הקדמה: לפני יותר משנה התחלתי לכתוב כאן סיפור בהמשכים בשם חור בשמיים כחולים, אנפלאגד (מי שלא היה כאן אז, וגם מי שכן וכבר הספיק לשכוח מן הסתם, מוזמן לקרוא את הפרקים הקודמים בקישור), שעלילתו מתבססת על השירים מתוך אלבום ההופעה הכפול של פונץ’. הסיפור נקטע אז אחרי חמישה פרקים ראשונים. כבר כמה שבועות שאני מתכנן לחזור אליו. במקרה או שלא במקרה זה קרה היום, במקום פוסט על המחאה המתעוררת מחדש.

היא רצה אליהם, חוצה את המרחק הקצר של אולם קבל הפנים, קשה לטעות בהבעת האושר שעל פניה.

שאריות אחרונות של אדי האופוריה מהמפגש הראשוני עוד אופפות אותו, מתפוגגות.

כמו כל דבר גם זה קורה בשתי דרכים, לאט לאט, ואז בבת אחת.

כמה דקות קודם עוד עמד ביניהם, מניח למבטים המעריצים להיתלות בו, מניח ללחלוחית הנרגשת שבעיניים, גם שלו, גם שלהם, לשטוף ממנו עשרים וחמש שנים. בתוך הסערה הזו מצא את עצמו סוקר אותם, גילה איזו שמחה לאיד מתגנבת למבטים שגנב. לא עשרים וחמש שנים נמחקו ברגע הזה, לא רק. הוא רואה את העייפות והצלקות מאחורי החיוכים שלהם, רואה שנים של דשדוש ועמידה במקום, רואה אותות של אורח חיים לקוי, שיער מאפיר ומידלדל. הוא מניח לעצמו לשכוח בעיקר את החודש האחרון.

לרגע הוא נאחז במי שהיה עד אז. עד שכדור האש בשמי טקסס שרף אותו. הוא שוב, להרף עין לפחות, סיפור של הצלחה מטאורית, האיש שיכול היה להיראות כמותם, רצוץ וכבוי, אבל ברח מהגורל הזה, ברח הכי רחוק שאפשר. מהעמדה הזו הוא רואה אותם במלוא עליבותם, הוא מספק להם את מה שרצו לשמוע. זה כל כך קל, עשרים וחמש שנים והם עדיין רוצים לשמוע את אותן מלים, את אותה מנגינה. הוא מפיח בעצמו את הלהט המהפכני הישן, מתקשה להבין אם הוא יכול להאמין לעצמו.

הניואנסים השתנו, כמובן. הוא לא מדבר על ההזדמנות הגלומה בגלסנוסט ובפרסטרויקה. הוא כן מדבר על משבר האשראי ועל קריסת גוש האירו, הוא מדבר על המשבר הגדול של המערב, על הצורך הדוחק להתעשת ולהציל את האנושות ואת העולם הזה כולו.

הוא נכנס לתפקיד.

הוא מתחיל לקנות את זה, מתחיל לראות את עצמו דרך עיניהם.

ואז הוא מגלה את הצלם.

אף אחד לא טרח לשלוח אפילו עיתונאי שינסה להוציא ממנו כמה מלים. היה יכול לסרב בהחלטיות, לצאת משם להתקפה על מצב התקשורת, להוכיח את הכתב על האופן שבו הוא משעבד את יוקרתו המקצועית לאינטרסים של בעלי הון. הם היו נופלים לרגליו.

אבל זה רק צלם בודד, עומד במרחק עשרים מטרים מהם ומצלם שוב ושוב, מקווה לתפוס איזו זווית מוצלחת יותר, משהו שייראה טוב לחמש דקות שבהן אולי יופיע בערוץ החדשות של איזה אתר אקטואליה.

המצלמה הזו, והתנועה הקצובה של הצלם מקלפים ממנו את התחפושת. הוא כבר לא יכול להעמיד פנים. יודע בדיוק איך הוא נראה. יודע זקן מוזנח ושיער פרוע, יודע עיניים אדומות מעייפות, יודע בגדים מהוהים וכובע מצחייה מגוחך.

הוא מאבד את חוט המחשבה שלו, הדיבור נעשה מהוסס. הוא מנסה לשוות מראית עין מכובדת לשינוי הזה, מעמיד פנים שהוא עוצר לחשוב.

“אני חייב להגיע לשגרירות האמריקאית כמה שיותר מהר” הוא מוותר לבסוף.

רמי ממהר להתנדב. הוא כאן עם טוסטוס, הוא גר די קרוב, בניין ישן, מיועד להריסה, בדרום רחוב הירקון, הוא יכול להקפיץ אותו. אחר כך הוא יכול לישון אצלו קצת, ובערב כולם יכולים לבוא, לשבת על הגג כל הלילה, ממש כמו אז.

הנהון של הסכמה עובר בין כולם והוא נאלץ להודות שאין לו בעצם תכנית ממשית אחרת, להודות שהג’טלג הורג אותו.

“דנה!” הוא צועק פתאום מתוך הדבוקה שמקיפה אותו, עיניו ממוקדות בה מרחוק. “מה את מתביישת בצד? בואי הנה, תני חיבוק!”

היא רצה אליהם. היא רצה אליו. היא שמחה לקראתו. גם עליה רואים את השנים, נכון, אבל נדמה לו פתאום שהן עשו לה רק טוב, אולי גם לאחרים.

היא עוברת במקום שבו עמד הצלם לפני רגע. הוא כבר לא שם. הוא רואה אותו בקצה השני של האולם, נדחק בין עשרה עיתונאים וצלמים, מנסה להשיג תמונה של מישהו. נדמה לו שהוא מזהה שם שחקן כדורגל.

“מה קרה שאיחרת?” הוא שואל כשהיא מתקרבת לחבק אותו “שוב היתה לך משמרת לילה בבקתה?”

ידיה עוצרות באוויר, תקועות בחצי הדרך, היא מתקשה להחליט מה לעשות איתן.

“לא נורא” הוא ממשיך “לפחות הפעם איחרת ברבע שעה, לא בחודשיים”.

היא מתקשה להסוות את הרעד בידיה כשהיא מושכת אותן לאחור, מצמידה אותן לצידי גופה.

Related posts:

1. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – 405
2. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – פינוקיו בחלל
3. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – הקומוניסט

הוא בוהה בפס הכחול שבראש המסך, עיניו נודדות, הוא מחכה. מחכה שמשהו יקרה. לפני דקה העלה שתי תמונות של סירים מהמטבח, באחד הגירסה האישית שלו לבולונז המפורסם של אייל שני, בשני הר של בצל מיוזע, כף דבש זולגת לתוכו. הוא מחכה לתגובות, לתהיות, אפילו ללייק חסר הקשר. אבל הפס נשאר קפוא.

הוא מחפש משהו להגיב עליו, משהו להיאחז בו, ולא מוצא. תמונות סתמיות של בוקר שבת על חוף הים, הודעות על החלפה של תמונת פרופיל, כמעט כולן בשרות של קמפיין פוליטי כזה או אחר. שום דבר שמוציא ממנו רגש חזק מספיק כדי להניח אצבעות על המקלדת.

משהו מושך את תשומת ליבו בשולי המסך, פנים מוכרות מתחת לכותרת Peoply you may know, הוא מחייך בגיחוך למראה הדיוקן המצוייר של אחמד טיבי, ההודעה שיש להם שבעה חברים משותפים. הוא מנסה לנחש את זהותם. שניים הוא מנחש בלי מאמץ, פעילי שמאל ותיקים, עוד שלושה עיתונאים נשמעים כמו אופציה סבירה, הוא מתקשה לחשוב על עוד מישהו. לוחץ כדי לבדוק. בדיעבד נדמה שהיה צריך לנחש. לא שזה חשוב ממש. הוא לא יוסיף את טיבי כחבר.

See All

הפס האפרפר קורא לו.

בהתחלה הכל היה פשוט כל כך. הוא היה מאמץ מוקדם. מספיק מוקדם כדי שימהר להוסיף כחבר את המעטים שמצא אז. סטודנטים שלמדו איתו או אצלו לפני שנים, בני כתה שלא פגש למעלה מעשור, אפילו קרובי משפחה. בכל מקרה לא הבין מה בדיוק זה אומר. היום הוא מבין הרבה פחות.

הוא גולל את המסך עוד ועוד, שורות על גבי שורות של תמונות פרופיל צמודות זו לזו, שש בכל שורה, נדמה שזה לא ייגמר לעולם, העמוד מתרענן באופן דינמי מהר יותר משהוא מצליח לרוץ במורדו. הוא לא מתעכב על אף אחד מניח לבליל התמונות הזה לשטוף אותו, לייצר פסיפס מעורר אימה של פיסות חייו, של האופן שבו כולן מתנגשות ומתערבלות. מעת לעת הוא מזהה פרצוף למרות הכל. קרובי משפחה בני חמש עשרה, כאלה שמרעיפים לייקים ומחמאות מרובות סימני קריאה על כל שינוי של תמונת פרופיל, אנשים שהכיר פעם, דמויות ציבוריות שנקשרות אליו דרך אותם צמתים ידועים מראש שכבר שכח איך התגלגל אליהם, שותפים לדרך פוליטית, מהתקופה שבה היתה לו דרך כזו.

ואז הוא קופא.

הם לא אמורים להיות במרחק של צעד אחד ברשת חברתית, לא עם עשרים חברים משותפים, לעזאזל, הם לא אמורים לחיות באותו יקום בכלל. האיש הזה, שהמלים שלו, בסוף העיתון, על דפים מרוטים של ספר כיס, אפילו מעל מסך הטלוויזיה, היו חלק בלתי נפרד מהאופן שבו למד להגדיר את עצמו. הוא לא אמור להיות כאן. אסור שיהיה כאן. זה לא יכול להיות.

הוא בורח חזרה לפיד שלו.

התרעת יקום קורס.

הוא מעדכן סטטוס וממהר לסגור את הלשונית.

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר – חלק ב': ואולי תבוא איזו נחמה
2. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – ונדמה שישוב
3. אני? אתה? הוא? העיקר שזה בפייסבוק

לחלקים הקודמים: א’, ב’ (יש עמוד פייסבוק לבלוג, ראיתם, נכון?)

אתה מוצא חנייה. אפילו במרחק סביר מהיעד שלך. פעם, לא כל כך מזמן, זה היה המקום האחרון שהיה עולה בדעתך, עכשיו זה המקום היחיד.

אתה פוסע אל עבר הדלת, קצף דמיוני של כוס בירה מזוגה היטב כבר מרחף בחלל פיך. ואף על פי כן אתה עוצר לרגע, משתהה אל מול הדלת. לפני פחות משבועיים היית כאן בטוויטאפ. כרטיסי הביקור שהחלפת אז עוד נמצאים בארנק, קודחים בו חור של קשרים לא מנוצלים. מבט חפוז דרך החלון הקרוע בין החלל האפלולי לבין הרחוב. אתה רואה אותם יושבים בפנים, חולקים צלחות של מנות גסטרו-פאב מוקפדות, לוגמים במתינות מכוסות של קוקטיילים ססגוניים.

אתה עוצר. קופא במקומך. אין לך כוח אליהם עכשיו, אל כל אותם מובילי דעה בטוויטר. מבטך נודד, נופל על הפיצוצייה המוארת בצידו השני של הרחוב.

אתה ניגש, ברגליים לאות ומבט כבוי, אל מקרר המשקאות, שולף ממנו, במיאוס גלוי, בקבוק חום-אדמדם של בירה מקומית מתכתית.

“מצטער, אסור לי”, אני מחייך אליך באמפתיה, מושך בכתפיים, מורה לכיוון השעון שחצה את הקו.

אתה מהנהן בהסכמה, משתהה לרגע, פוסע שוב אל דלת הפאב.

“עצור” אני צועק, כמעט בבהלה, “אסור לי למכור לך, אבל נראה שאתה באמת צריך משהו לשתות עכשיו”.

אתה מחייך בהקלה כשאני שולף בקבוק של ברנדי מקומי מתחת לדוכן הפיצוחים.

“אני יודע שזה לא מה שרצית, אבל אולי תסתפק בזה, אני חושב שאם אני לא מוכר זה חוקי”.

אנחנו מתיישבים, זה מול זה, על כיסאות פלסטיק סדוקים.

מדברים.

כמה שעות מאוחר יותר, אחרי שרוקנת לקרבך חלקים נכבדים מאותו בקבוק, אחרי שלעסת בשקיקה טוסט פלסטי של גבינה צהובה ובייגלה תעשייתי, אתה נשבר מולי.

“זה לא היה אמור להיראות ככה” אתה אומר. “אני הייתי אמור להיות אחר. הייתי אמור להיות אבא שמגיע לכל בדיקה שולית, שנובר באתרי אינטרנט על הריון ולידה, לא אחד שמשאיר את אשתו להקיא מול אסלה”.

אני אומד אותך, רואה את כל שכבות הכזב שעטית על עצמך, משלה אחרים, משלה בעיקר את עצמך.

“תגיד”, אני שואל בהיסוס “אולי אתה יכול להוריד הילוך קצת?”

ואתה מתנתק.

“להוריד הילוך” אתה ממשיך למלמל, ספק אליי, ספק לעצמך, בזמן שאני ממלא שוב את הכוס שלך, “איך עושים את זה?” אתה שואל לבסוף בתחינה.

“זה יותר קל ממה שאתה חושב. זה עבד מצויין בשבילי, אני יודע שזה יכול לעבוד גם בשבילך”.

מעבר לאדי האלכוהול, העייפות, ומרירות, משהו ניצת מחדש במבט שלך.

“תקפיא את הרגע הזה” אני מתחנן “קום עכשיו ולך הביתה, אבל אל תשכח את מה שחשבת עליו עכשיו”.

אתה לא מחכה לעודף, ממהר לדדות אל המכונית שלך.

“מחר” אתה צועק לעברי “הכל הולך להשתנות”.

המשך יבוא

Related posts:

1. קלאסה אחרת, אנפלאגד – מקום נקי, מואר היטב* (כולם ביחד, פלוס אחד)
2. יכול להיות שזה נגמר? אמן הציוץ הקצר כ' – מקום נקי, מואר היטב*
3. יש לך את זה! חלק ו' – חבר ישן, אויב חדש

לחלק הקודם

“הלקוח תמיד צודק” אתה ממלמל לעצמך לכל אורך הדרך, מנסה לכבוש את הזעם על החופש שנגזל ממך, אכול רגשות אשם על הבריחה הבזויה. המזדה 2 שלך מנווטת כמו מעצמה, מכירה כבר את הדרך. רק לפני שנה וחצי היא נראתה כמו חלון שנפרץ לקיום אחר. מחליפה באחת נסיעות מייגעות באוטובוסים, ריקנות של מוניות שרות, שיחות תפלות עם נהגי מוניות בשעת לילה מאוחרת. עכשיו היא כבר קטנה, אתה מתחיל לחשוב, וגם לא מספיק בטיחותית, אולי תעבירו אותה לאחד המגוייסים החדשים, מלחיץ אותך לחשוב על הילד יושב שם מאחור. הלקוח תמיד צודק. כל מה שצריך זה לעבור את זה מהר, להרגיע אותו, אתה טוב בקטעים האלה, יש לך את זה! אתה תיכנס לחדר בחיוך בטוח, כמה משפטי חנופה, כמה באזזוורדס שהוא אוהב, הוא יתרצה, תוך שעה כבר תהיה בבית, אולי תספיק לעצור בדרך לקנות משהו קטן, פיצוי חלקי על הבריחה. הלקוח תמיד צודק. גם כשהוא לא מבין שום דבר מהחיים שלו, בעיקר אז, בעיקר הוא, כל מה שהוא צריך זה מישהו שיגיד לו את זה.

מהר מאוד אתה מבין שטעית. הפעם זה לא ייפתר בשיחת הרגעה. מישהו מהמתחרים שלו יצא בקמפיין דומה במידה חשודה לזה שאתם אמורים להשיק בראשון בלילה, הוא נראה חסר אונים, מקלל אתכם על בזבוז הזמן, על החובבנות. הראש לך כבר במקום אחר, מנסה למזער נזקים, לבדוק מה אפשר להספיק לשנות ביומיים שיש לכם במינימום עבודה. לאט לאט מתחדד הרעיון, קורם עור וגידים. זה ייקח זמן, אתה תצטרך להקפיץ כמה אנשים למשרד, אבל אתם תצאו מזה גדולים. מזל שהתמהמהתם עם ההודעה לעיתונות. ביום ראשון הם לא יבינו מאיפה זה בא להם. קמפיין תגובה קטלני, כל כך מהר, כל כך אפקטיבי. יש לך את זה!

אתה מתחיל עם SMS לאקוני הביתה. מתנצל ומודיע שזה ייקח כמה שעות.

אחר כך אתה מושיב אותו מולך, מבקש להירגע, שולח את המזכירה להביא קפה. על הלוח אתה כותב שתי עמודות, הקמפיין שלהם באחת, הקמפיין שלכם בשנייה. באדום אתה מסמן את השינויים שתכניסו, מותח חצים בין העמודות, מראה לו איך אתם משתקים אותם, קולעים בול בכל נקודה כזו, מתאר בקווים כלליים את העבודה הנדרשת, מבטיח לו שזה יכול להיות מוכן ליום ראשון. בהדרגה אתה רואה את הניתור העצבני של הרגל שלו נרגע, את החיוך מתפשט על פניו.

“יש לך את זה!” הוא אומר כשהוא קם, מבקש שתעדכן אותו בכל צעד. ביציאה מהמשרד הוא לוקח את כוס הקפה מהמזכירה, ממהר להיעלם בחדר המדרגות.

עכשיו מתחילה העבודה, מתחילים הטלפונים. הגרפיקאי שעשה לכם את הבאנרים באמסטרדם עד ליום רביעי, אתה מחפש מישהו שיחליף אותו, אין לך הרבה כסף להציע, גם ככה אתם כבר חנוקים. בסוף אתה מוצא מישהו, מבטיח לו עוד משהו שנמצא בקנה. את המפתחים אתה מתקשה לאתר בשישי בבוקר. אחד עונה כמה פעמים ומתלונן על קליטה מחורבנת, יש רעש נוראי על הקו, מוזיקה רועשת בצד שלו. אתה שולח הודעה כמעט מאיימת, דורש ממנו להגיע תוך חצי שעה. זה לוקח לו קצת יותר מארבעים דקות. רק כשהוא מגיע אתה תופס גם את השנייה, היא ממלמלת משהו על הנגאובר רצחני, אתה משתדל להישמע אמפתי כשאתה מסביר לה שלא אכפת לך.

הטלפון שלך לא מפסיק לצלצל. מהבית. אתה עונה בהודעות טקסט מתחמקות, שוכח אותו בכוונה על רטט במטבחון. אתה לא יכול להיכנס לשיחות האלה עכשיו. כל הסחה יכולה לקרוע את חוט המחשבה שלך, לפורר את האסטרטגיה שבונה את עצמה תוך כדי צעידה מהירה לרוחב המשרד.

“אבא שלי מגיע לאסוף אותי, אני אהיה אצלם בארוחת ערב”.

אתה לא מרוצה מהגירסה הראשונית לשינוי בבאנרים, משהו צורם מידי בקווי השבר של האזור ששונה, אתה שונא אסונות פוטושופ כאלה, פעם היית חוגג עליהם, אתה מחזיר מייל עם הוראות לתיקון. השינויים בעמוד הפייסבוק דווקא הולכים חלק, אבל אז אתה קולט שתצטרכו לשנות גם כמה נקודות עקרוניות באפליקציה. מזל שעם היציאה לסלולרי תכננתם לחכות עוד שבוע בכל מקרה. אתה משאיר אותם לעבוד, יורד רגע לקנות סנדוויץ’ למטה, מדבר עם מישהו מהמחלקה המשפטית על השינויים שצריך להכניס לתקנון המבצע.

“מצטער שאני תקוע כאן, אשתדל להגיע לשם לפני שתגמרו לאכול”.

לעזאזל, חייבים לשנות את כל הקונספט של הפרס. אתה מתקשר אליו. הביתה. הוא עונה, שמח לשמוע שאתם מתקדמים. הוא מסכים לשינויים שאתה מציע. חשוך בחוץ. כל החנויות סגורות. אתה חוזר למעלה בלי סנדוויץ’. הוא חוזר אליך אחרי עשר דקות, נותן לך טלפון של מישהי מהשיווק לסגור איתה את הפרטים, זה אפילו ייצא יותר זול כנראה.

האפליקציה עובדת. הבאנרים מגיעים שוב. הרבה יותר טוב.

“אני הולכת לישון אצלם, אמא שלי סידרה לי מיטה”.

“אמרתי שיש לך את זה!” הוא מסכם את השיחה ביניכם, קובע שיגיע למחרת בערב לראות תוצאות. אתה משחרר את המפתחים, מסתכל על השעון. עשרה לאחת עשרה.

אתה חייב איזו בירה קרה בשביל להירגע.

המשך יבוא

Related posts:

1. יש לך את זה! 2 ג’–מקום נקי, מואר היטב.
2. יש לך את זה! 2 א’ – שישי בבוקר
3. יש לְךָ את זה! חלק א' – סיפור מפתח ללא מנעול

לפני שנה, כמעט במדוייק, התפרסם כאן הסיפור יש לך את זה! (א', ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט’)

במסיבת הסיום של הסדרה כתבתי: אני חושד שהדמות המרכזית של יש לך את זה! עוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה בביצת האינטרנט המקומית. יש לי רעיון להפוך אותה למעין אדריאן מול מקומי. כזה שאוכל לחזור אליו בפעם הבאה שתתרחש כאן סערה מעניינת מספיק כדי לנסות ולהבין אותה.

אז הנה הוא חוזר, קבלו את העונה השנייה של יש לך את זה!

שישי בבוקר

שישי בבוקר ואתה יודע היטב איפה אתה נמצא.

צליל החבטה של ערימת הניירות על מפתן הדלת מעיר אותך.

שישי בבוקר.

מגלגל בראש מחשבות על מות הפרינט, שוב תוהה למה עוד לא ביטלת את המנוי על הגוויות שמושלכות אל רצפת חדר המדרגות בכל בוקר, המוספים שנערמים על הספה המרופטת במרפסת, דפי טיוטה תחובים בין עמודיהם, מבטיחים חזרה כוזבת מאוחרת לקריאה מיושבת, מצהיבים בדממה.

אבל אתה אוהב אותם, שמח להיאחז בהם, תיכף תקום, בשקט, תפסע יחף אל הדלת, תקרא את אריאל הירשפלד ותתענג, את ציפר ותתעצבן, עוד מעט. לא לפני שתמתח את הרגע הזה עוד קצת, את השמש הסתווית שנופלת על המיטה דרך תריס רפפות מוגף למחצה.

אתה שוב מגלגל את השנה וחצי האחרונות בראש. איזו תקופה מסחררת.

אתה סוקר את הקירות, את הצבע הלבן שלהם, כמעט בוהק, כל כך חלק, שונה במפגיע מכל השכבות המתקלפות שהתרגלת אליהן ביותר מידי דירות עלובות לאורך יותר מידי שנים.

שולח אצבעות אל הבלקברי על שידת האיקאה הלבנה, מנצל את ההזדמנות כדי להתמתח קצת. יש כמה אימיילים, שום דבר חשוב. אתה מחליט לדחות את הכניסה לפייסבוק האישי, לעמודים שאתה מנהל, לכל אחד מחשבונות הטוויטר.

שישי בבוקר, מגיעה לך קצת מנוחה.

מגיעה לכם.

אתה מסתכל עליה. עדיין לא מאמין שהיא שם, כבר שנה. בכל בוקר מחדש. אתה מטה מעט את הראש, נותן לצללים להתוות קו דק על השמיכה, מרשה לעצמך לדמיין את התפיחה הקלה של הבטן.

שנים של דייטים עקרים, של התפעלות ראשונית ושל אכזבה מיידית, שנים של ריצה מקוטעת וקצרת נשימה אחרי הפרויקט הבא, אחרי מהתלת האינטרנט הבאה, אחרי האישה הבאה. ופתאום הכל נופל למקום. שנה וחצי בסך הכל, ואתה מתקשה להיזכר בחיים הרחוקים ההם.

היא מתמתחת מתוך שינה, עוד מעט תקום.

אתה קם להכין קפה במקינטה הכפולה, מקווה שהבוקר יעבור עליה בלי בחילות.

ואז הטלפון מצלצל.

אתה מעיר אותה בנשיקה חטופה, מניח את ספל הקפה לצידה ביחד עם העיתון.

“אני חייב לרוץ, יש לי פגישה דחופה עם לקוח אידיוט שחייבים להרגיע עכשיו”.

מאוחר יותר, אם יעלה הצורך, תהיה חייב להכחיש ששמעת אותה ממהרת לשרותים ומקיאה בזמן שסגרת את הדלת מאחוריך.

שישי בבוקר, לעזאזל.

המשך יבוא

אה, וגם זה כמובן, הערה מנהלתית אירונית ומודעת לעצמה: יש עמוד פייסבוק לבלוג. תעשו לייק, אפשר גם ישירות דרך הווידג’ט כאן בצד, ותיהנו ממגוון הטבות לחברי מועדון (באמת, יש הטבות כאלה). או כמו שנהוג לומר: תודעה כוזבת – חפשו אותנו בפייסבוק (מצד שני, אם אתם לא בפייסבוק לא באמת תפסידו כלום).

ועוד הערה: חור בשמיים כחולים בהחלט ימשיך, בקרוב מאוד.

Related posts:

1. יש לך את זה! 2 ג’–מקום נקי, מואר היטב.
2. קלאסה אחרת, אנפלאגד – אימו 2010 (גבי ודבי)
3. קלאסה אחרת, אנפלאגד – שרות משלוחים (שרית ועמית)

תל אביב, 1997

הטלפון מעיר אותה בפעם הראשונה מתישהו בצהריים.

היא מעיפה מבט במספר, ההורים. משהו מנסה לפרוץ את דרכו בפקעת המסוכסכת שמתרוצצת בראשה, משהו שאמורה היתה לזכור, משהו שהמציאות הכניעה.

בפעם השנייה השמש כבר עומדת לשקוע. שוב ההורים.

היא מגייסת בתוכה כוחות שלא האמינה שיימצאו ועונה בקול סדוק.

“הלו”

“מה קורה דנוש?”

“שום דבר”

מה שום דבר? חיכינו לכם עם הצהריים יותר משעה”.

היא נזכרת סוף סוף, מגמגמת התנצלות.

“לא נורא, ניפגש בעצרת, אבא מצא קצת פאונדים שנשארו לו מהנסיעה האחרונה, נביא לכם גם את המדריך ואת המפה, ואבא מתעקש שתיקחו גם את הגרב שלו לכסף”.

“אני לא חושבת ש…” היא משתהה, שוקלת להישבר, לשפוך את הכל, ואז עוצרת בעצמה “אני לא חושבת שנגיע”.

“מה זאת אומרת?”

“אנחנו לא מאמינים בפולחן אישיות” היא אומרת, נאחזת בכלליות של ה”אנחנו” הזה, “בטח לא לאיש של ‘לשבור להם את הידיים והרגליים’, של ‘בלי בג”ץ ובלי בצלם’”. היא נותנת ללהט האידאולוגי לסחוף אותה מהפצע המדמם של הימים האחרונים, שולפת ציטוטים של טניה ריינהרט ושל עדי אופיר, אוסלו היה סימולקרה של שלום, יגאל עמיר ורבין הם שני צדדים של אותו מטבע, היא מוסיפה משל עצמה, מנחשת את התדהמה והזעזוע בצד השני, לא מניחה לה להעלות התנגדות.

“טוב, הבנתי, חשבתי שהתבגרת קצת. לא חשוב, אז אולי נקפוץ אליכם בדרך”.

היא נחרדת מהרעיון “אולי תתקשרו מהדרך, אני ארד לקחת את הדברים, אין סיכוי שתמצאו חניה”.

“מזמן לא ראינו את שי, אולי נקפוץ בכל זאת לכמה דקות, עמית יחכה באוטו”.

“אה, לא, לא כדאי, יש המון משטרה, ושי בכלל נפגש עם חברים”.

“טוב, בסדר, נתקשר כשנגיע”.

רק כשהטלפון מתנתק סוף סוף היא מרשה לעצמה להסתכל שוב על הארון, על הדלתות שנשארו פתוחות מאז אמצע השבוע, על כל המדפים שהיו של שי, מסתכלים עליה בחזרה, נקיים מכל זכר למי שחי כאן, איתה, עד לפני ארבעה ימים.

אין לה ברירה. היא חייבת להתקשר אליו. לפחות כדי לסגור את עניין הטיסה.

הם מאלתרים משחק של זוג או פרט דרך הטלפון. הוא מנצח ומחליט לא לנסוע. משאיר לה את הכרטיס, את החדר המוזמן במלון, ואת הכרטיס שלו, שתעשה איתו מה שהיא רוצה, רק שלא תתקשר אליו שוב.

***************

דרך חלון המטוס היא בוהה בעננים מתחתיה.

אצבעותיה נוברות בתיק היד, שולפות משם קסטה אחר קסטה, מחפשות משהו לדחוף לווקמן, משהו שייתן לה לשכוח מהריקנות בכיסא לידה, משהו שייתן לה הפוגה לפני הנחיתה, לפני שתהיה חייבת להחליט, לפני שהרעיון המופשט והחמקמק יהיה חייב להפוך לממשות או לדעוך אל תוך האין.

כשהיא מחזירה את בציר טוב לתוך התיק היא נתקלת בספרון הקטן, בעצם חוברת, שדחפה פנימה בחופזה ברגע האחרון. זוכרת איך חילק אותה לכולם בפעולה האחרונה. כריכת בריסטול ורודה, דפים שהודפסו במכונת כתיבה, שוכפלו במכונת צילום פגומה. “מהו קניין?”. היא פותחת אותה שוב, ממש כמו בבוקר, בוחנת את ההקדשה הקצרה, האחידה, בפינה השמאלית התחתונה, שוב מתעכבת על הכתם הלא מזוהה שבפינה, מוקף בקו זוהר של מרקר צהוב, מנסה לקרוא בו איזו צורה.

*****************

לו רק היתה חושבת על זה בזמן היתה קונה לו מתנה, או לפחות עוטפת איזה ספר שעוד לא הספיקה לקרוא. עכשיו היא עומדת, עדיין מרוחקת, רואה אותו סוחב שקיות של רשתות ספרים ומוזיקה שהאחרים הרעיפו עליו.

לו רק היתה חושבת על זה בזמן היתה יכולה לחמוק עכשיו לדלפקים הנסתרים של חברות שמציעות כרטיסי טיסה ברגע האחרון, מוצאת איזה יעד קרוב וזול יחסית, נעלמת לכולם, מתחמקת מהתמודדות. אבל הדרכון שלה, אם הוא בכלל בתוקף, קבור באחד הארגזים שאפסנה אצל הוריה, בחדר של עמית.

היתה יכולה לעלות שוב על טיסה לבד, להשאיר את הכל מאחור.

הפעם לפחות היתה יודעת מראש איפה הוא. לא היתה נוסעת באוטובוס דרך נופים כפריים אנגליים בחיפוש אחרי החלום, לא היתה מוצאת את עצמה עומדת נבוכה מול חיוכי הרחמים של שותפיו לחדר, דוקטורנט הודי ופוסט-דוקטורנטית איראנית, “לפני חודשיים הוא עזב לבוסטון, קיבל הצעה שאי-אפשר לסרב לה”.

עשר פעמים לפחות השביעה אותם לא לספר לו על הביקור שלה לפני שהתרצתה וחזרה לתחנת האוטובוס. כמו רוח רפאים הסתובבה בלונדון בעשרת הימים שלאחר מכן. היא לא מתביישת בשום דבר שעשתה אז, לפחות לא בשום דבר שהיא זוכרת.

“דנה!” הוא צועק פתאום מתוך הדבוקה שמקיפה אותו, עיניו ממוקדות בה מרחוק. “מה את מתביישת בצד? בואי הנה, תני חיבוק!”

כשהיא רצה לכיוונו היא כבר לא זוכרת למה חשבה להסתובב ולהיעלם שוב רגע קודם.

Related posts:

1. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – ונדמה שישוב
2. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – הקומוניסט
3. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – 405

שוב משהו משתבש לה ברגע האחרון. כמו תמיד.

בערב הכל נראה מושלם, מדוייק, מתאים.

טיול מוקדם עם אלפא ואומגה, ארוך יותר מאשר בימים הקודמים, טעון בציפייה לבוקר שלמחרת. בדרך היא שוב עוברת דרך האטליז. בקבוק היין של הצהריים עוד מחכה לה למעלה, יש בו שתי כוסות לפחות, אבל הוא אדום, כבד, היא קונה עוד בקבוק, לבן, חצי יבש. משהו קליל לשבת איתו על המרפסת, לשתות במתינות, לדמיין את הבוקר.

רק כשהם נכנסים פנימה בחזרה היא מרגישה עד כמה כבד ריח הסטייק של הצהריים בדירה, משגע אותה, אבל בעיקר את הכלבים. היא ממהרת לפתוח את כל החלונות, מניחה להם לנסות וללקק שאריות שומן שרוף מהמחבת. אחר כך תקרצף אותה כמו שצריך. היא מתפנה לתכנן. שוב עוברת על לוח הטיסות הנכנסות, אין עיכוב צפוי. שוב לוח הרכבות. כל מה שצריך זה לקום מוקדם מספיק, להוריד את אלפא ואומגה לטיול קצר, כבר פיצתה אותם מראש, ואז בהליכה מהירה אבל לא ממש מאומצת לעשות את הדרך לתחנת הרכבת של האוניברסיטה. ליתר בטחון היא פותחת גם מפה, מודדת את אורך המסלול המדוייק. אין שום בעיה. היא תספיק.

שלוש וחצי בלילה. היא שוב קמה לוודא שלוח הזמנים של הרכבת לא השתנה בינתיים, שאף אחד לא הרחיק את התחנה או הסיט אותה ליקום מקביל, שהמטוס עדיין בדרך. היא שוב גוררת את עצמה למרפסת, מאוכזבת לגלות שהבקבוק הספיק להתרוקן, נזכרת באדום שמחכה במטבח מאז הצהריים.

קצת פחות משעה לפני היקיצה המתוכננת היא נרדמת.

היא לא רוצה לחשוב על המצב שבו השאירה את הכלבים, על המצב שבו בטח תמצא אותם כשתחזור מאוחר יותר. מה כבר ביקשו ממנה? לטייל איתם שלוש פעמים ביום, להאכיל אותם, גם בזה היא נכשלת. היא מצמידה לחי לחלון המונית, מקווה שהזכוכית הצוננת תקל מעט על כאב הראש. אפילו את הפתק לבת של השכנים שכחה לדחוף להם מתחת לדלת. היא תהיה חייבת לחזור מוקדם. הנהג מאט ליד תחנת הרכבת. היא מסתכלת על השעון שוב “תמשיך ישר לשדה” היא אומרת בתבוסה. היא מקווה מאוד שזכרה להוריד את הקערות עם המים והאוכל לרצפה לפחות, אבל התמונה של שתיהן מונחות על השיש לא מרפה ממנה כל הנסיעה.

לא לוקח לה יותר משנייה לזהות אותם. כולם שם, מקובצים סביב מישהו. היא מתקשה לראות, אבל יודעת שזה הוא. נראה לה שאיחרה את המועד, שמשהו מיוחד קרה בדקות האלה שבהן יצא, החליף חיבוקים ולחיצות ידיים עם כולם, משהו קרה והיא שוב נשארה בחוץ. הוא מדבר כמו אז, אלה אותן תנועות ידיים, אותה נחישות. רואים עליו את השנים, על כולם, אבל זה עדיין הוא.

היא מסתכלת עליו מרחוק, רחוק מכדי לשמוע על מה הוא מדבר. קרוב מספיק כדי להשתכנע ששוב הוא צודק.

היא שוב תולה בו את אותו מבט.

*************

תל אביב 1991, העניין מתרחק ונסוג.

היא מתעוררת מסריחה מבירות, סיגריות וטיגון בשמן עמוק. היא לא צריכה להסתכל על השעון, כבר מהזווית של השמש ברור לה שהיא באיחור מוגזם. היא מסתכלת בכל זאת, ומקללת את עצמה. היא ממהרת לארון, מגלה ששוב שכחה לכבס את הבגדים השחורים. זו כבר ההפגנה החמישית שלה איתם. השבוע תזכור לכבס אותם. אולי אפילו תתקנה עוד חולצה, שתהיה לה אחת אקסטרה.

היא מגיעה לצומת מתנשפת, מזיעה, כולה התנצלויות מקוטעות ומגומגמות. כולן מרגיעות אותה, מבהירות שלא קרה שום דבר, שהן מבינות אותה, עם העבודה התובענית שלה. היא רוצה לקבור את עצמה.

הוא מגיח משום מקום, צץ מולה ברגע.

“דנה?”

“מה אתה עושה כאן?” היא מגמגמת.

“ביקור מולדת, חשבתי שכולם יודעים, הודעתי בקומונה והם הבטיחו לי לנסות להעביר לכולם”.

“טוב, אני לא ממש בעניינים”.

“דווקא נראה שכן” הוא סוקר אותה בהערכה, את השלט, את הבגדים, את החברות הספורות שלה לצומת. היא מקווה שהיא לא מדמיינת את המבט שלו עוצר על עיניה, מחליק לשפתיים, אולי אפילו מרפרף רגע על החזה.

“לכו תזדיינו עם החברים הערבים שלכן” מישהו צועק מאחת המכוניות בצומת ומתחיל לצפור. אחרים מצטרפים אליו.

“ככה זה כל שבוע” היא מחייכת בגאווה.

“אני רואה שגידלתי אותך לא רע”.

מישהו קורא לו מתוך אחת המכוניות, הוא ממהר להתנצל, מפגש משפחתי, אסור לו לאחר, זה הטרמפ שלו לקיבוץ. אבל הוא בארץ כל השבוע הקרוב, אולי קצת אחר כך.

“אני ממלצרת בביקתה כל ערב” היא אומרת לפני שהוא נבלע במכונית “לא בדיוק המקום שמתאים לך, אני יודעת, אבל תקפוץ אם זה מסתדר”.

שבוע אחר כך הוא באמת מגיע. מתיישב בפינה ושולף בקבוק עראק מהילקוט הילדותי והמרוט שלו.

“מה אתה עושה?” היא שואלת בבהלה “אתה לא אמור להביא משקאות מבחוץ”.

“עזבי” כבר עכשיו הוא שיכור לגמרי, נראה כאילו התחיל לשתות הרבה קודם “מקסימום יפטרו אותך בזכותי”.

היא נכנעת, יודעת שהוא צודק. עוד לא יודעת שזו רק בחירה שגויה ראשונה, שיש לה עוד תשע עשרה שנים של כאלה, בכל תחום אפשרי.

הם מסתכלים ביחד על מחיאות הכפיים סביב השולחנות, על שני זוגות שעולים לרקוד על השולחן “זה, אל תראי אותו ככה, זה מפקד טייסת בחיל-אוויר” מישהו מהעובדים האחרים טורח להסביר לה בחשיבות עצמית, “והשני, אומרים שהוא יהיה רמטכ”ל פעם”.

“ויום אחד תוכל לספר בגאווה שאתה אישית היית אחראי לצרבת של הרמטכ”ל בכל סופשבוע, כבוד גדול” הוא לא מתאפק ועונה. שניהם צוחקים כשהוא מתרחק מהם בעלבון.

“תגידי” דני שואל פתאום, ממשיך לרוקן את הבקבוק “את יודעת מה זה הנגאובר?”

היא חושדת שהוא מתכוון לספר לה משהו שלמד בקורסים שלו בביולוגיה, ומישהו מסמן לה לגשת לשולחן שש. הוא אוחז ביד שלה, לא מניח לה ללכת “הנגאובר הוא העונש של אלוהים למי שמפסיק לשתות”, הוא מגחך, מרוצה מעצמו, משחרר אותה להביא עוד פלטת מטוגנים לשולחן של צבא הכיבוש הציוני.

ואז, כשהזמר יורד להפסקה של כמה דקות, הוא מנצל את ההזדמנות. היא תולה בו מבט מבועת כשהוא רץ לבמה, תופס את המיקרופון.

לכולם לוקח זמן להבין מה בדיוק קורה, להתעשת, לסלק אותו מהבמה, לזרוק אותו על המדרכה בחוץ. ובזמן הזה, הקצר, הוא מצליח להדהים אותה, בלי כל סימן לשכרות המתקדמת הוא פוצח בנאום, מדלג בין עיראק לבין סין לבין עזה, קושר את הכל למגמות כלכליות כלל-עולמיות ולחור באוזון.

“שתוק יא קומוניסט” צועק רב-סרן צעיר במדים מאחד השולחנות.

“אנרכו-קומוניסט, אני מבקש לדייק” הוא מתקן באדיבות. ממשיך לחייך גם כשהוא מתכופף להתחמק מהכיסא שמתעופף לעברו בחלל רווי הזעם והאלכוהול.

היא מהופנטת אליו, תולה בו מבט משתאה, עוקבת אחריו בהערצה גם כשהוא נגרר החוצה. היא מנסה לרוץ אחריו, לוודא שהכל בסדר.

“חסר סוכר בשולחן שבע” מזכיר לה מישהו כשהיא מגיעה לדלת.

לנצח תנסה להבין מה גרם לה להסתובב ולהביא להם את הסוכר הזה. רבע שעה אחר כך הרי קיבלה את הודעת הפיטורין הידועה מראש.

כשיצאה לרחוב הוא כבר לא היה שם.

Related posts:

1. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – ונדמה שישוב
2. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – יש לך מקום
3. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – 405

בלילות שקדמו ליום הולדת 15 היה מתגנב לחדר המלאכה של המוסד, עמל על גלופות קשיחות, קורא תיגר על כישוריו המוטוריים המוגבלים, מנסח סיסמאות שהקיבוץ עוד ראה בהן כפירה מוחלטת אז.

הכיבוש כבר לא ילד, הוא חגג בר-מצווה

שתי מדינות לשני עמים

לדבר עם אש”ף עכשיו

שוב ושוב השליך לפח האשפה גלופות כושלות, שוב ושוב נפל בנסיון להטביע בפינה השמאלית התחתונה את הלוגו שעיצב בעצמו, זה שבו הקווים הנטויים של ה-A האנרכיסטית חורגים אל מחוץ למעגל, הופכים לפטיש ומגל מצטלבים.

במבט לאחור הוא מתקשה לזכור את הפרטים, מתקשה להבין איך ידע בכלל לאן להגיע. טלפון ציבורי ואסימונים גנובים היו קו הקשר שלו לעולם. בלי סלולרי חכם, בלי אימייל, בלי אינטרנט. ואף על פי כן ידע בדיוק היכן הוא אמור להתייצב, עם הגלופות ועם מיכלי הספריי, שחור, אדום וירוק, שגנב מהמחסן.

כל הלילה שוטטו ברחובות תל אביב ויפו, מכסים אותם בכתובות.

מול החוף, על בירה, אבטיחים (במלעיל) ובולגרית, חגגו את נצחונם. הוא היה הצעיר שבחבורה, מוקף בותיקי מצפן ושל”י. מישהו ידע ללחוש שהזקן שהצטרף אליהם היה חבר ב”ברית שלום”. מסוחרר מכמה לגימות של בירה ושל עראק לבנוני שמישהו טרח להביא ממפגש של האינטרנציונל הסוציאליסטי בבולגריה, סיפר להם שזה יום ההולדת שלו. חמש עשרה.

“מזל טוב” לחשה אליו דפנה משל”י שעות מאוחר יותר כשהשמש כבר זורחת מבעד לחלון הדירה המוזנחת שלה “אתה מוזמן לקבל את המתנה שלך”. במשך שנים האמין שבלילה ההוא איבד את בתוליו, עם פעילת שמאל בת שלושים. רק כששכב עם אחת השותפות שלו לקומונה כשהוא כבר כמעט בן עשרים הבין שטעה, שחי באשליה.

******************

“אז מה?” שואלת אותו הקב”טית הישראלית בחיוך רפה “חוזר לארץ לחגוג יומולדת?”

זו הפעם הראשונה שהוא שם לב לתאריך. עד שינחת, היא צודקת, עד שיזיז את השעון קדימה, כבר יהיה בן 45.

******************

את יום הולדת עשרים וחמש חגג על גג דירה תל אביבית, כמה שבועות לפני הזמן.

כולם הגיעו להיפרד ממנו, לאחל לו בהצלחה.

“זה זמני” הבטיח להם “אני צריך את זה כדי לחזק את היסודות הרעיוניים של האידאולוגיה שלנו. ובכל מקרה, לא אומרים לא להזדמנות כזו, תואר במדע המדינה באוקספורד”. אבל אף אחד לא חיכה להתנצלות שלו, כולם רק חיכו שיחזור כבר, שייתן את האות.

שלושה חודשים אחר כך הוזמן לחדרו של המרצה, קורס בחירה זניח בביולוגיה, רק כדי לצאת ידי חובה מול דרישה אקדמית אנכרוניסטית לרוחב אופקים רנסנסי.

“יש לך ראש מצויין לדברים האלה” החמיא לו, “אני חושב שכדאי לך לשקול את זה כמסלול עתידי, ויש לי גם תקציב למימון של אנשים כמוך בדיוק”. בהתחלה חשב שיצליח לתמרן בין השניים, להתעמק ביסודות ההגליאניים של התורה המרקסיסטית ובמבנה התא במקביל. כעבור סמסטר וחצי הרים ידיים. כעבור שנה כבר היה בדרך לתואר ברפואה.

*******************

בין טיסות, בניוארק, הוא טורח לבדוק אימייל על הסלולרי המיושן שלו.

הזמנה לאירוע בפייסבוק. בדרך כלל הוא מתעלם מהן בלי לקרוא בכלל, אבל הפעם יש לו זמן מת שצריך להרוג מחדש.

אחיין שלי צילם את דני בשדה התעופה של יוסטון לפני שעה.

עכשיו זה סופי!!!

הוא בדרך לארץ!!!

וזה גם יום ההולדת שלו!!!

כל מי שיכול שיגיע לשדה מחר בשבע בבוקר!!!

קצת מאכזב אתו לגלות מראש, היה שמח להפתעה כזו, אבל לא כולם מקפידים על ניהול נכון של הגדרות הפרטיות שלהם. בכל מקרה, זו בדיוק זריקת העידוד שהיה צריך עכשיו.

*******************

לכבוד יום הולדת שלושים וחמש הדיקאן ואשתו מזמינים אותו לארוחה ב-Le Cirque 2000.

כשצלחות מעוצבות בקפידה, משל היו יצירות אמנות נדירות, מונחות ביניהם על השולחן, הוא שומע על ההצעה בפעם הראשונה. הכסף הוא רק הקישוט, כמו פסי הרוטב שבוהקים על לובן הצלחת. אם רק יגיד כן יצרף תאגיד תרופות בינלאומי לרשימת הגופים שמשלמים לו משכורת, יחד עם שתי אוניברסיטאות, אחת בבריטניה ואחת בארצות הברית, עם בית החולים הפרטי שכבר שלוש שנים הוא נמנה על הסגל שלו. בעוד שנה או שנתיים, אם רק הכל יסתדר, גם NASA תצורף לרשימה.

הכבוד קורץ לו, הוא לא מכחיש. אבל אם הכסף הוא הקישוט הרי שהכבוד הוא רק הירקות הצרובים שליד המנה העיקרית.

בסופו של דבר ההזדמנות לגעת בנצח היא מה שמכניע אותו. הידיעה שבזכות המחקר שלו יכולה להיפתח הדרך להארצה של פלנטות רחוקות, אולי אפילו מחוץ למערכת השמש.

זו המהפכה האמיתית, היכולת לצחוק בפנים לאיתני הטבע, לברוח מהאיום הגדול, מהפחד שיום אחד נתעורר ונגלה שמיצינו את משאביו של גוש האבן הזה שכבל אותנו אליו מאז ומעולם.

הוא לא מהסס לרגע כשהוא עונה בחיוב.

Per aspera ad astra בתחת שלו. הוא יחליק מעדנות אל הכוכבים. הדרך שלו תרופד בארוחות פאר ובטיסות בינלאומיות במחלקת עסקים.

**********************

הוא שוב מופתע כמה מהר עוברת ביקורת הגבולות בכניסה לישראל לבעלי דרכון מקומי. שריריו עוד מכווצים מהכיסאות הצפופים והנוקשים של אל-על.

אין לו מזוודה לחכות לה. כל מה שהיה לו דחוף לקחת נכנס לתיק היד שלו.

רגע לפני שייתקל בהם בכניסה הוא מנסה לתרגל את הפרצוף המופתע, לא רוצה להרוס להם את הרגע.

את יום הולדת ארבעים וחמש יחגוג שוב עם האנשים שיודעים מה חשוב באמת, עשרים שנות שינה מגיעות לסיומן.

הם מחכים לו עדיין, זקוקים לו, בדיוק כמו אז. הארץ הזו זקוקה לו. היא עוד לא יודעת, אבל גם היא מחכה לו.

הגיע הזמן להתעורר.

Related posts:

1. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – הקומוניסט
2. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – יש לך מקום
3. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – ונדמה שישוב

נהג המונית מזהה את המבטא שלו. בדרך כלל הוא נבוך כשמשהו כזה קורה, מנפץ את האשליה שטיפח לעצמו. הפעם הוא מקבל את זה בחיוך לאה, בהתחשב בנסיבות. דיון פוליטי על המצב במזרח התיכון הוא שינוי מרענן אחרי חודש של חקירות מייגעות.

שתי דקות אחר כך הוא מפתיע את הנהג, שבוחר למלמל בתגובה משהו על ליברלים מפגרים ולהמשיך בשקט עד לשדה.

לא כך היתה אמורה להיראות החזרה שלו.

הרבה תרחישים עברו בראשו בעשרים השנים האלה, שונים כל כך זה מזה, קיצוניים כל כך. באף אחד מהם הוא לא היה אמור להיות חיוור מחודש של ישיבה מול סוכנים של שלוש רשויות פדרליות לפחות, זקן מוזנח מעטר את פניו ומנסה למנוע, לפחות לדחות, את הרגע שבו איזה עיתונאי סקרן יעוט עליו.

רגע לפני שהוא נבלע בהמון של דוברי עברית הוא מחליט לשלוף את המעיל מהתיק, קונה כובע מצחייה של הרוקטס בחנות מזכרות. ככה, הוא מבטיח לעצמו, אף אחד לא יזהה. כשהוא מודד את הכובע מול המראה הוא נזכר. דווקא חשב פעם שככה תיראה החזרה שלו, מחופש, בזהות גנובה, אמור היה להגיע דרך ירדן או מצרים, והאנשים שלו, הם היו אמורים לחכות לו, למוצא פיו, בתחנה הפינלנדית שלו.

זה לא קרה. הדרכון שלו, הישראלי, כמעט נקי. האמריקאי מרוט, חותמות של עשרות מדינות מצטופפות על דפיו הקטנים. פעם או פעמיים בשנה היה שולף את הישראלי בכל זאת, גם עכשיו.

מישהו מצלם אותו בחנות בדיוק כשהוא מחליף את מידת הכובע. לעזאזל, הכל בגלל הראיון הטיפשי ההוא אצל לונדון וקירשנבאום, לפני חודש וחצי בסך הכל, עם הסקרנות הכנה והנלהבת בכל שאלה מחדש ועם האדישות המוחלטת לתשובות, הרצון לברוח כבר לשאלה המבריקה הבאה. עם קירשנבאום שהתעקש לשאול לפני סיום “ותגיד, האסטרונאוטים, כשהם בחלל בלי גרביטציה, מה קורה אם הם לוקחים ויאגרה?” הוא דווקא ניסה לענות לפני שהשניים הסבירו לו שהזמן תם.

אף אחד לא זכה לשמוע מה הוא באמת מנסה להשיג, להבין את גודל השעה, את הפוטנציאל לשינוי שטמון בניסוי הזה. אבל מישהו, שבטח אפילו לא הקשיב לתשובות שלו אז, עומד עכשיו בשדה התעופה של יוסטון ומצלם אותו עם טלפון חכם, חכם מספיק כדי שבעוד כמה שניות התמונה הזו כבר תוכל להימצא על המסך של עורך חדשות בארץ, כדי שבעוד עשרים ואחת שעות, כשההיטלטלות בין שדה לשדה תיגמר לבסוף, כבר יהיה מי שיחכה לו עם מיקרופון שלוף בנתב”ג.

לכל היותר שעתיים אחרי הנחיתה הוא אמור להתייצב בשגרירות, רק לחתום, להוכיח שלא ברח, לבדוק שאף אחד מה-FBI לא צריך לשאול עוד משהו, שב-FDA לא חושבים שחסרים להם פרטים. חודש שלם שהוא עונה על שאלות, מהבוקר עד הערב.

“לא, לא ראינו שום תופעות לוואי כאלה”.

“כן, התוצאות היו מובהקות”.

“כן עברנו על התיקים הרפואיים של כולם”.

“ככל הידוע לנו כולם הקפידו על מינונים מדויקים”.

“לא, אין לזה שום קשר לעבר הפוליטי שלי”.

זה לא מפסיק, גם עכשיו, השאלות ממשיכות להדהד בתוכו. הוא לא מבין איך זה קרה. זה לא אמור היה לקרות.

“נכון לעכשיו” הסבירו לו לפני שהחזירו לו את שני הדרכונים “אין לנו מה להחזיק אותך כאן. אבל זה עדיין כיוון החקירה העיקרי. אין כמעט ספק שהיתה כאן טעות אנוש. זה הצוות הכי מיומן ששלחנו אי-פעם, אלה לא אנשים שעושים טעויות”, הוא השתדל לשמור על איפוק, לחכות לסיום המונולוג, לקחת את הדרכונים בנימוס, ולברוח “אבל זה קרה, אתה יודע” לפני חודש לא הפסיק לבכות כל הלילה, הוא הרי הכיר כל אחד מהם באופן אישי, עבר על התיק הרפואי של כל אחד מהם בעיון, ראיין אותם שעות, תלה בהם כל כך הרבה תקוות “וההסבר הכי הגיוני כרגע הוא עדיין שזה היה משהו במה שנתתם להם”. הוא כבר לא חושב עליהם כך, לא כתקווה גדולה, לא כחברים, בקושי כבני אדם, רק משקולת אחרונה שעוד קושרת אותו למקום שכל כך אהב אותו בחמש עשרה השנים האחרונות. המקום שבו נתנו לא לעשות הכל, המקום שהרעיף עליו כסף ופרסים ומשרות יוקרתיות, המקום שכמעט שלח אותו לחלל, את דני מבריכות הדגים.

אבל עכשיו, כשהם כולם אפר והצוות של NASA עוד ממשיך לחפש חתיכות מתכת במדבר הוא מרגיש כאילו השקר שלו נחשף, כאילו במה שאמור היה להיות רגע השיא שלו מישהו גילה את האמת, והמקום הזה יורק אותו חזרה, חזרה הביתה, לתל אביב, לקיבוץ, לבריכות הדגים.

Related posts:

1. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – 405
2. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – הקומוניסט
3. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – יש לך מקום

כמו אות סודי בתדר שמחוץ לגבולות השמע עוברת השמועה בעיר, מוצאת אותם בזה אחר זה, משתמשת בהם כדי להפיץ את עצמה הלאה. ילדים שמסרבים להתגבר, נאחזים בשולי חלום שנגוז כבר מזמן, או לפחות שכך היה ראוי לו. מספרי טלפון שכבר נשכחו מחוייגים שוב באצבע רועדת, קולות מוכרים שואלים זה את זה בהיסוס, מודיעים זה לזה במתח שערגה נמהלת בו. תמונות ישנות נשלפות מתוך קופסאות נעליים מאובקות, מתוך כיסי ניילון של אלבומים, נבררות בקפידה לפני שהן עוברות סריקה, מועלות לרשת. רטט של ציפייה ושל התרגשות עובר בין דירות שכורות, מפעפע אל בתים מוזנחים בגליל ובנגב. “זה אמיתי?” עולה השאלה שוב ושוב, תמיד בחשש, תמיד בציפייה.

אף אחד לא מוכן להתחייב, אף אחד, אם יידחק לפינה, לא יצליח להתחקות אחרי המקור לשמועה, אבל כולם יודעים, כולם מקווים, והחוט שנדמה היה שנפרם כבר מזמן, אם לא נקרע, חוזר ומתהדק, מושך אותם זה לזה. השיחות מתגלגלות אל תוך הלילה, ההודעות נכתבות כמו מעצמן. מתעוררים בזה אחר זה משני עשורים נטולי חלום. כל אחד בביתו, כל אחד ומסכת האכזבות והכשלונות, ההצלחות הצנועות, החיים הקטנים, נמשך בחוט הזה. הם שוב ביחד, הם שוב קבוצה, מחכים למלים שלו. כמו אז.

דנה מתעוררת לעוד בוקר של בין עבודות, לא מודעת לשמועה המתגלגלת, מחכה לטלפון מהדירה שראתה אתמול, מחכה להודעה מעירית שאולי תסדר לה משהו זמני. דירת ארבעה חדרים ברמת אביב החדשה שתעמוד ריקה שלושה שבועות. שני כלבים לטפל בהם. אולי זה מה שהיא צריכה עכשיו, לצאת קצת מהעיר, לא רחוק מידי, אבל בחוץ. לברוח מהמעגלים הסגורים האלה שהיא מסתובבת בהם כבר חמש עשרה שנים, מהערבים הארוכים שתמיד נגמרים באחד מאותם שלושה מקומות, עם אותם פרצופים מסביב, הולכים ומזקינים סביבה, מעמידים פנים שלא. פעם היתה עושה לעצמה תרגיל מחשבתי כזה, מחשבת את כל הכסף שהוציאה במנזר, חושבת מה היתה יכולה לעשות בו במקום. אחר כך, כשהסכום התחיל להיות מבעית שינתה את התרגיל. לאכול הרי חייבים, אז היא תנסה לספור רק את מה שהלך על משקאות, זה נתן לה עוד כמה חודשים לפני שהאימה השיגה אותה מחדש. אחר כך עברה לחשב רק את הטיפים, גם עם זה כבר הפסיקה לפני שש שנים. יש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם. גם כשאין ברירה.

רמת אביב החדשה, היא חושבת, יש שם סניף של חינאווי מתחת לבית, ויש בית קפה קטן של נשות ראווה מטופחות בבוקר, פגישות עסקיות אחר הצהריים. היא תרד עם הכלבים, תסתובב קצת, תקנה בקבוק יין אוסטרלי ונתח קטן של אנטרקוט או של סינטה בכל צהריים, תזרוק אותם על מחבת ברזל מחורצת שתימצא מן הסתם באחד מארונות המטבח. תחתוך לעצמה עגבניה, אולי אורגנית, ליד, תטפטף קצת טחינה גולמית.

זה יכול לעבוד, היא חושבת לעצמה, איזו התחלה חדשה.

ואז היא פותחת את האימייל.

לימים תתרגל את השקר שלה, הלבן, הקטן, תתרגל אליו, ליופי הסיפורי הפשוט שלו. “קמתי בבוקר והיתה לי תחושה” תספר לכל מי שירצה לשמוע, גם לעצמה, “לא יודעת להסביר את זה, אבל פתאום חשבתי עליו”. היא לא תספר לאף אחד, במיוחד לא לעצמה, שלא עבר בוקר אחד בעשרים השנים שחלפו שבו לא חשבה עליו.

עכשיו היא יושבת מול המסך, משותקת, חנוקה, מתקשה להניע את האצבעות.

מזמן כבר מלים לא נגעו בה.

Related posts:

1. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – יש לך מקום
2. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – הקומוניסט
3. חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – 405