למי שהגיע דרך עונג שבת: המשחק המשיך ותוכלו למצוא גם את סיפורה של מכתש שחיקה – עוד להקה (אבל ישראלית) שלא היתה.
טוב, אז המשחק הזה באמת שולט (גם שרון ודובי מסכימים), כל כך שולט שהחלטתי ללכת איתו עוד קצת הלאה. אז זה הלך ככה: תקליט ראשון הוגרל כמו במשחק המקורי. להמשך נשארתי עם אותה להקה ונתתי לעטיפות ולשמות התקליטים לעזור לי בטווית סיפור עלייתה ונפילתה של Panda Car, הלהקה שלא היתה.

(ושוב תודה ל-מולדבסקי ובניו ולקוזליק שבלעדיהם לא הייתי מגיע עד הלום, שלא לדבר על מה שהיה קורה ל-Panda Car).

אתם, כמובן, מוזמנים להצטרף למשחק.

פגישה מקרית

אף אחד, ודאי שלא אף אחד מהמעורבים, יכול היה לשער לאן יתגלגלו שלושת הצעירים שנשלחו ביום אחד בספטמבר 1997 לכיתה הטיפולית בבית הספר הגרוע ביותר בצד הלא נכון של אברדין. התאומים בילי וטד סטיוארט אחרי שהתקשו להיגמל מהנטייה הכרונית שלהם להשחית רכוש וחברם לעתיד ג'יימס מקדראמונד אחרי שנתפס מקיים יחסי מין עם היועצת החינוכית בשעה שזו היתה אמורה לטפל בבעיות ההסתגלות שלו למסגרת.

מהר מאוד הפכו השלושה לחבורה בלתי ניתנת להפרדה, מאוחדים בחיבה שלהם לבחינת גבולותיה של המערכת, לפחיות לאגר גנובות ובעיקר למוזיקת פאנק מסוף שנות השבעים. באפריל 1998 הקימו השלושה את הלהקה הראשונה שלם, Operation Balboa. כדרכן של להקות פאנק בית-ספריות הורכב הרפרטואר של הלהקה בעיקר מצעקות רפטטיביות של אחד התאומים שכללו כינויי גנאי לסגל המלא של בית-הספר, בעוד התאום השני הולם בתופים בהתאמה מינימלית לקצב הצרחות ומקדראמונד מפגין את יכולתו לקרוע לפחות מיתר אחד בגיטרה החשמלית בכל שיר.

שיא ההצלחה של הלהקה נרשם באלטרנטיבה האנרכיסטית שהציבו לטקס הסיום הרשמי של שנת הלימודים ושהצליחה לגרור אליה למעלה ממחצית מחבריהם לספסל הלימודים. בספטמבר 1998 התפרקה הלהקה והחברים פנו לדרכיהם הנפרדות.

פגישה גורלית

ארבע שנים מאוחר יותר, במהלך סיור שגרתי הבחין שותפו של ג'יימס מקדראמנוד, אז שוטר צעיר במשטרת אברדין, בשתי דמויות חשודות מטפסות על חומת החצר האחרוית של הפאב ההודי Abhidamma Pittaka. שתי הדמויות התעלמו מקריאותיהם של השוטרים. מקדראמונד ירה ופצע אחת מהן. הצעקה שבקעה מגרונה של הדמות השנייה "טד" הבהירה למקדראמונד מי הן הדמויות והוא מיהר לעברן. כשהוא מדמם הובהל בילי סטיוארט במושב האחורי של רכב הסיור (Panda Car, לימים ההשראה לשם הלהקה) לחדר המיון.

מאוחר יותר נשפטו השניים ונידונו לארבעה חודשי מאסר. רדוף רגשות אשם טרח מקדראמונד לבקר אותם מידי שבוע. הקשר הישן בין השלושה קם לתחייה והרעיון לחזור ולהקים את להקת הנעורים הפך לתחבושת שכיסתה על הפצע המדמם בלב החברות הזו.

שבועיים לפני השחרור מהכלא סיפר טד למקדראמונד על החסידות המטיילות על חוטי החשמל שנשקפות מחצר הכלא ועל החשיבות שהוא מקנה להן כמסמלות את התקווה והכמיהה שלו לחופש. מקדראמונד ניצל את קשריו בשירות בתי הסוהר כדי להכניס צלם מקצועי לחצר הכלא ולצלם את אחת החסידות האלה. צילום שיהפוך מאוחר יותר לעטיפת התקליט הראשון של הלהקה החדשה.

שירי nuisance for another nuisance מהווים המשך ישיר לקו הפאנק הבסיסי והפרימיטיבי של השלושה מימי התיכון שלהם, גם אם קשת הנושאים שזכו לטיפול התרחבה מעט. שם התקליט, ככל הנראה, שאוב מדיונים פנימיים של השלושה על הפער בין הבחירה של מקדראמונד לעסוק באכיפת החוק לבין התעקשותם של התאומים להישאר מחוצה לו.

בזכות הסיפור האנושי זכתה הלהקה להשמעות לא מבוטלות בתחנות רדיו מקומיות וכמה אלפי עותקים מהתקליט נמכרו באברדין ובסביבותיה.

(ויקיפדיה, ציטוט, תמונה)

הארה

כמו צעירים בריטים רבים, משמצאו עצמם השלושה עם סכום כסף לא מבוטל מיהרו לארוז תיק ולעלות על מטוס להודו. שלושה שבועות אחרי הנחיתה היה זה ביל סטיוארט שמצא את עצמו מפרפר בין חיים ומוות על החוף בגואה בסופם של שלושה ימים בהם הערה לתוך גופו קוקטייל לא ידוע של סמים ואלכוהול. כישורי ההחייאה שרכש מקדראמונד בהכשרתו המשטרתית הצילו את סטיוארט. בראיונות שלקראת התקליט השני התייחסו כל השלושה לאירוע כחוויה מטלטלת.

משחזר ביל סטיוארט לקו הבריאות החליטו השלושה להמשיך את השהות שלהם בהודו אבל להתרחק ממוקדי המשיכה של צעירים מערביים. במשך חמישה חודשים הסתובבו השלושה בשכונות העוני של ניו דלהי.

במהלך התקופה אימצו השלושה אורח חיים נזירי והשקפת עולם לפיה ההצלחה החומרית היא שהובילה את ביל לפתחו של המוות.  התקליט השני של הלהקה, elimination of nonessentials הוא מניפסט של השקפת העולם החדשה שלהם. התקליט הוקלט במומבאי, בחודש האחרון לשהותם בהודו בהשתתפות של עשרות נגני רחוב הודיים והוא מערב באופן מעורר השתאות את השורשים הפאנקיסטיים של השלישייה עם המוזיקה המקומית אליה נחשפו באותה חצי שנה גורלית.

(ציטוט, תמונה)

ההצלחה

באופן אירוני, אבל צפוי למדי, היתה זו דווקא הבשורה המוזיקלית של elimination of nonessentials שהובילה להצלחה המסחרית הגדולה של Panda Car, הצלחה ששיאה שלוש הופעות בוומבלי ארינה וסיבוב הופעות אירופאי. בעוד צעירים אירופאים מיואשים מהמרוץ אחרי הצלחה משננים את המשנה הנזירית של התקליט השני הסתמאו עיניהם של השלושה מסכומי הכסף המפתיעים שזרמו אליהם.

במהלך סיבוב ההופעות רכש מקדראמונד בית קיט מפואר באלפים השוויצריים, לשם נסוגו השלושה מייד בסיומו של אותו מסע.

בנסיעות תכופות לציריך חזרו השלושה וגילו את ההרואין, ומצאו את עצמם מתבודדים בהרים עם כמויות הולכות וגדלות של סמים. אינספור אגדות נקשרו בשנת ההתבודדות שלהם ובמעשיהם באותו בית ידוע לשמצה. צעירות אירופאיות רבות העידו של חגיגות בעלות אופי פאגאני של מין אלים ושל סמים שהתרחשו שם עשרים וארבע שעות ביממה.

בסוף אותה שנה הסתגרו השלושה לחודשיים באולפן הקלטות בציריך ויצאו ממנו עם תקליט האמביינט-פאנק Making Conversation. שם התקליט, לטענתם, מציין דווקא את הדיון הפנימי העמוק והשקט שערך כל אחד מהם עם עצמו במהלך התקופה ההיא בניגוד מוחלט לכל השמועות שנפוצו.

Making Conversation אמנם לא זכה לאותה הצלחה של קודמו, אבל שימר את מעמדה של Panda Car כחלוצה בחקירה של כיוונים מוזיקליים חדשים וכיקירת המבקרים.

(ציטוט, תמונה)

המחיר

אחרי Making Conversation נקלעה הלהקה, לראשונה בשנות קיומה, לשיתוק אמנותי. במשך שלוש שנים הפיצו שלושת החברים רמזים על כיוונים מוזיקליים חדשים, החל במוזיקה שתתבסס על הקלטה של מפולות שלג אלפיניות, דרך שילוב מהפכני של פאנק ושל שירי עם אוסטריים מחבל טירול וכלה בתקליט של ליווי תזמורתי מלא לקולותיהן של עיזי הרים במהלך קיום יחסי מין.

סקיצות ראשוניות של כל הכיוונים האלה, בין שהיו אותנטיות ובין שהיו פארודיות של מעריצים מאוכזבים דלפו לשרותי שיתוף קבצים וגררו אדישות או זלזול.

בסופו של דבר היתה זו שרשרת התמוטטיות עצבים של מקדראמונד ששמה קץ לתקופה, שרשרת ששיאה ביום שבו הצית מקדראמנוד את בית הקיט שלו על ציוד ההקלטה והסקיצות המוקלטות שהיו בו.

התאומים הבהילו את מקדראמונד בחשאי למכון גמילה יוקרתי ודיסקרטי באוסטריה. לאחר שהות של שלושה חודשים במכון ובניתוק מוחלט מהעולם יצר מקדראמונד קשר עם חבריו. השלושה הקימו אולפן הקלטות צנוע בצמוד למכון ושם הקליטו את misuse of imagination ששמו, כך אמרו, הוא הסיכום שלהם לשלוש השנים הנוראיות שעברו עליהם.

ב-misuse of imagination זנחו Panda Car את כל הכיוונים האקספרימנטליים וחזרו לפאנק הבסיסי ממנו התחילו. אף על פי כן ניכר בתקליט שהוא נוצר בידי להקה בוגרת הרבה יותר מ-nuisance for another nuisance. שירי האלבום נוגעים בתהומות הנפש אליהן שקע כל אחד מחברי הלהקה ובהתמודדות עם שדים פנימייים.

שיר הנושא של התקליט שהוא גם הרצועה המסיימת אותו מהווה חריגה בוטה מהקו המוזיקלי של התקליט. על רקע סימפולים חרישיים מכל שיריהם הקודמים ממלמלים השלושה פעם אחר פעם

Worry is a misuse of imagination

Music is a misuse of imagination

Art is a misuse of imagination

Life is a misuse of imagination

(ציטוט, תמונה)

אחרית דבר

שלושה שבועות אחרי שיצא misuse of imagination, ואחרי שכבר הוכתר כתקליט זהב בשבע מדינות אירופאיות שונות נמצאה גופתו של מקדראמונד בנקודה המדוייקת של מדשאת מכון הגמילה שבה צולמה עטיפת התקליט הרביעי. בידו של מקדראמונד נמצא האקדח המשטרתי שירה שש שנים קודם לכן בגבו של טד סטיוארט.

Related posts:

1. מכתש שחיקה: עוד להקה שלא היתה
2. המשחק הזה שולט לגמרי
3. עוד הרהור תקשורתי קצר בין שני לילות של פונץ'

לקוראים המגיעים מ-ynet: שימו לב שהחלטתי ללכת עם המשחק הזה עוד כמה צעדים קדימה ולבדות דיסקוגרפיה וקריירה לשתי להקות דמיוניות לחלוטין – Panda Car, שלישיית הפאנק הסקוטית עם סיפור טראגי ומכתש שחיקה הישראלית. אתם מוזמנים לקרוא.
אז גם אני גיליתי את המשחק ליצירת עטיפות אלבומים פיקטיביות, ואף שכישורי העיצוב שלי לא ממש הולמים מצאתי שהוא כיפי להפליא.

איך זה הולך?

1. בוחרים ערך אקראי בויקיפדיה – שיהפוך לשם הלהקה\האמן.

2. בוחרים ציטוט אקראי (הציטוט האחרון בעמוד הזה) – המלים המסיימות שלו (לבחירתכם כמה מהן) תהפוכנה לשם האלבום.

3. בוחרים תמונה מעניינת אקראית מפליקר (התמונה השלישית בעמוד הזה) – שתהפוך לתמונת העטיפה.

וזוה, בערך.

דרך מולדבסקי ובניו (וגם קוזליק).

אז הנה:

1. הערך בויקיפדיה. הציטוט. התמונה.

2. הערך בויקיפדיה. הציטוט. התמונה.

3. הערך בויקיפדיה. הציטוט. התמונה.

Related posts:

1. כנגד ארבעה קישורים מדבר הפוסט הזה
2. אנציקלופדיות, פוסט על-
3. מכתש שחיקה: עוד להקה שלא היתה

הלינק נוצר אצל סיני גז, שהעביר לעידו שהעביר לאטימולוגיה שהעבירו למעיין דר שבחרה להעביר למזבלה שזרקו את הלפיד ליוני ציגלר. ציגלר הסתבך קצת, הסתלבט קצת והעביר את הלינק ליאיר יונה שפינק בהשמעת בכורה אמיתית והפתיע את שמוליק כץ שהעביר לנדב לזר שהוסיף שיר לשרשרת. נדב העביר לאורי, שהעביר לאייל גרוס, שגילגל לאייל ניב ומשם אל נתי יפת מ”מחשבות פוליטיות”. נתי העביר את זה לדותן שהעביר את זה לנדב פרץ שהעביר אליי.

חשבתי להעביר לגדי אלכסנדרוביץ' שיוכל לתרום פרספקטיבה מתמטית מעניינת על נושא האינסוף, אבל אז גליתי שתנאי המשחק אוסרים עליי (שכן גם גדי וגם אני שוכנים בבלוגלי) אז אני מעביר לדובי.

בינתיים הזדמנה לי אנקדוטת אינסוף מעניינת שתהווה ליווי ראוי ללינק:

הגדולה, בת ארבע ושמונה חודשים, עסוקה מאוד בענייני מספרים לאחרונה.

בין הרצון לדעת מה בא אחרי שלושים ותשע או כמה זה עשרים ועוד עשרים ועוד שלוש ועוד אפס, צצות להן, מבלי משים גם שאלות עמוקות יותר. בלי לדעת, כמובן, היא מרותקת משאלת האינסופיות של המספרים הטבעיים.

מה המספר הכי גדול שיש? כבר שאלה כמה פעמים, וסירבה לקבל תשובות מתחמקות.

אתמול היא שאלה מה בא אחרי כל המספרים ואני השבתי "אינסוף".

"לא נכון" היא אמרה לה ואז נתנה רמז, "זה מתחיל בכּוֹ".

ניסיתי את "כל כך הרבה" ואחריו עוד כמה ניחושים חסרי הגיון עד שנשברתי וביקשתי תשובה.

"כוכבית" היא אמרה לי בחיוך מנצח.

ואני מצאתי את עצמי תוהה על פערי דורות ועל ילדים שגדלים עם כוכבית ועם סולמית בצמוד למספרים שלהם.

Related posts:

1. המשחק הזה שולט לגמרי
2. פייסבוק וטוויטר ניבאו את כותרות האתרים הטכנולוגיים
3. דה מרקר, סחים, היפסטרים, פרופורציות

הפוסט הזה כולל חלק מהדברים שתכננתי לשאת בערב משמידים את האינטרנט של ההם והוא מחכה בסבלנות להיכתב מאז.

האינטרנט אוהב אנשי מסתורין.

יותר מזה, האינטרנט העברי אוהב אנשי מסתורין.

אפילו יותר מזה. בטרם היה אינטרנט עברי של ממש כבר היה לו איש מסתורין משלו. כמה שמועות וספקולציות נזרקו לחלל הצר בימים ההם של מוניטור סביב זהותו החמקמקה של קפטן אינטרנט. איזו דרמה מלאכותית, כמה נסיונות למשוך בחוטים ולנצל קשרים כדי ללמוד מי מסתתר מאחורי כפולת עמודים במוסף הארץ. ומה בסוף? אה, כן, זה היה דב אלפון !!! וואו !!! תדהמה !!! לא יכול להיות !!! למי אכפת?

אחר כך, אתם מכירים, ולווט? ושוב חרושת שמועות, התרגשות ולחץ במערכות עיתונים, ושוב, דבורית שרגל !!! וואו !!! נו, באמת.

כל מי שמסתובב באינטרנט בשנים האחרונות יכול להוסיף לרשימה הזו עוד דוגמאות, הכותבים בגלוב, ייגרמייסטר, אלמה הדמיונית…

אז כן, גם אני רציתי לדעת מי מסתתר מאחורי קפטן אינטרנט, ואם היה מתברר בסופו של דבר שמדובר בעמוס שוקן בכבודו ובעצמו אולי אפילו הייתי מתרגש, וכן, אם היה מסתבר שולווט אנדרגראונד הוא שם העט המפתיע שבחר נחום ברנע כשהחליט להפוך למבקר תקשורת חריף אולי הייתי מתרגש גם כאן. אבל הגילוי של דב אלפון ודבורית שרגל הותיר אותי, מה לעשות, אדיש לחלוטין. כי ככה זה בסופו של דבר עם אנשי מסתורין. הסיכוי שזהותם תהיה מרתקת ומפתיעה כמו הספקולציות שנבנו סביבה הוא זניח. אנחנו, אחרי הכל, לא חיים בספר של אגתה כריסטי.

מה שמותיר אותי מצד אחד עם יצר מציצני שעדיין רוצה לדעת מי הן אלמה הדמיונית, זרש, ואן דר אחותך ועידית (בהנחה שלא מדובר בדמויות קש של שרון) ולא הייתי מתנגד לגלות מי הם רואה שחורות, ג'וני דו, והכלכלן המתוסכל*. אבל במקביל לסקרנות הטבעית הזו אני גם יודע שאם וכאשר תיחשף הזהות של מי מהם תתלווה לגילוי אכזבה קלה, משיכת כתף אגבית, וציפייה דרוכה לאיש המסתורין המפוקפק הבא.

בפרקים הראשונים של אחת שיודעת יש תחושה שזהות הדמות שהעניקה לסדרה את שמה, בלוגרית הרכילות הסופר-פופולרית של האפר ווסט סייד תהווה תעלומה מרכזית במהלך הסדרה. אבל מהר מאוד היא הולכת ונדחקת לשוליים, כי ליוצרים ברור שיש רק שתי אפשרויות פתוחות בפניהם. או שאחת הדמויות המרכזיות תתגלה כ"אחת שיודעת" בסתירה לכל מהלך העלילה עד כה, או שהגילוי ישלוף דמות זניחה ולא מוכרת משולי הסדרה שלא תרגש אף אחד. אף אחת משתי האפשרויות האלה היא לא באמת מספקת, אז מוטב לוותר על העניין.

תקשיבו להם, היוצרים של סדרות נעורים אמריקאיות יודעים על החיים שלנו יותר טוב מכולם.

במקור היה הפוסט הזה אמור להסתיים עם קריאה לוותר לחלוטין על המסתורין הזה, אולי לנצל את הזיהוי הביומטרי ואת 892 כדי לחייב דווקא את הכותבים לוותר על האנונימיות שלהם, לקשר כל בלוג חדש לבדיקת DNA של כותבו, אבל האמת היא שאני כבר לא בטוח, הרבה יותר הגיוני לוותר על הסקרנות המטופשת הזו**.

* תוך כדי הכנת הרשימה שמתי לב פתאום שלפחות באזורים שבהם אני מסתובב יש הרבה יותר נשות מסתורין מאנשי מסתורין, מעניין אם יש לזה הסבר.

** כל האמור לעיל לא מחסיר טיפה מההתרגשות שאחזה בי עת גיליתי יום אחד שאני מכיר אישית את מי שהיה יעקוב פופק בהאייל הקורא.

Related posts:

1. רעיונות ב(אימ)פוטנציה – מדור חדש
2. רעיונות ב(אימ)פוטנציה 2 – NSSS
3. תפוזים הם לא הפרי היחיד

Related posts:

1. כל מי שפתח חשבון בפייסבוק
2. לא יודע מה עוד
3. כוח ואחריות, או להציל את אדיר אוחיון

(יש איזו בעיה עם ההטמעה של נגן המפ3 לתוך העמוד שלא התגברתי עליה, כך שבין הפסקאות מופיעים עכשיו לינקים ישירים למחסן)

עוד אני תוהה אם לנצל את ההזמנה הפתוחה של חנן ולהצטרף לפרויקט או להיעלב מהעובדה שטרם הוזמנתי אליו רשמית, והנה בדיקה בטכנוראטי מגלה הזמנה מאור (כך שהמסלול המלא הוא חנן->איתמר->הסמינריונית->אור->אני) שפותרת את כל התהיות, ומעלה תהיה חדשה: איזה רגע אפשר לבחור לעזאזל? הרי רק ביום ששי ראיתי את התכנית המצויינת של ערוץ 24 על 'סיפורים מהקופסא' שכבר עמדה להבשיל מעצמה לכדי פוסט, ואולי הגיע הזמן לפוסט KLF מקיף, אבל במצבים כאלה, בסופו של דבר אני תמיד חוזר לפונץ', גם אם כבר כתבתי חלק מהדברים בצורה כזו או אחרת, גם אם היו עוד הרבה רגעים, גם אם על חלקם ראוי שאכתוב, אין לי באמת ברירה, זו חייבת להיות פונץ'.

עדינה

השיר הראשון של פונץ' היה 'עדינה' ("חייל אמריקאי במיטה"), זאת אומרת, זה לא באמת היה השיר הראשון, הזכות הזו שמורה ל'אדי', אבל לפני 'עדינה' אף אחת לא באמת שמע על פונץ'. ועדינה בדיאטה ושורטס כחול טיפסה אל מרומי המצעד של רשת ג', עבור מתבגר שטורח לבדל ולמתג את עצמו מוזיקלית (ותודה לאיתמר על המטבע) זו היתה סיבה לא רעה בכלל לבטל אותם בבוז, אז ביטלתי. רציתי לבטל. רק שאז בא 'ונדמה שישוב', ויום אחד אחרי פעולה נשארנו עוד קצת בקן, ומישהו טרח לחקות את הזמר שאף אחד מאיתנו לא ידע איך קוראים לו ולספר איך הוא מיילל את השיר בזמן שתוקעים אותו בתחת. ופתאום גיליתי שאני נעלב ונפגע בשביל הזמר הזה שלא הכרתי אז בכלל, והבנתי שגם אחרי המקום בצמרת ואחרי שהחלטתי לאטום את עצמי בפניהם הצליחו הקול של יוסי בבליקי והמלים המסתוריות של 'ונדמה שישוב' לפרוץ איזו דרך אליי.

ונדמה שישוב

אז כשיצא הדיסק קניתי אותו, הקשבתי כמה פעמים, נהניתי במידת מה, והשלכתי את פונץ' למגירה הקונספטואלית של פופלקס.

תשכחו משש-עשרה, שלוש זה הגיל האמיתי. זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אתגייס, וזאת ההזדמנות האחרונה שלי. מכתב הדחייה הלקוני של גלי צה"ל צורב איזו כוויה בלתי מתפשרת באגו שלי, לוקח לי חודש עד שאני מעז לפתוח שוב את הרדיו, לכוון אל התחנה שכבר סגרה לי את הדלת על האצבעות. אמיר אשר הוא האיש מאחורי 'הגשה עצמית', ואני פורק את כל התסכול שלי בהתנפלות חסרת עכבות על תיבת הטלמסר, סופר בהתרגשות כל הצלחה שלי לחדור את מנגנון הסינון. אחותי הקטנה בדיוק בת שלוש אז, והיא יודעת את שורות הפתיחה של 'אני מאוהב בבחורה מבת ים', אנחנו עורכים כמה חזרות לפני שאני מחייג באמת, נותן לה לדקלם אותן על האפרכסת, ממס את הלבבות הערלים של העורכים, סוחט מהם עוד וי קטן לרשימת הנקמות המתארכת שלי.

[gv data="nJwdhdfcG4I"][/gv]

אחר כך יוצא גם הדיסק השני, ואני קונה אותו ברגילה שנכפית עליי אחרי הטירונות בעודי ממתין לשיבוץ. עמית שהם כותב ב'חדשות' שהתקליט הזה מצליח להביא הביתה קוטג', לחם אחיד וקצת זיתים, וזה גם בדיוק מה שהוא רוצה לעשות. אני מאמין שהוא מתכוון להחמיא. גל אוחובסקי דווקא משווה את בבליקי למוריסי, אבל ההשוואה הזו לא מצליחה להתבהר אצלי. ושוב, אני שומע קצת, נהנה במידה, ושולח לאיזו מגירה קונספטואלית קצת שונה הפעם.

ואחר כך החיים גועשים, ויש ניווטים ולילות חסרי שינה, ותרגילים, ועבירות משמעת, הרבה עבירות משמעת, ויש איזו סיכה מטופשת באמצע, ודרגה מגוחכת בסוף. ורק למוזיקה אין זמן פתאום.

אבל לילה טרוף אחד בבסיס הממאיר הזה בלב תל אביב אני מתרוצץ בין עמדות שמירה ובין רעיונות של אהבה ושל לב שבור, והלילה הזה נמתח עד שהאוטובוס האחרון כבר עוזב, ואני עושה את הדרך אל מעבר לירקון ברגל, לומד לאהוב מתוך כל הבלבול הזה את הרחובות הליליים של תל אביב. ופתאום, משום מקום, אחרי שתוייגו ונסגרו והושלכו ונסגרו צפות המלים האלה, שברי שורות, פורצות ממעמקים, ותוך כדי פסיעה אני מוצא אותן נפלטות ממני "זה הזמן שמסתובב עם קוביות בידיים, חוזר בשבת עם שחור בעיניים", "עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות, לא שמהבית ספר נשאר לנו משהו", "הילדים שלהם ממציאים עברית שמסתבכת עם עצמה כמו טנק על הכביש ובורחת מעצה בלי להרגיש". בבית, בשקט, אני שומע את השיר, בלולאה, עד שאני נרדם.

שיטוט ברחובות

אני מדלג עכשיו על קריירת הסולו של יוסי בבליקי, כמו גם על זו של שלום גד, מקומן, ככל הנראה, בפוסט אחר. ובכל זאת יש שם רגע אחד חשוב, ב-96, כשבבליקי מוציא סוף סוף את 'אלבום המצעדים' מחליטים ב'העיר' שזו הזדמנות מצויינת למלא כמה עמודים בשיחה חופשית שלו עם עוזי וייל. באיזושהי נקודה של השיחה וייל מספר משהו על אבא ובן, או אולי על אבא ובת, ואני כבר לא זוכר עם וייל הוא האבא או הבן בסיפור הזה. אבל יש בו בסיפור הגעה מאוחרת לבית הספר ושיר יפהפה שמתנגן ברדיו, ויש בו אבא שעומד עם הבן או הבת מחוץ לבית הספר, ומחכה איתו במכונית לסופו של השיר, ויש לו מוסר השכל שאומר שיופי נמצא מעבר לחוק, וששיר יפה ברדיו הוא סיבה מוצדקת לאיחור גם אם המורה לא תקבל בהבנה את הפתק.

אחר כך, מתוך האפר של תקליטי הסולו ההם פונץ' קמה לתחייה.

'פינוקיו' של פונץ' הוא אורח קבוע בנסיעת הבוקר אל הגן (חולק את הזמן עם 'עזרה בדרך' על פי רוב). שלוש זה הגיל האמיתי, תשכחו משש-עשרה. בפעם הראשונה שתמר מצטרפת פתאום לדנה בקר ב'דני חוזר אל הסיפור האמיתי' דמעות של התרגשות מאיימות לחנוק אותי. יום אחד אנחנו עוצרים ליד הגן בדיוק כשהשיר מתחיל, והיא מבקשת להישאר באוטו עד שהוא ייגמר. וכל מיני מעגלי חיים, קטנים וגדולים, נסגרים.

דני חוזר אל הסיפור האמיתי

הזמנות:

קקפו

עידית

הכלכלן המתוסכל (כתב)
דובי (כתב)
ערן (כתב)

כל השירים למעט היוטיוב של 'בחורה מבת ים' לקוחים מתוך הקלטות פסטיבל פונץ' בתמונע שבמחסן של יוסי בבליקי, ואף מילה בינתיים על העניין התמוה הזה של רדיו מהות החיים)

Related posts:

1. עוד הרהור תקשורתי קצר בין שני לילות של פונץ'
2. היא תיתן את הנשמה ותשאיר את הכבוד לעצמה
3. אבל אני לא יודע בשביל איזה צד

ושוב אנחנו כאן במסגרת הפרויקט של חנית.

לא, אלה לא בהכרח הספרים הטובים ביותר שקראתי, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם, אם להודות על האמת, לא ממש ספרים, לא בשום מובן מקובל, אבל כולם היו שם באיזה רגע רגיש, כזה שבו הייתי פתוח לרעיונות חדשים, לכיוונים חדשים, חלקם פתחו בפניי עולמות חדשים וחלקם היו מעין התגשמות רעיונות גולמיים שלי בדמות דיו ונייר.

• האיליאדה והאודיסאה\הומרוס – לא, לא תרגום המופת של טשרניחובסקי, זה שיבוא יום ואקרא אותו, אלא דווקא אלבום גדול עם כריכה כתומה בהוצאת 'סטימצקי'. זה היה הספר האמיתי הראשון שאני זוכר את עצמי קורא. ההקדמה הקצרה על הומרוס, הקסדה האדומה וקווצות השיער הזהובות של אכילס מבצבצות מתוכה, הדו קרב ההוא והגופה הערומה של הקטור נקשרת למרכבה, נגררת אחריה, האימה למראה אנשיו של אודיסאוס הופכים לחזירים, והשיבה הביתה שהיתה מושלמת כל כך למרות, ואולי אפילו בגלל, מרחץ הדמים, כל אלה הבטיחו שאלים, מפלצות ולוחמים ימשיכו להיות אמיתיים עבורי לא פחות, לפעמים יותר, מכל מה שאמור להיות אמיתי בעולם ההוא שמחוץ לספרים.
• בסימן החד-קרן\רוג'ר זילאזני – דווקא הוא ולא תשעה נסיכים לאמבר, ולא מתוך בחירה, מדף המד"ב\פנטזיה של ספריית בית הספר היה דל כל כך שמהר מאוד מיציתי את כלו, שני ספרים מסדרת אמבר היו עליו, בסימן החד-קרן וממלכות התוהו, וכך מצאתי את עצמי צולל לתוך אחת מסדרות הפנטזיה היותר מורכבות, ודאי עבור קורא צעיר, דווקא מהכרך השלישי שלה, משתדל לעקוב אחרי העלילה והרעיונות הנפרשים בתוכה, מצליח רק בקושי לנשום. זה גם היה הספר הראשון שבו העולם האמיתי, המשעמם עד זרא, שלנו, היה חלק ממשהו גדול, מורכב וקסום הרבה יותר.
• שר הטבעות\ג'. ר. ר. טולקין – נו טוב, זה הרי חייב היה להגיע. הגינה שליד ביתינו, זאת שאנחנו יורדים אליה עם הילדה תישאר תמיד גם המקום שבו עצרתי לרגע, כדי לפתוח את הכרך הראשון, למהר ולשקוע לתוך העולם הזה שההוביט היה רק הקדמה קצרה ולא מספקת אליו. הרבה שנים ושלוש קריאות אחר כך שמעתי מישהו מסביר שלא קל להיכנס לספר הזה, "קשה הרבה יותר לצאת ממנו" עניתי.
• D&D: The Basic Set - הקופסה האדומה, כמו שנהוג לקרוא לו, קראה לי מחלון הראווה של מדרחוב גרמני, התממשות של שמועות שטפטפו במשך השנה על סוג חדש ושונה של משחק, רגע לפני שפצחנו בנסיעה מטורפת אל תוך הלילה כדי לא לישון חס וחלילה על אדמת גרמניה המקוללת הצלחתי לקבל אותו כמתנת יום הולדת, בגרמנית. שבוע אחר כך, בארץ, הוא נפתח כמה ימים לפני המועד שנקבע. הורדתי לא מזמן את ה-pdf שלו, ונדהמתי לגלות באיזו חדות אני זוכר כל איור. שש שנים המשכנו לשחק, קניתי אינספור ספרים, חוברות ועזרי משחק, ובשום שלב בדרך לא נהניתי כמו בימים הראשונים ההם עם האיורים הפזורים בתוך טקסט בשפה בלתי קריאה.
• בעל זבוב\ויליאם גולדינג - בשש השנים שעברו אחרי שר הטבעות קראתי רק, או כמעט רק, מדע בדיוני, פנטזיה, וספרי הרפתקאות של קארל מאי או ז'ול ורן, עד שקיבלנו מטלה בבית הספר, לקרוא את בעל זבוב, קשה לזכור למה התפעלתי ממנו כל כך, אבל זה היה הספר ששכנע אותי לפרוץ את הגטו הז'אנרי שלי.
• היום שבו ירו בראש הממשלה\עוזי וייל – אפילו לא הספר, רק סיפור הנושא, זה שנכלל ברשימת הסיפורים המומלצים בתחרות של הארץ, זה ששכנע אותי שספרות ישראלית יכולה להיות טובה, זה ששכנע אותי שספרות טובה יכולה להיות מאוד ישראלית, זה שהכיר לי את עוזי וייל, ודרכו עוד רבים.
• החטא ועונשו\פ. מ. דוסטויבסקי – ושוב בית הספר, קריאת חובה לבגרות. יש ספרים שמשאירים אותך ללא מלים, יש ספרים מושלמים.
• ירקות\שרי אנסקי  - ספר הבישול הראשון שקניתי, באיזו מכירה מיוחדת לחיילים בבסיס, לא הספר שהשתמשתי בו הכי הרבה, אבל זה ששכנע אותי להעז להיכנס למטבח, שלימד אותי על קיומו של ארטישוק ירושלמי, ועל חשיבותם של עשבי תיבול.
• High Fidelity/Nick Hornby – הורנבי נחת עליי בעיצומה של תקופת התמכרות, התמכרות לספרי צייטגייסט, אחרי כמה אירווין וולשים, ניקולס בלינקואים ואחרים שטוב ששכחתי את שמם, אבל הורנבי הוכיח שגם לחנונים חובבי מוזיקה ובעיקר אובססיביים בעריכת רשימות חמשת הגדולים למיניהן יש מקום בצייטגייסט הזה.
• גליון ה-22 בפרואר 1999 של הניו יורקר – בנובמבר 97' חזרתי מניו יורק מאוהב, מאוהב בבר בשם Hell שהתפריט שלו כלל כמה עשרות וריאציות על המרטיני הקלאסי, מאוהב בחנות הספרים של סט. מרקס, בחנויות בגדים יד שנייה בווילג', בניו יורק טיימס, נו מספיק, הבנתם. דווקא את הניו יורקר לא סבלתי, ניסיתי גליון אחד בתקופת השפל של טינה בראון ונרתעתי, אבל במרץ 99', עם גליון נושאי שמוקדש לעיר עצמה, הייתי חייב לנסות אותו שוב, לא היה לי שום מושג שדייויד רמניק מונה לעורך ושהעיתון חוזר לימיו הגדולים. אבל הגליון היחיד ההוא שכנע אותי להמשיך ולנסות, ניסיון שעליו אני שמח עד היום.

לא נכנסו לרשימה: נו טוב, כל הספרים שלא מופיעים בה, אבל יש כמה שאולי היו נכנסים ביום אחר, המניפסט הקומוניסטי, אולי כתבי שחרות, אולי דווקא רשות הרבים של שלמה אבינרי, Underworld של דון דלילו, משהו מסדרת המוסד של אסימוב, חשבון אינפיניטסימלי של מייזלר, או דווקא Mathematical Methods של ארפקן, מוסקבה פטושקי. נו יופי, עכשיו ברור שלא יכולתי לוותר עליהם, אבל אין את מי להוציא מהרשימה הזו, טוב, ככה זה הרי עם רשימות, לא?

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור

Related posts:

1. עשרה ניחושי סנייפ
2. ספרים במקום ספרות (במקום ספרים)
3. ספרים זולים עולים פחות

כל מי ששיחק אי-פעם AD&D נחשף לשיטת ה-alignment המגוחכת, זו ששחקנים נאלצו להתמודד עם ההשלכות המופרכות שלה ועם איום ערטילאי בדבר מנגנון ענישה מפוקפק למקרה שיחרגו מההתמהגות הראויה להם במאזן הקוסמי של טוב ורע, תוהו וחוק. אבל דווקא עכשיו, ברגע הגורלי שבו אני עומד בפני הצלילה לכרך האחרון בסדרת הארי פוטר, ולחידת סנייפ שבמרכזו, נדמה ששיטת ה-alignment יכולה לבוא לעזרתו של כל מי שעדיין תוהה, וסרב להיחשף לספוילרים המרובים, מה בדיוק הקטע עם סנייפ. אז הנה, בהשראת משחקי התפקידים המרוחקים של ילדותי – עשרה ניחושי סנייפ.

סנייפ הוא רשע

אפשרות 1: סנייפ הוא Lawful Evil, הוא משרתו הנאמן של וולדמורט, נאמן עד מוות, תמיד היה ותמיד יהיה, בשרותו של אדון האופל הוא נשאר כמורה בהוגוורטס, הסתנן למסדר עוף החול, והרג את דאמבלדור. סנייפ מאמין בדרכו של וולדמורט ורואה בנאמנות מוחלטת לאדונו את הדרך הנכונה, והיחידה, להשליט את הרוע בעולם.

אפשרות 2: סנייפ הוא Chaotic Evil, כן סנייפ הוא רשע, הוא רוצה לראות את הטוב בדמות דאמבלדור ומסדר עוף החול נוחל תבוסה צורבת, אבל לא אכפת לו כהוא זה מה יהיה הכוח שינחיל להם תבוסה, הוא מוכן לשרת כל אדון זמני בדרך למטרה הזמנית הזו, זמנית כי בסופו של התהליך אין לסנייפ עניין באדון אופל שיתייצב מעליו, סנייפ, הנסיך חצוי-הדם רואה בעצמו ורק בעצמו את המכשף שראוי שיעמוד בראש מנגנון האופל לכשזה ינצח. בתסריט הזה סביר להניח שהאנוכיות הזו של סנייפ, והמאבקים הפנימיים בקרב אוכלי המוות שהיא תייצר, תספק מנוע עלילתי לנפילתם של וולדמורט וסנייפ.

אפשרות 3: סנייפ הוא Neutral Evil, אין לו עניין באיזה חזון מרחיק לכת בדבר שלטון הרשע בעולם, הוא מונע מתאוות נקמה בהוריו של הארי פוטר ובחבריהם, ומקנאה בדאמבלדור, ולכן עצם ההריגה של דאמבלדור בסוף הספר השישי היוותה את הגשמת חלומותיו. מכאן ואילך תפקידו בעלילה ייעשה משני.

סנייפ הוא טוב

אפשרות 4: סנייפ הוא Lawful Good, סנייפ, אחרי שנטש את אוכלי המוות הפך לעושה דברו הנאמן ביותר של דאמבלדור, ובהוראה ישירה ובלתי מתפשרת של אדונו נאלץ להיות זה שהרג אותו בסיום הספר הקודם. סנייפ ימשיך להיות נאמן לרוחו של דאמבלדור כשתול של מסדר עוף החול בקרב אוכלי המוות.

אפשרות 5: סנייפ הוא Chaotic Good, הוא רוצה להפיל את וולדמורט ואת חבר מאמיניו, אבל הוא מסתייג מהזחיחות של דאמבלדור ובעיקר של חברי מסדר עוף החול, הוא לא מאמין בדרך שלהם, ויודע שהיא מובילה לעימות ישיר שבו אין לטוב סיכוי לנצח. על דעת עצמו הוא החליט להרוג את דאמבלדור, לקנות מחדש את אמונו של וולדמורט ולהתקרב אליו מספיק כדי להיות האיש שבאקט אחרון של הקרבה יפיל אותו.

אפשרות 6: סנייפ הוא Neutral Good, הוא בראש ובראשונה מורה, אולי קשוח, אבל דואג לתלמידיו, הוא הרג את דאמבלדור מתוך רצון להגן על נפשו של דראקו מאלפוי, ולמנוע ממנו את ההפיכה לרוצח. הרחמים האלה שגילה סנייפ יובילו את מאלפוי לצד הטובים בו הוא ימלא תפקיד משמעותי ברגעי הסיום.

סנייפ הוא נייטרלי

אפשרות 7: סנייפ הוא Lawful Neutral, הוא עובד מדינה נאמן, המשרת את הממונים עליו במשרד הקסמים, אלה עדיין לא הצליחו להבין את הסיטואציה הסבוכה אליה נקלעו, והוא איתם.

אפשרות 8: סנייפ הוא Chaotic Neutral, אגואיסט מוחלט, אין לא עניין לא במסדר עוף החול ולא באוכלי המוות, הוא בסך הכל מעוניין במחילה מוולדמורט שתאפשר לו לעזוב הכל, לאסוף קצת כסף ולהיעלם לנצח לאיזה כפר סקוטי קטן וקודר בו יוכל לשבת בשקט וללגום וויסקי מוגלגי טוב בזמן שעולם הקסמים עובר טלטלות נוראיות.

אפשרות 9: סנייפ הוא True Neutral, הוא משרתו של האיזון הקוסמי הגדול. אנחנו אמנם רגילים לראות את המציאות מצידם של הטובים, אבל בכך אנחנו מתעלמים מצדדים בעייתיים בשלטון מתמשך של הטוב. סנייפ מאמין שהסחף שעבר על חברת הקסמים מאז הובס וולדמורט מוביל לסטגנציה ולכן יש לאזן את מהלך ההיסטוריה באמצעות תקופת רשע.

הבטחתי עשרה ניחושים

אז זהו, מטריצת ה-alignments מוצתה, אבל הבטחתי עשרה ניחושים, ואני הרי רוצה גם להיכלל בפרויקט של חנית, לא? אז הנה אפשרות אחרונה:

אפשרות 10: סנייפ הוא קייזר סוזה, בניגוד לטענות שרולינג פיזרה בלי הפסקה כאילו הרמיוני היא בת-דמותה התוך עלילתית, דווקא סנייפ הוא הדמות שאיתה היא מזדהה, סנייפ, ככל הנראה הדמות המורכבת ביותר של הסדרה, הוא גם המוח הגדול שעומד מאחוריה, והאיש שמשך בחוטים לכל אורך הדרך. אם להישאר נאמן להשראה הקודמת, סנייפ הוא ה-Dungeon Master. סנייפ הוא האיש שחווה על בשרו בצורה הבוטה ביותר את האכזריות של עולם הקסמים, והוא היחיד שמבין שלקסם אין עוד מקום במציאות החדשה, כל מהלכי העלילה הנפתלים היו הדרך של סנייפ להוביל לעימות סופי בין טוב לרע שבסופו ייעלם הקסם מן העולם.

Related posts:

1. עשרה ספרים ששינו את חיי
2. הרהורי הארי, פטפוטי פוטר (זהירות: ספוילרים בלי חשבון)
3. הארי ראה: מות התום

פרויקט הכתיבה הקבוצתית שעליו הכריזה חנית הזכיר לי פרויקט משלי שבמסגרתו תכננתי להעלות לכאן סיפורים ששלחתי בעבר לתחרויות הסיפורים השונות של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה (עד כה הועלה סיפור אחד בלבד). הסיפור הבא נשלח לתחרות מיתוסיפור שנושאה, כמובן, היה מיתוסים, ומכאן הקשר לפרויקט של חנית.

כמו כן, סדרת הפוסטים שחנית התחילה בנוגע לבלוגים ומיתוסים הזכירה לי את סדרת 'אשליות הבלוגוספירה' שלי המונה עד כה שני פוסטים בלבד, וצפויה להתרחב בקרוב.

את הדרך חזרה מהאולפן עושה ג'וני בוולוו המשפחתית. כבר אתמול בערב הוא התקשר להפקה וביקש שלא ישלחו אליו מונית בבוקר. יש משהו בנהיגה שעוזר לו לסדר את המחשבות. עוד יום של צילומים נמתח מעבר לצפוי. שוב הוא סיפק את הסחורה הקבועה שלו, גלגולי עיניים תכופים, עוויתות פתאומיות, הקול שמדלג בפתאומיות בין לחישה לצרחה לחרחור. זה מה שרוצים ממנו, כבר שלושים שנים, אז הוא נותן להם, שייהנו. בין גימיק לגימיק הוא מנסה לשמר משהו אמיתי, להעביר את הזעם והזוהמה ההם גם כשהוא מדבר על זן אקזוטי של עכבישים בסכנת הכחדה. ברגעים נדירים של כנות הוא יודע שהוא משלה את עצמו.

תל-אביב, נווה שרת

כבר כמה חודשים שואדים לא טורח להגיע לבית-הספר יותר מפעמיים בשבוע. ערמת המכתבים ממשרד המנהל לא ממש מעניינת אותו, גם לא את אמא שלו. מאז ההודעה ההיא על קיצוצים בחברה והבקשה שלא תתייצב לעבודה למחרת בבוקר היא מתקשה לצאת מהמיטה. מודה לאל בחיוך רפה על כל ערב שואדים מחליט לעשות בבית. אלה הימים שבהם צלחות וכוסות נאספות מכל החדרים ונשטפות, תלוליות אבק מטואטאות החוצה, חשבונות נשכחים משולמים. הימים האלה, שפערים הולכים ומתארכים נפערים ביניהם הם מה שמשווה למאורה שלה מראית של בית, לקיום שלה מראית של חיים. בסופו של ערב כזה ואדים נכנס אליה לחדר, מזיע ומותש, מנשק בעדינות את מצחה היבש, מתיישב לידה על המיטה עם ספר וקורא לה פושקין. עד שהיא נרדמת. בבוקר הוא כבר במקום אחר. בכיכר.

תל-אביב, כיכר דיזנגוף

כאן מתנהלים החיים האמיתיים שלו. כאן הוא לומד מחדש להאמין בבני אדם. כאן הוא חולק זוג אוזניות בלוי עם רווית, שומע בפעם הראשונה את המוזיקה, את הזעם והזוהמה, את הייאוש, ולא פחות ממנו את התקווה. במשך היום הם מגיעים והולכים, יש מי שממהר לארוחה משפחתית ויש מי שמחפש מקום לישון בו באותו לילה, אבל כאן, ברגעים המשותפים שלהם כולם שווים. תמיד יימצא מי שיחלוק סיגריות, מי שיביא בקבוק וודקה, לפעמים, בעיקר לקראת החגים, אפילו ויסקי. יש ימים שבהם רווית נשארת איתו לאורך כל הערב, לבד הם מתגנבים לחצר המוזנחת שליד הקולנוע, מחליפים את האוזניות ברמקולים ישנים מהמחשב של אמו ולצלילי המוזיקה מרשים לעצמם. בערבים אחרים הוא נכנס לחצר לבד, נצמד לקיר ומוציא מהתיק את המחשב. הרשת האלחוטית של בית הקפה זולגת אליו, אורח לא רצוי ולא מתוכנן. לאור פנסי הרחוב הוא קורא, אתרים, קבוצות דיון, חדרי צ'ט, שיתוף קבצים. לאט לאט הכל מתחבר, משהו עומד לקרות. כשהוא מגיע עם שני כרטיסי טיסה היא אפילו לא שואלת אותו מאיפה הכסף.

לונדון, סט. מרטינ'ס קולג'

ג'ארוויס מסתכל על השעון שבקדמת האולם בפעם העשירית, רבע שעה מתחילת ההרצאה. בזמן שהשקופיות מנסות להמחיש את המלים הוא נאלץ להודות שאין לו מושג מה קורה בשיעור. מילה אחת מיותמת כתובה באמצע הלוח – דאדא. הוא מגניב מבט לתיק מוודא שוב שהכל נמצא בפנים. משחזר את האי-מייל המפורט של ואדים. כולל התמונה המגוחכת שלו על גשר שער הזהב.

לוס אנג'לס, פעם שנייה

עוד פעם הוא נוהג את הדרך הביתה. נדמה שרק הנסיעות האלה משאירות אותו שפוי, אולי. בפנייה האחרונה היד נשלחת לשלט ונעצרת באמצע הדרך. הרגל נצמדת לדוושה, והמכונית מאיצה לתוך דלת המתכת הסגורה. ברגע האחרון הוא בולם אותה. נזק מינימלי, פנס אחד שבור. הוא יוצא בריצה נכנס לבית ומשתרע על הספה. כמה פעמים כבר היו פה צוותי צילום, תמיד מחפשים את הזווית שתדגיש כמה שיותר את הפאר המצועצע שמסביב, את הכרס שלו, והוא שיתף איתם פעולה. מגחיך את הפער שבין אז לעכשיו, בין מיתוס למציאות. הוא לא עומד בזה יותר, רגשות בלתי נסבלים מהדהדים בפער הזה, הלוך וחזור, מתגברים בכל פעם. הוא בולע שני כדורי שינה עם כוס ויסקי ומתמוטט.

ניו-יורק, צ'לסי הוטל

רווית יודעת שהיא לא הראשונה שעולה לכאן לרגל עם מעיל עור, סיכות ביטחון ונרות נשמה. גם פקידת הקבלה יודעת. אם הכל יצליח היא תהיה האחרונה. חדר 100 מחכה לה עם רוחות הרפאים שלו. היא מוציאה מהתיק את הספר, מתחילה להתוות סימנים על הרצפה ולמלמל. מעבר לים היא מסוגלת להרגיש את ג'ארוויס משלים אותה באולם ההופעות. שניהם מחכים עכשיו לואדים.

סן-פרנציסקו, ווינטרלנד

“Ever get the feeling you’ve been cheated?”
שלושים שנים אחרי, וואדים עוד שומע את הלחישה מהדהדת בין קירות האולם. בברכיים רועדות הוא מנסה להירגע, מברך את עצמו על ההתחמקות המוצלחת משני השומרים שבחוץ. אם שום דבר לא השתבש הכל מחכה רק לו. הוא מסדר את הנרות לפי הציור שבספר, מתווה דרכם את המעגל, מותח קווים מאחד לשני. הוא לא צריך את הספר כדי לזכור את הכל לפרטי פרטים. כבר שלושה שבועות שהוא חי רק את הרגע הזה. עם כל קו שהוא מותח הוא מרגיש את הזרמים. גל של אנרגיה מנקודת המוצא בלונדון לנקודת השפל שבה הוא עומד, משם לטרגדיה הסופית בניו-יורק, וחזרה ללונדון. עם כל מילה שהוא מוסיף המשולש הולך ומתעצם, הוא גומר לעבור על הטקסט פעם אחת, ומייד מתחיל את הפעם שנייה, שומע את רווית וג'ארוויס מצטרפים אליו. מישהו בחוץ מתחיל לדפוק על אחת הדלתות, אבל שלושת הקודקודים מאוחדים עכשיו. הדלת נפרצת, מאוחר מידי.

לוס-אנג'לס, פעם אחרונה.

מתוך שינה הוא מתחיל להתעוות על הספה, התמונות מתרוצצות מול העיניים שלו בקצב בלתי-אפשרי. אשתו מגיעה בריצה כשהוא מתחיל לצרוח. הוא מרגיש את האש שמעכלת אותו מבפנים, את הכרס וקפלי השומן נמסים מעליו וניגרים אל הרצפה, שנים של טיפולי שיניים יורדות לטמיון והריקבון ההוא שנתן לו אז שם פושה מחדש בחלל הפה, כל הדקירות והמכות מהימים הרחוקים ההם חוזרות עכשיו בסדרה מהירה של כאבים חדים. הוא מתעורר לגלות שזה לא חלום, אשתו נועצת מבט מבועת בצעיר שעומד מולה, זה שראתה בטלוויזיה לפני שלושים ואחת שנים. כשהוא יוצא החוצה די במבט אחד שלו להקפיא כל מי שמנסה להתקרב אליו. באמצע הרחוב הוא נעמד ומתחיל לצרוח “I am the Antichrist”, עם כל מילה שלו ניצתת אש בעוד בית. לפני שהוא מגיע לאמצע השיר שכונת היוקרה שלו כבר עולה כולה באש. הוא קיבל הזדמנות שנייה והפעם הוא לא מתכוון להתפשר.

הבהרות שהופיעו בסיפור המקורי:

ב-‏1975 נערכה ההופעה הראשונה של הסקס פיסטולס באולם הופעות בסט. מרטינ'ס קולג'. חמישה שירים מפתיחת ההופעה נותק זרם החשמל, אבל המהפכה כבר התחילה.
ב-‏1978 אל מול קהל עוין בווינטרלנד שבסן-פרנציסקו נערכה ההופעה האחרונה של הסקס פיסטולס, בסופה מלמל ג'וני רוטן לעבר הקהל “Ever get the feeling you’ve been cheated?”.
מאוחר יותר באותה שנה רצח חבר הלהקה סיד וישס את חברתו לחיים במלון צ'לסי שבני-יורק. עוד באותה שנה הספיק וישס למות ממנת יתר.
בימים אלה חי סולן הלהקה ג'וני ליידון (רוטן) בלוס אנג'לס ומנחה תכניות טלוויזיה בנושאי טבע.

הבהרות לפוסט הנוכחי:

הסיפור, כאמור, לא זכה בתחרות, כאן תמצאו את תוצאות התחרות.

ובמסגרת התגובות לתוצאות ניתן למצוא גם את הביקורת הבאה של אחד השופטים על הסיפור

ראש הפאנקתאון – זה כתוב טוב. יש שליטה חזקה בשפה, בתזמון ובעלילה. מה מציק לי? הסוף. ה-Antichrist. זה מגיע משום מקום וזה לא אמין. כל אחד מהקטעים הקודמים מעוגן במציאות, וזה היופי של הסיפור. מהרגע שהכישוף מתקיים, הסופר מרגיש שאין עוד צורך לעגן את הסיפור במציאות, וכך מאבד את הקוראים שלו. תבדוק אם קיימת דרך לכתוב את הסוף שרצית בתוך המציאות, ולא תוך התעלמות ממנה.

ביקורת שאני מוצא את עצמי מסכים איתה במידה רבה. אולי יום אחד אטרח לכתוב את הסיפור, ובעיקר את סופו, מחדש.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור.

Related posts:

1. Panda Car: על להקה שלא היתה
2. יש לְךָ את זה! חלק א' – סיפור מפתח ללא מנעול
3. קלאסה אחרת, אנפלאגד – שרות משלוחים (שרית ועמית)