כמו אות סודי בתדר שמחוץ לגבולות השמע עוברת השמועה בעיר, מוצאת אותם בזה אחר זה, משתמשת בהם כדי להפיץ את עצמה הלאה. ילדים שמסרבים להתגבר, נאחזים בשולי חלום שנגוז כבר מזמן, או לפחות שכך היה ראוי לו. מספרי טלפון שכבר נשכחו מחוייגים שוב באצבע רועדת, קולות מוכרים שואלים זה את זה בהיסוס, מודיעים זה לזה [...]
קערת הפלסטיק עומדת ריקה במרכז השולחן, שלוש טבעות בייגלה קטנות צפות על תלולית של מלח ופירורי במבה בתחתיתה. אף אחד לא שולח יד לשלות אותן משם. בקבוק הקולה מרוקן אף הוא, והשליח של הפיצה מתעקש להתעכב בדרך. אבל הם לא עוצרים את המשחק. ממקומו בראש השולחן הוא מחייך, עיניו נודדות בין צרור הדפים המשובצים, מכוסים [...]
אבנר מגיע ראשון. הוא עומד בפינת הרחוב ומקלל את עצמו. כמה מתוחכם נשמע לעצמו בשעה שבין לילה לבין בוקר, “אותו מקום, אותה שעה”. עכשיו הוא לוטש עיניים בשעון של הסלולרי שלו. אותה שעה בדיוק, אבל מי חוץ ממנו יכול לזכור את זה בכלל. האחרים, הוא מבין פתאום, ייקחו את הזמן שלהם, יפחדו להקדים, ובכלל מי [...]
אני לא אמור להתחיל את המשמרת שלי עכשיו, יש לי עוד שעתיים, אבל הטלפון תופס אותי על הספסל בגינה שמתחת לבית, בוהה בהורים אחרונים שעוד מנדנדים את ילדיהם אל סופה של שבת לוהטת, מדמיינים לעצמם רמזי בריזה ערבית, מקווים לעייף את הילדים לקראת לילה שקט. "איך אני שונאת לעשות לך קטעים כאלה" היא מתנצלת בלי [...]
המאבטח בכניסה לבניין מתקשה להסתיר את ההפתעה ואת האי-נחת למראה הקבוצה שמנופפת מחוץ לדלת בהזמנות לאירוע של השפיגלים. הוא לא רוצה לקחת סיכון. לא שהעבודה הזו שווה יותר מידי, אבל זה מה שיש. הוא כבר היה אמור להתרגל לצעקות ולהשפלות, לדעת שבסופו של דבר בזה הכל ייגמר, אבל הוא לא רוצה לקחת סיכון. מצד שני, [...]
עידו מתעורר בפעם השלישית כשהחום נעשה כבד מנשוא. מבט קצר לעבר השעון מגלה לו שכבר כמעט צהריים. עיניו נודדות לערימה הקטנה של ההזמנות שעל השולחן. בעוד שעה פחות או יותר, הוא יודע, יתחילו האורחים להגיע. הוא יכול לדמיין את המלצרים עמלים על ההכנות האחרונות לקראת קבלת הפנים ממש עכשיו. מתוך קרעי השינה המסוכסכים של הלילה, [...]
אבנר מתעורר מול המחשב כשכל שריריו מכווצים, החלון של המדיה פלייר בוהה בו, מת, הספיישל של דוקטור הו כבר מזמן נגמר. הוא מסתכל על השעון, מנסה להיזכר מתי נרדם, תוהה כמה זמן ישן כך. לפני שהוא גורר את עצמו למיטה הוא מרענן שוב את הסטטיסטיקות, מתאכזב, ובדיוק כשהוא מחליט לקום קופצת הודעה על אימייל חדש. [...]
עידו מחנה את הקטנוע במיקום המדוייק שבו היה קושר את אופניו פעם. אין לו הרבה זמן. אף אחד, לכאורה לפחות, לא מונה את הימים, השבועות, החודשים. אבל כולם יודעים. זו פעם ראשונה מזה יותר מחצי שנה שהוא מגיע לארוחת ערב. הוא מדלג במדרגות, שלוש, שתיים, שלוש, סיבוב. שלוש, שתיים, שלוש, סיבוב. בקומה א' הוא מזהה [...]
הערת פתיחה: בשבוע שעבר, אחרי שהתפרסם הפרק הקודם בסדרה, קיבלתי את התגובה המפתיעה והמרגשת ביותר שיכולתי לחשוב לקבל: מישהו שקרא את הסדרה התיישב וכתב את הגירסה שלו לאחד השירים. הוא גם עשה את זה מצויין, לכו לקרוא. זו הגירסה שלי לאותו שיר. גבי יוצא החוצה בריצה. לא יכול לשאת עוד את הקולות שהוא מדמיין נישאים [...]
את ימי שישי בערב הוא שונא יותר מהכל. שונא לשמוע את טריקת הדלת כשהם חוזרים מארוחת ערב משפחתית, אצלו או אצלה, שונא עוד יותר לשמוע את הדלת דוממת, לא נפתחת לכל אורך הלילה, יודע שהם בדירה שלו, אולי גרוע יותר, המשיכו מארוחת הערב לבילוי זוגי שיימשך עד הבוקר. בלילות כאלה הוא מתהפך במיטה חסר מנוחה, [...]
11 באוק', 2010
