הקדמה: לפני יותר משנה התחלתי לכתוב כאן סיפור בהמשכים בשם חור בשמיים כחולים, אנפלאגד (מי שלא היה כאן אז, וגם מי שכן וכבר הספיק לשכוח מן הסתם, מוזמן לקרוא את הפרקים הקודמים בקישור), שעלילתו מתבססת על השירים מתוך אלבום ההופעה הכפול של פונץ’. הסיפור נקטע אז אחרי חמישה פרקים ראשונים. כבר כמה שבועות שאני מתכנן [...]
הוא בוהה בפס הכחול שבראש המסך, עיניו נודדות, הוא מחכה. מחכה שמשהו יקרה. לפני דקה העלה שתי תמונות של סירים מהמטבח, באחד הגירסה האישית שלו לבולונז המפורסם של אייל שני, בשני הר של בצל מיוזע, כף דבש זולגת לתוכו. הוא מחכה לתגובות, לתהיות, אפילו ללייק חסר הקשר. אבל הפס נשאר קפוא. הוא מחפש משהו להגיב [...]
לחלקים הקודמים: א’, ב’ (יש עמוד פייסבוק לבלוג, ראיתם, נכון?) אתה מוצא חנייה. אפילו במרחק סביר מהיעד שלך. פעם, לא כל כך מזמן, זה היה המקום האחרון שהיה עולה בדעתך, עכשיו זה המקום היחיד. אתה פוסע אל עבר הדלת, קצף דמיוני של כוס בירה מזוגה היטב כבר מרחף בחלל פיך. ואף על פי כן אתה [...]
לחלק הקודם “הלקוח תמיד צודק” אתה ממלמל לעצמך לכל אורך הדרך, מנסה לכבוש את הזעם על החופש שנגזל ממך, אכול רגשות אשם על הבריחה הבזויה. המזדה 2 שלך מנווטת כמו מעצמה, מכירה כבר את הדרך. רק לפני שנה וחצי היא נראתה כמו חלון שנפרץ לקיום אחר. מחליפה באחת נסיעות מייגעות באוטובוסים, ריקנות של מוניות שרות, [...]
לפני שנה, כמעט במדוייק, התפרסם כאן הסיפור יש לך את זה! (א', ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט’) במסיבת הסיום של הסדרה כתבתי: אני חושד שהדמות המרכזית של יש לך את זה! עוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה בביצת האינטרנט המקומית. יש לי רעיון להפוך אותה למעין אדריאן מול מקומי. כזה שאוכל [...]
תל אביב, 1997 הטלפון מעיר אותה בפעם הראשונה מתישהו בצהריים. היא מעיפה מבט במספר, ההורים. משהו מנסה לפרוץ את דרכו בפקעת המסוכסכת שמתרוצצת בראשה, משהו שאמורה היתה לזכור, משהו שהמציאות הכניעה. בפעם השנייה השמש כבר עומדת לשקוע. שוב ההורים. היא מגייסת בתוכה כוחות שלא האמינה שיימצאו ועונה בקול סדוק. “הלו” “מה קורה דנוש?” “שום דבר” [...]
שוב משהו משתבש לה ברגע האחרון. כמו תמיד. בערב הכל נראה מושלם, מדוייק, מתאים. טיול מוקדם עם אלפא ואומגה, ארוך יותר מאשר בימים הקודמים, טעון בציפייה לבוקר שלמחרת. בדרך היא שוב עוברת דרך האטליז. בקבוק היין של הצהריים עוד מחכה לה למעלה, יש בו שתי כוסות לפחות, אבל הוא אדום, כבד, היא קונה עוד בקבוק, [...]
בלילות שקדמו ליום הולדת 15 היה מתגנב לחדר המלאכה של המוסד, עמל על גלופות קשיחות, קורא תיגר על כישוריו המוטוריים המוגבלים, מנסח סיסמאות שהקיבוץ עוד ראה בהן כפירה מוחלטת אז. הכיבוש כבר לא ילד, הוא חגג בר-מצווה שתי מדינות לשני עמים לדבר עם אש”ף עכשיו שוב ושוב השליך לפח האשפה גלופות כושלות, שוב ושוב נפל [...]
נהג המונית מזהה את המבטא שלו. בדרך כלל הוא נבוך כשמשהו כזה קורה, מנפץ את האשליה שטיפח לעצמו. הפעם הוא מקבל את זה בחיוך לאה, בהתחשב בנסיבות. דיון פוליטי על המצב במזרח התיכון הוא שינוי מרענן אחרי חודש של חקירות מייגעות. שתי דקות אחר כך הוא מפתיע את הנהג, שבוחר למלמל בתגובה משהו על ליברלים [...]
כמו אות סודי בתדר שמחוץ לגבולות השמע עוברת השמועה בעיר, מוצאת אותם בזה אחר זה, משתמשת בהם כדי להפיץ את עצמה הלאה. ילדים שמסרבים להתגבר, נאחזים בשולי חלום שנגוז כבר מזמן, או לפחות שכך היה ראוי לו. מספרי טלפון שכבר נשכחו מחוייגים שוב באצבע רועדת, קולות מוכרים שואלים זה את זה בהיסוס, מודיעים זה לזה [...]
16 בינו', 2012
