בדרכו הקצת מתחמקת יחזור הפוסט הזה לנושא שהבטחתי לחזור אליו מזמן – שורשי המחאה של הקיץ האחרון. באחד הפוסטים שדובי כתב על המחאה בעודו צופה בה מקנדה, הוא התייחס לשאלה המטרידה “למה דווקא עכשיו?” והתשובה שהציעה דובי היא “במקרה” או “למה לא?”. הוא צודק כמובן, בטח כשמנסים לשאול “למה עכשיו ולא לפני שנה או שנתיים?” למרות חוסר התוחלת הבסיסי של עיסוק כזה, נדמה לי שיש כמה דברים שלא נאמרו לגביו, ובעיקר לגבי הקשר שבינו לבין האינטרנט.

המובן מאליו

הקשר הראשון, זה שכבר דובר עליו רבות כמובן, הוא זה של האינטרנט (ובעיקר פייסבוק וטוויטר בעצם) כמאפשר של המחאה. נקודות הציון המרכזיות ידועות ומוכרות לכולם, החל מ”מהפכת הטוויטר” האיראנית, דרך האביב הערבי, חרם הקוטג’, ועכשיו גם וול סטריט. סיכום מוצלח של הסיפור הזה אפשר למצוא אצל עידוק. אין לי הרבה מה להוסיף לסיפור הזה, רק לעצור לרגע ולמסור ד”ש למלקולם גלדוול.

אבל לאינטרנט, אני מבקש לטעון, היה תפקיד לא רק כמאפשר טכני של המחאה אלא גם כחלק משמעותי מהסיבות שהובילו אליה. ושוב, כמו בחלקים הקודמים, אני מבקש להפריד בין המחאה המקורית (זו של מאהל רוטשילד בימיו הראשונים) לבין הדבר הגדול והמורכב הרבה יותר שהיא צמחה להיות.

אורבנות הכרך ואורבנות הרשת*

בימים הראשונים למחאה, כשאף אחד עוד לא ממש הבין מה קורה, אפשר היה לשמוע לא מעט אנשים מדברים על כך שהפתרון האמיתי למחירי הדיור בתל אביב הוא בתהליך טבעי של יצירת מרכז עירוני-תרבותי חדש. אנשים הזכירו שתל אביב של שנות השבעים היתה עיר זקנה שצעירים בחרו לברוח ממנה, שדווקא הריקון ההוא של מרכזה משך אליה כוחות יצירתיים שנהנו מירידת מחירי הדיור והקימו את מה שהפך, שניים או שלושה עשורים אחר כך, לתל אביב המיתית שכל הצעירים (ולא רק הם) מבקשים לגור בה.

אבל האינטרנט, אני מבקש לטעון (או לפחות להעלות אפשרות) הרג את היכולת המסורתית של מרכזים אורבניים חדשים לצמוח כתחליף למרכזים קיימים שהסתיידו, התנוונו והתייקרו.

זו טענה מוזרה מעט, אני מודה, לפחות בשמיעה ראשונה. האינטרנט הרי מחק במידה רבה את הפער הבלתי נפתש ששרר פעם בין מרכזים תרבותיים עירוניים לבין הפריפריה. יכול אדם לגור במצפה קטן בגליל או בחוות בודדים בנגב, לקרוא פיצ’פורק, להוריד מוזיקה חדשה ולכתוב בלוג שיהפוך אותו לדמות בעלת משקל תרבותי.

אבל דווקא האפשרות הזו היא גם האחראית לחוסר היכולת של המרכז היצירתי לנדוד ממקום למקום. האפשרות הזו מונעת את התפתחות המצע שעליו יכול מרכז חדש כזה לצמוח.

אם יש מקום שבו נולדה תל אביב הנוכחית שיורקת את צעיריה החוצה, המקום הזה הוא שינקין של סוף שנות השמונים. גם אם לקח לו הרבה פחות מעשר שנים להפוך לפרודיה על עצמו, שינקין של סוף שנות השמונים היה, באמת ובתמים, אבן שואבת לכוחות יצירתיים. באמצע הרחוב עמדה אז “האוזן השלישית”, ואנשים טרחו להגיע אליה מרחוק. היא היתה אחד ממספר קטן להחריד של מקומות בהם אפשר היה לשמוע מוזיקה אחרת, להתעדכן, לקנות תקליטים שלא יובאו לארץ על-ידי החברות הגדולות. היום זה לא יכול לקרות, אפילו הדרך לארון נראית כמו משהו שלא שווה לצלוח אותו כדי לשלוף ממנו דיסק להאזנה.

דווקא כשאין מרכז לכאורה, דווקא כשקל כל כך לייצר ולצרוך תרבות בלי תלות בסביבה גיאוגרפית, קשה לדמיין את התהליך שייצור גרעין פיזי סביבו יכול להתפתח מרכז תרבותי חדש. האינטרנט, אם כן, מכריח את הצעירים להמשיך ולנהור לתל אביב, חונק את אפשרות הצמיחה של מרכז אלטרנטיבי לעיר. כי מקומות הבילוי, בתי הקפה, האווירה, כל אלה נמצאים בתל אביב, אבל הם נוצרו סביב גרעין שאולי כבר אינו קיים, שאולי לא יתקיים שוב לעולם בשום מקום.

האינטרנט כפתיל השהייה

המחאה הזו, בישראל ובארצות הברית, במערב בכלל, הגיעה באיחור של עשרים שנה פחות או יותר.

יודע היום כל בן גילנו להגיד בעל פה: אין לנו סיכוי אז התעסקנו בשטויות.

כתב לי ינון בתגובה לפוסט קודם. וגם

דור שהתרגל לא לשאוף הוא דור שלמד להרוויח מהציניות שלו. לא כסף, חלילה, רק הון תרבותי שחוק.

הוא צודק, כמובן, אבל הוא צדק גם לפני עשרים שנה. זה בדיוק התיאור שפתח כל מיני כתבות צבע על דור ה-X בתחילת שנות התשעים. דיברו אז על דור שרכש השכלה אקדמית רק כדי לגלות באיחור שהוא Overqualified לכל מה שהחיים יכולים להציע לו, על דור שגדל בשנים של צמיחה כלכלית שנראתה כאילו לא תעצור לעולם, ראה את ההורים שלו מתקדמים ועולים ברמת החיים שלהם בלי הפסקה וציפה להמשיך משם, אבל גילה שהמסיבה נגמרה בדיוק כשהגיע הרגע שלו. אז הוא אימץ אורח חיים בטלני, ברח לעבודות זמניות וחסרות משמעות ולא ממש ידע מה לעשות עם החיים שלו, אז הוא בהה בשידורים חוזרים של סדרות טראש בטלוויזיה.

ואז הגיע האינטרנט.

פתאום נדמה היה שהיכרות מעמיקה עם כל פיתולי העלילה ודמויות המשנה של מלחמת הכוכבים יכולה להיות הדרך לעשות מיליון ראשון בגיל עשרים וחמש. כל מה שצריך היה זה להקים אתר ולמשוך משקיעים שלא ממש מבינים לאן כל זה הולך, אף אחד לא הבין לאן כל זה הולך.

אבל גם אחרי שהבועה המופרכת של סוף שנות התשעים התפוצצה, גם בלי קשר למקרים הקיצוניים שנרשמו במסגרתה,  האינטרנט יצר, יש מאין כמעט, כלכלה שלמה חדשה שלא היתה כאן קודם, כלכלה שייצרה מקומות עבודה והזדמנויות בדיוק לכל אותם מוחות יצירתיים ומשכילים שגילו שעבדו עליהם כמה שנים קודם, ושאין להם עתיד. האינטרנט יצר מקומות עבודה לגיקים עם התארים המדעיים, אבל גם לבעלי תארים באמנות ובספרות. במקום מלצרות אפשר היה לחלטר בכתיבת אייטמים סתמיים לאתרי תוכן, להתקדם לכתיבת תוכן שיווקי לחברות מסחריות.

לקח למערכת כמה שנים של תנודות וחוסר בהירות כדי להתעשת, לתקן את עצמה ולשרטט מחדש את הקווים, והדור של עכשיו, זה שהתחיל את המחאה הזו מגיע לבגרות כשפתיל ההשהייה של האינטרנט כבר מיצה את עצמו. כן, יש עבודות באתרי אינטרנט ובתעשיות לוויניות שצמחו סביב הרשת, אבל אלה משרות שכבר אינן שונות מהותית מהמקג’ובים של שנות התשעים המוקדמות, אין בהן הבטחה, או אפילו רמז של הבטחה, לעתיד טוב יותר. בדיוק כמו לפני עשרים שנה הדור הזה גילה שאין לו סיכוי להצליח והחליט להתעסק בשטויות, והפעם לא הגיע איזה גלגל הצלה מפתיע בדמות האינטרנט, אז נמאס לו להתעסק בשטויות שרק מטשטשות את העובדה שאין לו סיכוי להצליח.

ואז, אז אתם יודעים מה קרה.

חצי דיסקליימר: כמו כל תיאוריה שמתיימרת לדבר על דורות, כדאי לזכור, היא עוסקת בעצם בשכבה מצומצמת מאוד של צעירים מפונקים יחסית ששפר עליהם גורלם והם יכולים להתחבט בבעיות האלה. על אנשים משכילים שמצפים שהעולם ייפתח בפניהם בזכות כישוריהם, בזכות ההשכלה שלהם, בזכות מי שהם. היא לא עוסקת בבני דורם שנשארים לכודים לנצח בחוסר יכולת לצאת ולברוח מנקודת הפתיחה המחורבנת שאליה נולדו**. התיאוריה הזו, במלים אחרות, מתארת קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים שיכולה להיות להם משמעות סמלית עצומה, אנשים שעושים סרטים וכותבים ספרים, אנשים שעליהם עושים סרטים וכותבים ספרים, כאלה שקל מאוד לקרוא להם “מפונקים” ולנסות לפטור בזה את כל הטענות שלהן כבכיינות ילדותית.

* כן, אני יודע שאין מילה כזו באמת, אבל לא עמדתי בפיתוי.

** והיא גם לא עוסקת באלה שנולדו עם משרה מובטחת בדירקטוריון או באלה שהצליחו לזנק לאחת כזו בהרבה נחישות, או באלה שגם היום חיים את חלום האקזיט, לפעמים אפילו בהצלחה.

Related posts:

1. הבחירות בתל אביב-יפו: שמות מתחם
2. עוד הרהור תקשורתי קצר בין שני לילות של פונץ'
3. כשלון ההצלחה של דב חנין

בליל המחשבות המסוכסך עם עצמו שנולד בשני ביקורים קצרים בבית העם בשבועיים האחרונים מסרב להתגבש לכדי פוסט של ממש, אפילו לא אחד פרגמנטלי של נקודות אקלקטיות. זו בטח רק תחושת החשיבות העצמית שלי, עם החשש הנורא שמא הדברים שאומר יחבלו איכשהו ברוח המהפכה, זו שלמרות כל הביקורת, שאולי עוד תגיע פעם, אני מזדהה, לפחות רוצה להזדהות איתה, בכל מאודי.

כמעט בלית ברירה אני נסוג מעט, מתרחק מהנושאים הבוערים באמת, משתבלל לעבר אבחנות רחבות יותר, טעונות פחות (אולי), מרחיק מרוטשילד 69 לברלין ולפוסט ישן שגם הוא סירב להיכתב מסיבות כאלה ואחרות, רק כדי לחזור מזווית קהה דיה כדי להעז ולגעת בדברים.

ההמלצה של מיטל שרון שלחה אותנו, בסוף שבוע רחוק בברלין, לביקור בבורוס קולקשן. בדיוק כמו שהבטיחה מיטל, מדובר במוזיאון הכי מגניב בעולם. אם יש לכם ביקור מתוכנן בברלין מהרו לאתר של האוסף ותאמו לעצמכם השתתפות באחד הסיורים המודרכים (עוד שנייה נחזור אליהם).

מי שמגיע, כמונו, לביקור בבורוס קולקשן מאיזור הגלריות של אוגוסט שטראסה, יעבור בדרך הקצרה על פני פינת הרחובות הזו.

למרות שמיהרנו מאוד הרגשתי צורך, לא ממש ברור באותו רגע, לעצור ולצלם את השלטים האלה. למרות העיכוב הקל הזה, למרות החשבון במסעדה שהתמהמה מעט יותר מהרצוי, הספקנו להגיע לסיור המיועד שלנו בזמן, למזלנו. הסיורים האלה, סיורים מודרכים בני שעה וחצי בערך לקבוצות קטנות של 12 מבקרים (מחציתם באנגלית, מחציתם בגרמנית), הם הדרך היחידה לבקר במוזיאון.

עוד לפני הסיור, מעט היסטוריה. הבורוס קולקשן שוכן במבנה חריג בעל היסטוריה מרתקת. מדובר בבונקר עילי בן חמש קומות שהוקם לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כדי להוות מקלט מההפצצות לנוסעי הרכבת התחתית. בתקופת המלחמה הקרה הוא שימש כמחסן לפירות טרופיים (מקובה), בתקופה הזו נפערו כמה חלונות, לצורך אוורור, בקירות הבטון המזויין האימתניים שלו והוא זכה לכינוי “בונקר הבננות”. בשנים הפרועות שאחרי נפילת החומה הפכה הארכיטקטורה הייחודית שלו את הבונקר לאתר מתבקש למסיבות לא חוקיות של מוזיקה אלקטרונית מחתרתית שברלין היתה אחד ממוקדי היצירה שלהן. ואז הוא נקנה על-ידי כריסטיאן בורוס, איל פרסום צעיר ממוצא פולני.

הבונקר הזה, במלים אחרות, הצליח להיות סמל מושלם לכל התהפוכות ההיסטוריות שעברו על העיר שעברה יותר תהפוכות כאלה מכל עיר אחרת בעולם בעשורים האחרונים. כל אחת מהתקופות המדוברות הותירה בו חותם, חותם שמתכנני המוזיאון טרחו מאוד כדי לשמרו. וכך מתערבבות זו בזו שכבות מתקלפות של צבע זרחני שנועד להפיץ מעט אור בימי המלחמה בשאריות של גרפיטי זרחני מימיו כמועדון, אחד החלונות שנפערו בקירות בתקופת הבננות משמש כדי להציג יצירה פרובוקטיבית היישר לעיניהם של אנשי עסקים במלון הבוטיק הסמוך.

הרבה זמן עבר מאז הסיור ההוא, ולא מעט פרטים הספקתי לשכוח, גם המחברת שעליה שירבטתי לעצמי הערות במהלך הסיור נעלמה מתישהו. הפסקאות הבאות, לפיכך, תתייחסנה לנקודות העקרוניות שהביקור הזה עורר בי ולא תיגענה כמעט ביצירות האמנות שהוצגו בו. זו הזדמנות אחרונה לציין שרובן היו מרתקות, מעוררות מחשבה או מפעימות, ושהביקור במוזיאון מומלץ מאוד למרות כל מה שייאמר מעכשיו.

את הסיור הובילה היפסטרית ברלינאית צעירה שהאהבה לאמנות וההתלהבות ממנה, אמיתית או מזוייפת, ניכרה בכל משפט שלה. אל מול יצירת האמנות השנייה שעברנו על פניה היא הרצינה באחת כששלפתי מצלמה, ואסרה עליי לצלם בהמשך הסיור. עברנו לא מעט מוזיאונים במהלך הביקור הקצר ההוא, לא מעט כנסיות ואתרים היסטוריים. בשני מקומות בלבד נאסר עלינו לצלם. השני היה חנות הכלבו הגדולה של ברלין. האיסור הזה הצטרף לעוד כמה נקודות בעייתיות כדי ליצור תמונה ברורה למדי. באתר האינטרנט של המוזיאון יש חלק נרחב למדי של “תצוגה מקוונת”, למרבה הצער הוא מוגן בסיסמא (אותה ישמחו לתת לכם בסוף הסיור, אבל לא לפניו). הסיור כזכור, תחום בזמן, ומי שמבקש להתעכב לצד יצירה שעוררה בו עניין נקרא בדחיפות להצטרף אל הקבוצה, לא מעט יצירות, בשל מגבלת הזמן, אינן מוצגות למבקרים כלל.

מעל כל אלה מרחפת ההחלטה המוזרה והמפתיעה של המוזיאון שלא להציג לצד היצירות את שמותיהן או את שמות האמנים. ממש כך. את כל המידע נידונים המבקרים לקבל אך ורק מפי המדריך המתלווה אליהם.

כל אלה, אם נוסיף אליהם את המגבלות הקשיחות על מספר המבקרים ומועדי הביקור, מציירים תמונה מרתקת של נסיון אמיץ ועיקש לשלוט באופן מוחלט וחסר פשרות בדרך ובמידה שבהן נחשף הקהל ליצירות, נסיון שהוא כמעט אנטיתזה לאידאה של מוזיאון כחלל תצוגה פתוח לקהל.

“אני אוסף אמנות שאני לא מבין” אמר כריסטיאן בורוס בלא מעט ראיונות שניתן למצוא ברחבי הרשת, אבל המדריכה הצליחה למסור לנו פרשנות מדוייקת מאוד של כל יצירה, רומזת שהפרשנות הזו, במקרים רבים היא אכן “כוונת המשורר”, מדגישה את המסתורין של ציירת אחת, בודדה בכל האוסף, שסירבה לספר לבורוס ולצוות המוזיאון את משמעות השמות שנתנה לציורים שלה.

וכך, שעה וחצי דלקנו בעקבות המדריכה, מקבלים הסברים מפורטים על יצירות אמנות שלועגות לדינמיקה הנפוחה של עולם האמנות העכשווי, לאופן שבו הפרסום חודר לכל פינה של חיינו, לתרבות הצריכה, וכן, גם ליצירות מופשטות יותר שביקשו לשחק באור וצל או בחומרים מפתיעים. שוב ושוב הדגישה המדריכה את השרידים ההיסטוריים, את כיתובי ה”נא לא לעשן” שנמצאים על הקירות מאז מלחמת העולם השנייה, ואת החלל שבו עוד אפשר לראות סימנים למסיבות הפרועות של שנות התשעים. “מר בורוס” היא הסבירה לנו “גאה מאוד בהיסטוריה הזו ומנסה לכבד אותה ולשמר את זכרה”. לא, המילה המפורשת לא נאמרה בשום שלב, אבל אפשר היה להרגיש את הרצון של המוזיאון, אולי בעצם של מר בורוס, לנכס לעצמו את ההילה החתרנית של רגע היסטורי מלא פוטנציאל במהלכו הבונקר שסימל את שתי הרודנויות הנוראות בתולדות האנושות הפך לזירה של אנרכיזם הדוניסטי. נו, כן, ל-T.A.Z.

נדמה לי שהמתח העמוק, אולי אפילו סתירה, שבין ההתרפקות הזו על ה-T.A.Z לבין השליטה המוחלטת, האובססיבית כמעט, בכל אספקט של הביקור ושל תפישת היצירות המוצגות במוזיאון עולה בבירור מתוך הדברים שהבאתי עד עכשיו.

אבל זה לא נגמר כאן.

בשלב מסויים של הסיור, על תקן קוריוז משעשע, הזמינה אותנו המדריכה לחרוג לרגע מתוך חלל התצוגה, נדחקנו אל מדרגות החירום, מהן יכולנו להשקיף כלפי מעלה, אל חלל מעוצב בקלילות מנוגדת למסיביות המבוטנת של הבונקר. על גג הבונקר (אפשר לראות גם בתמונה) בנה מר בורוס קומה נוספת (אולי יותר) לו ולמשפחתו. כשנדרש לרשום את הנכס החדש בעירייה היה עליו לסווג אותו לצורכי רישום, התיאור שמסר, סיפרה המדריכה בחיוך משועשע היה של “דירה עם מרתף תחביבים”.

כולנו שמענו וצחקנו.

קצת אחר כך יצא לי לחשוב על הרגע הזה שוב. ואחר כך שוב. ושוב. במבט לאחור, אני חושד, זה היה הרגע החשוב ביותר בסיור הזה. הרגע שבו, בחיוך ובקריצה, הוסרו המסכות. אני לא מפקפק באהבה של מר בורוס לאמנות, בטח לא בזו של המדריכה שלנו או של כל אחד אחר מצוות המדריכים והאוצרים של המוזיאון. אבל ברגע החטוף ההוא במדרגות, מבלי משים, הוטחה בנו האמת הפשוטה – אנחנו מטיילים במרתף התחביבים של כריסטיאן בורוס. אנחנו התחביב של כריסטיאן בורוס. אז, כן, התחביב שלו כולל אמנות עכשווית מסעירה ומרגשת, הרבה יותר טוב מרוב התחביבים שאני יכול לחשוב עליהם. אבל זה כבר פחות חשוב מרגע שהובהרו הכללים. מעל כל האמנות הפרובוקטיבית ומעוררת המחשבה שיצא לנו לראות ריחף המסר הפשוט והחד-משמעי “תראו כמה כיף להיות עשיר”. וההבדל בין ביקור במרתף התחביבים שהוא אוסף בורוס לבין סיור באוסף המכוניות המפורסם של ג’רי סיינפלד, נניח, נראה מהותי הרבה פחות מכפי שאפשר לחשוב ברגע הראשון, אולי אפילו זניח.

אז גם הבנתי, בדיעבד, כמה טוב היה שעצרתי לצלם את הצומת ההוא ואת השלט. קלייר וולדוף היתה זמרת מפורסמת בברלין בשנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת, היא חלק מההיסטוריה התרבותית של העיר הזו שאוסף בורוס מבקש להשתלב בה. בלייר וולדורף היא בת העשירים המפונקת מגוסיפ גירל שמבקשת להיאחז בכסף המשפחתי שלה ובסמלים ריקים מתוכן של חברה מעמדית כדי להרגיש ולהדגיש את עליונותה על פני העולם כולו. כריסטיאן בורוס מבקש להימצא על אותו ציר או מסלול פתלתל שעליו נמצאת קלייר וולדוף, אבל הוא הרבה יותר קרוב דווקא לבלייר וולדורף.

עומד מהצד בג’אם המוזיקלי-אמנותי של בית העם לרגל פתיחת השנה החדשה יכולתי לראות את קווי הגיר שנמשחים על הקירות מוסיפים לו באחת עוד רובד היסטורי משמח כל כך. יום אחד, לא רחוק, כשיתקבלו סוף סוף האישורים, יהפוך הבית הזה למלון הבוטיק המתוכנן. את ההיסטוריה “העתיקה” של תל אביב הלבנה כבר יש לו, אבל הנה הוא צובר את אותה הילה החתרנית של רגע היסטורי מלא פוטנציאל. בלובי של המלון ובחדרים, תתנוססנה מן הסתם תמונות של מאהל רוטשילד ושל בית העם, מנכסות למלון ולבעליו את ההילה התרבותית-פוליטית-אנרכיסטית של ה-T.A.Z שאולי היה כאן ואולי לא בקיץ 2011.

כל זה בעצם לא אומר שום דבר על בית העם ועל המחאה בכלל. ואולי דווקא כן.

Related posts:

1. ביקור במוזיאון
2. הישרדות: איי האזיזרים*
3. אפשר למכור מוזיקה, גם היום

פעם, לא כל כך מזמן, הייתי כורה אוזן בדריכות ברגע שאיזה הורה בגינה היה פוצח בשירת “האוטו שלנו גדול וירוק” לילדיו. הייתי בוחן בקפידה את ההורה, מנסה לנחש מראש אם יעמוד במבחן, מחכה בקוצר רוח לשיבולת הפרטית שפיתחתי לעצמי.

כמה הרבה תליתי אז בשאלה אם בבוא רגע האמת ישיר אותו הורה “מביא הוא לִתנובה” כראוי או שייפול למגירת אויבי המעמד המדומיינת בשירת “מביא הוא מִתנובה”.

שתי תופעות חברו כדי לייצר את האבחנה הזו.

הראשונה, הפשוטה יותר, היא הזרות של ביקוע צרור שוואים עבור ההורה הנידון, זרות שדוחקת אותו להניח מ’ מעל החיריק ומאפשרת לי מידה סבירה של התנשאות לשונית.

השנייה, המשמעותית יותר, היא כמובן האבחנה האידאולוגית התלושה, זו שמבדילה בין מי שגם בפרבר תל אביבי בורגני להפליא נושא עמו שאריות של הזדהות עם שורשים רעיוניים בהתיישבות העובדת לבין מי שהבורגנות טבועה בנפשו, מי שנידון לנצח לחשוב על הביצים והחלב כעל מוצרי צריכה, אולי, לכל היותר, בצעד שקשה לי לאמוד אם הוא חיובי או שלילי, כחנווני קרתני העומד להרוויח על מכירתם.

ברכות לשלמה רודב על מינויו לתפקיד יושב ראש תנובה מטעם קבוצת אייפקס.

Related posts:

1. מפתקאות כיס של אנרכיסט מפוכח: משעמם
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בואו נדבר על כסף 2
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בנוגע לקורסים

ניסיתי להסביר את עצמי, ניסיתי להסביר לעצמי, ניסיתי לעורר דיון. כי כבר יותר משנה אני גורר את התחושה הזו שמשהו בדיון סביב הסחים בחברה הישראלית (ובכלל) הוא משמעותי, שיש משהו נכון ועמוק מאחורי הלעג הריק לאנשים שיושבים על חוף הים עם בקבוק בירה. זה לא כל כך הלך, לא לגמרי לפחות, ובכל זאת משהו כן קרה שם. ינון כתב תגובה ארוכה וחשובה שכללה גם את המשפטים “אז הגענו לנקודת ההתחלה: דור שהתרגל לא לשאוף הוא דור שלמד להרוויח מהציניות שלו. לא כסף, חלילה, רק הון תרבותי שחוק”, ואני, כשאומרים לי דור, אתם יודעים מה קורה.

ואז, קצת אחר כך נזכרתי בביקור הראשון שלי ברוטשילד, “ברוטשילד. לא ברור לי למה” כתבתי אז בפייסבוק, וינון (שוב הוא) היה זה שענה “לראות את בורגנות הזמן מרימה ראש”, ופתאום נזכרתי שבשיא המהומה סביב הפוסט ההוא של קרן התחלתי לכתוב פוסט שאף פעם לא הושלם, ואיכשהו כל מיני דברים התחברו לכל מיני דברים אחרים, אבל לא לגמרי, אז גם הפוסט הזה הוא רק התחלה של משהו.

אני מתחיל עם הפוסט ששכב בטיוטות שלי מאז דצמבר תחת הכותרת

בורגנות ההדחקה

למי שהצליח איכשהו לפספס, לפני קצת פחות משבוע פרסמה קרן שפי פוסט שכותרתו “בורגנות הכסף ובורגנות הזמן” ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של”. כדרכה של קרן, מדובר בפוסט מבריק, מבחינת המבנה והשפה, זה פוסט מושלם. אבל הפעם, כיוון שלא כרונוטופים או שאר מושגים ספרותיים מעורפלים עמדו במרכז העניין, יצא שפגמיו של הטקסט נחשפו בהדרגה, ואולי לא פגמיו, אולי כל אחד ראה בטקסט הזה את עצמו, וכל אחד מצא גם את הפגמים באופן שבו הוא תואר. יותר מזה, יכול להיות שכל אחד מצא שם את עצמו ונדרש, בניגוד כמעט מוחלט לציווי המרכזי של חייו, להתבונן רגע אל עתיד של חרדה קיומית.

אז נהיה שמח.

מתישהו הרגשתי מחנק. הרגשתי כאילו מידת האינטנסיביות הרגשית של הדיון שם גדולה עליי, והחלטתי להתרחק לרגע. אז פרסמתי פוסט שהוא סוג של פרודיה על כל מה שקרה סביב הפוסט המקורי של קרן. אבל לא יכולתי להסתפק בזה. כי הפוסט של קרן הצליח, גם אצלי, לגעת בלא מעט נקודות רגישות.

אתם מוזמנים, כמובן, לקרוא את הפוסט המקורי, כמו גם את התגובות (לפחות את חלקן) כי התקציר שיימסר כאן חוטא, באופן בלתי נמנע בהפשטה גסה. במרכז הפוסט עומדת הבחנה בין “בורגני כסף” לבין “בורגני זמן”, כשההבדל ביניהם, כך קרן, נעוץ בשאלה איזה משני המשאבים האלה הם מעדיפים לרכוש\לבזבז. בקצוות ישנם בעלי הכסף הגדול, אלה שיכולים להרשות לעצמם הכל, או אלה שחייהם הם מאבק קיומי מתמיד. אבל בתווך נמצאת הבורגנות והיא נדרשת להכריע בין שתי האפשרויות. בורגני כסף הם אלה שבחרו ללמוד מקצוע פרקטי, ש”הסתדרו” עם משכורת טובה, הם יוצאים, פעם או פעמיים בשנה לחופשה קצובה בזמן, עם מלונות מוזמנים מראש. בורגני הזמן הם אלה שבחרו ללמוד משהו אחר, ועכשיו הם עובדים שעות מבית קפה על ספל אחד של הפוך קטן, החופשות שלהם אקראיות, אבל הן יכולות להיות, גם לקראת גיל שלושים, היעלמות לחצי שנה בהודו.

טוב, זו חתיכת הפשטה, כבר אמרתי, אבל אין טעם לצלול עוד ועוד לתוך הפוסט ההוא, לכו לקרוא אותו וזהו.

הפוסט ההוא של קרן הוא אמיץ ופחדני במידות שוות כמעט.

הוא אמיץ כי הוא עושה צעד בכיוון הנכון, חושף את המבוכה של מי שנמצא עכשיו בתחילת חייו הבוגרים (וכן, הוא בגיל שבו הוריו כבר תהו אם ראוי להביא ילד שלישי לעולם ככל הנראה, אז מה?) ולא ממש יודע מה קורה כאן לעזאזל.

הוא פחדני כי הוא מנסה, אולי מתיימר, לשכפל את הדגם היחיד שהוא מכיר גם להמשך החיים. הפוסט (ואני די מתעקש להפריד בינו לבין קרן, זה איזה קטע לא ברור עם מחבר מובלע, אבל תעזבו עכשיו) הזה מנסה להיאחז בניואנסים שיש להם חשיבות דרמטית בשלב מסוים של החיים כדי לנסות ולהתבונן אל העתיד.

וכשהוא עושה את זה הוא מדחיק, הו כמה שהוא מדחיק!

להדחיק את היין

הפוסט המקורי של קרן, כדאי לשים לב, מתחיל בתיאור של מסע יזום “בכמה שיותר פאבים באזור רוטשילד-נחלת בנימין-הרצל-לילנבלום התל אביבי” ובמסקנות שנבעו מאותו מסע. במרכז המסע עומדת האבחנה (ההדגשה שלי)

בפאבים שבדרך כלל לא היינו נכנסות אליהם, אנשים שלא נראו כאילו הם מרוויחים יותר מאיתנו הזמינו בקבוקים שלמים של וודקה יקרה להחריד במקום להסתפק בחצי גולדסטאר עם הצ'ייסר. והיה ברור שזה חלק מהעניין בלצאת לתל-אביב ביום שישי בערב: להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך, להנות מזה, אפילו אם אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך; ולא פחות מזה היה ברור, פתאום, עד כמה היציאות שלנו הן הפגנות של אי ראוותנות, אי בזבוז.

שני דברים בולטים בקטע הזה. הראשון, זה שבחרתי להדגיש, הוא שנקודת המוצא של הפוסט שונה לחלוטין, כמעט הפוכה, לנקודה שהפכה מהר מאוד למרכז הדיון שהתפתח סביבו. מדובר, כמו שקרן אומרת, במשחק. היא משחקת בהפגנה של אי ראוותנות, האחרים, אלה שיושבים במקומות שהיא לא הייתה נכנסת אליהם, משחקים בהפגנה של ראוותנות. שני הצדדים מרוויחים פחות או יותר אותו דבר, או לפחות נראים כך.

אבל מה שמרתק עוד יותר הוא הניגוד שנמתח כאן בין וודקה יקרה להחריד (ועוד בקבוקים שלמים ממנה) לבין חצי גולדסטאר עם צ’ייסר. זו נקודת מוצא מוזרה מאוד לדיון על בורגנות. כי המשקה של הבורגנות, מעל לכל ספק, הוא יין. כן, יין הוא עניין מורכב ורציני, יש בורגנים שיקנו שלושה בקבוקים של יין צ’יליאני נחמד במאה שקל ויש כאלה שיקפידו על ההמלצות של דניאל רוגוב. אבל אלה, בסופו של דבר, גבולות הגזרה האלכוהוליים של הבורגנות.

עד כאן הטיוטה ההיא

היה לפוסט ההוא המשך מתוכנן, מהדחקת היין הוא אמור היה לעבור להדחקה של קסטרו לטובת קונפליקט מדומיין בין בורגני כסף בחליפות שלושה חלקים ובשמלות ערב לבין בורגני זמן שמתאימים את הסוודר הישן שמצאו בארון של סבא למכנסיים שמצאו במחיר מצחיק בחנות יד שנייה ולכובע שסרגו בעצמם. באופן דומה אמורה היתה להגיע התייחסות גם להדחקה של איקאה. אחרי העלייה ההדרגתית הזו מכוס יין עד ארון ספרים בהרכבה עצמית אמורה היתה להגיע הקפיצה הגדולה – להדחיק את שילב, ואחריה מכת המוות בדמות להדחיק את המשכנתא.

כל אלה, בדרגות הולכות ועולות של חומרה ביקשו להגיד משהו אחד – הקונפליקט הבסיסי בפוסט של קרן הוא מדומיין, הוא נאחז בסממנים חיצוניים שוליים, אפילו זניחים, כדי לתאר סביבם הבדל עמוק של אורח חיים ושל בחירה אידאולוגית. אפשר, בדוחק, לגרור את ההבדל הזה לאורך כמה שנים בהן המשקה על הבר, הבגדים בארון והריהוט בסלון הם החלטות כלכליות מרכזיות. קשה, כמעט בלתי אפשרי, לגרור משהו מההתעקשות הזו בהמשך הדרך.

מחאת האוהלים פרצה (ושוב, אני מתעקש לעסוק בשורשיה, ברור שמאז היא כבר התפתחה למשהו גדול הרבה יותר) בגלל מציאות שלא אפשרה את ההדחקה הזו יותר, בגלל מציאות שבה שכר דירה לחורבה מעופשת בדרום תל אביב זורק את מי שמחפשת לעצמה חיי בורגנית זמן היישר לשלב המשכנתא של חייה.

כמו שכתב תורין תריסלון בתגובות לפוסט הקודם: “או שאולי בשביל לחיות מלחם ואלכוהול בדרום העיר אתה צריך היום עבודה מסודרת”.

המשך יבוא, ובו התייחסות לשאלה “למה דווקא עכשיו?” ללימבו שבו אלה תמיד שנות התשעים, לפרוייקט דורות, לסחים ולרשתות חברתיות.

כהכנה:

Related posts:

1. סחים, הם קלאסה אחרת (2)
2. רוטשילד, זה קלאסה אחרת
3. סחים, הם קלאסה אחרת (1)

קחו כמה שניות להסתכל על התמונה הזו, כבר הרבה זמן שהיא לא נותנת לי מנוח.

מה אתם רואים כאן?

אולי כאן זה יהיה ברור יותר, עם רמז עבה לתמונה הכוללת.

זאת השכונה שלנו, שכונה אמידה מצפון לירקון שנתונה היום, כבר כמה שנים בעצם, בקדחת בנייה אינסופית. הבניינים הגבוהים יותר, בני ארבע או שלוש קומות רובם, מתאמצים להוביל איזו הרחבה במסגרת תמ”א 38, שכנים מתעמתים עם שכנים אחרים, מבוגרים שאין להם בצע בהרחבה כזו, רואים רק שנה או שנתיים משארית חייהם מתבזבזות בבית שבו גידלו ילדים ההופך פתאום לאתר בנייה, צעירים שעוד הוזים תכנית בלתי אפשרית של פינוי-בינוי בסופה יאחזו בדירה מפוארת ומאובזרת במגדל מפואר שיוקם על חורבות רכבת שיכונית למראה.

אבל בתים בני שתי קומות הם סיפור אחר, ותעדנה התמונות. שם הכל מהיר יותר, השלל מתחלק באופן טבעי. גינה ומרתף לקומה התחתונה, גג ומרפסת רחבה לקומה העליונה, הרחבה מקסימלית של שטח הדירה. זה קורה, על ימין ועל שמאל.

זאת השכונה שבה גדלתי. כילד קינאתי בהם, באלה שגדלו בבתים האלה, למרות שלא היתה לי סיבה מוחשית. די היה בגג הרעפים שלהם כדי לטעת בי תחושה של שפע, למרות שהדירות היו קטנות וצפופות להחריד. בדיעבד, מסתבר, דווקא הקנאה ההיא היתה מוצדקת. אלה הדירות ששטחיהן מוכפלים ומשולשים עכשיו בלי מאבק אינסופי בשכנים.

בתמונה העליונה, אם כן, אתם יכולים לראות רכבת כזו, ששתי הדירות בקצה שלה גולחו לחלוטין, חושפים אל הרחוב את הקיר הפנימי שחוצץ בינן לבין הדירה הסמוכה. עוד מעט כבר תוקמנה שם מפלצות חדשות. בתמונה התחתונה תוכלו לראות בניין שבו התהליך התמהמה מעט, ועכשיו הקומה התחתונה עומדת בו בעירומה, מחכה לרגע שבו תדמה לפאר שניצב לשמאלה.

אני עובר ליד הבתים האלה מידי בוקר. בוהה בהם ומסרב לעכל. יש משהו מעוות באופן עמוק כל כך בתמונות האלה שקשה לי, למרות ההבנה, להפנים אותן.

אני לא מכיר את הסיפור הפרטי של כל דירה כזו, אבל אני מכיר את הסיפור הכללי, יכול לנחש. מישהו, אני משער, עזב דירה כזו אחרי עשרות שנים של מגורים, אולי נפטר, אולי עבר לדיור מוגן בלחץ הילדים, והדירה הקטנה, 50 מ”ר, אולי קצת יותר, נמכרה במחיר מטורף למשפחה צעירה ובעלת אמצעים שמיהרה לסגור עניין ולהחריב את הדירה שזה עתה נקנתה מן היסוד.

אני מבין, כאמור, יודע שלא הדירה עצמה נקנתה, לא הקירות המתפוררים שנבנו לפני חמישים שנה, לא הצינורות המרקיבים שעוד עוברים בהם, ולא חוטי החשמל המשתלשלים לאורכם. זו אפילו לא הקרקע שנרכשה. זו הזכות, אלה אחוזי הבנייה, זה הפוטנציאל לממש אותם. ועדיין אני נחרד, נחרד למראה מישהו שרכש את הדירה הזו בכמה מיליוני שקלים ומיהר להביא דחפור שימחה את זכר קיומה.

עמדתי פעם משתאה מול מראה כזה, במקום סמוך, ושאלתי חבר ששקל אז צעד דומה. באופן נדיר מאוד מדובר בחבר שהוא גם חסיד עיקש של המיתוס המפוקפק על כוחות השוק. אבל אפילו הוא, באותו רגע, נאנח בחיוך מריר ואמר “זאת לא החלטה כלכלית, אתה יודע”, ומשם המשיך להודות שמבחינה כלכלית נטו זה אולי צעד שגוי, שההשקעה שברכישת דירה לצורך הריסה שלה, קבלת אישורים לתכניות בנייה חדשות ואז ביצוע שלהן לא יכולה “להחזיר את עצמה”, שערך הנכס שיוותר בידיו בסוף נמוך מההשקעה. “אבל זה הבית שלי” הוא הוסיף “אין לי שום אפשרות אחרת להשיג בית כזה במיקום כזה. זו לא החלטה כלכלית, אני לא עובד כדי למקסם רווחים, אני עובד כדי לתת למשפחה שלי את החיים שאני רוצה שיהיו לה”.

וזה הכל בסופו של דבר. זו התשובה, פחות או יותר, לכל הטוענים בזכות “שוק חופשי” של נדל”ן שיידע לווסת את עצמו. אין שוק חופשי בנדל”ן. לא יכול להיות.

זה לא מדוייק, כמובן. יש שוק חופשי בנדל”ן, אבל הוא קיים רק בקצוות. הוא קיים בצד של ההיצע אצל טייקונים שיכולים לקנות ולמכור פרוייקטים גרנדיוזיים זה מזה וזה לזה. יש גם, במידת מה, שוק חופשי כזה בצד הביקוש, וכאן יש שמץ של צדק בקריאות ה”לכו לפריפריה”, בקרב צעירים שיכולים לארוז את כל רכושם בכמה תיקים ולהעמיס אותם על מכונית מסחרית ששאלו מקרוב משפחה.

אבל כאן, פחות או יותר, זה נגמר.

כל השאר, וזה כולל בעלי דירות ששכר הדירה הוא מקור הכנסה מרכזי עבורם, זה כולל משפחות שמנסות לבנות את עתידן וזה כולל סטודנטים שקשורים למוסד לימודים במיקום גיאוגרפי נתון, כל אלה לא יכולים להרשות לעצמם אפילו את קצה האשלייה של שוק חופשי בנדל”ן.

זה לא אומר שאנשים לא מקבלים החלטות נדל”ניות מתוך רצון חופשי כמובן. זה לא אומר שאין גם שיקולים כלכליים בהחלטות כאלה. אבל כל אלה רחוקים מלהפוך את שוק הנדל”ן לחופשי. ההחלטה הסופית לעולם אינה כלכלית נטו, היא כרוכה בכל כך הרבה שיקולים אחרים, שיקולים של אורח חיים (יכול להיות שמעבר לפריפריה משתלם כלכלית אבל מחייב את אחד מבני הזוג, מן הסתם האישה, לוותר על עתיד מקצועי לטובת התמקדות במשפחה), של חינוך, של ערכים.

אבל גם כאן זה לא נגמר. כי מי שיש לו נכסי נדל”ן כהשקעה יכול לסחור בהם בהסתמך על מגמות בשוק, ממש כאילו היו מניות או מכשירים פיננסיים מתוחכמים. כשהוא מצפה לירידת מחירים הוא ימהר למכור את הנכסים העודפים שלו. זה לא עובד ככה עם משפחה שחיה בדירה היחידה שבבעלותה. משפחה כזו לא יכולה להרשות לעצמה ספקולציות כאלה. קנייה ומכירה של דירה כרוכות בעליוית עצומות, כספיות, חברתיות, נפשיות. מכירה של דירה תתבצע אצלה, כמעט תמיד, בצמוד לקנייה של דירה חליפית, היא לא יכולה להמר על ירידה או עלייה של מחיר, כי החטאה של כמה חודשים בניבוי של תהליך כזה יכולה להביא עליה כליה כלכלית.

גם בקצה השני, כזכור, יש כאלה שיכולים, במידת מה לתפקד כאילו שוק הנדל”ן הוא חופשי. אני מדבר על אותם צעירים שמעבר דירה הוא חלק מאורח החיים שלהם למשך שנים אחדות. הקיום שלהם, גם אם הם עומדים כרגע בחזית המחאה התל אביבית, כמייצגיה הבולטים, המואשמים בפינוק, הוא בשוליים, הם לא מייצגים את המסה העצומה של מציאות אפורה בשוק הנדל”ן.

ואף על פי כן יש להם תפקיד חשוב, ועצוב, ביצירה של המצב הנוכחי.

כי יש שוק נדל”ן חופשי, והוא קיים רק בשוליים, אבל כשיש שוק חופשי בשוליים המשמעות היא שהדינמיקה שלו גוררת איתה את כל השאר, את כל אלה שלא יכולים להעמיד פני חופשיים. בדיוק כמו מסחר בנגזרים שממנף כל תנודה קלה, כך השוק החופשי הקטן הזה ממנף איתו את מחירי הדיור כולם.

בואו נדמיין עיירה קטנה בשם צל אדיב, ובה מאה דירות להשכרה. תשעים מהן מאוכלסות במשפחות שכבולות לעיירה, כאלה שתסכמנה לספוג עליית מחירים קיצונית (עד גבול מסויים כמובן) כי כל אפשרות אחרת כרוכה עבורן במשבר עמוק, בצורך למצוא עבודה חדשה, מסגרות חינוכיות חדשות, בקשיי התאקלמות, בפרידה כפויה של הילדים מסביבה חברתית שבה גדלו. עשר דירות נוספות מתקיימות בשוק חופשי “אמיתי”, כפופות לדינמיקה של היצע וביקוש. כשצל אדיב היתה עיירה נידחת היו צעירים שבחרו לעבור אליה ולגור בדירות הפנויות האלה כי מחירן היה נמוך (הן עמדו ריקות). אבל אז פתח אחד מהם גלריה קטנה, ואחר בית קפה, ומישהו יזם פסטיבל תרבותי מוצלח מאוד, ופתאום עוד כמה צעירים כאלה רוצים לגור שם. לא הרבה. אבל כבר יש חמישה עשר מחפשי דירות. לכאורה יש עכשיו ביקוש למאה וחמש דירות מול היצע של מאה, זה אמור להוביל לעלייה כלשהי במחיר, אין ספק, עד שחמישה שוכרים יחליטו לוותר. אבל בפועל המצב הוא אחר לגמרי, כי תשעים דירות לא ממש נכללות במשחק הזה. המחיר ייקבע על בסיס התחרות העזה שתתחולל עכשיו על עשר הדירות הפנויות. מספיק שבין החמישה עשר האלה יש כמה עם הורים עשירים, או אפילו כאלה שמתכוונים לחיות בצל אדיב רק שנה ולכן חרדים פחות מההוצאה הגבוהה כדי להקפיץ את מחירן של כל מאה הדירות ממש כאילו היה ביקוש חופשי למאה וחמישים כאלה.

כן, אפשר לטעון כלפי החמישה עשר שהם “מפונקים”, יש אפילו גרעין של אמת בטענה הזו, אבל מפונקים כאלה תמיד יהיו, וכשהשוק החופשי מתנהל על בסיס הפינוק שלהם יגלו עוד תשעים שוכרי דירות שאף אחד כבר לא טורח לתחזק את הדירות כראוי, ששכר הדירה מטפס למעלה בעוד תנאי המחיה נשחקים. מאחורי הקלעים, יכול מאוד להיות, יהיה גם מי שימהר לקנות את הדירות האלה מבעליהן כי הן הפכו פתאום להשקעה כדאית. אבל אלה אותם מעטים שחיים בסיפור מופרך על שוק חופשי, סיפור שגורר איתו את כולנו.

לא, אני לא כלכלן. כן, אני בטוח שהתיאור שלעיל הוא גם פשטני וגם לא חדש, אבל נדמה לי שהוא נכון בבסיסו. נדמה לי שהטענה היומרנית לפיה “זה שוק חופשי”, טענה בעייתית כמעט בכל תחום, היא אבסורדית עד כדי חוסר משמעות כשמדובר בנדל”ן. אני חושד גם (ועל כך אולי בהמשך) שהמצב הבסיסי הזה מגחיך לחלוטין את עצם הטענה לשוק חופשי בתחום כלשהו.

Related posts:

1. חופשי כמו בעוף לנו מהעיניים, לא כמו ברומח*
2. אשליות הבלוגוספירה: על שיוויון מדומה
3. זה משחק מלוכלך

אז עברתי ברוטשילד אתמול בערב, שעה וחצי פחות או יותר. זה הכל. הרגשתי שאני חייב לראות לפחות. חשבתי לכתוב משהו אישי וקטן, לא להתייחס למחאה עצמה, אולי רק לאופן שבו היא משתלבת במרקם העירוני של השדרה, האופן שבו היא מתפוגגת כמה צעדים דרומה משינקין, כמה צעדים מזרחה למרמורק. חשבתי לתהות אם יש היררכיה וסמלי סטטוס פנימיים, אם מי שאוהלו קרוב יותר להבימה מעיד בכך על ותק ומסירות למטרה. זוטות כאלה.

אבל אני לא יכול. בגלל יאיר לפיד.

אתמול בצהריים זה התחיל לקפוץ מכל כיוון, דיונים בטור הנוקב ומלא הפאתוס של לפיד בעיתון (“אחי העבדים”, לא פחות). מאוחר יותר באותו יום גיליתי שלפיד חרג ממנהגו (וגם ממנהג העיתון שלו) ופרסם את הטור במלואו בעמוד הפייסבוק שלו. בערב ברוטשילד נדמה היה שהטור הזה הוא נושא שיחה מרכזי. בכל מקום חזרה טענה אחת בסיסית “זה טור מצויין, נוקב ומדוייק”, רבים הוסיפו לה באנחה “כמה חבל שדווקא לפיד כתב אותו”. מכאן כבר יש התפצלויות, שמעתי מי שאמר שזה רע כי לפיד מזוהה עם השמאל (בחיי), ומי שאמר שהוא פסול מלכנות “אותנו” אחים בהיותו בן תפנוקים של אליטה ישנה וחבר קרוב של אנשי האליטות החדשות, אחרים אמרו שרואים לא את השאיפות הפוליטיות והפופוליזם הזול.

זה לא שהנימוקים האלה כולם שגויים, אבל אני חושב שהם לא רלוונטיים. מותר לבן אצולה להיות מהפכן אמיתי (למשל), מותר למי שיש לו יומרות פוליטיות להביע עמדה בנושא הפוליטי הבוער של הרגע, ובעניין הזיהוי עם השמאל, עזבו לא חשוב.

אבל הבעיה שלי מתחילה הרבה קודם, היא מתחילה בטקסט עצמו, בלי שום קשר לאיש שכתב אותו, זה טקסט שיש בו לא מעט חלקים נכונים ומדוייקים כפי שאבחנו לפניי, אבל בסופו של דבר זה טקסט נבוב, מעצבן וגם, לא במפתיע, מתחמק, למרות כל הפאתוס המהפכני ששזור בו.

אחרי פיסקה ארוכה שבה הוא מונה את כל הגורמים להם הפכנו עבדים

אתם עבדים למשכנתא, עבדים לשכר הדירה, עבדים למחירי המזון, עבדים למחירי הדלק.אתם עבדים לבירוקרטיה המשעבדת אתכם ולפקידות האדישה לגורלכם. עבדים לטייקונים המעבירים זה לזה מיליארדי שקלים, שחלקם הגדול נלקחו מכספי הפנסיה שלכם, מבלי שיטרחו לשאול אתכם או לתת לכם על כך דין וחשבון. עבדים לשלטון שהפך למועדון חברים סגור שבו לנצח אותם אנשים מתחלפים שוב ושוב באותם תפקידים, סוגרים עניינים בקריצת עין, ויודעים שלעולם לא יתבקשו לשלם את מחיר הכישלון.

הוא מתפנה להסביר את בחירת המלים הקיצונית כל כך שלו.

אתם עבדים מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח.

לרגע נדמה היה לי שזה ציטוט ישיר כמעט מתוך “רכוש מהו?” של פרודון. אבל מסתבר שטעיתי.

If I were asked to answer the following question: WHAT IS SLAVERY? and I should answer in one word, IT IS MURDER, my meaning would be understood at once. No extended argument would be required to show that the power to take from a man his thought, his will, his personality, is a power of life and death; and that to enslave a man is to kill him. Why, then, to this other question: WHAT IS PROPERTY! may I not likewise answer, IT IS ROBBERY, without the certainty of being misunderstood; the second proposition being no other than a transformation of the first?

לפיד, אם כן, בוחר ניסוח שונה, ועדיין לא עלה בידי להחליט אם הוא קיצוני אף יותר מזה של פרודון או שמא מרוכך במקצת. אבל המשפט הזה של לפיד, זה שכל הדרמטיות של מאמרו נסמכת עליו הוא תמצות מדוייק למדי של המהלך שחוזר פעם אחר פעם באותה מסה מפורסמת שעומדת בבסיס הזרם האנרכיסטי של הסוציאליזם.

זה לא מקרה, כמובן. הקביעה הזו של לפיד “אתם עבדים מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח” היא קיצונית כל כך שיש צורך להרחיק לאידאולוגיה שהיתה מוקצה מחמת מיאוס בתוך הסוציאליזם בשל הקיצוניות שלה.

לרגע חשבתי לענות ללפיד “זו לא עבדות, זה הבסיס של קפיטליזם”, אבל אז חשבתי עוד קצת והבנתי שאני עושה עימו חסד גדול בתשובה כזו. זו לא עבדות, זה גם לא קפיטליזם, זו פחות היותר ההגדרה של חברה אנושית. מרגע שקיימת קהילה, מרגע שיש אמנה חברתית, גם אם רופפת, בהכרח יש גם מצב שבו “אתה עובד ומישהו אחר מרוויח”.

ועל הנימוק הזה, כזכור, מבסס לפיד את הרטוריקה הסוערת שלו.

כשהוא כותב

הכבלים על ידיכם שקופים, השלשלאות על רגליכם בלתי נראות, אבל הן עדיין פוצעות אתכם.

קשה לי להאמין שהמניפסט הקומוניסטי לא מהדהד בראשו. זה לא אסון כמובן. גם 160 שנים אחרי חיבורו קשה לחשוב על טקסט מהפכני מוצלח יותר להישען עליו ולשאוב ממנו השראה. זה לגיטימי לגמרי.

מי יודע? אולי מחאת הימים האחרונים ושחיקת הסולידריות בחברה העבירו את לפיד מהפך אידאולוגי. אבל לא, קצת אחר כך הוא מודיע, כדי שלא נחשוד חס וחלילה

אנחנו לא סוציאליסטים אחי העבדים, אבל אנו יודעים לזהות אי-צדק כשאנו רואים אותו.

ומכאן הוא ממשיך לגירסה מעודכנת של זעקת מעמד הביניים שהביאה לאביו את ההצלחה הפוליטית שלו.

מעמד הביניים הישראלי משלם על מי שמתחתיו, וזה בסדר, ועל מי שמעליו וזה מאוד לא בסדר.

הוא משלם על העניים, והמיסים שלו מחזיקים ילד אחד בבני-ברק וילד אחד באום-אל פאחם, ואין לנו על כך תלונה. כל חברה אנושית צריכה לדאוג לחלשיה.

מבין המלים מבצבצת תמונת החברה האוטופית של לפיד, זו שבה קיים כוח טבע של חמלה גרביטציונית בהשפעתה הכסף מחלחל תמיד למטה. אבל זה לא עובד כך. בשום מקום לא כתוב על כספי המסים שלי שהם חייבים ללכת למטה. אני מממן, ובצדק מוחלט, את חינוכו של ילד בכפר שמריהו בדיוק באותה מידה שאני מממן את ילדי בני ברק ואום אל פאחם שלפיד מרשה לי לדאוג להם.

כן, הסנטימנט של לפיד ברור, אפילו מוצדק, אבל גם השקפת העולם שעולה ממנו ברורה, זו השקפת עולם שמתבססת על חמלה במקום על סולידריות. יש מקום חשוב לחמלה, אבל היא לא יכולה להיות בסיס לבנות עליו חברה.

בשלב זה עובר לפיד לדיון בשאלה מי הם אויביהם של העבדים ומספק את הלהטוט הרטורי המרתיח הבא

בימים האחרונים הופנו הרבה אצבעות מאשימות החוצה מהמאהל. הן הופנו לטייקונים, להתנחלויות, לוועדים הגדולים, לחרדים, לעובדי המגזר הציבורי.

לא יודע, אני אמנם הייתי שם רק לרגע, המעקב שלי הוא מעט רופף, אבל קשה לי למצוא את הקונטקסט שבו הופנו אצבעות מאשימות לוועדים הגדולים ולעובדי המגזר הציבורי. לא שזה ממש חשוב, אבל נדמה לי שלפיד מגייס כאן איזו רשימה אוטומטית של אויבים מן המוכן, בלי לחשוב עליה יותר מידי, ומייד חותם את הפיסקה הזו במשפט שהוא מופת של עמימות מתחמקת.

מבחינת העבדים, הכל נכון. כי כשאתה עבד, כולם הופכים להיות אדוניך.

מה זה אומר בעצם לעזאזל? “מבחינת העבדים, הכל נכון”? נכון או לא נכון? לרגע נדמה שאולי בשוונג המרקסיסטי שאחז בו לפיד רוצה לטעון גם לתודעה כוזבת אצל העבדים, אולי בנימה ניו אייג’ית משהו הוא רוצה לטעון שכולנו אחים בעצם. אולי להפך, אולי הוא רוצה לטעון שכל אלה אויבים אמיתיים, אולי יש איזו הפרדה, איזו היררכיה, חלוקה בין אויבים אמיתיים לבין אויבים מדומים. ללפיד הפתרונים.

מכאן הוא חוזר שוב לפריטת הרשימה הזו, הפעם לדוגמאות קונקרטיות.

כולם, כולל הפקידה בחברת החשמל שמרוויחה פי שישה* מפקידה בתפקיד זהה במחלקה האונקולוגית בבית החולים, כולל המתנחל שקיבל כביש עד הבית, כולל האנשים שמוציאים שבעה מיליון שקלים על חתונה בעודם מבקשים הסדר חובות מהמוסדיים. מיהם המוסדיים? זה אני ואתם, דרך קרנות הפנסיה שלנו. באו כמה אנשים, הלוו מאתנו 150 מיליארד שקלים, ועכשיו לא בא להם להחזיר.

ועדיין הוא מסרב להתחייב, לא רוצה לומר מי בגדר אויב אמיתי ומי בגדר אדון מדומיין.

מדוע השלטון מרשה לכל אלה להצטרף לשורת המכים?

הוא שואל אחר כך. הייתי שמח לומר שהוא בוחר צד אחרי הקביעה הזו, שהוא בוחר לומר משהו משמעותי, לא חשוב מה. אבל האמת היא שמכאן הוא מחליק לביקורת לגיטימית על פוליטיקאים ועל ההחלטות שלהם בלי לספק תובנה אמיתית, כי מבחינתו המזכירה ההיא, מדומיינת או אמיתית, בחברת החשמל, שקולה לחלוטין למפעל ההתנחלויות כולו או לכניעה של הריבון הישראלי לגחמותיו של בעל הון אקראי.

המאבק הזה, כבר אמור רבים אחרים, הוא פוליטי לחלוטין. אבל הוא פוליטי במובן האמיתי והעמוק של המילה הזו, הוא מחייב אותך לבחור צד, ולא להסתפק בזעקה מתוסכלת על אוזלת ידם של חברי כנסת ושרים. הוא מחייב אותך להכריע מי הם אויביו האמיתיים של “מעמד העבדים” שלפיד רוצה להנהיג. אפשר, במשנה אידאולוגית אחת, להחליט שאלה אכן עובדי חברת החשמל, אני לא אוהב את הבחירה הזו, אבל היא בחירה אמיתית. אפשר בבחירה אידאולוגית אחרת להחליט שאלה הטייקונים. עד לא מזמן מותר היה להחליט גם שאלה המתנחלים (גם היום אפשר, אבל אסור להגיד). אפשר להחליט שרק חלק מהם, אפשר להחליט שכולם. אבל לפיד לא רוצה להחליט. להחליט זה לא כיף, כשמחליטים יש פתאום הרבה אנשים שלא אוהבים אותך.

Related posts:

1. האו לדור המעוך (שוב אני קורא את יאיר לפיד)
2. לפרק את מיברג
3. על מה אנחנו מדברים כאשנחנו מדברים על פוליטיקה (מעין תשובה לרביב דרוקר)

ספר, מוצר חשוב כ”כ שעלותו ירדה ל-30 ש”ח, לא קונים במשך חודש!!!

את מסגרת הזמן הנזילה האחרונה שפעם כונתה “שבוע הספר” עברתי בשלום, בלי להתפתות לאף אחד ממבצעי הבושה של הרשתות הגדולות. במחשבה שנייה זה לא מדויק. בתחילת התקופה הזו נדרשתי לקנות מתנת יום הולדת למישהו. קניתי את מארז הדיסקים החדש של שלום חנוך, וליד הקופה התפתיתי להוסיף גם ספר שנמכר במכיר מביך של 20 ש”ח כדי לנפח את המתנה. כמו כן קניתי את שלישיית הספרים של יוסף אל-דרור בהנחה משמעותית של 25%. כך צריך להיראות שבוע הספר, אני חושב. הנחה ניכרת שתעודד אנשים להגיע לכיכר או לחנויות הספרים בלי תרגילי חצי חינם-רמי לוי.

אפשר לטעון שהמחיר הרשמי, זה שמודפס בגבם של ספרים עבריים, הוא גבוה מידי, מרתיע אנשים מקנייה מזדמנת, גורם להם לחשוב פעמיים ושלוש על כל ספר. אני לא מצוי מספיק בעובדות, אבל נדמה לי שזו טענה הגיונית, בוודאי לגיטימית. המחיר הזה, הרשמי, שאף אחד לא משלם אותו (אלא אם הוא נחוש להשיג ספר מסויים ברגע נתון) הוא גם זה שקובר בשיטתיות את שרידי קיומן של חנויות ספרים עצמאיות אל מול הכוח של שתי הרשתות הגדולות לצאת במבצעי ענק כאלה ולהוריד את המחיר לשליש מערכו המקורי.

יום אחד נתעורר ונזעק על מחיר הקוטג’ וארנה קזין תשלח אותנו לכתת רגליים לחנות העירונית הקטנה עם המוכר הידידותי שמכיר כל ספר וספר, כל לקוח ולקוח, אבל שם, כזכור, המחירים היו בלתי סבירים מלכתחילה.

אז אני גאה בעצמי על העמידה בפיתוי, אבל יודע שהיא זמנית, יודע שמתישהו בהמשך השנה בהחלט סביר שאתפתה למבצע של 1+1 או 1+2 או 1+1.5, כי ככה זה.

מצד שני, ראוי לציין, אני במצב שמאפשר לי לעמוד בפיתוי בקלות יחסית.

בינתיים מעבר ל-Whispernet

כי בעודי מקונן על האופן שבו הרשתות כאן מכופפות את המו”לים והמו”לים בתורם מכופפים את הסופרים, המתרגמים והעורכים, ואלה בתורם מכופפים את הסטנדרטים המקצועיים (לא כולם, לא תמיד, ברור, ולאו דווקא בסדר הזה), אני יותר משמח לרכוש דרך ה-Whispernet של אמזון רב מכר חדש שמחירו בכריכה קשה 25$ או יותר בעלות של 10$, עלות זהה כמעט לזו שמעוררת בי חלחלה במבצעי הרשתות המקומיות.

גם שם, חשוב לזכור, המחיר הזה הוא שיקוף של מאבק איתנים בין אמזון לבין המו”לים הגדולים. אמזון, כמעט מונופול בתחום עד לא מזמן, מנסה להכתיב את המחיר הזה כסטנדרט לספר קריאה (ספרי עיון וספרות מקצועית הם מגרש משחקים אחר), לעתים במחיר של הפסד על כל מכירה, עד שהמו”לים יתכופפו. אני לא ממש עוקב אחרי כל השתלשלות העניינים, כך שלא ברור לי איך התגלגל המאבק הזה מאז ימיו הראשונים.

אבל עם אמזון, באופן כוזב מעט, נוח לי יותר. אולי בגלל התחושה שאני לוקח כאן חלק בתהליך דרמטי שמשנה את עולם המו”לות, אולי גם את עולם הספרות, שינוי עמוק ויסודי, אולי בגלל שאני מנחש מראש שוק גדול הרבה יותר, כזה שבו מחיר נמוך יחסית אינו מחייב הכנסות זעומות ומבישות ליוצרים, ואולי זו רק הדחקה.

בשבועות האחרונים קיבלתי אינדיקציה מעודדת להיתכנותה של מהפכה אמיתית שכזו.

A Writing Class Hero is Something to Be

על מיניסטר פאוסט שמעתי לראשונה לפני שנים, דרך ביקורת מהללת של אביגיל נוסבאום לספר הביכורים שלו, The Coyote Kings of the Space-Age Bachelor Pad. המחיר באמזון היה גבוה למדי ונמנעתי מרכישה מיידית. כשנה אחר כך החזקתי אותו ביד, בחנות ספרים עצמאית בדרום מנהטן, אבל ליד בקופה הוא נזנח, כשהבנתי שכבר צברתי יותר מידי ספרים, גם במחיר וגם במשקל.

לפני שנה, כשהגיע הקינדל, הוא היה אחד הספרים הראשונים שחיפשתי בחנות המקוונת. מחירו היה סטנדרטי, משהו כמו 12$ למיטב זכרוני. התלבטתי, אחרי הכל כבר היתה לי רשימת קריאה מכובדת להשלים, וויתרתי.

לפני שבועות אחדים חיפשתי אותו שוב, רק לוודא שהוא שם, שאוכל לרכוש אותו לכשארצה, אבל הוא נעלם. קיללתי את עצמי על השאננות ותהיתי מה לעשות עכשיו. לקח לי כמה ימים להבין מה קרה ולגלות סיפור מרתק ואופטימי.

הספר, מסתבר, צץ מחדש בחנות הקינדל, הפעם תחת השם המסקרן  The Coyote Kings Book One: Space-Age Bachelor Pad, במחיר הבלתי ניתן לסרוב של 5$. יחד איתו הופיעו עוד כמה ספרים של פאוסט באותו מחיר בדיוק – קבצים של סיפורים קצרים, רומן אחר שזכה להחלפת שם ורומן חדש שיצא אך ורק בפורמט הזה ובמחיר הזה.

פאוסט, מסתבר, החליט שיש לו קהל גדול מספיק של קוראים שמכירים ואוהבים אותו, ושאין לו צורך יותר במנגנון התיווך של מו”ל מסודר. זה סידור בעייתי לסופר צעיר שאף אחד לא מכיר, זה סידור בעייתי ליצרן רבי מכר ענקיים שנהנה ממכונת יחסי ציבור משומנת, אבל זה סידור מופלא להרבה מאוד סופרים שנמצאים במעמד ביניים מכובד. סופרים שהמשך העבודה עם הוצאה לאור ממוסדת יכול להיות מוות כלכלי עבורם בעודו משאיר את מחיר הספרים שלהם גבוהים מידי עבור חלק ניכר מהקוראים הפוטנציאליים.

אני מקווה שהצעד של מיניסטר פאוסט ישתלם לו. גם בגלל שהוא סופר מבריק (לפחות לפי החלקים הראשונים של Space-Age Bachelor Pad) וגם למען עתיד הספרות כולה.

קצת על אנכרוניזם וזכויות יוצרים

שני ספרים נוספים שחיפשתי מייד עם נחיתת הקינדל פחות או יותר היו Freedom של ג’ונתן פראנזן ו-How Markets Fail של ג’ון קסידי. שניהם לא נמצאו בחיפוש. בנוגע לפראנזן קיבלתי הבהרה (אני כבר לא זוכר איפה היא הופיעה) שקיימת מהדורת קינדל אבל היא אינה זמינה לקורא ישראלי בשל עניינים הקשורים בזכויות יוצרים. כמה שבועות אחר כך הוסדרו אותם עניינים והספר הוזמן ונקרא.

לא מזמן התקלקל הקינדל שלי, ומחלקת שרות הלקוחות של אמזון הפתיעה לטובה, כיוון שמדובר היה בשנה הראשונה והמכשיר עודנו באחריות, הם קיבלו ללא ערעור את הטענות הנכונות (אבל לא היתה להם שום דרך לברר בשיחה טלפוונית כמובן) לפיהן לא חשפתי את המכשיר לנוזל או ללחץ פיזי ניכר ומיהרו לשלוח לי מכשיר חדש (ואיתו דרישה לשלוח אליהם את המכשיר הפגום תוך 30 ימים). בשל כל מיני סיבוכים טכניים נדרשתי לספק כתובת אמריקאית למשלוח המכשיר החדש, ואז גם החלטתי לשנות את הכתובת אליה משוייך המכשיר לכתובת שאליה נשלח.

בבת אחת נפתחו בפניי דלתות שהיו סגורות במשך שנה. הרבה מאוד ספרים, מסתבר, בשל הסכמי זכויות יוצרים בין המו”לים האמריקאיים לבין אין לי מושג מי, אינם זמינים לקינדל שמשוייך לכתובת ישראלית, אבל נעשים זמינים ברגע שהוא משוייך לכתובת אמריקאית (יש גם הפרשי מחיר, לא תמיד משמעותיים). מיהרתי לרכוש את הספר של קסידי.

כל העניין הזה, ראוי לציין, הוא מעט אבסורדי. באמזון, די ברור, יכלו למנוע ממני את האפשרות הזו, או לפחות לבצע איזו בקרה מינימלית עליה. אבל הם לא רוצים, אין להם סיבה של ממש לרצות. כן, החוק האמריקאי מחייב אותם, אז הם עובדים לפיו, אבל אם רק היה מותר להם סביר להניח שהיו מפרסמים קריאה רשמית לכל תושבי העולם “לרמות” את המערכת שלהם.

אני לא מחסידי הגישה לפיה זכויות יוצרים באופן כללי הן רעיון שאבד עליו הכלח, ממש לא, אבל אבסורדים כמו זה, וחוסר יכולת להפנים ולהבין את השינוי העצום של הזירה בה מתנהל המאבק על עתידן הם כלי נשק מצויין בידי המתנגדים הגדולים לאפשרות שזכויות יוצרים תמשכנה להתקיים בעתיד בצורה זו או אחרת.

Related posts:

1. ספרים במקום ספרות (במקום ספרים)
2. עשרה ספרים ששינו את חיי
3. מתכונים, שירים, ומה שביניהם

פתיחה, ובה שני אנשים שאני אוהב לקרוא מעצבנים אותי

ארנה קזין כתבה משהו בעקבות מחאת הקוטג’, וניסתה לבחון אותה בהקשר רחב יותר. אני אוהב מאוד את הכתיבה של קזין, כבר שנים, אני גם מכיר את הקו האידאולוגי הנוכחי שלה, זה שמנסה להחזיר איזו שפיות ברוכה לאורח החיים המודרני בלי לזרוק את כל הישגי תרבות המערב והקפיטליזם, ובמידה רבה אני אוהב גם אותו. אבל הפעם היא הצליחה לעצבן אותי.

אפשר גם להכניס את הסיפור הזה להקשר הרחב מעט פחות, של תרבות הנוחות שבה אנחנו חיים ושאת ערכיה אנחנו מפנימים. אדם שרגיל לקנות ברשת שיווק, שמעדיף לערוך את קניותיו במקום גדול וממוזג שמרכז את כל צרכיו לכאורה, שמעדיף לעבור מהדירה הממוזגת אל המכונית הממוזגת ואל הסופר-מרקט הממוזג, בלי לשרך רגליים, בלי לחפש, בלי להתחכך, כזה שמעדיף רשתות גדולות על פני מגוון עירוני של שווקים וירקנים וחנויות מכולת, שממשיך לתמוך בריכוז של הון בידיים מעטות, שממשיך לתמוך בהרס הערים הגדולות ובטיפוח הפרוורים והמרכזים העירוניים תאבי המכוניות – אדם כזה, שלא יתפלא על כך שהוא קונה מלפפונים עייפים ויקרים במקום מלפפונים עירניים וזולים.

גם שאול אמסטרדמסקי כתב משהו (קישרתי במקור לטור בעיתון, אבל אמסטרדמסקי פרסם את הטור גם בבלוג שלו) בעקבות ההצלחה של מחאת הקוטג’, נדמה שדווקא הוא קרוב יותר לקריאה להמונים לצאת למהפכה אמיתית. אצל קזין הם נקראים לצאת לרחוב כדי לשוטט בנחת בין המכולת הפינתית הישנה לבין שוק האיכרים הקטנטן בכיכר העיר, ואחר כך אולי לנוח לרגע בבית קפה משפחתי, להשקיף אל הרחוב, לנופף לשלום למכרים החולפים על פניהם. אמסטרדמסקי, כאמור, לוחמני הרבה יותר, קשה לחשוד בו בשמאלנות רדיקלית, אחרי הכל מדובר בעורך בעיתון כלכלי*, באיש שהצהיר לפני הבחירות האחרונות שחבל שאינו יכול לחלק את הקול שלו בין המצע הכלכלי של נתניהו לבין המצע המדיני של מרצ, ועכשיו הוא מצהיר שלא מדובר בשנאת עשירים אלא בהגנה עצמית. אבל גם הוא מצליח לעצבן אותי.

סטפן הסל, נביא מהפכת מעמד הביניים שמתחוללת ברגעים אלה בספרד, קרא לזה "זמן הזעם". אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, המשמעות לא תשתנה. זה הזמן שלנו להפנים שהכסף שלנו, שעבדנו עבורו שעות רבות כל כך תוך הקרבה משפחתית גדולה כל כך, נועד להגשים את צרכינו ורק אותם, לא את הגרגרנות של אחרים. זה הזמן שלנו לומר להם די. צאו לנו מהארנק, צמצמו את שולי הרווח המנופחים שלכם, שאו על עצמכם את העלויות, תבינו שגם אתם חלק מהציבור הישראלי. תנו לצרוך בשקט, לפני שנתחיל לצרוח בקול רם.

משלי סופרמרקטים 2א’**

את הפוסט הזה תכננתי לכתוב ביום רביעי בערב, לפני שהטור של אמסטרדמסקי פורסם בכלל, אבל יום רביעי הוא היום שבו אנחנו עושים, לאחרונה לפחות, איזה מאמץ לנוע בכיוון שקזין מנסה להתוות. אז על מפתן הדלת חיכה ארגז קרטון גדול עמוס בירקות אורגניים שנשלחו מהשדה אלינו (דרך ח’ביזה המצויינים, לפחות על בסיס החודש הראשון). אז נכון, משלוח עד הבית הוא לא ממש מרד ראוי בתרבות הנוחות, אבל הוא בהחלט נסיון לעודד צרכנות אחרת וחקלאות בקהילה, שלא לדבר על ירקות שיש להם טעם. אבל כיוון שחלק מהירקות של השבוע הקודם עוד היו פזורים במקרר ובארון החלטנו לא להתעצל הפעם. הירקות, לרבות הישנים יותר, מויינו לערימות, נקצצו, נעטפו בשמן זית ותבלינים, ונשלחו כל אחד לדרכו, בין אם לתנור חם או להקפצה במחבת עם קוביות טופו. אחרי שלושה סיבובים כאלה התרוקן השיש, והמקרר התמלא בתבניות פלסטיק מלאות. השעה היתה כמעט עשר בערב. הייתי חייב למהר לסניף שופר סל דיל איילון כדי להספיק לערוך את הקנייה השבועית לפני הסגירה.

נוחות, אתם יודעים.

לא תמיד זה כך, אני מודה. בסך הכל יש לנו לא מעט מזל. יש שבועות שבהם שבהם הקנייה השבועית נדחית לסופו, נערכת דווקא בטיב טעם, ושם לא רק שהמחירים גבוהים יותר, אלא שאנחנו גם מרשים לעצמנו ביקור במחלקת הדגים, קנייה של גבינות יקרות.

Homo Consumericus

כן, הייתי שמח לחיות את האידאל של קזין. לתקופה קצרה עשיתי את זה, אלה היו השנים שלי בדירות שכורות, והיה לי ירקן קבוע, ומכולת קבועה, ומקום קבוע לקנות בו חומוס ביתי. בפעם הראשונה שבה עשיתי קנייה במכולת כזו לקראת סוף השבוע הופתעתי דווקא מהסכום הנמוך ששילמתי. הוא לא באמת היה נמוך, אני משער, אלה פשוט היו מוצרים שלא עניינו אותי עד אז, שתמיד הופיעו במקרר מעצמם. היום, בדיוק כמו אמסטרדמסקי, בדיוק כמו שכבר כתבתי בעבר, אני תמיד מופתע לרעה. מה כבר קניתי? שום דבר מיוחד, וחיתולים אנחנו כבר לא קונים שנה, גם לא מטרנה, ועכשיו גם הירקות הם הוצאה נפרדת, אז למה החשבון בסופר מתעקש להיתקע שם למעלה.

אבל כשקזין מתארת את החיים האלה כבחירה, ועוד כבחירה במסלול של נוחות היא מקוממת אותי.

לפני לא מעט שנים, בתקופה שבה ניהלתי פלירטוט אידאולוגי קצר עם פעילות במסגרת הקשת הדמוקרטית המזרחית, יצא לי לשבת בערב שהעביר איציק ספורטא ושמטרתו היתה להקנות לפעילי הקשת מושגי יסוד בכלכלה, כדי שיוכלו לעמוד בויכוח עם ניאו-ליברלים או עם קיבוצניקים שינסו להסביר להם למה רעיונותיה של הקשת יכולים למוטט את הכלכלה הישראלית כולה. בסוף הערב פנה אל ספורטא מישהו שלא הבין את מטרתו המקורית של הערב (לזכותו יש לציין שהכותרת היתה משהו מעורפל בסגנון מבוא למשק הישראלי) וביקש מספורטא שישיא עצות פרקטיות “איפה ואיך כדאי להשקיע, איך להוציא פחות כסף בקניות”. ספורטא נשען לאחור באותו חצי חיוך שתמיד מרחף על פניו, ואמר שאין לו מושג. אבל אחרי השתהות קצרה הוא המשיך ואמר “אני לא מבין את האובססיה הזאת לצרכנות וזכויות צרכן. אני עובד חמישה ימים בשבוע לפחות, תשע שעות ביום לפחות, אני צרכן אוי שלוש-ארבע שעות בשבוע, לא יותר הגיוני להתמקד ולהיאבק על הזכויות שלי כעובד?”

משלי סופרמרקטים 2ב’

לפני יותר משנה הקנייה השבועית דווקא ביד-אליהו, שעה לפני סגירה והחניון מלא למדי. תערובת מאוזנת של מכוניות. יש כמה ישנות, חבוטות, מחלקן יוצאים הורים לאים לאחרות נכנסים צעירים סטודנטיאליים למראה. הרוב, כמו בכל מקום כמעט, הן אותם שיבוטי ליסינג קבועים, על חלקן הגדול מדבקות של חברות היי-טק. ויש גם, פה ושם, ג’יפים חדשים בוהקים. ליד מוצרי החלב אני מהנהן לפרצוף מוכר, מתקשה להיזכר מי זה. אחר כך אני מבין שראיתי אותו מוקדם יותר היום בטלוויזיה, בעצם ראיתי אותו כבר הרבה פעמים בטלוויזיה. הוא מגיש בכיר למדי באחד הערוצים המסחריים. הוא יוצא עם עגלה עמוסה לארבע על ארבע שלו, אני פורק את השקיות לתא המטען של המאזדה. כמה דקות אחר כך שנינו מקלים את הפקק הבלתי-נסבל של סיום משחק בינלאומי של מכבי בהיכל נוקיה הצמוד.

המשכה של הפוליטיקה בדרכים אחרות

אז קזין ואמסטרדמסקי מרתיחים אותי. קזין בגלל שהיא מתעלמת מהפיל הענק הזה שבאמצע החדר. זה שתופס ליותר מידי אנשים שתיים עשרה שעות ויותר בכל יום, שלא ממש מאפשר להם את השוטטות הנינוחה והעירונית הזו שקזין אוהבת כל כך, שרבים מהם אוהבים אותה לא פחות. אמסטרדמסקי מנגד דווקא לא מתעלם מהפיל הזה, אבל הוא מקבל אותו כנתון. “זה הזמן שלנו להפנים שהכסף שלנו, שעבדנו עבורו שעות רבות כל כך תוך הקרבה משפחתית גדולה כל כך” כזכור.

אבל התעלמות מהפיל הזה ונסיון לצייר איזו תרבות שמקדשת את הנוחות הוא מגוחך, הוא מתווה כיוון שגוי ובלתי אפשרי ליציאה מהמלכודת הכלכלית. גם ההחלטה של אמסטרדמסקי לפיה המאבק צריך להתנהל רק אחרי אותה הקרבה משפחתית הוא בעייתי ומסוכן, אפילו יותר מזה של קזין. קזין מתארת בסופו של דבר איזו דרך פעולה אפשרית עבור הסביבה החברתית הקרובה שלה, מה שנקרא בדיון סוער לא מזמן “בורגני זמן”, אלה הרי תמיד מסמנים טרנדים, אולי משהו מזה יחלחל החוצה. אבל אמסטרדמסקי מניף את נס המרד, קשה לי עם מרד כזה, מרד שמתחיל  בצרכנות. לא כי הוא אינו מוצדק. אי אפשר להכחיש את התהליך הזה, גם אני הרי עומד משתומם מול המחירים המטפסים האלה, מול מדיניות מיסוי מעוותת.

אבל אותם אנשים שגרגרנותם אחראית לזינוק במחיר הקוטג’ או בעמלות הפינסיות, אותם אנשים בדיוק, מתוך אותן אידאולוגיה וחמדנות, הם שכופים עלינו את אותה הקרבה אישית ומשפחתית שאמסטרדמסקי מסכים לקבל כנקודת פתיחה.

אני לא רוצה לקבל את נקודת הפתיחה הזו, אני חושב שאסור לקבל אותה. נכון, הפעם המחאה כופפה את תנובה ואת שטראוס, אבל כשהמחאה מתחילה מול מדפי הסופר אז גם ההצעות הנאו-ליברליות לפתוח את המשק לייבוא הן פתרון מצויין, וגם פגיעה בזכויותיהם של עובדים כדי להוזיל עלויות. העובדים האלה שייפגעו, גם הם צרכנים, אולי הם אפילו אנחנו, מתישהו יגיע מאבק צרכני שבו הם יהיו אנחנו.

המאבק צריך להתחיל שלב אחד קודם, לפני הבהייה המבוהלת במחיר הגבינה הלבנה (שלא ירד כזכור) והנסיון להיזכר אם תמיד הוא היה גבוה כל כך. המאבק צריך להתמקד בחוקי עבודה הוגנים, באכיפה אמיתית שלהם. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר בכלל על בחירה באופציה של נוחות או על באופציה של הקרבה משפחתית.

במשך שנים מצאתי את עצמי מגן לא אחת על יוזמות לחרם צרכנים. בטיולי תנועה הקפדתי לשכנע אנשים לא לרכוש שימורים מדרום אפריקה, בשלב מאוחר יותר נלחמתי גם נגד רכישה של שימורי טונה. החרמתי רשתות בתי קפה בגלל פגיעה בזכויות עובדים, אני משתדל לא לרכוש מה שמיוצר בהתנחלויות. שוב ושוב הסברתי לאנשים שבמציאות שבא אנו חיים יש מעט מאוד הזדמנויות לאקט פוליטי אמיתי, שחרם צרכנים הוא הזדמנות נדירה שכזו. אבל חרם צרכנים צריך להיות המשכה של הפוליטיקה בדרכים אחרות. מחאה שמתחילה בצרכנות, שמטרתה היא הזכות “לצרוך בשקט” סופה שתעמיק את העיוותים הפוליטיים שעמדו בבסיסה מלכתחילה.

* יש איזה דמיון מרתק לטעמי, בין הסחף ההדרגתי של עורכי כלכלונים ליציאה נגד השיטה לבין ההתבטאויות של בכירי שב”כ לשעבר בתום השרות בדבר חוסר התוחלת של הכיבוש.

** לפני הרבה מאוד זמן כתבתי כאן פוסט בשם משלי סופרמרקטים, תמיד הרגשתי שראוי שיהיה לו המשך, ואיכשהו לא יצא עד היום.

Related posts:

1. שני סיפורים אישיים, בלי מוסר השכל
2. פרובלוגר, מואה? מדור צרכנות חד-פעמי (?)
3. מיתוס קפיטליסטי לימי משבר

רציתי לכתוב משהו פרקטי על גוגל+, לספר לכם על ההתרשמות שלי מהיומיים וחצי הראשונים, להסביר למה מעגלים זה רעיון מצויין ולמה הביצוע שלהם הוא מעט מרושל, כך שרוב הדיונים שנערכים עכשיו בפלוס עוסקים בנסיון להבין מה בדיוק אומרים המעגלים האלה, ואם זה שילוב של טוויטר ופייסבוק או משהו חדש לגמרי, אבל גיליתי שזה ממש משעמם, בטח את מי שלא נמצא שם עכשיו (ומי שכן נמצא שם עכשיו כבר מעורב בעשרה דיונים כאלה במקביל). חשבתי גם שראוי להתלונן על האופן המעט מרושע שבו גוגל גררה את אלבומי הפיקאסה האישיים של אנשים לתוך גוגל+, וגם על זה אוותר.

מי שרוצה להתעמק קצת בעניינים האלה מוזמן לקרוא את הפוסט הזה בחורימבה, שבהחלט עושה עבודה מצויינת.

התגובה הראשונה לפוסט הנ”ל בחורימבה נחתמת במשפט המצמרר הבא

אבל הכי חשוב שנוצר משהו חדש לאנשי הסושיאל מדיה. ושיש עכשיו עוד פלטפורמה שאם ינצלו אותה נכון פייסבוק יהיו פחות קשים…וגוגל + יתנו מענה בנוסף בכל הנוגע לקידום דפי עסקים.

יש אנשים, אני משער, שהתיאור הזה נשמע להם כמו משהו חיובי (12 מהם אף עשו לייק לתגובה הזו), לי הוא נשמע כמו המשך התהליך הארוך של קבורת כל מה שאפשר היה לכנות פעם רוח האינטרנט. לשמחתי הרבה יש לי סיבות טובות להעריך שאנשי גוגל שותפים לגישה שלי, גם אם מסיבות שונות לחלוטין.

כמו שגוגל+ נראה כרגע נדמה שבגוגל נחושים להחזיר את הרשתות החברתיות לתקופה הסטודנטיאלית של פייסבוק, לפחות בכל הנוגע לפונקציות העיקריות שלהן. הזולות של ממשק הווב, ה-huddles של האפליקציה הסלולרית, שניהם מדגישים את הכוונה של גוגל להחזיר את האינטרקציה הישירה בין חברים להיות חלק מרכזי מהרשת שלהם. אבל יותר משבולטים המנגנונים האלה בגוגל+ בולטים בהיעדרם אותם “דפי עסקים” שהוזכרו בחורימבה.

יכול להיות שזו רק הפתיחה, שבעוד שבוע או שבועיים אתבדה לגמרי. אני מקווה שלא, ואני חושב שיש לי בסיס. אחרי הכל מדובר בגוגל, אם הם היו רוצים לכלול דפים עסקיים כחלק מהותי מהרשת החברתית שלהם סביר להניח שהם היו משיקים אותה עם כמה כאלה שהוכנו מבעוד מועד בשיתוף פעולה בין גוגל לבין כמה תאגידי ענק, עמודים שהיו משמשים כהדגמה לעסקים מכל העולם למה חשוב להשקיע בנוכחות בגוגל+. נכון לעכשיו הם לא שם, נכון לעכשיו נדמה שאין שם שום דבר דומה לזה.

השנה היא 2011 וגוגל משיקה רשת חברתית שאין בה דרך סבירה לניהול נוכחות של עסקים.

כי לגוגל, בערך כמו לגדי שמשון, כבר יש רשת כזו, וקוראים לה האינטרנט.

גוגל לא באמת מעוניינת לגרום למיליוני צעירים לשבת עם מצלמות רשת ולפתוח זולות בהן הם יוכלו להריץ בדיחות, וגם לא כל כך חשוב לה להשיג את כל התמונות המשפחתיות המתוייגות שלכם (גם אם יש כאן כמה יתרונות). גוגל לא ממש מוטרדת מזה שהחיים החברתיים של כל כך הרבה אנשים מתנהלים בפייסבוק, אני חושב. אבל יש משפט אחד שמעיר את כל הנהלת גוגל באמצע הלילה ולא נותן להם מנוח, “חפשו אותנו בפייסבוק”, הוא מהדהד בראשם שוב ושוב, לא נותן להם מנוח, “חפשו אותנו בפייסבוק”, זה האויב האמיתי שלהם, ואם בשביל לחסל אותו צריך לתת לצעירים לפתוח זולות אז שיהיה.

יותר ויותר חברות החליטו להסתפק בשנים האחרונות בעמוד פייסבוק כדי להיות ברשת, וכדי להגיע אליהן אנשים כבר התרגלו ל”חפשו אותנו בפייסבוק”. עבור פייסבוק, אני משער, העמודים האלה הם חלק ניכר מערוצי ההכנסה שלה, עבור גוגל העמודים האלה הם כסף ותעבורה שנעלמים ממנוע החיפוש שלהם. עבור אנשי הסושיאל מדיה זאת פלטפורמה מצויינת (אבל קשה מידי) ועבור רובנו הם המשכה של מגמה מדאיגה להאחדה משעממת של כל האינטרנט תחת פס כחול אחד. ככל שיותר חברות ויותר כסף יזרמו לפייסבוק, ככל שיותר אנשים ימצאו שפייסבוק עונה על כל הצרכים שלהם ברשת, כך יילך כל מה שמחוץ לפייסבוק ויתייבש.

אז גוגל רוצה להחזיר את הכבוד לאתרים, הסיבות של גוגל הן כמובן כלכליות, “חפשו אותנו בפייסבוק” הוא הרי תחליף, צעיר יחסית ל”חפשו אותנו בגוגל”, וההכנסות של גוגל, סביר להניח, ממשיכות להתבסס בעיקר על מנוע החיפוש. אבל האינטרס הכלכלי של גוגל הוא הפעם גם האינטרס התרבותי של כולנו. כי יחד עם המעבר של כספי מפרסמים מפייסבוק לגוגל, החזרת הכבוד לאתר אומרת גם כסף למפתחי אתרים במקום לאנשי סושיאל מדיה, והרבה יותר מגוון, הרפתקנות ומקום לשינויים.

פייסבוק, כתב אבנר פעם, מנסה להיות הקומפיוסרב וה-AOL של היום ולספק למשתמש הפשוט של האינטרנט את כל צרכיו המקוונים במקום אחד. אני בהחלט מקווה שגוגל+ יהיה גורם משמעותי בעצירת החזון הזה.

תזכירו לי את זה בעוד שנה כשאני אתלונן על איך אנשי ה-SEO הורסים את האינטרנט עם גוגל+ (או בעוד יומיים כשגוגל+ יציגו את מנגנון העמודים העסקיים שלהם).

Related posts:

1. אז איפה מספרים בדיחות גלעד שליט בגוגל+?
2. הפוסט שצעק: זזאב! זזאב!
3. פוסט תיאורטי על גוגל+

במה אתה עובד?

אני? אני עיתונאי שהתפכח

איתמר שאלתיאל**

לי זה לא קרה, מן הסתם כבר לא יקרה, ולמרות הכל אני קצת מצטער.

בדצמבר 87 יצאנו לטיול חנוכה גדול בדרום. בכל ערב היינו מגיעים ליעד היומי, מקימים את המחנה וקולטים שברי מידע על האפוקליפסה המתעוררת. אלה היו הימים הראשונים של האינתיפאדה. חזרנו הביתה ביום חמישי. ביום שישי התנפלתי, לראשונה בחיי, על ערימת העיתונים וקראתי בשקיקה, חיפשתי מישהו שיעשה לי סדר בקרעי השמועות שהתרוצצו בראשי. בערך אז נולד החלום שלא יתממש לעולם להיות עיתונאי. וכיוון שלעולם לא יתממש כבר הרי שלעולם גם לא אזכה להתפכח ממנו.***

ואתא נענע

ועקץ לוואלה

דפיטר להיפסטר

דרקד לקבר

דזבין עופר בהרבה זוזי

אבל אחרים מקבלים את הזכות להתפכח ממנו כמעט בכל יום עכשיו. אז נכון, כבר אמרתי, אני מסרב להיחרד מעצם העובדה שאלון עוזיאל פוטר מוואלה. אני לא חושב שמדובר במכה אנושה (או מכה בכלל) לרעיון חופש הדיבור. אני גם לא יודע עד כמה, אם בכלל, הכתיבה היתה עבור עוזיאל חלום שאפשר להתפכח ממנו.

והנה, בטרם עבר שבוע, אנחנו מתבשרים על פיטוריו של (או אולי הפסקת ההתקשרות עם) יובל בן עמי בשל טור שכתב ב”העין השביעית”. באופן אירוני משהו הידיעה, המנוסחת בעוקצנות גלויה מגיעה דווקא מערוץ הברנז’ה של וואלה.

ואתא וואלה

ועקץ לעכבר

דפיטר למבקר

דכתב למונית

דזבין שוקן ב-250 זוזי

אני מאמין, באמת ובתמים, שאמילי גרינצוויג שכתבה את האייטם בוואלה, והעורך שבחר את הכותרת העוקצנית (המונה דופק) רואים את עצמם כמגיני חופש הדיבור, נלחמים על שימור שיירי הכבוד של מקצוע העיתונות. הם לא רק רואים את עצמם ככאלה, הם באמת עושים את זה בדרכם המינורית. אבל הבמה שבה הם עושים את זה וסמיכות האירועים לפיטוריו של עוזיאל, מאירות את כל זה באופן מעט מגוחך.

עוד יומיים או שלושה, בהסתברות לא רעה בכלל, נזכה לקרוא את ערוץ הברנז’ה של אותו עכבר מגנה בעוקצנות לא פחותה פיטורין של כותב פרילאנס מאתר אחר בשל סיבה זו או אחרת.

כתיבה, היא תשרוף לך את הבית ואז תדרוש מזונות.

איתמר שאלתיאל

ואני חייב לתהות (שוב) עד כמה אני אשם במצב הזה.

לא אני ממש, אבל בני דמותי הצעירים. אני כבר לא שם, אבל כמה, אם בכלל, בלוגרים בני עשרים ומשהו יסרבו לפנייה מאותו עכבר למלא את התפקיד שפינה בן עמי, בתנאים זהים או נחותים מאלה שניתנו לו? כמה מהם יסרבו להצעה בזויה אף יותר לפרסם את הביקורות שלהם ב”סינדיקציה” תמורת קרדיט וכרטיס כניסה חינם למופעים?

כמה רומנטיקה כוזבת יש בתואר המפוקפק הזה של פרילאנס, על האטימולוגיה האבירית שלו, לוחם נועז הנאמן רק לעצמו, לאדון הבא שיסכים לשלם עבור שרותיו או דווקא לאמת הפנימית שלו (ואולי לאיזה תמהיל של שניהם כמו במקרה של האן סולו). אבל החופש היחיד שעוד מסתתר מאחוריו הוא זה של המעסיק “להפסיק את ההתקשרות” מתי שרק יחפוץ.

בסוף כל משפט שאתם כותבים בעברית

מפוטר עיתונאי בלי קריירה

* מחווה.

** אחרי שנכתב הפוסט הזה עלה בי חשש פתאומי שמא די יהיה בציטוטים שבו כדי להביא לכך שאיזה מעסיק ימצא לנכון להפסיק את התקשרותו עם איתמר. בזמן שעבר עד לאישור של איתמר להביא כאן את שמו התפרסם טור בנושא ב”העין השביעית”.

*** טוב, אולי קצת כן.

Related posts:

1. שוק חופשי ואנשים בו מעט
2. זורם כמו נהר
3. מרגיש כמו תאונה (כמה מלים על Xnet)