחי נתן לי את הזכות לעמוד ליד, גם אם מרחוק מאוד, ערש לידתם של כמה וכמה כלי תקשורת. להיות שותף, גם אם פסיבי, להצתה המחודשת של אותה אידאה רומנטית בדבר עיתונות אחרת.

כמעט שנתיים עברו מאז ההשקה של כלכליסט. אני מביט עכשיו לימים שקדמו להשקה ההיא, ולאלה שבאו קצת אחר כך. אני חושב על כל האנרגיה הרגשית והמחשבתית שהתלוותה אצלי לאירוע ההוא, ובמבט לאחור, מתקשה עד מאוד להבין.

מתקשה, אבל יכול. כל עוד כלכליסט היה רק אייטמים פזורים במדורי הברנז'ה והדלפות של שמות חמים אצל ולווט אנדרגראונד היתה תחושה אמיתית של מהפכה. המלהקים של כלכליסט, אם אפשר לקרוא להם כך, עשו עבודת שטח מצויינת. הם גייסו אז כמה וכמה שמות שכל מי שחי בבלוגוספירה העברית מוקיר ומעריך. קל היה אז לשגות באשליות ולהאמין שהנה נולד העיתון שיביא את הקסם של הבלוגוספירה אל הפרינט. אבל אז התחיל לצאת העיתון באמת, ומייד הועתקה הפעילות שלו מהמחוז המדומיין של רב-שיח אינטרנטי שוקק למחוז המדומיין לא פחות שבו איזה סקר TGI מפוקפק הוא המלך. כלכליסט הפך מפנטזיה לא מציאותית של עיתון מסוג חדש לעוד עיתון, לא פחות, ובעיקר לא יותר.

וההתרגשות? זו שהתלוותה לגילוי של כל שם מרשימת הגוגל טוק שלי ברשימת הרכש המתארכת של אסתרון? נגוזה מזמן, במקביל לקילוח ההדרגתי של אותם שמות החוצה, במקביל לגילוי הלא מאוד מפתיע שגם מי שנשאר שם חלש יותר מהמערכת שכופה אותו לתוך מסגרות ידועות מראש.

תוך כדי מחשבה על הפוסט הקודם תהיתי בטוויטר איך קורה שמגזין "אחר" מצליח לעורר בי עניין דומה מאוד לזה שעורר כלכליסט בימים ההם. ברשימת הכותבים של "אחר" יש רק אחד שמופיע גם בגוגל טוק שלי (באופן צפוי למדי הוא גם היה בין השמות שהלכו ל"כלכליסט"). למעשה, המהלך להקמת "אחר" הוא במידה רבה היפוכו המוחלט של מהלך ההקמה של כלכליסט. מיברג, שנפלט בעל-כורחו מהעיתונות המסורתית מביא איתו קבוצה גדולה של כותבים שגדלו בתוכה, אנשים שאחרי חלקם אני עוקב מרחוק כבר עשרים שנים ויותר. האפשרות שמהלך כזה יצליח, שבסופו, אם אותם אנשים ישכילו לבצע את המעבר הלא טריוויאלי הזה, אוכל להרגיש כלפיהם את אותה קרבה שחשתי לכותבי כלכליסט לפני שנגרסו בשיני העיתון, די בה כדי למלא אותי תקווה להצלחתו של "אחר" (ולא, זה לא שאני רוצה או מקווה לראות את שמותיהם בגוגל טוק שלי, זה היה רק סמן חיצוני-מלאכותי לתחושת הקרבה המדוברת).

לא מפתיע לגלות במרכז שני המהלכים המרתקים האלה שניים שהיו מעמודי התווך של "חדשות". נעמוד דקה לזכרו.

כמו כסף, אבל אחר

לפני שבוע חזרנו משלושה ימים בברצלונה (היה מצויין אם תהיתם), במהלכם שמתי לב לעובדה מפתיעה. ביושבנו בטאפאס בר מזדמן מצאנו את עצמנו מזמינים צלחת אחרי צלחת על-ידי הצבעה לכיוון הכללי של המנות, גם בקבוק היין הוזמן בדיאלוג רצוץ משהו. בהיעדר תפריט של ממש חיכינו בסבלנות לסוף הארוחה כדי לגלות את המחיר. זה חלק מחווית הטיול, הרי לא באנו כדי לתרגם בכל רגע לשקלים ולתהות אם כדאי.

אבל באותם שלושה ימים גם השתמשמנו לא מעט בשירותי המטרו היעילים להפליא של העיר. ושם, למרבה הפלא, פעלה דינמיקה שונה, כמעט קוטבית. הכרטיסיה הראשונה נקנתה בלי פקפוק, אבל כשהגענו לשנייה עצרנו לערוך חישוב. החשש שמא נמצא את עצמנו בהפסד על כרטיסיה שלא נוצלה עד תום, שייתכן ותשלום נפרד על כל נסיעה ייצא זול יותר, הטריד אותנו. בסופו של דבר קנינו גם את הכרטיסיה השנייה, ואף ניצלנו אותה במלואה. אבל זה, כמובן, לא כל כך חשוב.

כן, במסגרת אותו טיול, כשאותם שטרות אירו מהארנק משלמים על שניהם, הזמנו בקבוק יין שלם בלי לברר את מחירו, אבל חששנו שמא נפסיד אירו וחצי בחישוב שגוי של מספר הנסיעות שעוד נותרו לנו.

לא כולם כמונו, אבל לכל אחד, אני משער, יש את סדר העדיפויות העקום שלו. כל אחד מאיתנו מפעיל שיקולים אחרים לחלוטין בנוגע לכסף, בהתאם להקשר שלהם. זה מוזר בעיקר כיוון שכסף, בסופו של דבר, הוא מדד אובייקטיבי לחלוטין. שני אירו שבוזבזו הם שני אירו, איך שלא תהפכו אותם.

משהו דומה מאוד קרה לי אם ההחלטה לרכוש מנוי על "אחר". משהו דומה מאוד קורה, אני חושד, לרבים מאיתנו, בבואנו להחליט על הוצאה של כסף באינטרנט (ולא, אני לא מדבר על קנייה באמזון, מי שעדיין פוחד לתת את מספר כרטיס האשראי שלו ברשת הוא מחוץ לסיפור).

לפני כחודשיים יצא גליון של הניו יורקר בנושא כסף. תזמנתי הגעה לסטימצקי עם לוח-הזמנים המעצבן של הייבוא ורכשתי אותו (גליון עבה – 55 ש"ח). לפני שבועיים יצא גליון אוכל של הניו יורקר ושוב חזר על עצמו הטקס. עוד גליון אחד, והמחיר הכולל ישתווה (אפילו יעלה קצת) על זה של מנוי שנתי למהדורה הדיגיטלית (כולל גישה חופשית לארכיון המלא כאמור). ועדיין, יותר משנה אחרי ששלחתי את קוראיי לרוץ ולשלם על מנוי כזה אני מודה שטרם מצאתי לנכון לעשות כך בעצמי.

גם על "אחר" סביר להניח שהייתי ממשיך לחשוב, מתמהמה עם ההחלטה, בודק את החלקים הפתוחים שלו במשך תקופה ארוכה, אלמלא התחושה שאני חייב לשלם כדי לכתוב את הפוסט הקודם שלי בלב שלם.

כן, יש כל מיני סיבות שגיל ציין בתגובה לפוסט הקודם, בגללן אנשים עדיין מעדיפים את המגזינים השלמים שלהם על נייר, ובכל זאת, כשאני משווה את התמורה שאני מקבל בסטימצקי לזו שהייתי יכול לקבל בעבור אותו סכום באתר הניו יורקר אני מבולבל. המנגנון הנפשי המורכב שמכתיב את היחס שלנו לכסף, יותר נכון את מגוון ההתייחסויות השונות שלנו לכסף מקבל שכבה נוספת של ערפול וטשטוש ברגע שהאינטרנט מעורב (יום אחד יבוא גם הפרק על כסף במסגרת העיסקה הגדולה, בחיי שיבוא, כותרת זמנית: "כסף הוא האֶתֶר החדש").

כמו חינם, אבל אחר

מה שמעלה בי מייד הרהור נוסף בדבר הטענה המופרכת לפיה אנשים התרגלו לקבל את הכל בחינם באינטרנט. הקורא הממוצע בבלוג הזה, אני מנחש, מוציא מידי חודש כמה עשרות שקלים עבור ספק האינטרנט שלו, וסכום דומה עבור התשתית, עוד סכום, לא מאוד שונה, מועבר לספק סלולרי עבור חבילת גלישה כזו או אחרת, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על אלה מאיתנו שממהרים לרכוש גאדג'טים שונים במאות או אלפי שקלים שמשמשים בעיקר עבור גישה לאינטרנט.

ואחרי ההוצאה הנכבדת הזו, באים ומספרים לנו שהכל באינטרנט בחינם, ואנחנו יוצאים להילחם בשמו של החינם הזה. אני מודע להבדלים בין תשלום על גישה לאתר מסויים (או לחלקים ממנו) לבין התשלום על עצם האפשרות לגשת לאינטרנט, ועדיין, מדובר בהוצאה לא קטנה בכלל שכולנו מקבלים בהבנה (הנועזים יתמקחו עם ספק השרות על מבצעים והנחות) בעודנו נרעשים ממגזין שמבקש מאיתנו דמי מנוי ומוכיח בכך שאינו מבין מה זה אינטרנט בכלל.

אז הנה הצעה גולמית, לא מקורית ככל הנראה, בעייתית מאוד מן הסתם, ובכל זאת. מה יקרה אם יוטל על ספקי הגישה לאינטרנט מס של עשרה אחוזים (שיגולגל מייד על המנויים כמובן). בשלב הבא יוכל כל אתר שיעמוד בקריטריונים מסויימים (לא אתרי מסחר מקוון, לא אתרי הימורים, לא אתרים שמציגים פרסומות מעבר להיקף שייקבע) להירשם במאגר שיוקם לצורך העניין. אחת לתקופה, בהסתמך על נתוני תעבורה שבכל מקרה קיימים אצל ספקי השירות יחולקו כספי המס בין האתרים שברשימה.

אני משער שחלקכם תוכלו לעזור לי למצוא את כל הבעיות הטכניות, וגם הערכיות, שכרוכות בהצעה הזו, ובכל זאת, אולי שווה להרהר בה לרגע.

* מחווה לתוסף הפוסטים הקשורים המוצלח מאוד שהתקנתי לאחרונה Yet Another Related Posts Plug-in, ובכלל.

Related posts:

1. הטעות הראשונה של כלכליסט
2. תפוזים הם לא הפרי היחיד
3. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל

דרך פיד הפריטים המשותפים הגעתי לאיזו כתבה בערוץ הפנאי של כלכליסט. טוב, בעצם לא הגעתי, איכשהו קרה שהקישור נשבר בדרך ומצאתי את עצמי מול הודעת שגיאה. דווקא השגיאה הזו היא שהובילה אותי לשים לב ל-URL של אותה כתבה וממנו לצאת למסע קצרצר בנבכי התת-מודע הגלוי למדי של כלכליסט.

כלכליסט, ממש כמו אביו העסקי והרוחני ynet מתגאה בתפריט ברור וידיותי בראשו המוביל את הקורא לעמוד הראשי של כל אחד מערוצי האתר. כתובות אותם עמודים ראשיים חולקות ביניהן את המבנה הבא

 http://www.calcalist.co.il/XXXX/home/0,7340,L-YYYY,00.html

כאשר את הרצף XXXX מחליפה מילה אנגלית המתארת את תוכנו העיקרי של הערוץ ואילו את הרצף YYYY מחליף מספר שרירותי שיכול להיות שונה בין שני ערוצים או יותר החולקים את אותה מילת XXXX.

עד כאן טוב ויפה, ואף פשוט וברור.

רוב הערוצים זוכים למילות XXXX רלוונטיות עבורם שהן תרגום ישיר של שמם לאנגלית (בחלק מהמקרים, כאמור חולקים כמה ערוצים את אותה מילת XXXX כמו markets או local).

שני ערוצים מצליחים בכל זאת להפתיע.

"טכנולוגי" שמקבל את internet כאילו אין, למשל, יצרני חומרה, ציוד רפואי או שלל עיסוקים טכנולוגיים אחרים שאינם "אינטרנט".

"פנאי" זוכה, כמה מפתיע, לקבל את consumer. עבור התת-מודע הכלכליסטי אין, באופן מובן מאליו ועדיין מאכזב, שום טעם בפנאי שאינו כרוך בצריכה.

ואצל האב

באותה הזדמנות שווה לחזור גם אל אתר האב, ולבחון ברפרוף את ערוציו. אצל ynet התרגום לאנגלית אינו מופיע בתוך ה-URL אלא מפאר בגאון את עמוד הבית של כל אחד מן הערוצים. גם שם רוב הערוצים זוכים לתרגום ישיר ומדוייק. שלושה ערוצים: ירוק (earth), תיירות (travel) ורכב (wheels) מקבלים כותרת בהשראת מוספים נושאיים דומים מן העולם הרחב במקום תרגום ישיר.

תרבות, כבר העירו לא אחת, נדמה לי, מתורגמת דווקא כ-entertainment הקליל וחסר החשיבות (הייתי מקבל בהבנה מלאה arts and entertainment למשל) ואילו יחסים מתורגם ל-dating למרות שחלק ניכר ממנו עוסק במי שכבר השאיר הרחק מאחור את עולם הדייטים לטובת תמרון בין זוגיות ילדים עבודה ומימוש עצמי. יום אחד יגיע פרק ב"העיסקה הגדולה" שידון בדיוק בנקודה הזו – החרושת התרבותית השוקקת שמתרכזת כולה בחלון גילאים מצומצם מאוד סביב העשרים ומשהו.

Other memory is

באופן כללי אני מרוצה מאוד מה-Windows Live Writer שלי ומקפיד לכתוב באמצעותו כל פוסט העולה על שורות ספורות באורכו. אבל כדי לכתוב את הפוסט הנוכחי בחרתי לסגור פוסט ארוך ומושקע שהיה בתהליך כתיבה (מקווה שיפורסם בקרוב) ואז קיבלתי את הודעת השגיאה הבאה ובה המשפט המסתורי משהו "This is often an indication that other memory is".

וואלה, כמעט והצלחתי לשכוח שזה מוצר של מיקרוסופט.

Related posts:

1. הערות כוכב נולד
2. שתי הערות גוגל קלות
3. מרגיש כמו תאונה (כמה מלים על Xnet)

טוב, אז הגיליון השני דווקא הגיע ליעדו וחיכה לי הבוקר בתיבת הדואר.

המעבר הראשון, החפוז, התנהל במטרה למפות את השטח, לזהות את השמות, להבין על מה מופקד כל אחד, כמה שטח ובאילו עמודים הוא מקבל.

מעבר שני קצת יותר בענייני תוכן.

עמוד 12, כתבה אינפורמטיבית ולא נטולת עניין של דורון פישלר על שיתוף פעולה בין טאטא ההודית לבין אורבן איירונאוטיקס הישראלית לפיתוח "מכונית מעופפת".

את דורון פישלר לא צריך להציג כאן אני משער, מי שהשם לא מצלצל לו מוכר ודאי מכיר אותו כרד פיש, כן, ההוא מעין הדג.

לא ממש עקבתי אחרי הקריירה של פישלר, כך שאולי אני מפספס תחנות בדרך, אבל ברור שפועלו המרשים בעין הדג, והכתיבה המקורית, הרעננה ובעיקר המצחיקה עד כאב שלו על קולנוע, היא שהובילה אותו למשרת מבקר קולנוע בטיימאאוט (משרה שלמיטב הבנתי כבר ננטשה), אין ספק שזה גם היה כרטיס הכניסה שלו לכתיבה על אינטרנט ב-nrg ולתפקידו הנוכחי ככתב טכנולוגיה (אולי אני לא מדייק בטייטל) ב'כלכליסט'.

פישלר הוא אחד האנשים שאני יכול לומר בלב שלם שאני מעריץ את פועלם. עין הדג היה אחד האתרים האהובים עליי במשך תקופה ארוכה, גם אם נזנח מעט לטובת בלוגים בשנים האחרונות. לנצח אזכור לטובה את הלילות הארוכים שעשיתי בקריאת הדיונים המפותלים והמבריקים שהתפתחו שם, כמו גם את תחושת הקהילה שהאתר היקנה לי (למרות שלא הייתי משתתף פעיל על פי רוב). אני שמח בשמחתו של פישלר (אם הוא אכן שמח) על תפקידו החדש ב'כלכליסט', ומתרגש איתו (אם הוא אכן מתרגש) לראות עיתון חדש צומח ומחפש את דרכו.

אבל, והרי חייב היה לבוא אבל, קראתי את הכתבה בעניין, בעניין כפול למען האמת. פעם אחת התעניינתי בנושא הכתבה, ופעם שנייה התעניינתי בשאלה לאן נעלם רד פיש?

ברור לי שיש הבדל בין כתיבה משוחררת באתר שאולי אינו אישי לגמרי אבל הוא כן פרי עבודה אישית וחזון מקורי*, לבין כתיבה בעיתון מיינסטרים שמנסה לתפוס מקום מרכזי בתקשורת הישראלית ובשיח הכלכלי שלה, אני לא מצפה מפישלר לבדיחות פנימיות ולהברקות עין הדג בכל משפט שני. ובכל זאת, הרי פישלר הגיע לאן שהגיע דווקא בזכות אותן הברקות (לא רק, ברור לי, עין הדג הוכיח עוד הרבה מאוד כישורים של פישלר וכמעט כולם רלוונטיים למקומו הנוכחי), הרי מי שפנה אליו מטעם 'כלכליסט' עשה את זה מן הסתם בגלל הערכה אמיתית לכתיבה שלו. רק שבסוף הדרך פישלר חתום על עוד ידיעה כלכלית מרתקת, כתובה היטב, ומנוסחת לפי כל כללי הז'אנר.

בעיתון החלומות שלי מישהו היה מטיל על פישלר את תפקיד דורון רוזנבלום, או אולי את זה של גל אוחובסקי, ונותן לו עמוד או שניים להתפרע בהם ולכתוב ככל העולה על רוחו. לא כך עובדת התקשורת. מי יודע, אולי הם צודקים, אולי הברק של פישלר זקוק לכמה שנים של צינון כרפורטר מן השורה, שנים שבהן ילמד מעט ענווה, שנים שבהן ייגמל ממחלות ילדות של כתיבה ויצליח למצוא איזה שביל זהב.

לא נראה לי, ממש לא. אבל כאמור, אולי הם צודקים.

(אה כן, באתר כלכליסט עשו צעד מביך קדימה וכעת אפשר לראות בו תמונות של שערי ארבעת חלקי העיתון במקום התמונה הבודדת של אתמול. אז לא שהם צריכים אותי בשביל זה, אבל אם האתר הנוצץ והמושקע שבטח כולל אפשרויות פרסונליזציה מתקדמות, מערכת תוכן גולשים, ורשת חברתית כלכליסטית מהודרת עדיין לא מוכן להשקה זה לא צריך להיות מורכב מאוד להעלות תמונות של כל עמודי העיתון לאתר הקיים. אתם יודעים מה, אולי אפילו להסביר מה מתוכנן בהמשך הדרך של האתר, בהנחה שתכנון כזה קיים.)

* ההתמקדות בפישלר אינה באה להמעיט בערך התרומה של אחרים לעין הדג, ובראשם לונג ג'ון כמובן (ועוד רבים וטובים)

לקריאה נוספת:

הטעות הראשונה של כלכליסט

חלומות, ג'אנק פוד, מדפים, כלכליסט

כן, קהילה – על המקטרת של יוסי גורביץ

Related posts:

1. אאוטבובלילד, עוד פעם
2. הטעות הראשונה של כלכליסט
3. חלומות, ג'אנק פוד, מדפים, כלכליסט

הייתי מעדיף לכתוב משהו על התוכן של כלכליסט אחדי דפדוף, ולו חפוז, אבל לא יצא.

כן, אמנם נרשמתי, בעידוד הכלכלן, לחודש ניסיון, למרות שדי ברור לי מראש שאסתפק בו, אבל שלא כמו ולווט מצאתי את תיבת הדואר שלי ריקה הבוקר. ב-ynet אמנם מדווחים שהעיתון הופץ גם לנקודות המכירה אבל כאן למטה בסופר (מרחק עשר דקות הליכה נינוחה ממשרדי המערכת) אפשר למצוא את 'ידיעות' ואת 'מעריב','כלכליסט'? אין.

לא נורא, חושב אדם לעצמו, הרי מדובר בעיתון כלכלי, כזה שחייב להיות זריז ולהגיב לשינויים בזמן אמת, ואתר מן הסתם יש לו (כמו למתחרים). נו כן, אז אתר יש, והפניה האישית של אסתרון וחמי באמת מרגשת, מה עוד? אה, כן, איזה יופי, אפשר להציג את תמונת העמוד הראשון מוגדלת, איזה כיף.

הם רוצים את חמשת השקלים שלי על בסיס יומי? הם רוצים אותי כמנוי? הם חייבים, ולו לתקופה קצרה לפתוח את התוכן, בחינם, באתר שלהם, שלא לדבר על מערך חלוקה רציני שלא יאפשר לי, באחד ממרכזי הצרכנים הפוטנציאליים שלהם להתעלם מקיומו.

כן, יש לי קצת אובססיית תקשורת, וסביר להניח שאעשה מאמץ בהמשך היום להשיג לי גיליון, אבל אני לא קורא טיפוסי, גם במובן הזה.

אז שיעשו משהו, ומהר.

לקריאה נוספת:

חלומות, ג'אנק פוד, מדפים, כלכליסט

Related posts:

1. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל
2. חלומות, ג'אנק פוד, מדפים, כלכליסט
3. התת-מודע הכלכליסטי ושתי הערות שוליים

קצת על חלומות

פעם, כשהייתי צעיר ובעל חלומות רציתי להיות כריס אנדרסון, לא ממש ידעתי את זה אז, אבל אנדרסון הוא בדיוק מה שרציתי להיות. לזכותי ייאמר שגם הוא עוד לא ידע (בעצם, על מי אני עובד, גם היום אני רוצה להיות אנדרסון). אם יותר להפליג מעט בדימיון ולאחד את שני הראיונות הכושלים שלי לתכנית המצויינות הבינתחומית של אוניברסיטת תל אביב לכדי ראיון חלומות שאולי היה מזכה אותי בכניסה למועדון המובחר והבעיתי הזה הרי שזה מה שהייתי אומר להם: אני רוצה ללמוד פיזיקה, אני לא מוכן לוותר על הפיזיקה, אני חושב שפיזיקה היא שפה לתאור העולם, ואחרי שאלמד פיזיקה אני רוצה ללכת ולערוך את Wired, אולי את Mondo 2000, אני רוצה להשתמש בשפה הפיזיקלית כדי ליצור מודלים שיתארו את העולם של מהפכת המידע. כריס אנדרסון עשה בדיוק את זה. הוא פיזיקאי בהכשרתו, ואחרי שעבד בכתבי עת מדעיים עבר ל-Economist, ומשם ל-Wired אותו הוא עורך.

עם נתוני פתיחה כאלה הייתי חייב לאהוב את אנדרסון. וכמו באהבה אמיתית הצלחתי להעלים עין מכמה מהפערים בינינו, פיתחתי עיוורון סלקטיבי ששימש אותי להעלים עין מעיוורון אחר שאנדרסון לוקה בו לטעמי.

קצת על ג'אנק פוד

ערוץ ההיסטוריה, באופן כללי, הוא די זבל. בפעמים המעטות שבהן צפיתי בו לא יכולתי להתעלם מאיזה טון דידקטי אמריקאי שריחף מעל כל התכניות שלו, ומהנופך הקיטשי-סנטימנטלי שמאפיין אותו. אבל אלה בדיוק גם היו הסיבות שבגללן נהניתי מאוד לפני כמה חודשים להעביר סוף שבוע מפתיע בצפייה מרתונית מקוטעת כשהערוץ שידר סדרת תכניות על ההיסטוריה של הג'אנק פוד. במכבסת הרעיונות של הערוץ הפכו כל התרגילים המלוכלכים של תעשיית הג'אנק פוד לדוגמאות מופתיות של רוח היוזמה האמריקאית. שנות החמישים – שפע כלכלי, תחושת רווחה אחרי הניצחון הגדול במלחמה, בואו נמכור לכולם דגנים מפוצצים בסוכר ובתוספות מלאכותיות כדי לחגוג את הרוח האמריקאית. שנות השבעים והשמונים – כל מיני משוגעים בקליפורניה יוצרים פאניקה בריאותית בענייני השמנה – בואו נארוז את הדגנים האלה מחדש, נוסיף קצת סיבים ונצהיר על אורח חיים בריא. תכנית של שעה על דברי ימי השוקולד הפכה לשיר הלל למוצרים הנחותים במפגיע של הרשי'ז עם התעלמות מוחלטת מהעובדה שגם באירופה מייצרים שוקולד, ויש מי שיטען שעושים אותו יותר טוב מאצל האמריקאים. כל תכנית, לא ממש חשוב במה היא עסקה, הסתיימה בדקה או שתיים של השתפכות שמסבירה למה אין דבר שמסמל יותר את הרוח האמריקאית ממשפחה מאושרת ששותה\אוכלת קוקה קולה\גלידה\פיצה\קורן פלייקס סביב השולחן.

מתוך The Woggle-Bug Book/L. Frank Baum

נזכרתי בסוף השבוע הזה אחרי שקראתי פוסט קצר אצל אנדרסון. אנדרסון שוקד בימים אלה על מסע יחסי הציבור לקראת ספרו החדש Free שייצא בהמשך השנה וינסה להאיר את תופעת ה'חינם' ואת המודלים העסקיים עליהם היא בנויה. נקודת המוצא היא כמובן האינטרנט והאפשרויות להפצה כמעט ללא עלות של מוצרים דיגיטליים. אבל אנדרסון מרחיק גם מעבר, הוא מדבר על המודל העסקי של חברות התעופה הזולות בתוך אירופה (מכירה של תנועת תיירים לערים נידחות יחסית עם שדות תעופה, חלוקת רווחים עם מלונות וסוכנויות השכרה בערים האלה ועוד), והוא מדבר גם על סוגים מסורתיים יותר של חינם. בפוסט המדובר הוא מצטט ידיעה מבלוג אחר על האתגר שעמד בפני מקדונלד'ס כשניסתה להחדיר את הגלידה לסניפיה באינדונזיה. האינדונזים מסתבר, נוטים לסבול מרגישות ללקטוז, ולכן סרבו לקנות גלידות. במקדונלד'ס החליטו להתחכם ולחלק להם גלידות בחינם. אנשים מסתבר, יסכימו לקבל כאב בטן קל אם מחלקים להם גלידה בחינם. עם הזמן התרגלה מערכת העיכול של האינדונזים ללקטוז ללקטוז, והיום הם כבר עומדים בתור כדי לקבל את הגלידה שלהם, בתשלום, כמו בכל העולם.

קראתי את הפוסט הזה, עצרתי קצת, חשבתי קצת, ולא האמנתי. חשבתי על התרגיל המלוכלך של נסטלה באפריקה (חלוקה בחינם של תחליפי חלב לאמהות יולדות בבתי חולים עד שהן מאבדות את היכולת להניק), חשבתי על השיטות של סוחרי סמים לייצר מכורים. חשבתי ותהיתי אם גם על אלה היה אנדרסון מספר באותו שיוויון נפש מעורב בהערכה שהקדיש לתרגיל של מקדונלד'ס (כן, ההבדלים ברורים לי). בזמן שארצות הברית מחפשת דרכים להילחם במגפת ההשמנה אנדרסון מתמוגג מההצלחה של מקדונלד'ס ליצור לעצמם קהל צרכני גלידה חדש במדינת עולם שלישי (במדינות מתפתחות נרשמים שיאי צריכה מרשימים של משקאות ממותקים וג'אנק פוד, שהם הסממנים המערביים הראשונים לאימוץ).

חשבתי על זה עוד קצת ונזכרתי שלא הייתי אמור להיות מופתע.

קצת על מדפים

בערך באמצע The Long Tail, כיוון שאנדרסון עומד לקבור את שיטות הקמעונאות הישנות הוא מרגיש צורך להגן, ולו לרגע קצר אחד, על הסמל הגדול שלהן, מדפי הסופרמרקט, וכך בעמודים 151-152 של הספר מופיע תת פרק שאני מצטט כאן במלואו (לא ממש חייבים לקרוא הכל, אין שם הרבה חדש)

In Defense of Shelves

Before we bury the shelf, let us first praise it. Today's retail display rack is the human interface to a highly evolved supply chain designed to make the most of time and space. Standing as much as seven feet high and four feet wide and extending up to two feet deep, the average supermarket shelf module has the cubic capacity of a minivan.

Stacked with hundreds of packaged goods designed to fit perfectly in industry-standard racks, the shelf has become the modern-day symbol of abundance. Today the average supermarket carries more than 30,000 different items, all ideally arranged and displayed in rows of shelves for maximum sales at minimum cost. It is both a miracle off efficient storage and a fine-tuned selling machine.

The shelf reflects the absolute state of the art in retail science. The products on today's supermarket shelves are packaged and arranged according to stocking algorithms and the peaks of elastic demand curves. The optimal inventory distribution is recalculated each day in retail chain headquarters and tuned in real time on the basis of check-out data.

These shelf-stocking models are designed to press every button we've got: satisfying existing demand, stimulating new demand, and extracting the highest possible sales from the smallest space. Every dimension of the supermarket shelf has been studied, focus-grouped, and observed by retail-anthropologists via hidden cameras and radio-frequency ID tags. The retail shelf is the frontline of an enterprise that accounts for nearly 60 percent of the American economy, and the research industry devoted to understanding it befits its importance.

We know the precise value gradient of the vertical dimension in a rack of shelves, from top to bottom.

We also know the exact dollar value of the golden shelf just below eye level in each product category and type of retail (for instance, in supermarkets that magic place in the middle has more than five times the selling power of the bottom shelf). As a result, stores determine exactly how high a "slotting fee" they can charge manufacturers to place their products in this purchasing sweet spot, increasing both sales for the maker and margins for the seller.

Meanwhile, the horizontal dimension is a study in optimizing brand exposure. We now know exactly how wide to stack a company's products to capture a shopper's scanning eye without going too wide and wasting scarce shelf frontage. Thanks to bar codes and point-of-sale integration with stock replenishment software, we also know how to keep shelves filled with the right stuff all the time.

In short, thanks to decades of research by the best minds in supermarketology, we have learned how to make the most of each square inch of retail space. When one considers how far we've come, with the explosion of abundance and variety and the price-lowering effect of global supply chains, it is hard to quibble with the shelf. It is the very embodiment of capitalism evolved.

כולנו מכירים את הסיפור הזה. קראנו עליו כתבות, ראינו תכניות טלוויזיה, הסופרמרקט הוא מלכודת מתוכננת היטב שמטרתה לגרום לנו לקנות כמה שיותר. אנדרסון חוזר על הסיפור הזה, מעשיר אותו במעט פרטים מעניינים, אבל משהו חסר לי בקריאה של הקטע הזה. חזרתי וקראתי אותו כמה פעמים, ועדיין לא מצאתי אפילו רמז לביקורתיות. מבחינתו של אנדרסון הסופרמרקט הוא הישג מפעים של המוח האנושי. אני לא מצפה מאנדרסון להניף דגל אדום או לצאת נגד תרבות הצריכה. אבל גם במעוזים החזקים ביותר של הקפיטליזם אפשר למצוא ביקורת על מבוכי הסופרמרקט, על ההעדפה שהם מייצרים לאוכל נחות, עשיר בקלוריות ודל בערכים תזונתיים, על העידוד לצריכה מוגזמת ועל ההשלכות הבריאותיות, הסביבתיות והחברתיות שלה. כל זה לא מפריע לאנדרסון להתפעל מהחוקרים המבריקים שהצליחו למקסם את התועלת של מדפי הסופרמרקט.

קצת על כלכליסט

אז מה זה אומר? לא הרבה. אני עדיין רוצה להיות כריס אנדרסון. אני עדיין מתכוון לקרוא את Free מתישהו. אני עדיין מעריך את החשיבה המקורית של אנדרסון ואת העבודה שהוא עושה כעורך Wired.

האם זה אומר שאנדרסון הוא מהרעים? קשה לי להחליט, אני נוטה לחשוב, אולי בעצם לקוות, שלא. אני גם רוצה לדמיין שאנדרסון הצעיר, לפני שהתחיל לעבוד באקונומיסט היה ביקורתי יותר, שזו היתה הרוח שנשבה במערכת העיתון ההוא שהפכה אותו לכזה.

יש הרבה אנשים טובים וביקורתיים שמתחילים בימים אלה לעבוד בכלכליסט. הפוסט הזה מוקדש להם.

לקריאה נוספת:

אשליות הבלוגוספירה – על שיוויון מדומה

כמה הערות זנב ארוך

משלי סופרמרקטים 1

מהרעים

Related posts:

1. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל
2. הטעות הראשונה של כלכליסט
3. על בלוגים, קואופטציה, מקצוענים וחובבים