תל אביב, 1997 הטלפון מעיר אותה בפעם הראשונה מתישהו בצהריים. היא מעיפה מבט במספר, ההורים. משהו מנסה לפרוץ את דרכו בפקעת המסוכסכת שמתרוצצת בראשה, משהו שאמורה היתה לזכור, משהו שהמציאות הכניעה. בפעם השנייה השמש כבר עומדת לשקוע. שוב ההורים. היא מגייסת בתוכה כוחות שלא האמינה שיימצאו ועונה בקול סדוק. “הלו” “מה קורה דנוש?” “שום דבר” [...]
שוב משהו משתבש לה ברגע האחרון. כמו תמיד. בערב הכל נראה מושלם, מדוייק, מתאים. טיול מוקדם עם אלפא ואומגה, ארוך יותר מאשר בימים הקודמים, טעון בציפייה לבוקר שלמחרת. בדרך היא שוב עוברת דרך האטליז. בקבוק היין של הצהריים עוד מחכה לה למעלה, יש בו שתי כוסות לפחות, אבל הוא אדום, כבד, היא קונה עוד בקבוק, [...]
בלילות שקדמו ליום הולדת 15 היה מתגנב לחדר המלאכה של המוסד, עמל על גלופות קשיחות, קורא תיגר על כישוריו המוטוריים המוגבלים, מנסח סיסמאות שהקיבוץ עוד ראה בהן כפירה מוחלטת אז. הכיבוש כבר לא ילד, הוא חגג בר-מצווה שתי מדינות לשני עמים לדבר עם אש”ף עכשיו שוב ושוב השליך לפח האשפה גלופות כושלות, שוב ושוב נפל [...]
נהג המונית מזהה את המבטא שלו. בדרך כלל הוא נבוך כשמשהו כזה קורה, מנפץ את האשליה שטיפח לעצמו. הפעם הוא מקבל את זה בחיוך לאה, בהתחשב בנסיבות. דיון פוליטי על המצב במזרח התיכון הוא שינוי מרענן אחרי חודש של חקירות מייגעות. שתי דקות אחר כך הוא מפתיע את הנהג, שבוחר למלמל בתגובה משהו על ליברלים [...]
כמו אות סודי בתדר שמחוץ לגבולות השמע עוברת השמועה בעיר, מוצאת אותם בזה אחר זה, משתמשת בהם כדי להפיץ את עצמה הלאה. ילדים שמסרבים להתגבר, נאחזים בשולי חלום שנגוז כבר מזמן, או לפחות שכך היה ראוי לו. מספרי טלפון שכבר נשכחו מחוייגים שוב באצבע רועדת, קולות מוכרים שואלים זה את זה בהיסוס, מודיעים זה לזה [...]
גליונות נושא של הניו יורקר, אני כמעט משוכנע שכבר יצא לי לכתוב כאן פעם, מספקים לי תמיד הזדמנות לחשבון נפש. גליון רגיל, אקלקטי, תמיד אפשר לעבור איכשהו. למצוא את החלקים שמעניינים אותי יותר, להתעלם מהאחרים, לקרוא מה שהספקתי, ולהוסיף למדף בו מצטברים גליונות עבר, תוך שימור האשליה שיום אחד אולי עוד יישלף משם. זה תיאור [...]
איך ניטשה היה אומר: וכשאתה מביט אל תוך זנב ארוך, הזנב הארוך גם מביט בך. וידוי פתיחה: כבר כמה חודשים שאני לא מצליח לקרוא את עונג שבת. שישי בערב, שעת העלייה של העונג, הוא זמן אפיסת כוחות. שבת היא יום של משפחה וחיבור רשת בעצימות נמוכה. פעם עוד הייתי מנסה לפתוח את העונג במוצאי שבת, [...]
28 בינו', 2010
אשליות הבלוגוספירה, יוסי בבליקי, מוזיקה, נפלאות האינטרנט, פונץ', רשתות חברתיות, תקשורת
6 תגובותמצטער על ההצפה. בהחלט יכול להיות שהפוסט הזה ראוי היה להיכתב רק כספיח בסופו של הקודם. לפני שש עשרה שנים פחות או יותר הייתי צעיר אכול תסכול על שגילה את הלהקה הגדולה של חייו רגע אחרי שנגוזה ושלעולם לא יזכה לראות אותה בהופעה. ואז, בעיתון שניסה לחיות על גופתו הרוחנית של העיתון שלי מצאתי פתאום [...]
27 בינו', 2008 אישי, החיים כמשל, יוסי בבליקי, מוזיקה, מיתוג, נוסטלגיה, עוזי וייל, פונץ', פרויקט כתיבה קבוצתית, שלום גד, שלומי רוזנבלום, תל אביב, תרבות 6 תגובות(יש איזו בעיה עם ההטמעה של נגן המפ3 לתוך העמוד שלא התגברתי עליה, כך שבין הפסקאות מופיעים עכשיו לינקים ישירים למחסן) עוד אני תוהה אם לנצל את ההזמנה הפתוחה של חנן ולהצטרף לפרויקט או להיעלב מהעובדה שטרם הוזמנתי אליו רשמית, והנה בדיקה בטכנוראטי מגלה הזמנה מאור (כך שהמסלול המלא הוא חנן->איתמר->הסמינריונית->אור->אני) שפותרת את כל התהיות, [...]
האנשים היקרים של פונץ' ממשיכים להעלות אל הרשת שירים מתוך תקליט ההופעה המובטח שיתבסס על פסטיבל ההשקה של 'פינוקיו' בשלושה ערבים רצופים (אם אתם כבר שם, נסו לשוטט במחסן עוד קצת, יש הרבה פנינים). עכשיו הגיע גם הביצוע המשותף הזה של שלומי רוזנבלום ויוסי בבליקי ל'הלילה' והתאור הבא שבבליקי הוסיף: שלומי רוזנבלום, מייסד להקת פונץ', [...]
