מייד אחרי הטקס הקבוע של בחירת ספרי השנה, פילוחם על-פי תחומים והמלצות על ספרים שיהוו מתנה מצויינת לחג, התפנו במוסף הספרים של הניו יורק טיימס לפרויקט יומרני ומרתק בהרבה – דיון ב”מצב הביקורת”.

שש רשימות לא קצרות בכלל, עד כה קראתי שתיים, הקדמה של המערכת ועוד רשימה ובה ציטוטים היסטוריים, כאלה שמוכיחים כי הדאגה לעתידה ולתפקידה של הביקורת לא נולדה דווקא בגלל מנגנון ההמלצות של אמזון או בגלל ביקורות ספרים ב-140 תווים.

הרשימות, יכולתי לומר עוד לפני שהתחלתי לקרוא בהן, בהחלט ראויות, אבל גם נעות במסלול עקלקל וידוע מראש של קינה אליטיסטית על עולם שבו כל בלוגר יכול להביע דעה, לצד נסיון לחגוג את הדמוקרטיה של הרשת ונסיון, מעורפל מאוד, להתוות דרך לביקורת כדי לשמר את עצמה.

נדמה לי שהפסקה הבאה מתוך הרשימה של Katie Roiphe מביאה לידי מיצוי את המלכוד שבו נכתבו כל הרשימות האלה.

Of course, it is not considered nice or polite or democratic to take the side of the paid critic (though, to be fair, she is paid very little) over the enterprising amateur who would like to shout anonymously on the Internet, but that’s precisely what is called for — unless, of course, the enterprising amateur writes better than the paid critic.

יש לא מעט נקודות ראויות להתייחסות ברשימות עצמן, טענות שחוטאות באי-הבנה של הדינמיקה של הרשת, לעתים אפילו סותרות את עצמן. אבל מה שתפס את תשומת לבי היה דווקא הערה אחת במסגרת רשימת המבוא של העורכים (חפשו בפנים קישורים ליתר חלקי הפרויקט).

But where does it leave the serious critic, one not interested, say, in tabulating the number of “Brooklyn novelists” who receive attention each year in publications like this one (data possibly more useful to real estate agents and sociologists than to readers)?

כל מי שעקב, ולו מעט, אחרי עולם הספרות האמריקאי בשנה האחרונה לא יתקשה לזהות כאן עקיצה (מכוערת למדי לטעמי) כלפי נשות ה-Franzenfreude, שמתחו ביקורת, מוצדקת לפחות בחלקה, על קבלת הפנים המהללת לה זכה Freedom של ג’ונתן פראנזן מהממסד הספרותי. אבל אני, אולי בטעות, קראתי בהערה הזו משהו נוסף, עקיצה שמכוונת דווקא פנימה, אל עיתון הבית, יציאה כנגד סדרת כתבות מרתקת שמתפרסמת בו לאחרונה תחת הכותרת Humanities 2.0.

קרוב לשלוש שנים חלפו מאז כתבתי כאן פוסט ששוייך, כמעט בלית ברירה, למסגרת המדריך המפוכח, הרגשתי אז שחשוב לי להזכיר שינויים דרמטיים שחלו בהגדרת תחום המחקר שלי, לקראת סיום הפוסט ההוא הופיעה גם השאלה

התופעות האלה אינן ייחודיות לפיזיקה כמובן. אפשר לדבר היום על מדע שלא מזמן היה נשמע כסתירה עצמית – מתמטיקה ניסיונית. בביולוגיה צמח ענף גדול ומשגשג של ביואינפורמטיקה, ואני משוכנע שיש לא מעט הקבלות גם במדעי החברה ובמדעי הרוח (נדב, איתמר, מישהו?)

שבעקבותיה התפתח דיון בתגובות על השימוש בכלים סטטיסטיים במדעי החברה, דיון שהתגלגל במהרה לאותו ויכוח ישן בין איכותניים לבין כמותניים.

שלוש שנים אחר כך ונדמה שאנשי הניו יורק טיימס נעתרו לתחינתי בסדרת כתבות* (1, 2, 3) שחוגגת את צמיחתו של שדה חדש במדעי הרוח. אינפוגרפיקה מרהיבה חוגגת את היכולת להתחקות אחר דפוסי ההפצה של רעיונות בין כוכבי תקופת הנאורות, כלים חדשים מבית גוגל מאפשרים לנו להתחקות אחר שכיחותן של מילות מפתח ביצירות ספרותיות.

מוסף הספרים של הטיימס, כראוי למעוז שמרנות אליטיסטית, כך נראה לי, ניצל את ההזדמנות כדי להתנער מהאופנה החדשה, להגניב נזיפה קטנה לכל מתמוגגי הטכנולוגיה. יש, כצפוי, לא מעט צדק ברצון הזה לנעוץ סיכה בבלון החם של מדעי הרוח 2.0, באותה מידה שיש בו פחד שמרני מפני העתיד.

קל לאתר בין הדוגמאות של אנשי הרוח החדשים יומרנות נטולת כיסוי, זה בסדר, אפילו צפוי. הפתיחה של כיווני מחקר חדשים מולידה, כמעט תמיד, גם נסיונות בוסריים להניף דגל אינטלקטואלי בטריטוריה חדשה, להיות הראשון שישים לב לתופעה זניחה, להוון אותה בדמות מאמר מלומד בכתב-עת יוקרתי. חשוב לשמור על מידה בריאה של ספקנות בבואנו לחזות בלידתו של תחום חדש כזה, אבל באותה מידה ראוי גם לקבל אותו בפתיחות.

האקדמיה, אם תרצה ואם לא, עומדת בפני שינוי עמוק, אנשי מדעי הטבע כבר הפנימו אותו, גם אנשי מדעי החברה כבר למדו לחיות איתו. אנשי הרוח, כך נדמה, עוד מנסים להיאחז בעבר המתפוגג.

רשימת ביקורת מנוסחת היטב על ספר חדש תישאר, גם בעתיד, מצרך מבוקש מאוד בקרב אנשי ספר, בין אם תתפרסם בבלוג ספרותי או במוסף של עיתון יוקרתי, אבל גם מעקב סטטיסטי אחר זהותם ומיקומם של סופרים הזוכים לסיקור בבמות מרכזיות הוא כלי לגיטימי, אולי אפילו חשוב יותר, כדי להתחקות אחר הזרמים שמגדירים את התרבות שלנו בכל רגע נתון.

* כדאי לעקוב גם אחרי ארכיון הנושא Humanities 2.0 בבלוג התרבות של הטיימס.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: "דלדולה" של "הרוח" ב"ישראל"*
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – המלצה חמה
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מדע מסוג חדש

הו, כן, הוא חוזר מן הכפור, ובתקווה יתווספו אליו כמה פוסטים בקרוב.

לארכיון המדריך.

נתחיל מהסוף: יש לי בבית עכשיו גלימה וכובע. בעוד יומיים אעטה את האחת, אחבוש את השני ואצעד בגאון אל הבמה. סביר להניח שאתרגש, רק מלכתוב את זה אני מתרגש, למרות הכל. בסופו של דבר, ברגע האחרון, הצלחתי לסגור את כל העניינים הפרוצדורליים והעקרוניים כדי להשתחל לטקס הזה. אבל זה לקח יותר זמן משאמור היה. ויש הסבר.

זה לקח יותר זמן משאמור היה מהרבה סיבות שכבר נידונו כאן בעבר, אלה הסיבות שבגינן נולד המדריך הזה. אבל לא עליהן אני רוצה לדבר עכשיו, ולא על הזמן שאבד בעטיין. אני רוצה לדבר על זמן אחר שבוזבז, שכמעט ומנע ממני את העלייה הנכספת לבמה, כמעט דחה אותה בשנה.

לא כל כך מזמן הגשתי את עבודת הדוקטורט המתוקנת. הצעד האחרון לפני הדפסה היה עדכון של עמוד השער. מתחת לכותרת ולשמות, שלי ושל המנחה, שנותרו ללא שינוי כמובן, מתנוסס תאריך ההגשה. הפער בין התאריך שעל השער המקורי לבין התאריך על השער החדש היה שנה וארבעה חודשים. הרבה יותר מידי.

את חוות הדעת הראשונה על עבודת הדוקטורט קיבלתי מהר מאוד, הרבה יותר מהר מהצפוי, פחות מחודש אחרי ההגשה. היא היתה ארוכה, מפורטת, ובמידה רבה עוקצנית. היו שם הערות ענייניות, אחת מהן הובילה לגילוי של תופעה שלא ראיתי קודם, אחרות נבעו מחוסר היכרות עם התחום המדוייק והיו שגויות. אבל כמה מהן היו ממוקדות מאוד, עלו בדיוק על כל מה שראיתי כנקודות חולשה של העבודה שלי, ולא חסכו במילות ביקורת שהותירו אותי משותק.

במשך חודש אחרי שקיבלתי את חוות הדעת ההיא לא העזתי לקרוא בה שוב. הרגשתי מושפל, הרגשתי כאילו מישהו הצליח לחדור מבעד לניסוחים המתחמקים, בכל מקום שהיו כאלה, ולחשוף את כל מה שניסיתי לטשטש.

חשוב להבהיר, חוות הדעת ההיא, ביקורתית ככל שתהיה, אישרה את עבודת הדוקטורט שלי, בכפוף לכך שאתייחס לכל הנקודות שהועלו בה. יותר מזה, מי שכתב אותה ויתר על הזכות לראות את העבודה המתוקנת, הודיע שהוא סומך על המנחה שלי (ועליי) שאכן נתייחס לכל הנקודות. במלים אחרות, השורה התחתונה שלה היתה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לקוות לו. אבל שאריות הגאווה שלי בעבודה נגוזו ברגע שקראתי אותה. שותקתי.

אחר כל הגיעו עוד שתי חוות דעת, חיוביות אף הן, ביקורתיות הרבה פחות, ונותרתי משותק.

היו לי סיבות אובייקטיביות למכביר להתעכב במלאכת התיקונים, אבל השיתוק הרגשי שהגיע אחרי הקריאה של חוות הדעת הראשונה היה הסיבה האמיתית לכך שהקובץ נותר על המחשב ללא שינוי במשך חודשים ארוכים. אפילו את התיקונים הטכניים ביותר של ציון מספרי עמודים אחיד בביבליוגרפיה לא הצלחתי להביא את עצמי לערוך.

אבל בסופו של דבר נוערתי, כמי שכפאו שד הגעתי לפגישה עם המנחה, שטען כל הזמן שאני אמור להיות מרוצה גם מחוות הדעת ההיא. ישבנו ועברנו על רשימת ההערות הארוכה. אחרי שעה של דיון מצאנו שאת רובן אפשר, וראוי, לפתור באמצעות תוספת של כמה מילות הסבר במקומות הנכונים, לכל היותר תוספת של גרף או משוואה שכבר היו קיימים ולא נכנסו לעבודה המקורית. מצאנו שלמעט אחת או שתיים הן אינן מצריכות חזרה אמיתית לנבכי העבודה, שרבות אינן רלוונטיות באמת, שאחרות הן רק סממן להבדלי גישה בנוגע לאופי הכתיבה. פתאום הדרך להגשת העבודה המתוקנת התבהרה, ובעיקר התקצרה.

הזמן שעמד לרשותי כבר היה דחוק, והאילוצים החיצוניים נותרו בעינם, אבל מרגע שהגאווה הפגועה והעלבון המשתק הוסרו מהדרך הכל נעשה הרבה יותר פשוט. שניים או שלושה ימי חופשה, כמה לילות מרוכזים של מאמץ, לא ממש הרואי, והתיקונים, כולם, הוכנסו לעבודה.

בעוד יומיים אעטה על עצמי גלימה מטופשת, אחבוש כובע מגוחך, ואעלה לבמה. אני אתרגש. אבל ברגע הזה מותר כבר לערב רגשות. לא קודם.

הנקודה, שבעצם כבר הופיעה במדריך הזה בכל מיני צורות בעבר, היא שוב, האפרוריות, אולי הקטנוניות של עבודת המחקר. שוב ושוב תיתקלו בחילוקי דעות אקדמיים, במי שיבטל בזלזול את כל עבודת המחקר שלכם, אם אתם מצויידים במעט ביקורת עצמית אתם יכולים למצוא את עצמכם משותקים מול מקרים כאלה, לברוח מהמחקר. אין טעם. זה המחקר שלכם, הוא לא אתם, הוא לא מושלם והוא לא פורץ דרך. אתם יכולים, וצריכים, לצאת ולהגן עליו. אסור לכם להיפגע בשמו, הוא לא אתם, הוא לא בן אדם, הוא בסך הכל אוסף מאמרים שייכרכו ויונחו בספרייה אחר כבוד. מי שרוצה לזלזל בו מוזמן לעשות את זה.

* יש, כמובן, משהו מאוד אירוני (ומודע לעצמו) בכותרת כזו על רקע הפיכתו של הבלוג הזה לשלולית רגשנית לאחרונה. אולי זה קשור איכשהו.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מחקר הוא עבודה
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – צעדים בוני אמון
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי

שנה שלישית ואחרונה ללימודי התואר הראשון, הציונים ממשיכים לעמוד בציפיות, אפילו להפתיע לטובה מעת לעת. נדמה שצריך רק לבחור. בלילות אני מזגזג ומזפזפ, בין צפייה חסרת תוחלת במרתונים של שידורים חוזרים בערוץ שלוש לבין ישיבה מול המחשב, 486 עם מודם 14400 שכבר אז מראה סימנים של חולשה אל מול השטף המתגבר של מידע. דקות ארוכות ויקרות חולפות בהמתנה סבלנית לטעינה הדרגתית של ג’פגים ברזולוציה מניחת דעת. על המסך נפרשים כרי דשא פסטורליים ובניינים עם חזות עתיקה, סטודנטים בגלימות טקסיות וכובעים מגוחכים חוגגים סיום של תואר כזה או אחר. יש להן, לכל האוניברסיטאות שעניינו אותי אז גם סמלים מרשימים, וריאציות על שלטי אצולה, עם מוטו מסתורי בלטינית על פי רוב. חיפוש מפותל באינדקס של יאהו מוצא גם את דרוג האוניברסיטאות המובילות של ה-U.S News and World Report לאותה שנה עם חלוקה לנושאים ותת-נושאים. במשך כמה שבועות אני יודע בעל פה את הדרוג הזה, יודע לספר למי שרוצה לשמוע על האוניברסיטה בטקסס שהשקיעה סכונים אגדיים כדי למשוך אליה כוכבי אקדמיה בתחום הבינה המלאכותית. פעם אחת אני מעז קצת יותר, ממלא את הפרטים האישיים, מוסר את הכתובת בבית אמי, ושבועות אחדים אחר כך מחכה לי שם חוברת מידע למועמדים. מקיימברידג’ (אל תתפסו אותי במלה, יכול להיות שזו הייתה דווקא אוקספורד). בוקר אחד אני מודיע לחברים שלמחרת אני מתכוון לעבור בקונסוליה האמריקאית, לקחת את הטפסים ל-GRE, אחד מהם מבקש שאקח גם עותק בשבילו. קצת מפתיעה אותי הבקשה הזו, אם להודות על האמת, אבל בסדר.

כמה שנים טובות קדימה, הוא חוזר לארץ עם דוקטורט מרשים מבוסטון, אני עוד מרחף בין המסדרונות בתל אביב, מתרגל את אותם קורסים בפעם המי יודע כמה.

(התמונות, להמחשה בלבד, מייל ומקייברידג’)

בואו נודה על האמת, חלק משמעותי מהקסם של בחירה במסלול אקדמי נעוץ בקוסמופוליטיות שלו. כן, זה מרתיח להיתקל בחומת האדישות של הציבור שרואה באנשי האקדמיה חבורת אוכלי חינם שמטיילת על חשבונו בעולם, זה מרתיח ומקומם כי מדובר בהבלים שמקורם בתפישה מעוותת של החיים האקדמיים, ועדיין, גם בעיוות הזה יש שמץ של אמת. אם יצא לכם להסתובב במסדרונות אקדמיים לאחרונה (ואם אתם קוראים את המדריך הזה סביר להניח שיצא לכם) ודאי שמתם לב לכרזות הנתלות בהם מעת לעת לקראת כנסים בינלאומיים. שימו לב שהטקסט המרשים יכול לדבר על תחומים מסעירים בחזית המדע, להדגיש את הדוברים המכובדים שיפתחו או יחתמו את הכנס, אבל העיצוב, כמעט תמיד, יתמקד באיזו תמונת נוף מרשימה, אולי אתר היסטורי סמוך למקום הכנס, אולי הרים מושלגים בכנסי חורף.

לקוסמופיליטיות הזו יש גם חשיבות אמיתית, חשיפה לשיטות מחשבה אחרות, שינוי אווירה שמתלווה להחלפת הסביבה, זריקת מרץ לעבודה המחקרית כתוצאה משבירת השגרה, יציאה מתחושת האינרציה המחניקה.

כנסים בינלאומיים יכולים להיות נחמדים, באותה מידה שהם יכולים להיות מעיקים, אבל הדרך האמיתית להרוויח מהקוסמופיליטיות הזו של האקדמיה היא לצאת לתקופה ארוכה של לימודים באוניברסיטה זרה, והזמן המתאים לעשות את הצעד הזה הוא בסיום התואר הראשון. הפוסט דוקטורט הוא תמיד אופציה, סוג של מחוז חפץ מרוחק, ובימים המבולבלים האלה של תחילת התואר השני הוא נראה רחוק וקרוב במידות שוות כמעט, יעד שיגיע בבוא היום. אבל תלמיד המחקר הישראלי, מבוגר בכמה שנים מעמיתיו המערביים, יגיע על פי רוב לקו היעד הזה כשכבר יש הרבה יותר מה שמחבר אותו לארץ, כשהנסיעה הזו הופכת לצעד קשה הרבה יותר, עטוף במכשלות לוגיסטיות מטרידות. למי שנחוש לקבל מינוי באוניברסיטה (ישראלית או זרה) לא יהיה מנוס מהצעד הזה, אבל מי שיגמור את הדוקטורט פחות בטוח בעצמו יגלה שהחלום הזה מורכב הרבה יותר מכפי שהיה כמה רגעים או שנים מוקדם יותר.

אז כן, זה קצת מטריד, אבל צריך למצוא את הזמן למבחני ה-GRE וה-TOEFL, וצריך ללמוד לקראתם, וצריך לרוץ ולקושש המלצות במערכת שמגלה על פי רוב אדישות לקיומו האישי של הסטודנט לתואר ראשון, אבל זה אפשרי, וזה משתלם.

כן, יש כאן המלצה חד משמעית, לתפוס את ההזדמנות הזו, ולא לתת לה להתמסמס, ובסופו של דבר יש כאן גם המלצה גורפת יותר, כזו שתשוב ותעלה גם בחלקים אחרים של המדריך. אם כבר החלטתם על לימודי מחקר, התייחסו אליהם במלוא הרצינות. קחו את האחריות המלאה על ההחלטה הזו, ולכו איתה. קל מאוד להחליט על המשך לימודים בארץ, במקביל לאיזו משרה חלקית מחוץ לאקדמיה, אולי קצת התנסות בהוראה, ולספר לעצמכם ולשאר העולם שלא ברור לכם עד כמה המסללול האקדמי מתאים לכם. זה אולי נכון, אבל את השנים הקרובות כבר תעשו בתוכו, אז אל תוותרו לעצמכם, בסופו של דבר תרוויחו מזה.

כיוון שבתגובות כאן למטה (וגם קצת בפוסט עצמו) עלה עניין ההמלצות יצא שיש פוסט המשך בנושא הזה בדיוק.

הפוסט הזה, לצערי, נפל קורבן לתהליך הייצוא מבלוגלי וכל התגובות שלו נעלמו (הן עדיין נמצאות בבלוגלי כשהוא זמין)

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מחקר הוא עבודה
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – ת"ג בצצ"ת
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – עשה לך רב

לארכיון המדריך, וגם הקול הקורא לפוסטים אורחים עדיין בתוקף.

בין התגובות לפוסט הראשון של מיטל אפשר היה למצוא גם את התגובה המחכימה הזו מאת ארך אפיים:

אילו היית עושה סקר שוק קצר, כלומר לוקחת לשיחה כמה מאסטרנטים/דוקטורנטים בעבר ובהווה של המרצות והמרצים בחוג לפני שבחרת מנחה, היית חוסכת לעצמך הרבה עוגמת נפש. "כל אחד" יכול היה להגיד לך שיש פרופסורים ידועים ורבי כוח שהם חרא של מנחים וששומר נפשו ירחק מהם, ונשמע שהחלאה שבחרת לך שייכת לקבוצה הזאת. הבעיה היא שאנשים צעירים ואינטליגנטים נוטים להסתמך על דיסקוסים עצמיים, והרעיון שכדאי לחפש עצה חיצונית מבעלי ניסיון מגיע רק בגיל מבוגר יותר. אבל אולי אני משליך את הניסיון שלי (ושל תיזתי הבלתי-גמורה מלפני עשרים שנה) עלייך. כך או אחרת נראה לי שהלקח הוא "לא תבחרי מנחה על סמך המוניטין האקדמיים שלה בלבד", ולא "אל תעשי תואר שני באוניברסיטה X"

דברים דומים מאוד כבר כתבתי בעבר בפוסט שנגע למשימה של בחירת מנחה. אבל בפוסט הנוכחי אני מבקש להרחיב את הטענה שלי מאז, כמו גם את התגובה של ארך אפיים.

סטודנטים לתואר ראשון, באופן טבעי כמעט, מתגבשים כקבוצה, יש להם אינטרסים משותפים (כמה שפחות חומר למבחן למשל) ויש להם הזדמנות כפויה כמעט להתגבש. במסלולים מסויימים הם מבלים ביחד עשרות שעות מידי שבוע. כן, יש תחרות, ואפשר לפגוש גם את אלה שלא ייתנו לאף אחד לצלם את המחברת שלהם כדי לא להרגיש מנוצלים, אבל הדינמיקה, באופן כללי, היא של שיתוף פעולה מול משימה משותפת.

אצל תלמידי מחקר הסיפור הוא שונה מעט. משקלם של הקורסים בחווית הלימוד פחות בהרבה מאשר בתואר ראשון, והמחקר, הרבה פעמים מתבצע לבד, אחד על אחד עם המנחה, לכל היותר כחלק מקבוצה קטנה למדי. קל לפתח פרנויה, חשש שמא מישהו יגנוב לך את הרעיון המבריק ויספיק לפרסם לפניך. הגיוני להיתקל גם באדישות, לאף אחד אין יותר מידי כוח לשמוע על הבעיות שנתקלת בהן במחקר שלך, למען האמת, אפילו מהבעיות שלהם כבר נמאס להם. ועל אף כל זאת ראוי לזכור שגם תלמידי מחקר הם קבוצה, אולי מלוכדת פחות, ועדיין יש לא מעט רגעים במהלך המחקר שבהם פנייה קצרה לעמיתים יכולה להסיר מה שנראה כמחסום בלתי-עביר, או לפחות לספק נחמת שוטים לרגע.

The Famous Literary Club

מתוך The Wits and Beaux of Society/Grace and Philip Wharton

הנה שני ציטוטים של מיטל.

מהפוסט הראשון:

היא שולחת אותך לכתוב הצעה לתזה. את לא יודעת בדיוק מה כוללת הצעה לתזה, אבל היא מרצה חשובה, ואת לא רוצה לבזבז את הזמן שלה, אז את מהנהנת בביטחון מזוייף ואומרת: אין בעיה. אחר כך, שבועות אחר כך, את מעזה לשלוח לה מייל ולשאול אותה איך לעזאזל מגישים הצעה לתזה. את חושבת לעצמך שאת טיפשה, שהיא אמנם מרצה חשובה, אבל היא המנחה שלך, ועשית שטות כשלא שאלת אותה קודם, כי עכשיו, כשחשפת בפניה את מצוקותייך, היא ודאי תיענה מכל הלב, ותדריך אותך באמת. כמו ההוא מהאוניברסיטה הבריטית. זה לא קורה. בסדר, את אומרת לכל מי ששואל. ככה זה באקדמיה. לא אמורים לגלות לך את התשובות. נותנים לך הנחיות ואת אמורה לפעול על פיהן. אם היו מאכילים אותך בכפית, לא היית לומדת. אם לא היית לומדת, לא היית נעשית אקדמאית טובה. ולעזאזל, את פה כדי להיות אקדמאית טובה.

ומהפוסט השני:

וזה גם הרגע שאת מחפשת מישהי להתייעץ אתה. כי יש הרבה רעיונות. ואת קצת טובעת בתוכם. קשה לך לבד להפריד בין המוץ לתבן. את בטוחה שאת לא יודעת מה נחשב מקורי. ואין לך מושג מה זה גדול מדי או קטן מדי. ואת גם חשה שאת לא צריכה לעשות את זה לבד. שהלא בשביל זה בחרת את האישה הזאת, שיודעת כל כך הרבה על מה שאת קוראת.

מיטל צודקת, אבל, מובן מאליו, היא גם טועה. כי גם כשמנחה הוא הכתובת הרשמית לפנות אליה, לא תמיד הוא הכתובת היחידה, בעצם, לא תמיד הוא הכתובת העדיפה, והרבה מאוד פעמים, מנחה הוא אפילו לא הכתובת הנכונה.

לפעמים, כמו שמיטל ציינה, זה יכול לנבוע מצירוף אומלל של נסיבות, עומס משימות על מנחה בהחלט יכול לגרום להזנחה פושעת של הסטודנטים מול משימות אחרות (יש הצעות מחקר להגיש, ובלי הצעות מחקר אין תקציב, ובלי תקציב אי אפשר להנחות סטודנטים). ההזנחה יכולה להיות כואבת הרבה יותר כמנחה מעדיף סטודנטים אחרים, אולי כי הם לקראת סיום ויותר דחוף לעבוד איתם, אולי כי יש אצלם פוטנציאל משמעותי יותר לפרסום בכתב עת רציני, ואולי אפילו כי הנושא שבחרתם ביחד היה רק גישוש ראשוני של המנחה בכיוון חדש שכבר נראה לו לא מעניין.

אבל יש גם מקרים אחרים, מקרים שבהם המנחה לא יכול, כמעט מנוע, מתוקף תפקידו ומעמדו, לתת לכם את התשובות שאתם באמת צריכים לשמוע. הצעה לתזה למשל, היא באמת סיסמא ריקה מתוכן, כזו שקשה מאוד להבין מה מסתתר מאחוריה. במקומות מסויימים אולי יסתפקו בשני עמודים ורשימת מקורות, בעוד שבמקומות אחרים ידרשו עבודה שהיא שקולה כבר לאמצע הדרך אל המטרה. אבל מעטים מאוד המנחים שירהיבו עוז להגיד לתלמיד מבולבל "שמע, זה לא צריך להיות משהו רציני, מספיק שתקשקש שני עמודים עם רעיון כללי ותעתיק את רשימת המקורות מהמאמר הקודם של בנושא כדי שזה יאושר" גם אם הם יודעים שזה נכון.

כאן בדיוק נכנסת לתמונה הרשת החברתית של תלמידי המחקר לדורותיהם. כי גם אם סיכמנו כבר שתלמידי מחקר עלולים לחשוש משיחה גלויה על נושא המחקר שלהם עצמו, אין כמעט שום דבר, כפי שמוכיחים המדריך הזה, הפוסטים של מיטל וכל סטריפ של phdcomics, שתלמידי מחקר ישמחו לדבר עליו יותר משגיונותיה של המערכת והקשיים, המיותרים ומטופשים לא אחת, שהיא מנחיתה עליהם. פורומים וקבוצות בפייסבוק יכולים לעזור, אבל הרשת החברתית האמיתית שרלוונטית היא זו של שיחות מסדרון, של פגישות בקפטריה, כי רק שם, פנים אל פנים אפשר לקבל מידע חיוני באמת. לא מדובר רק על הזהרה מפורשת ממנחה שהוא אסון. בשיחות כאלה אפשר ללמוד מה הן נקודות החולשה של המנחה שלכם, מה היא הדרך הנכונה להפעיל אותו (כן, הרבה פעמים תפקידו של תלמיד להפעיל את מנחה שלו ולא להפך).

לא תמיד יאפשרו הנסיבות יצירה טבעית של רשת חברתית כזו, כשמדובר בסטודנטים לתואר שני מעטים מהם מקבלים חדר באוניברסיטה לשבת בו, הם מבודדים מעמיתיהם, פוגשים אותם לעתים רחוקות יחסית, בסמינר שבועי מזדמן. זו רשת חברתית מיושנת, כזו שיש לתחזק או
תה באופן אקטיבי – ליזום פגישות, לשלוח אימיילים. אבל היא גם יעילה להפליא. כמה שיחות קיטור קצרות, כמה בקשות ישירות, וכבר תקבלו לתיבת האימייל שלכם שלוש דוגמאות של הצעה מאושרת לתזה. לא באמת תקראו אותן כמובן, בטח שלא תתעמקו, אבל התמונה הכוללת, שרגע קודם עוד היתה מטושטשת ומעורפלת תתבהר פלאים.

כמעט בכל תחנה משמעותית בדרך תוכלו למצוא במאמץ קל את העזרה הנחוצה לכם ברשת החברתית הזו. איך להתכונן לבחינה על הצעת מחקר? מי הם הבוחנים שראוי להישמר מפניהם גם אם המנחה שלכם חושב שהם מתאימים למשימה? איך לעזאזל מעבירים סמינר מחקר לחדר עמוס בחברי סגל? את מי חשוב לצטט בתזה שלכם גם אם לא קראתם מילה אחת שכתב? כל אלה ועוד הרבה שאלות תקבלנה, לכל היותר, מענה חלקי ולא מספק גם ממנחה טוב. את התשובות הרלוונטיות באמת תוכלו לקבל רק מתלמידי מחקר אחרים.

בשלב מסויים של לימודי הדוקטורט שלי יזם דוקטורנט עמית פגישות שבועיות בחדרו, בכל שבוע התבקש אחד מאיתנו לדאוג לכיבוד קל ואחד אחר הציג, בקצרה או בפירוט, את עבודת המחקר שלו. החזון המקורי של יוזם המפגשים האלה היה לקיים דיונים אינטלקטואלים סוערים סביב בעיות במחקר. החזון הזה, מובן מאליו, לא התממש. אבל לפעמים די היה בהערה קטנה שזרק מישהו בחדר כדי לפתוח בפניי דרך חדשה. שם למדתי איפה אפשר למצוא ספריית פונקציות שתאפשר לי לחסוך מעצמי מאמצי תכנות מיותרים, למשל. אבל מעל הכל, המפגשים האלה שימשו מצע נוח להנחת היסודות של הרשת החברתית שלי, איפשרו לי חודשים מאוחר יותר לגשת לסטודנט של מנחה אחר כדי לברר איתו כמה נקודות בוערות. קל מאוד לשכנע את המערכת בנחיצותם של מפגשים כאלה, לקבל חדר סמינרים לשעה שבועית, אולי אפילו תקציב צנוע לקפה ועוגיות. גם אם הם נראים חסרי תועלת במבט ראשון יש בהם פוטנציאל לא מבוטל, הרבה יותר מאשר בכל הצעת חברות בפייסבוק.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מחקר הוא עבודה
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – גירסת הקומיקס
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – עשה לך רב

לארכיון המדריך (כן, הוא יעודכן בקרוב, מבטיח)

ויש גם קול קורא לפוסטים אורחים.

הפוסט הזה נוגע, כפי שאפשר יהיה להבחין מייד, לא רק ללימודי מחקר, אבל הוא רלוונטי בהם יותר מאשר בשלבים מוקדמים של המסלול האקדמי.

תודה לאל על הבחינות

שנה א', סמסטר ראשון. החיים מתנהלים במרוץ משבוע לשבוע, בקורסים המתמטיים מעמיסים עלינו הרים של תיאוריה ישנה כדי שנוכל להגיע לנקודה שבה אפשר בכלל להתחיל ולהניח יסודות למשהו עתידי, בחלק מהקורסים נדמה שהתרגילים קשים במכוון, מסווים את העובדה שהחומר לא חורג בהרבה מהידע של תלמידי תיכון. בכל מקרה השבועות חולפים, יום אחד בשיחת מסדרון מישהו אומר, "תראו מה זה, כבר עבר חצי סמסטר ועוד לא למדנו כלום", ואנחנו מהנהנים בהסכמה, תוהים איך, אם בכלל, נגיע לקו היעד של תקופת הבחינות מוכנים.

זה חוזר על עצמו, בכל סמסטר, בכל שנה. אנחנו נעשים ציניים, מתישהו מוחלפת ההערה המבוהלת והתמימה ההיא בגרסת המטא המתחכמת שלה "עוד שבוע זה כבר הזמן שבו נגיד שכבר עבר חצי סמסטר ולא למדנו כלום", ושוב אנחנו מהנהנים בהסכמה, שולחים חיוכים של ייאוש והשלמה זה לזה.

אבל זה לא נכון, או לפחות לא מדוייק. קשה לשים לב לזה במהלך מלחמת החפירות של אמצע הסמסטר. אבל בדיוק בשביל זה, השבח לאל, יש תקופת מבחנים. בשלושה או ארבעה ימים של למידה מרוכזת בין מבחן למבחן מצטיירת פתאום תמונה אחרת, לא לחלוטין לכידה, לפעמים היא יכולה להיראות כמו קולאז' של כמה תמונות קטנות יותר. אבל כשהכל נדחס כך, מצד אחד מרוכז במספר מצומצם של ימים, מצד שני מבודד מהסחות הדעת של קורסים אחרים, כבר ברור שלמדנו משהו, אפילו לא מעט, שאנחנו חכמים יותר משהיינו ארבעה עשר שבועות קודם.

עוד מאותו דבר

כתבה מיטל

את מגיעה לקורסים, ומגלה, שוואללה, זה בדיוק אותו דבר. עוד מאמר של באטלר ועוד כמה מונחים למשחק ארץ עיר שואה. אבל סך הכל, באמת שום חידוש גדול. את מתאכזבת, אין להכחיש. אבל את אומרת לעצמך שלזה, אולי, קוראים להעמיק, שרק במבט לאחור תוכלי לראות את הכיוון העדין של ההשכלה שלך שמתרחש ממש כרגע, ובכל מקרה, כאמור, את רק בדרך לתחנה החשובה באמת.

היא צודקת, בערך, קצת, אבל היא גם טועה,כי לפעמים עוד מאותו דבר זה כבר לא אותו דבר.

קל מאוד, אפילו מתבקש, לצפות למשהו חדש ושונה בקורסים של התואר השני, להאמין שבכניסה לקורסים האלה תושבעו לשמור על סודיות מוחלטת ובתמורה תיכנסו למועדון אקסקלוסיבי וחשאי של יודעי-סוד, אולי תלבשו גלימות בצבעים סימבוליים ותעטו מסכות בעודכם מעמיקים לחקור בתחומים שעד אז אפילו לא העזתם לשער את קיומם. אבל זה כמובן לא קורה (לפחות האילומינטי רוצים שנחשוב שזה לא קורה).

באחד הקורסים שפתחו את התואר השני שלי היינו מוכנים להישבע שההבדל היחיד בינו לבין הקורס המקביל בתואר ראשון הוא שלמדנו לפתור את אותה משוואה בעוד שתי מערכות קואורדינטות. זה לא מעט, אם להודות על האמת, אבל זה גם לא הרבה. בקורס אחר לא למדנו שום דבר מעבר למה שכבר ידענו, לכל היותר קצת יותר זהירות בבואנו לפתח את הבסיס המתמטי לחישובים.

אבל אז קרה משהו מוזר. הוטל עליי לתרגל את גירסת התואר הראשון של אחד מהקורסים המדוברים. פתאום ראיתי איך סטודנטים מצטיינים עוברים את הקורס הזה בערפל מוחלט, רוכשים את הכישורים שיספיקו להם כדי לקבל 100 בבחינה ועדיין לא מבינים כמעט כלום. ידעתי שהם מגיעים לאמצע הסמסטר ותוהים מתי הם כבר ילמדו משהו, וידעתי שאלה מהם שיבחרו בכיוון המחקר שלי, שיעברו את הקורס הזה, בשינויים לא גדולים, פעם נוספת בתחילת התואר השני יגלו פתאום משהו חדש, משהו שהם כבר ידעו קודם, בלי להבין שהם יודעים.

קשה לי להחליט אם, ועד כמה, תיאור דומה תקף גם לגבי "עוד מאמר של באטלר" אבל אני נוטה להאמין שברמה כזו או אחרת גם שם מושג אותו אפקט.

וואלה, עשיתי משהו

ההבנה שאכן השגת משהו משמעותי בלימודים, גם בתואר הראשון, מגיע הרבה פעמים בדיעבד, אחרי תקופת המבחנים, אחרי שיצא לך לחשוב לרגע על מה שידעת קודם, אחרי שקיבלת קורס לתרגל וגילית שהוא מובן ומעניין הרבה יותר משזכרת אותו.

זה נכון גם, ואולי אף יותר לגבי מחקר, בהבדל משמעותי אחד – סקאלת הזמן היא שונה לחלוטין. מבחן הרי מגיע אחרי שלושה עד ארבעה חודשים של לימודים שנראו חסרי תועלת, שופך עליהם אור חדש, אבל המחקר הארור הזה, עד שהוא מתכנס למשהו סביר הנשמה הרי יוצאת.

אז כן, כל כך הרבה פעמים במהלך המחקר אפשר לספוק כפיים בייאוש, להרגיש, ובצדק, שלא זזת אפילו מילימטר קדימה, לתהות מה שווים הרעיונות שלך ואם הם לא נלעסו עד זרא בידי דורות של חוקרים מוצלחים ממך. תלמיד המחקר מכיר
את העבודה שלו טוב מכולם, ובעיקר מוכרות לו העליבות וחוסר התוחלת, כל כיוון מבטיח שהתגלה כשגוי צרוב בו כאות לאפסותו המחקרית.

לפעמים ההכרה הזו יכולה להגדיש את הסאה, להפוך את המחקר כולו למאוס, עצוב אבל זה קורה. אבל כשלומדים לחיות עם ההכרה הזו בשלום, לצלוח את התקופה המייאשת והארוכה מידי של המחקר, אפשר לגלות, ממש כמו בסוף קורס, שמשהו בכל זאת יצא מזה. כי כן, התזה היא רק צל חיוור של הדמיונות ושל החזון, כל עמוד, כל מילה שלה היא רק חזית דקה שמסתירה מאחוריה חודשים של קפאון, כשלון ומפח נפש, ובכל זאת, אם מצליחים להתרומם לרגע מעל התחושה הזו, מנסים לקרוא אותה בעיניים אחרות, אפשר למלמל בענווה אבל גם בסיפוק: "וואלה, עשיתי משהו".

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על ההורעה?
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מיתוס החודשיים
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי

הוא חוזר מן הכפור, בכורח הנסיבות, כן, כן, עוד פוסט במסגרת המדריך המפוכח לתלמידי מחקר (לארכיון המדריך).

שתי קינות, מנוגדות כמעט זו לזו, פורסמו לאחרונה בבלוגוספירה העברית אודות מצבם של לימודי ההמשך בתחומי מדעי הרוח. בעודי מהרהר בשתי הקינות האלה הבנתי שיש לי מה לומר עליהן, וייתכן בהחלט שהן תחזרנה את המדריך המפוכח, ולו זמנית, לפעילות. הפוסט הנוכחי הוא רק תגובה ראשונית, ובה רמז לתגובה עתידית – מדריכית יותר באופיה.

שתי הקינות, למי שפספס:

טענתו של הדוקטור הטרי והיו"ר שפרש וחזר לפיה הדוקטור לפילוסופיה הולך בדרכו של הדודו אל הכחדה, נדחק על-ידי שטפון גובר של מחפשי רווח ורודפי השורה התחתונה בדמות תלמידי משפטים ומנהל עסקים.

טקסט אישי, חושפני וכואב, של המוסמכת הטרייה, ואחת מההם, על מסלול האכזבות והתלאות, ובעיקר, כך נראה, על התנפצות האשליות, של לימודי מחקר בספרות. זאת גם הזדמנות מצויינת להודות לה על המחווה לסדרה, על הקישור, ועל ההכתרה כ"נכס צאן ברזל של הרשת שלי" (כלומר שלה).

כן, לפילוסופיה

אחת הטענות העיקריות של יובל דרור היא כמעט סמנטית.

מה שמעלה את השאלה, האם יש עוד טעם לתת לבוגרי תואר שלישי תעודה שכותרתה "דוקטור לפילוסופיה" בשעה שכל כך מעט מהם מתעניינים בלימודים הקשורים למדעי הרוח והחברה בכלל, ובפילוסופיה בפרט? האם עבר זמנו של הכבוד המיוחד שמקבלת הפילוסופיה והגיע הזמן שהיא תפנה את מקומה למשהו קצת יותר עדכני?

התשובה, החד משמעית לטעמי היא כן. הרי כבר מזמן ברור שבאוניברסיטאות מודרניות פילוסופיה היא תחום אחד, צר יחסית, ואף על פי כן התואר השלישי, כמעט בכל תחום (עזבו רפואה) עדיין מכונה "דוקטור לפילוסופיה". יש לעובדה הזו סיבות היסטוריות כמובן. אבל לטעמי יש בהחלטה הזו גם הצהרה ערכית, הצהרה שאומרת שגם אם קיבלת תואר "מוסמך במדעים" או "מוסמך בניהול", הבחירה להמשיך ללימודי דוקטורט היא צעד משמעותי, שינוי מהותי בכוונות שלך. אין לי נתונים שיגבו את הטענה, אבל אני מוכן לנחש ששיעור הממשיכים לדוקטורט במקצועות הפרקטיים (והמשוקצים כמעט, אליבא דדרור) כמו מנהל עסקים ומשפטים הוא נמוך מאשר במסלולים אחרים.

כן, גם מי שלמד משפטים במטרה להיות עורך דין מצליח, והמשיך לתואר שני כדי להעשיר את הרזומה, אם וכאשר בחר ללכת עוד צעד קדימה, להקריב עוד ארבע שנות קריירה פוטנציאליות על מזבח המחקר וההשכלה עשה זאת, כמעט בודאות, מתוך עניין, רצון להעמיק ואהבת-דעת, נו כן, פילוסופיה.

שני המגדלים

כדי להמחיש את הטענה שלו דומה שיובל דרור בוחר להתעלם במכוון מכל מה שנמצא בין שני הקטבים האקדמיים שהוא מתאר. בתמונה הפשטנית שלו יש אנשי מדעי הרוח והחברה שחדוות הדעת והסקרנות האינטלקטואלית מנחים אותם, ויש אנשי משפטים ומנהל עסקים שכל מעייניהם נתונים לדרך להסב את השכלתם לכסף מהיר וקל.

אין בתמונה הזו כלכלנים ומהנדסים שסקרנות מהולה אצלם גם ברצון לרכוש מקצוע פרקטי, ואין בתמונה הזו אנשי מדעי הטבע (מדעים מדוייקים ומדע החיים) שרדיפת הדעת שלהם אינה פחותה מזו של אנשי החברה והרוח, גם אם חלקם לומדים מדעי המחשב במטרה להשתלב בסטארט-אפ מצליח ולעשות את המכה.

המניעים של כל מי שבוחר ללמוד באקדמיה, בכל תחום ובכל תואר הם מורכבים, יש בהם, לכל הפחות, ערוב כלשהו של מנטליות הפילוסופיה שדרור מקונן על אובדנה ושל מנטליות ה-MBA שהוא מבכה את עלייתה, ואין טעם בחלוקה הסכמטית למחנות מנוגדים.

טפילים

יש בעולמנו לא מעט מקצועות טפיליים. זה הכרחי, וזה גם לא נורא כפי שיכול להשתמע מהשם. עריכת דין וראיית חשבון הם מקצועות טפיליים, הם חיים על מצוקות של אנשים אחרים, על הצורך לערוך חוזה שיבטיח לך שאכן תקבל את הדירה ששילמת עליה במיטב כספך או על חוסר היכולת שלך לנהל כראוי את כל יחסיך מול רשויות המסים במקביל לנהול העסק הקטן שלך.

גם פילוסופיה של הטכנולוגיה היא עיסוק טפילי. שוב, זה לא הופך אותה לעיסוק שלילי. אבל קשה לי לראות הצדקה לקיומו של פילוסוף של הטכנולוגיה בהיעדר טכנולוגיה. זה אומר שעל כל דוקטור בתחום החשוב והנחוץ בהחלט הזה, ראוי שיהיו כמה אלפי מהנדסים, כמה מאות דוקטורים בתחומים טכנולוגיים, כמה עשרות תאוריטקאים של הטכנולוגיה (מתמטיקאים, פיזיקאים, כימאים) וכמה עשרות אנשי נהול. אותו עקרון נכון ללא מעט תחומי מחקר במדע הרוח, ולכן אני לא מוצא טעם להתפלץ מיחסי כוחות מעוותים לכאורה בין מדעי הרוח לבין מקצועות אחרים.

בסיס רחב

כל האמור לעיל לא אומר שאני שמח לראות את הצניחה החדה בהרשמה ללימודי תואר ראשון במדעי הרוח חס וחלילה. אבל הדאגה האמיתית שלי היא מההתמקצעות המיידית כמעט של כל מסלול לימודים באוניברסיטה.

כמו שכתב Chad Orzel לא מזמן קל מאוד להיחשב בימינו אינטלקטואל בעודך מודה בבושה שהיא בעצם גאווה שאין לך מושג במתמטיקה ושאף פעם לא הסתדרת עם משוואות. קל מאוד, במקומות אחרים, להיות מדען מבריק ולהודות בבושה שהיא בעצם גאווה שכבר שנים לא פתחת ספר שאינו מקצועי.

הבעיה האמיתית, אם כך, היא לא בשאלה כמה אנשים יקדישו שלוש שנים לספרות כללית וכמה יקדישו ארבע שנים להנדסת בניין, אלא השאלה למה מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו יוצרת הפרדה כמעט הרמטית ביניהם.

טעיתי, טעית, טעינו

הפוסט של מיטל שרון, מנגד, יכול להיקרא כקריאה כמעט נואשת לכל מי שחדוות הדעת עוד מקננת בו לרחוק ככל הניתן מהמסלול האקדמי, במיוחד בתחום מדעי הרוח. אני חייב להתנגד בתוקף לרוח הזו שנושבת מהפוסט שלה, בין אם במכוון ובין אם לאו.

כמו שאמרתי לא אחת לאורך הסדרה, תלמידי מחקר בישראל (ובהחלט ייתכן שגם בשאר העולם) סובלים משתי בעיות מרכזיות – ציפיות מוגזמות מלימודי המחקר (האמונה שעולם חדש ייפתח בפניהם באחת ושיזכו לעסוק בעניינים שברומו) וחוסר הכנה מחפיר כמעט לשגרה האפרורית והמייגעת של מחקר אקדמי.

אפשר, וראוי, להאשים את המערכת האקדמית בנטייה לטאטא את הבעיות האלה אל מתחת לשטיח, לבוא בטענות כנגד העובדה שאין, כמעט, הכנה מסודרת לקראת המחקר. אבל, כפי שטענתי שוב ושוב, לחלק ניכר מהטעויות אנחנו, תלמידי המחקר, אחראים בעצמנו.

כבר עכשיו יש לי מענה חלקי לטענות ששרון מעלה בפוסט שלה, וזה יחכה לפוסטים מדריכיים יותר באופיים. כרגע אני רוצה רק להעיר שנדמה שהחוויה האישית הכואבת שעברה גורם לה להציג את המסלול האקמי כולו בקדרות מוגזמת.

כן, לא כל אחד, גם אם הוא חש שהספרות יכולה להר
וס חיים ולהצילם, חייב לממש את מערכת היחסים המורכבת שלו עם האדרת של גוגול במסדרונות סוראסקי או אוקספורד, וגם על זה כבר דיברתי מעט, אבל בין זה לבין קעקוע חומות השן האקדמיות עוד יש כמה נקודות מילוט.

מחקר, תרבות

במהלך הסמסטר הבודד שלי מחוץ לפקולטה למדעים מדוייקים, עת שקלתי ברצינות מסלול שגולת הכותרת שלו היא עבודת דוקטורט מסעירה אודות ביל דראמונד וה-KLF יצא לי לדבר עם חבר, מיחידי הסגולה שהצליחו לצאת מהתכנית הבינתחומית של אוניברסיטת תל אביב לכיוונים קונסטרוקטיביים. "יש הרבה דברים מעניינים לעשות בכיוונים שאתה מדבר עליהם" הוא אמר לי "אבל לא באקדמיה".

הוא צדק. הוא הכיר טוב ממני את הדינמיקה ואת תחומי העיסוק של אנשי מדעי הרוח. הוא לא זלזל בהם בשום אופן, אבל הוא ידע לומר לי שהכיוון שממנו הם בוחרים להסתכל על תופעה כמו KLF שונה לחלוטין מהכיוון שאני מדמיין לעצמי.

מיטל שרון ואיתמר שאלתיאל (ההם), אם יותר לי להתנבא, עוד יהיו דמויות חשובות בחרושת התרבות הישראלית. במידה כזו או אחרת הם כבר עכשיו, אולי קצת בקטן, כאלה. שניהם פסעו (פוסעים) גם במסלול אקדמי וגם במסלול עצמאי. אין לי ספק שהתעודות הרשמיות של המסלול האקדמי יכולות לקצר מעט את דרכם למעמד הראוי להם, אבל לא הן העיקר.

לא הייתי קונה תיאוריות פיזיקליות או ספרותיות ממי שלא רכש קודם השכלה פורמלית מסודרת ומעמיקה, ולו רק כדי שיוכל לדעת שהתיאוריות האלה כבר נוסחו, נוסו, והופרכו קודם, למשל.

אבל אפשר לשרטט גם הפרדה בין מחקר לבין עשייה. בדיוק כשם שאני מוכן לקנות מכונית שתכננו מהנדסים בעלי השכלה פיזיקלית בסיסית בלבד, כך אני אהיה הראשון לעמוד בתור כדי לקנות את העשייה התרבותית של ההם, גם לו היו מוותרים לחלוטין על לימודי המחקר האקדמיים.

* המרכאות סביב דלדולה והרוח הן אמיתיות, אלה שסביב ישראל הן רק מחווה לאובססיה של עידוק.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מחקר הוא עבודה
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – קול קורא
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי

לארכיון המדריך

לקול הקורא

נו טוב, אם להודות על האמת קשה לשייך את הפוסט הזה לסדרת המדריך, אבל כיוון שנדמה לי שיהיה בו עניין לקהל קוראי המדריך, וכיוון שהוא בכל זאת נוגע בכמה נקודות עקרוניות שקשורות למדריך במישרין או בעקיפין החלטתי שלא ייעשה עוול גדול מידי אם הוא ישוייך לסדרה בכל מקרה.

זהירות: פוסט ארוך

לא כל כך מזמן פרסם אסא וולפסון פוסט מרתק ב"הסיפור האמיתי והמזעזע של" תחת הכותרת הפרובוקטיבית משהו "ההדיוט מתלהם". בפוסט שטח וולפסון את המשנה שמאחורי אופן הכתיבה הביקורתי והדעתני שלו בתפקידו כבעל הטור הקבוע "השבוע במדע" בנענע10. התחלתי להשיב לחלק מטענותיו של וולפסון בדיון שהתהפתח מתחת לפוסט המקורי, ועצרתי לחשוב. ניסיתי לבחון את עצמי, האם יכול להיות שאני נזעק אינסטינקטיבית להגן על מגדל השן המדעי בו ישבתי, מסרב לראות את מגרעותיו ועוולותיו שוולפסון מיטיב לחשוף. חשבתי על זה לא מעט ואני עדיין איתן בדעתי. וולפסון טועה ומטעה.

פעם, למשך כמה רגעים בשנה שאחרי התואר הראשון שלי חשבתי ברצינות לערוק למחקר תרבות, הסתובבתי אז בגאווה וסיפרתי לאנשים שבחרתי את המסלול החדש שלי כיוון שהוא יאפשר לי לכתוב דוקטורט על ה-KLF. אני עדיין חושב שמישהו צריך לכתוב דוקטורט על ה-KLF, וככל הנראה זה יהיה מישהו אחר. הרגעים ההם הולידו סמסטר אחד שבו נדדתי בין הפקולטה למדעי הרוח לפקולטה למדעי החברה משלים קורסים נבחרים בהיסטוריה, ספרות, סוציולוגיה ומחקר תרבות כדי שאוכל להתחיל את המחקר. הסמסטר ההוא נותר, בסופו של דבר מיותם. לכל היותר הוא ממתין ליום בו אהיה עובד מדינה ואוכל לנצל את השעות העודפות ההן כדי לזכות בגמול השתלמות מוגדל. באחד הימים, אחרי הרצאה מאלפת של יהודה שנהב מצאתי את עצמי משוחח עם חבר לספסל הלימודים ולפעילות פוליטית, כשנודע לו שהגעתי מפיזיקה חוורו פניו, הוא התרחק ממני כמה צעדים, ובחרדה אמיתית לשלומי שאל "תגיד לי, איך אתם המדענים יכולים להמשיך ולהאמין במה שאתם עושים אחרי קון?" מודה, לא קראתי את קון, למרות שהתכוונתי לא אחת, ובכל זאת, וגם אם הוא כן קרא, הפרשנות המשטיחה והמרדדת שלו היא אות קלון ללא מעט אנשים, ביקורתיים מאוד, ממדעי הרוח והחברה, שנדמה להם כאילו החשיפה של מנגנונים פוליטיים ואידיאולוגיים מאחורי התקדמות מדעית די בה כדי לפסול את המדע.

לא, וולפסון לא חוטא בהפשטה קיצונית כל כך. בניגוד לאותו תמהוני שתקף אותי אז וולפסון גם מוכן להודות שהוא מרוצה מהישגי הטכנולוגיה והמדע, וממה שהם מאפשרים לו. למרות זאת יש לוולפסון ביקורת קשה על המדענים, ובעיקר על היומרה שלהם לאובייקטיביות מדעית, המאפשרת להם לטהר כל שרץ.

כמי שעשה לא מעט שנים בסביבת מדענים קשה לי לשמוע את התיאורים של וולפסון, וקשה לי אף יותר לזהות משהו מהם בסביבה שיצא לי להכיר. מדענים הם בני אדם, על כל החולשות הנובעות מכך, ללא ספק, הם מונעים לא אחת מדחפים קטנוניים, מאבקי יוקרה ואגו, וכן, אפשר מעת לעת להיתקל במחקרים מוצלחים שזוכים לקבלת פנים צוננת בגלל פערי אסכולות. אבל מכאן ועד לתיאור המדענים מטגני הכלבים של וולפסון עוד ארוכה הדרך.

על הסקת מסקנות

נתחיל מהנקודה הבסיסית והפשוטה ביותר, הכמותית. די בכניסה חד-פעמית לספריה אקדמית כלשהי כדי להתרשם, להסתחרר, ואולי גם להתחלחל משפע כתבי העת המדעיים ומקצב הפרסום שלהם. גם אם נסתכל על תחום צר כמו פיזיקה של חומר מעובה (צר רק בהשוואה למדור מדע כללי שאמור לסקר גם אותו וגם מחקרים בבוטניקה) נגיע בקלות לכמה מאות פרסומים חדשים בכל חודש. אני, שזה תחום העיסוק שלי לא אשמע לעולם על רובם המוחלט (וכשאני מדבר כאן על רוב מוחלט אני מתכוון ליותר מתשעים וחמישה אחוזים בהערכה זהירה), וגם אם אשמע עליהם אתקשה לקרוא אותם, ושוב, לכאורה לפחות, אני מומחה בתחום, מצבו של וולפסון עגום בהרבה משלי.

לכן, עוד לפני שנגיע לשיקול הדעת של וולפסון ושל עורכו בבחירת האייטמים הראויים לסיקור ולביקורת כדאי לזכור שהבחירה שלהם נעשית מתוך שברירי אחוז של כלל העבודה המדעית. כמעט כל המחקרים והפרסומים יישארו נחלתם של אנשי מקצוע שיצטטו מאמרים של עמיתים, יאששו אותם או יתפלמסו איתם. לא וולפסון ולא אני נזכה לשמוע עליהם, אבל הם המייצגים האמיתיים של עבודה מדעית, ומחבריהם הם המייצגים האמיתיים של דמות המדען. הניסיון לנסח כתב אשמה (או לחילופין שירי הלל) לדמות המדען על סמך המקרים הבודדים שמצליחים לחלחל אל מחוץ למעגל המקצועי המצומצם הוא מגוחך וחסר משמעות.

ניסיון כזה שקול לאפשרות לגבש דיעה על עולם הספרות מתוך היכרות עם ספריהם של רם אורן, יהודית קציר ואתגר קרת או לחרוץ את דינה של הפסיכולוגיה על סמך דמותם הציבורית של ורדה רזיאל ז'קונט וראובן דגן. כן, הם אלה שמצליחים לפרוץ את גבולות הגטו, לחדור לתודעת הציבור הרחב, והם מייצגים את התחום שלהם בדיוק כמו שאלברט איינשטיין ואלפרד נובל מייצגים את עולם המדע – ייצוג חלקי ומעוות מאוד.

תסמונת פינת הפלילים

פלילים הם עניין מדכא, תשאלו כל מי שאי פעם נגנב לו ארנק, את כל מי שאי פעם חזר לדירה פרוצה ומושחתת או למקום חנייה ריק, ועוד לא דיברנו על פגיעות בגוף ובנפש. פלילים הם עניין מדכא ומגעיל. אבל מדור הפלילים בעיתונות ובחדשות הוא דווקא זירת ביטוי לסטנדאפיזטים מתוסכלים. בקול מדושן עונג ובנימה מבודחת יספר כתב הפלילים בדקות הסיום של חדשות הבוקר מעשייה מבדחת אודות "הפורץ המתפוצץ", כמה הלצות תפלות תוחלפנה בינו לבין מגישי המהדורה ומישהו מההפקה יאותת שהגיע הזמן לעבור לפרסומות. הקשר בין פינת הפלילים הזו לבין עולם הפלילים דומה מאוד לקשר שבין טורו של וולפסון לבין עולם המדע.

כבר סיכמנו שרוב מוחלט של העשייה המדעית לא יגיע לידיעת הציבור הרחב, הבעיה היא שגם כאשר מחקרים כבר יזכו לתהודה כלשהי מחוץ לנישה האקדמית המצומצמת שלהם הם יותירו את כלי התקשורת שמסקרים אותם באפילה מוחלטת. המרב שיכול עיתונאי לעשות מול הודעה לעיתונות של תגלית חדשה בתחום תורת המיתרים הוא לנסות לפשט מעט את הניסוח, להוסיף כמה מלים מויקיפדיה או מספר מדע פופולרי כדי לתת לידיעה קונטקסט נגיש יותר, וזהו. וולפסון, ובצדק מוחלט מבחינתו, לא מעוניין בתפקיד כזה, הוא לא רוצה לשמש כצינור להעברת הודעות לעיתונות מטעם אוניברסיטאות ומכוני מחקר, הוא רוצה לבקר והוא רוצה להביע עמדה. לכן הוא חייב לבחור את הידיעות שלגביהן הוא יכול לנסח עמדה, רצוי ביקורתית. סביר להניח שאחרי פעם או פעמיים של תרגום הודעות לעיתונות ושבחים להישגי החוקרים גם אני הייתי קץ בתפקיד כזה ומנסה ליצוק לתוכו משהו משלי.

תפקידו האמיתי של כתב פלילים הוא לחזור מידי יום על נתוני פשיעה יבשים, להצביע על מחדלים מתמשכים ביצירת ביטחון אישי לאזרחים, או לחילופין לספר בשבחי פעולות המשטרה, לא להתלוצץ עם מגישי המהדורה. גם תפקידו של כתב מדע הוא דומה. מטעם נענע וולפסון הוא האיש שמופקד על סיקור עולם המדע בפני ההדיוטות. העובדה שהוא בוחר להתמקד בטריוויאלי ובפיקנטי, מובנת ככל שתהיה היא חטא לנושא הסיקור שלו. נכון, זה משעמם לדווח על מולקולה חדשה, לאף אחד לא ברור כרגע אם יימצא לה שימוש בריפוי סרטן המעי הגס, בטיגון כלבים, או, וסביר יותר, לא בזה ולא בזה. אבל המדע מורכב ממולקולות חדשות הרבה יותר משהוא מורכב מתרופות פורצות דרך, ודאי הרבה יותר משהוא מורכב מגופות כלבים בשמן עמוק.

תסמונת הפריצה מהבורסה

חדשות מסקרות תהליכים. תהליכים לוקחים זמן. לכל תהליך יש סקאלת זמן אופיינית. יש משהו טבעי מאוד ברצון לבחון תהליכים ברגע נתון ולהתעלם מסקאלות הזמן האופייניות שלהם. כל מי שכספו מושקע בימים האחרונים באפיק סולידי פחות מפק"מ נוטה לרפרש את מסך שרות הפיננסים שלו אחת לכמה דקות, להיאנח בייאוש מול כל פרומיל נוסף שנשחק או לתלות תקוות בכל שינוי מגמה קצר מועד. מידי חצי שעה עוברים מבזקי החדשות ברדיו לפריצה דחופה מהבורסה כדי להתעדכן במצבו של מדד המעו"ף או של הדולר. העובדה שחצי שעה, שלא לדבר על כמה דקות, מהווה פרק זמן זניח אל מול סקאלת הזמן הטבעית של תהליכים כלכליים הופכת חסרת חשיבות.

זה, פחות או יותר, נידון להיות גם מעמדו של מדור בשם השבוע במדע. בהחלט יכול להיות שהושגו השבוע כמה פריצות דרך מדעיות חשובות. גם אם זה נכון יעברו עוד כמה שבועות עד שמגליהן יצליחו לשכנע את עצמם שהם אכן צודקים, שלא חלה טעות בניסוי ושלא הונחו הנחות שגויות בדרך, אחר כך יעברו עוד כמה שבועות עד שהם יהפכו את פריצות הדרך למאמר מדעי. עוד כמה שבועות או חודשים יעברו בתהליך מייגע של שיפוט עמיתים. בסוף הדרך הזו יגיעו פריצות הדרך האלה לכדי פרסום בכתב עת מקצועי עם קהל זעום. אחר כך, אם יצליח מערך יחסי הציבור של האוניברסיטה הרלוונטית לדחוף ידיעה לסוכנויות הידיעות היא תתגלגל אל שולחן המערכת של נענע10, לשיקול דעתו של וולפסון.

כן, מובן מאליו שכותרת כמו 'השבוע במדע' לא מניחה שהטור אכן מסקר התפתחויות מדעיות שהתרחשו בשבוע האחרון. אבל היא כן דוחפת את הטור להתמקדות באירועים דרמטיים יותר, כאלה שאפשר להדביק להם תאריך – חלוקת פרסים, שערוריה משפטית הקשורה בענייני מדע. מה שמדור כזה מחייב הוא התעלמות מהטבע הסיזיפי של עבודה מדעית, מחיקה של סקאלת הזמן האמיתית שבה אפשר בכלל לבחון מדע.

לפני כמה שנים פנו אליי ושאלו אם אהיה מעוניין לכתוב משהו למגזין סיכום השנה של דה מארקר, הם רצו לבחור את אנשי השנה בכל מיני תחומים. אני, לפחות לפי הרעיון הראשוני, הייתי אמור למצוא את אנשי השנה במדע. כל העניין מעולם לא יצא אל הפועל, אבל כשחשבתי עליו תכננתי לכתוב שאנשי השנה במדע הם דוקטורנטים וחוקרים צעירים שאף אחד מעולם לא שמע עליהם. אנשים שיקבלו פרס יוקרתי בעוד עשר או עשרים שנים על הישג שאליו הגיעו השנה. אפילו שנה היא זמן קצר מידי כדי לקבל פרספקטיבה על עבודה מדעית. אז שבוע?

את מי זה מעניין

באחד מטוריו האחרונים מתייחס וולפסון לאחד המקרים הבודדים שבהם אכן הגיעה סוגיה מדעית אמיתית לתודעה הציבורית בתקופה האחרונה. הכוונה היא לשאלה סביב גילוים של "שלדי הוביטים" והויכוח המדעי שהתעורר בעקבותיהם, אם מדובר בגזע אנושי שונה משלנו, ענף גדוע בעץ האבולוציוני, או שמא מדובר בהומו-סאפיינס שנפלו קורבן למחלה שהותירה אותם בגובה של מטר בלבד. בהערת אגב ביקורתית תוהה וולפסון מדוע עוררה השאלה הזו עניין רב כל כך והובילה להתלהטות רוחות.

כאן, אני משער, נמצאת הסיבה המרכזית לכעס שלי על וולפסון. ברור שהתקשורת עטה על הידיעה המדעית הזו בשל האזכור של הוביטים שהיה הברקת דוברות, או רעיון מוצלח של עיתונאי. אבל גם בלי הרפרור הטולקינאי, נדמה לי שמדובר בשאלה שהעניין שהיא מעוררת הוא ברור. הרעיון שלפני כעשרים אלף שנים בסך הכל עוד התקיים כאן גזע אנושי אחר, הוא בהחלט בגדר תגלית מדהימה שיש בה כדי ללמד אותנו על יכולת ההסתגלות של הגזע האנושי לתנאים משתנים. מנגד, האפשרות שמסתמנת כפתרון האמיתי לחידת השלדים ומדברת על פגם שגרם לאותם הוביטים להיוולד ללא בלוטת תריס גם היא מרתקת, אם פחות סקסית ומפתיעה מקודמתה, ויכולות להיות לה השלכות רפואיות מרחיקות לכת.

אבל בתפיסת העולם של וולפסון כל הויכוח הזה הוא סערה בצלחת פטרי, התלהטות יצרים של מדענים שנותרים עיוורים לאיזו תמונה כוללת שהוא מבחין בה ממעוף הציפור. תפיסת העולם הזו מרגיזהה אותי כשמדובר בסוגיית שלדי ההוביטים אבל היא מצליחה להרתיח אותי ממש כשמדובר בשאלות אחרות, אלה שלא יגיעו לעולם לידיעת הציבור הרחב*.

מה זה מעניין את מי זה מעניין

הנה אתגר לוולפסון: כותרת התזה שלי, לכשתוגש בקרוב, תדבר על דינמיקה קוונטית של אלקטרונים בריצוף פיבונאצ'י דו-ממדי. אני מוכן לשלוח תקציר של העבודה לוולפסון ולהזמין אותו לחשוף את המניעים האידיאולוגיים שמאחוריה.

בינתיים אני מוכן לחשוף את הגירסא שלי בנוגע למניעים האלה. כבר הזכרתי שמדענים מונעים משיקולים קטנוניים הרבה פעמים, והמניע המרכזי שלי הוא הרצון לקבל את תואר הדוקטור, לא ממש עניין אידיאולוגי הרה גורל. אם נתעקש אני יכול להסתכל על העבודה בקונטקסט הצר של תחום המחקר שלי ולטעון שאני מייצג אסכולה שנוטה להאמין שתכונותיהם הפיזיקליות של חומרים קווזי-מחזוריים ניתנות להסקה באמצעות ניתוח מתמטי של תופעת הקווזי-מחזוריות, כשמנגד ניצב מחנה שמעדיף לשים את הדגש על המבנה המולקולרי המקומי. הויכוח בין שני המחנות יכול להתלהט במושב של כנס בינלאומי, אבל בסופו של דבר הוא יישאר ויכוח ידידותי בבסיסו, לכל היותר ישאיר אחריו אי-אילו משקעים אישיים. אני מוכן לראות בויכוח הזה צדדים אידיאולוגיים, אבל אלה רחוקים מאוד מתיאורי הזוועה של וולפסון.

יש, בסופו של דבר, מניע אידיאולוגי אחד אמיתי שמשותף למרבית המדענים שיצא לי להכיר – האמונה שיש משמעות ותועלת בעצם קידומו של הידע האנושי. אפשר, כמובן, להתווכח על סדרי העדיפויות שמעבירים סכומי כסף נכבדים למחקר מדעי על חשבון תקציבים אחרים, אבל אם בזה תתמצה הביקורת של וולפסון הרי שיש תחומים אחרים מפוקפקים בהרבה שניתן למתוח עליהם ביקורת דומה, ואף ביתר שאת. בכל מקרה, שאלת התקציב כבר באמת חורגת ממה שניתן לצפות לו מהמדענים.

שוב, כדי להדגיש את הדברים. המחקר שלי, עם כותרת סתומה שלא אומרת כלום לקורא ההדיוט, ואומרת מעט מאוד אפילו לעמיתים שישבו איתי באותם קורסים באוניברסיטה, הוא מייצג מוצלח בהרבה לעשייה המדעית מחבורת מטגני הכלבים.

על הידע התפעולי והידע המוחלט

וולפסון מקדיש חלק ניכר מהפוסט שלו לפער שבין ידע תפעולי, זה ששמור למדען, לבין ידע מוחלט, זה שלעולם לא נוכל להשיג, גם אם נעמיק לחקור עוד ועוד. הוא גם מתריע מפני אשליית הידע המוחלט שיכולה להיווצר אצל המדען. כדי להדגיש את ההבחנה הזו בוחר וולפסון בדוגמא מצויינת, הוא מרים אבן מן הרצפה ומראה לנו עד כמה נישאר רחוקים מהבנה מלאה שלה, כמה שאלות אודותיה תיוותרנה לנצח חסרות מענה. לא במקרה בוחר וולפסון להמחיש לנו את הידע התפעולי דווקא דרך היכולת להשליך את האבן כדי לפגוע במטרה, בין השורות, סביר להניח, במטרה אנושית. אחר כך, במשפט אחד הוא דוחס כמה סוגים של ידע תפעולי, מכיר בחשיבותו ובתועלת שטמונה בו, אבל הכל בצל הדוגמא הפשוטה הזו, המדע כמאפשר ליידות אבנים באנשים אחרים. מוזר, כי אם נביא בחשבון את מגוון השימושים האחרים, נסמכי הידע התפעולי, שאבנים כאלה משמות להן אולי תשתנה מעט התמונה הזו. הרבה יותר אבנים שימשו את המין האנושי לבניית בתים ולהפקת מחצבים מאשר לפגיעה ולהרס. אבנים כאלה שימשו אותנו גם להעמיק ידע אחר שאינו תפעולי, להסיק מהן תוצאות מרחיקות לכת בשאלות סתומות על עברו של כדור הארץ ושל החיים בו.

מדענים, ככלל, רחוקים מלשגות באשליה שהם אכן מבינים את הטבע הבנה מוחלטת. חמור מזה, רובם אפילו מרוחקים מהידע התפעולי שאמור לגרום להם לחטא היוהרה הזה. כן, הם יכולים להיות מתנשאים כשהם נתקלים בבורות שמתחזה לעומק, והם יכולים להיות מתנשאים גם כשהם נתקלים ברעיון חדש שנוגד את אלה שהם אוחזים בהם, אבל מכאן ועד לטענה שהם מתיימרים לראות בידע התפעולי, שרובם כאמור נעדרים לחלוטין, את חזות הכל, עוד ארוכה הדרך והיא רצופה B-movies עם מדענים מטורפים שרוכנים מעל מבחנות מבעבעות בחיוך שטני.

ברוך שעשני מדען

נזכרתי בכל זה אחרי שכתבתי את פוסט ה"תגיד, יש מה לעשות עם זה?" והבנתי שוב עד כמה אני שמח על היותי בעל רקע מדעי, לא בגלל זלזול בתחומי ידע אחרים אלא בגלל העובדה שהרקע הזה איפשר לי למצוא בקלות עבודה שלא תעורר בי קונפליקטים מצפוניים קשים. כן, רוב המדענים שאני מכיר בהחלט מפעילים שיקול דעת מוסרי בבואם לבחור את מקום העבודה שלהם. אני, לדוגמא, לא הייתי הולך לעבוד במפעל לייצור נשק, יש לי עמיתים שכן בחרו בכיוון כזה. היו לנו שיחות מסדרון בנושא, ובשום מקרה לא מצאתי מולי אנשים עיוורים להשלכות המוסריות של מעשיהם.

ב-Summerland של מייקל שייבון מופיע מדען שנחטף על-ידי כוחות האופל (אמיתיים, כאלה שרוצים להשמיד את היקום כולו) כדי להתגבר על בעיה כימית קטנה שמפרידה בינם לבין מימוש תכניותיהם. בשלב כלשהו של הדרך כבר ברורה למדען המטרה אותה הוא משרת, ולמרות זאת, מרותק לאתגר המדעי הוא ממשיך בעבודתו. וולפסון (ובמידה מסויימת גם אני) היה שמח לשמוע שעמיתיי שבחרו לעבוד בתעשיות ביטחוניות הם בני דמותו של אותו מדען, אבל הם לא. ההחלטה שלהם מעוגנת בהרבה שיקולים מוסריים ופוליטיים. אני יכול להתווכח איתם על ההחלטה ועל השיקולים שהובילו אליה, אבל אני לא יכול לטעון כלפיהם שהם ויתרו על עקרונותיהם בשביל לעסוק במה שמעניין אותם, או בשביל להרוויח משכורת נאה.

מדענים עובדים באוניברסיטאות שמעסיקות מורים מן החוץ וסגל מנהלי בתנאים מחפירים, אחרים עובדים בתאגידים בינלאומיים שמייצרים במפעלים בסין, ויש גם כאלה שעורכים ניסויים בעלי אתיקה מפוקפקת. אבל אלה טענות שקל מאוד להפנות כלפי כל עובד בעולם המערבי. טוב היה לו כל אחד מאיתנו, בין אם הוא מדען, עורך דין, או פועל ייצור, היה מפעיל יותר שיקול דעת מוסרי בבחירת מקום העבודה שלו, ומנסה לשמור על חשיבה ביקורתית. דווקא מדענים, מניסיוני, נוטים לשמר ביקורתיות כזו יותר מאחרים. גם כי הם מודעים למשמעות של מעשיהם, וגם כי הם נהנים מחופש בחירה גדול יותר.

נכון שמדענים הם אלה שהציגו לעולם את מנוע הבעירה הפנימית וגרמו לתוצאות סביבתיות מרחיקות לכת. אבל נכון גם שמדענים הם אלה שמנהיגים את המאבק לנסות ולמצוא מקורות אנרגיה נקיים יותר. הם אלה שבזכותם אנחנו מבינים את ההשפעה ההרסנית שלנו על הסביבה ויכולים לנסות ולתקן אותה. זה לא מקרי שמדעני גרעין רבים נמצאים גם בחזית הפעילות כנגד נשק גרעיני. אבל זה כאמור רק צד אחד של הסיפור.

הצד השני, כפי שאמרתי, נוגע לחופש הבחירה, פועל ייצור יתקשה להכריז שהוא מתפטר בגלל שמקום העבודה שלו חתם על חוזה שמן עם ממשלת סין, למדען זה קל יותר. אנשי מדעי החברה, מנגד, אולי אמונים הרבה יותר על חשיבה ביקורתית, אבל גם חופש הבחירה שלהם מצטמצם בבואם לבחור מקום עבודה. יש הרבה מאוד כסף שמוקדש בימינו לשיווק, לחיזוי וליצירה של טרנדים אופנתיים, והכסף הזה יכול ליפול, בחלקו לפחות, לידיהם של אנשים עם הכשרה במדעי החברה, אם רק יתפשרו על עקרונותיהם, וישקיטו את היצר הביקורתי שלהם. כמדען, ואני מדבר מניסיון, יש לי מגוון גדול בהרבה של תחומי מחקר שבהם אני יכול להשתכר משכורת נאה בלי לחטוא באופן מזעזע לאמת הפנימית שלי. מובן שאף פעם לא אוכל להזדהות באופן מלא עם כל צעד שהמעסיק שלי יבחר לעשות, ועדיין, מצבי טוב בהרבה משל עמיתים שמפתחים אתרי אינטרנט ומקדמים אותם במנועי חיפוש לפי גחמות של לקוחות.

זה לא שמדענים הם ציבור מוסרי ונאור יותר מאחרים, אבל המציאות הנוכחית מאפשרת להם חופש נרחב יותר, ובמידה רבה אפילו כופה עליהם לממש אותו. גם אם אתעלם מכל השיקולים שהובילו אותי להיות מדען אשאר אסיר תודה לעצמי על הבחירה הזו, ולו רק מהסיבות האלה.

* כהערת אגב אני חייב לציין שיש משהו מוזר בטענות חוסר עניין ובתמיהה על התלהטות יצרים כאשר וולפסן בחר לפרסם את המניפסט שלו בבמה שראתה ויכוחים סוערים בשאלות על קיומו ועל אי קיומו של מחבר מובלע. הגדולה של 'הסיפור האמיתי והמזעז של' היא דווקא בהתעלמות מהשאלה את מי זה מעניין, בדיוק כמו במחקר מדעי.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מחקר הוא עבודה
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – צעדים בוני אמון

לארכיון המדריך

את הקול הקורא כבר ראיתם?

בשלב מסויים, מוקדם מאוד של לימודי המחקר, תמצאו את עצמכם מנויים על רשימת תפוצה של הודעות מנהלתיות. אלה יכללו על פי רוב את הרשימה המדכאת משהו של סמינרים לשבוע הקרוב, הודעות בדבר הצורך לעבור בדיקה רפואית תקופתית, או בדבר שינויים בתכניות הביטוח, חיפוש אחרי תלמידים המעוניינים לתת שיעורים פרטיים או להדריך קבוצות מרוכזות לקראת בחינה, וכיוצא באלה. מעת לעת יופיעו ברשימה גם "קולות קוראים" המסבים את תשומת לבכם למלגות שונות ומשונות. סביר להניח שאחרי כמה שבועות בהם תקדישו תשומת לב להודעות האלה תחליטו לתייג אותן קרוב מאוד לגבול שבין ספאם לבין דואר לגיטימי, חבל.

מתוך The Song of Sixpence Picture Book

הרבה כסף מתגלגל בעולם האקדמיה, אל רובו, מטבע הדברים, לא תהיה לכם גישה כתלמידי מחקר. רובו מיועד מראש למטרות מוגדרות היטב, נעלות ומוצדקות כמו תקציבי מחקר, ציוד מעבדתי, תשתיות הוראה, או למטרות נעלות מעט פחות אך מוצדקות באותה מידה כמו טיפוח הדשא שבין הבניינים (יש שיוסיפו גם קטגוריה נוספת של מטרות שהן לא ממש נעלות וגם לא ממש מוצדקות, אין לי התנגדות לקטגוריה כזו, אבל לא לשמה התכנסנו כאן). אבל יש גם כסף שמיועד בדיוק עבורכם, ומן הראוי לשמור על ערנות בכל הנוגע אליו. מי יודע? מאמץ קטן יכול לפעמים לפטור אתכם מהצורך לחלטר בשעורים פרטיים או מעומס שעות ההוראה שלכם.

בשלב מוקדם יחסית של לימודי הדוקטורט שלי החליט המנחה שלי שננסה להגיש מועמדות לאחת המלגות היוקרתיות יותר שמחולקות בארץ (אני באמת כבר לא זוכר איזו, אבל סביר להניח שהיא נשאה שם של משפחה נדבנית ידועה). שבועיים של שיפוץ קורות חיים, מעט עבודת רגליים כדי לקושש המלצות, ובסופם חזרתי באחת למצב קיומי שכבר שכחתי ממנו. ממש כמו בימים הרי הגורל שבהם מצאתי את עצמי מחכה בקוצר רוח למכתבי התשובה מכל מיני בחינות מיון צבאיות. מובן מאליו שהסיכוי שלנו היה זניח, ואת המלגה קטף מישהו אחר.

כן, המלגות היוקרתיות ביותר הן אלה שבדרך כלל מצליחות לעורר אותנו לפעולה, הן אלה שעצם הופעתן כשורה בקורות החיים היא בונוס מצויין בחיפוש משרה אקדמית או בדרך לפוסט דוקטורט. אבל הן גם, מטבען, אלה שעליהן ניטשת המלחמה העזה ביותר, אלה שבהן פוליטיקה אקדמית יכולה להכריע את הכף, ובעיקר אלה שעליהן תתחרו גם עם ילדי פלא שכבר פרסמו מאמרים בגיל שש עשרה וכולם מנבאים להם עתיד גדול. בקיצור, שווה להתאמץ עבורן, אבל אין טעם לפתח ציפיות.

אבל יש הרבה מלגות אחרות, אטרקטיביות פחות, גם בהילה שלהן וגם בערכן הפיננסי, ומניסיוני ארוך השנים, רוב הסטודנטים אפילו לא טורחים לקרוא את הקריטריונים המדוייקים לחלוקתן. אז כן, די ברור שמלגה שנועדה לעודד חוקרות נשים בתחום מדעי המחשב לא תהיה רלוונטית עבור הדוקטורנטית לספרות או עבור תלמיד התואר השני בחישוב קוונטי. מלגות שמוענקות על בסיס מגדר או מוצא מציבות מחסום בלתי עביר בפני מי שאינו נופל לקבוצה המוגדרת היטב. אבל יש גם הרבה מלגות אחרות, על בסיס הישגים לימודיים, על בסיס נושאי מחקר או על בסיס פעילות חברתית. מומלץ, תמיד, לקרוא בעיון את הקריטריונים. מומלץ לעשות את זה בראש פתוח.

בעשרים וחמש השנים שעברו מאז הוא נוסד נחשב תחום המחקר שלי למרתק, הוא נוגע בבעיות יסודיות מתחום הפיזיקה, הכימיה והמתמטיקה. אף על פי כן, לאורך רוב שנות קיומו הוא גם נחשב לבלתי-שימושי בעליל. בשנים האחרונות עלתה האפשרות שחומרים מהסוג אותו אני חוקר יכולים לשמש כתאי אחסון מוצלחים למנועים מבוססי מימן. אני אמנם עוסק במודל פשטני מאוד ומנותק במפגיע מהחומרים המועמדים לשימוש, אבל אחרים עוסקים בתכונות הכימיות של החומרים האלה. עבור אנשים כאלה, גם אם אין להם מגע ישיר עם המרוץ אחרי מנוע מימן בטיחותי, עצם הקיום של האפשרות הזו יכול לפתוח דרכים חדשות. לא מעט "קולות קוראים" שהושלכו אל תיקיית הזבל שלי חיפשו חוקרים בתחום איכות הסביבה. באמצעות הצגה נכונה של המחקר, אולי גם יצירת קשר עם מישהו ממפתחי המנועים האלה לצורך שיתוף פעולה, יכול מחקר תיאורטי ומנותק להפוך באחת לצעד חשוב בדרך ליצירת סביבה נקייה יותר. כן, סביר להניח, שלא זה יהיה המחקר שיאפשר את פריצת הדרך המיוחלת. אבל סביר גם שהוא יועיל בסופו של דבר לאיכות הסביבה לא פחות ממחקרים אחרים שמוגדרים מראש ככאלה. באותו אופן יכול מי שעוסק במערכות בקרה לשנות מעט דגשים כדי להפוך את המחקר שלו אטרקטיבי לקרנות המעודדות מחקר לצורכי בטיחות בדרכים. האפשרויות הן, כמעט, בלתי מוגבלות. ראש פתוח כאמור.

כדאי, בכל מקרה, להכין ערכת מסמכים מסודרת לצורך הגשת בקשה למילגה. בין בקשה אחת לרעותה תצטרכו אמנם לשפץ מעט את קורות החיים, אולי לשנות כמה דגשים בתאור המחקר, או לבקש מהממליצים להוסיף למכתביהם כמה מלים רלוונטיות יותר לבקשה הנוכחית, אבל עצם קיומה של ערכה מסודרת כזו יקל עליכם לעבור את המחסום הראשוני בדרך להגשת הבקשה. מחסום ה"אין לי זמן ואין לי כוח לבזבז על בקשה שסיכוייה להתקבל זניחים". אם בהשקעה לא גדולה תוכלו להתאים את הערכה לדרישות החדשות יכולים הסיכויים הזניחים האלה להתממש לפעמים.

גם בכל הנוגע לכנסים בינלאומיים כדאי להיות ערניים. המנחה שלכם, סביר להניח, ירצה שתציגו את העבודה שלכם בכנס מרכזי של תחום העיסוק שלכם, אולי ביותר מאחד. אבל כל נסיעה כזו כרוכה בהוצאה לא מבוטלת מתקציב קשרי המחקר שלכם, ומהר מאוד גם מתקציב המחקר שלו. אם אין לכם תוצאות מרשימות במיוחד הוא לא ימהר לממן נסיעה כזו. אבל השתתפות בכנסים יכולה להיות מועילה מאוד למחקר שלכם, למוניטין שלכם, ולקורות החיים שלכם, אה כן, אם הם נערכים במקום אטרקטיבי הם גם יכולים להיות כיף לא קטן. לא מעט כנסים, ודווקא כאלה שאינם נהנים מהילה של יוקרה, מציעים עזרה כלכלית לא מבוטלת לסטודנטים, החל מפטור מדמי הרישום, דרך מימון מלא של שהייה וכלה, במקרים נדירים, גם בסיוע משמעותי להגעה. אם תקפידו לעקוב אחרי לוחות הזמנים, ולבדוק בעיון את אתרי הכנסים, סביר להניח שתוכלו להגיע אל המנחה שלכם עם הצעה אטרקטיבית להשתתפות בכנס בעלות זעומה. במצב כזה, יש להניח, הוא לא ימנע את הנסיעה שלכם, בסופו של דבר גם הוא מרוויח מהצגת העבודה בכנס. אני אמנם לא נקטתי בשיטה הזו מעולם (תחום המקר שלי, מה לעשות, הוא מצומצם מאוד) אבל אני מכיר אחרים שקידמו את עצמם היטב, ואף הצליחו לראות עולם באמצעותה.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בואו נדבר על כסף 1
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מיתוס החודשיים
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי

לארכיון המדריך

את הקול הקורא כבר ראיתם?

זה היה הקיץ של סגירת חובות אחרונים לתואר ראשון, ואחרי שבזבזנו את הבוקר בסיכום של מאמר בלי להבין אותו באמת מיהרתי לקחת אוטובוס לפתח תקווה לצורך ראיון עבודה. התייצבתי בחברה צעירה ומבטיחה שפעלה בתחום מדעי מרגש (היום היא עדיין קיימת, כבר לא בפתח תקווה, וחרב הסגירה מרחפת מעל ראשה). אחרי מבחן לא פשוט בכלל התיישבתי מול שני מראיינים, קצת רקע, קצת תאום ציפיות. הרבה אפשרויות היו פתוחות אז, או לפחות העמדתי פנים שהן פתוחות. מתישהו התגלגלה השיחה גם לכסף, הסברתי שאני עדיין מתכנן תואר שני, זה יגביל את אחוזי המשרה שלי, זה גם מציב איזה רף לציפיות הכספיות שלי. כסטודנט לתואר שני הסברתי אהיה זכאי למלגה ולמשכורת הוראה, כמו גם לפטור משכר לימוד, כל אלה הצטברו לסכום צנוע בחישוב חודשי, המשכורת על המשרה החלקית חייבת להיות גבוהה יותר כדי שאקבל את ההצעה הסברתי. שניהם חייכו זה לזה כמעט בזלזול, "אנחנו חושבים שנוכל להתחרות בזה" הם אמרו בטון שהבטיח גדולות ונצורות. בסופו של דבר לא זכיתי לשמוע מספר, הם התעקשו על ששים אחוזי משרה ויותר, אני קבעתי את הקו העליון בחמישים, ונפרדנו.

בסוף הקיץ ההוא, אחרי שבועיים בניו יורק חזרתי מאוהב, בעיר ובחלום. יומיים אחרי החזרה שובצתי למשרת הוראה שעוררה בי גיחוך ופלצות, הקורסים נראו פתאום משעממים. בערב התקשרתי לחבר לספר לו על השיבוץ הנורא. ואז, בלי התראה מוקדמת הוא זרק לחלל האוויר שאלה מפתיעה, "תגיד אתה מכיר מישהו שירצה לעבוד בפיתוח אלגוריתמים למסחר בבורסה בניו יורק?". לא ממש חשבתי לפני שהודעתי לו "בטח, אני". שלושה שבועות אחר כך מישהו כבר דאג להטיס אותי לראיון עבודה בקונטיקט (שעה נסיעה ממנהטן), ומשם ליומיים של התרשמות בחמ"ל המסחר הממוחשב במינאפוליס (הו ברנדון, הו ברנדה). שוב נזרקו מספרים לחלל האוויר. מאה אלף דולר לשנה, עם אפשרות לבונוס באותו סדר גודל בסופה. שוב הכל התמסמס ואחרי כמה שבועות של ציפיה קיבלתי תשובה שלילית.

וול סטריט, מתוך History of the United States/Charles A. Beard and Mary R. Beard

הרבה יותר מידי שנים אחר כך, ועדיין בלי הדוקטורט המיוחל מצאתי את עצמי עובר מהאקדמיה לעולם היי-טק. חברים לחדרי סטודנטים קטנים וצפופים הפטירו הערות בסגנון, "נו עכשיו הסתדרת" או "הנה אתה מתברגן לנו".

אבל משהו השתבש בדרך. בלי ששמנו לב.

אני טורח להסמיך את הסיפורים האלה, המרוחקים כל כך בזמן ובסיטואציה זה מזה כדי לעמוד על כשל בסיסי בתפיסה של לא מעט תלמידי מחקר. כשל שגם אני נפלתי בו. במידת מה אולי אפשר לתלות את האשמה בבועה הראשונה שעוד פרחה לה כשסיימתי את התואר הראשון, אבל אני חושב שזה יהיה מוגזם. סטודנטים, בעיקר מתחומי המדעים המדוייקים עוברים, בין אם בתקופת בועה ובין אם בתקופת שפל, חוויה דרמטית לקראת סיום התואר הראשון שלהם. חוויה שמכוננת במידה רבה את התפיסה שלהם לגבי שוק העבודה ולגבי הפער שבינו לבין האקדמיה. מצד אחד הם ניצבים בפני האפשרות להתחיל תואר שני עם משכורת ומלגה צנועות מאוד, ומצד שני מחכות להם הצעות עבודה עם סכומים שנשמעים דמיוניים בהשוואה.

מי מהם שבוחר להמשיך למסלול מחקרי עושה את זה תוך ויתור על לא מעט כסף, לפחות בטווח הקצר-בינוני של כמה שנים, אבל בראשו מתקבעת התמונה לפיה בבוא היום, חמוש בעוד תואר או שניים היא עדיין תחכה לו בסבלנות, אותה קפיצה מופלאה בהכנסה החודשית וברמת החיים. רק שבאקדמיה הוא פוסע במסלול ידוע מראש של התקדמות – בחירת מנחה, מעבר לדוקטורט, הגשת הצעת מחקר, וכל צעד כזה טומן בחובו עלייה משמעותית של ההכנסה. עד שאותו סטודנט יגיע לסיום הדוקטורט המשכורת שמחכה לו אם יבחר להשתלב בתעשייה תגדל אמנם ביחס לזו שהוצעה לו או לחבריו בעבר, אבל היא תעשה את זה באופן שהוא הרבה פחות מרשים מזה של הכנסתו כסטודנט. כך קורה שדוקטורנטים, גם כשהכנסתם הכוללת היא מרשימה לכל הדעות עדיין תופסים את עצמם כסטודנטים החיים מפרוטות ומדמי כיס שהאוניברסיטה טורחת לשלם להם, בטוחים שעם סיום הדוקטורט מחכה להם מכרה זהב. למרבה הצער התאור הזה רחוק מלהיות נכון.

כן למשכורת ההיי-טק יש יתרונות אחרים שאינם ברורים לעין בשלב ראשון. הרבה יותר כסף מופרש לחסכונות למיניהם (קרן השתלמות, ביטוח מנהלים) גם על ידי העובד וגם על ידי המעביד. אבל הקפיצה בנטו, בסופו של דבר, היא קטנה בהרבה ממה שנהוג לדמיין.

למה בעצם כתבתי את הפוסט הזה?

1. נו ברור, כדי להתבכיין קצת (מה יש, אסור לי להיות אימו?)

2. כדי לזרות מלח על הנקודות הכואבות של אנשי מדעי החברה והרוח(לא באמת, אני גם מטיל ספק בקביעה הנחרצת לפיה מדובר בתחומים שאין בהם כסף בכל מקרה).

3. הפוסט הזה הוא בעצם הכנה לפוסט אחר של הרהורי כפירה בטענה המקובלת משום מה לפיה "תואר ראשון לא שווה כלום וחייבים לפחות תואר שני".

4. כדי להזהיר מראש עמיתים שעדיין חיים באשליה, ואני מכיר לצערי לא מעט כאלה.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – בואו נדבר על כסף 2
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מחקר הוא עבודה
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – עשה לך רב

לארכיון המדריך

את הקול הקורא כבר ראיתם?

אחת הדילמות הראשונות של כל תלמיד מחקר מתחיל היא איך להתייחס למכסת החובה של קורסים אליה הוא נדרש בלימודי התואר שני (ובמידה פחותה בהרבה גם במהלך הדוקטורט). מצד אחד מדובר בעומס משמעותי, גם אם בדרך כלל נמוך מזה שאליו התרגלתם בלימודי התואר הראשון, של קורסים מתקדמים ותובעניים, מה גם שהפעם מתלוות אליהם מטלות נוספות של הוראה, ואולי גם של מחקר. הפיתוי לפרוש את הקורסים האלה על פני פרק הזמן שמוקדש לתואר המחקרי הוא גדול. חלקית לפחות מונע הפיתוי הזה מהתחושה שאולי בהמשך הדרך, לכשתדעו מה בדיוק תחום המחקר שלכם תוכלו לבחור את הקורסים בתבונה ובאופן שיעזור לכם להשלים פערים בהשכלתכם לצורך ביצוע המחקר.

מתוך Civics and Health/William H.Allen

אם להודות על האמת, אין לי שורה תחתונה ברורה בנוגע לדילמה הזו, גם אם גיבשתי איזו המלצה שנראית לי כדרך המוצלחת ביותר לטפל בה, ואשמח כמובן לשמוע דעות קוטביות.

בפוסט על תהליך בחירת מנחה המלצתי לתלמיד המחקר המתחיל לבצע "סקר שוק" מקיף, לא להתעצל ולפנות לכל אחד מהמנחים הפוטנציאליים, בין אם יש לו הכרות מוקדמת איתם ובין אם לאו, אפילו אם ההכרות המוקדמת היא דווקא שלילית. באחת התגובות לאותו פוסט המליצה רוית לקחת את העצה הזו צעד אחד קדימה ולהגדיר מראש (בין אם לעצמכם בלבד ובין אם גם למנחה) כתקופת נסיון. הבעיה הבולטת עם העצה שלי, וביתר חריפות עם זו של רוית היא סד הזמן של התואר המחקרי. כשמסלול לתואר שני מחקרי תחום בתקופה קצרה להחריד של שנתיים או שנתיים וחצי כמה חודשי נסיון הם בזבוז שקשה מאוד לסטודנט להרשות לעצמו. אפילו בחינה שטחית יחסית של כל היצע המנחים היא משימה לא פשוטה שתגזול מהסטודנט זמן יקר. אבל יש, לדעתי, דרך לצאת מהמלכוד הזה.

כאשר סטודנט מתחיל בלימודי התואר השני עמוס בארבעה או חמישה קורסים מתקדמים בסמסטר אף מנחה, ולו התובעני ביותר, לא יצפה ממנו להתקדמות מחקרית משמעותית. סיטואציה כזו היא הדרך המוצלחת ביותר להגדיר מראש, ובאופן רשמי, את חודשי העבודה הראשונים כתקופת נסיון באופן שבו אף צד לא ימצא את עצמו נפגע. המשמעות היא כמובן לוותר על פגישה שבועית עם המנחה, או לפחות על הדרישה שאכן יפנה עבורכם זמן משמעותי לפגישה כזו, לטובת קשר רופף יותר. כזה שבו אתם רשאים להתקדם בקצב נינוח יותר בגישושים הראשונים שלכם אל התחום החדש. שני הצדדים יידעו מראש שאין טעם לקבוע לוחות זמנים ומטלות כבדות לתקופה הזו, ואף אחד מן הצדדים לא ירגיש כאילו השקיע מאמצים ומשאבים במידה שגרמה לו לעבור את נקודת האל-חזור ולראות בפרוק החבילה בגידה.

לכן דווקא בחירה להיפטר מחובת הקורסים במלואה כבר בתחילת התואר יכולה לאפשר לסטודנט מרווח תמרון וחופש לשקול בצורה שקולה ומאופקת יותר את בחירת המנחה. סטודנטים חרוצים במיוחד יוכלו לנצל תקופה כזו כדי לבחון את מערכת היחסים שלהם אף עם יותר ממנחה פוטנציאלי אחד. לקראת סיום השנה הראשונה, כשכל הקורסים כבר מאחוריכם, ואתם פנויים לעסוק במחקר תוכלו כמובן לשנות את אופיה של מערכת היחסים עם המנחה שלכם ולצאת לדרך המחקרית האמיתית אחרי שכבר הכרתם זה את זה.

הזכרתי בפתיחה את הפיתוי לדחות חלק מהקורסים להמשך הדרך כדי שיתאימו יותר לאופיו של המחקר שלכם. להערכתי, ועל סמך ניסיוני האישי, מדובר באשליה, לא מאוד מזיקה, אבל מיותרת. זה בדיוק היה ההגיון שהוביל אותי בשלב מסויים של המחקר שלי להירשם לקורס בתורת החבורות, שהיוותה את הבסיס התאורטי לעבודת התזה שלי. נרשמתי ואחרי שלושה שבועות נטשתי. לא בגלל שהקורס לא היה רלוונטי למחקר שלי, אלא בגלל שהוא היה מיותר, שלושה עשר השבועות של הקורס היו בכל מקרה זמן ארוך בהרבה ממה שיכולתי להרשות לעצמי להכיר את החלקים הרלוונטיים של תורת החבורות. שנה מאוחר יותר יצא לי לעזור מעט למישהו שהתכונן לבחינה בקורס מקביל, וגיליתי, לשמחתי הרבה שאני מכיר את מרבית החומר כאילו בזה הרגע סיימתי את הקורס. כן, כדאי היה, בעולם אידאלי להכיר גם את היסודות התיאורטיים בצורה מושלמת יותר, כזו שרק קורס דקדקני יכול להקנות, אבל אם יש לסדרת המדריך מסר אחד מרכזי הוא בדיוק זה שלימודים לתואר מחקרי רחוקים מאוד מלהיות עולם מושלם.

כמה מלים על כסף: עד עכשיו השתדלתי מאוד לא לגעת בענייני כסף במדריך הזה, מכמה סיבות, אבל גם אלה יטופלו בקרוב. בכל הנוגע לתקופת הנסיון שעליה דובר כאן כדאי לזכור שבמקומות מסויימים יש לה גם משמעות כספית, יש מקרים בהם עצם ההכרזה של מערכת יחסים של מנחה וסטודנט כרוכה בתוספת מלגה לסטודנט, ובמקביל בהוצאה מתקציב המחקר של המנחה. מובן מאליו שמצב כזה מקשה מאוד על פרידה ממנחה שכבר השקיע בכם כסף. עבור סטודנט מתחיל הפיתוי שבכל עלייה אפשרית של הסכום הזעום שממנו הוא אמור להתקיים הוא עצום, ואף על פי כן, כדי להימנע ממצב שבו תיתקעו עם מנחה רק בגלל אי נעימות שבסיסה כספי כדאי לעבור את תקופת הנסיו הזו בלי להכריז באופן רשמי על בחירת מנחה (אנשים עם אופי שונה לחלוטין מזה שלי יוכלו אולי אפילו לנהל עם המנחה משא ומתן על סוג של תשלום רטרואקטיבי בדמות מלגה מוגדלת במקרה שהנסיון יוכתר בהצלחה).

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – עשה לך רב
2. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מיתוס החודשיים
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על מחקר כהילוך אקראי