לשמחתי הרבה דובי הסכים להעביר לידיי לזמן מוגבל את המעבד הקוונטי המתקדם שמאפשר לו לקבל פוסטים מן העתיד. בשל כל מיני אילוצים שקשורים לפרדוקס EPR ולבעיות יסודיות במבנה הזמן לא הצלחתי להשיג פוסטים מהעתיד הרחוק במיוחד. זהו פוסט שיתפרסם בעוד כחודש בבלוג המעריצים של ג’סטין ביבר בישראל.

עכשיו זה אישי!!!!!!

לפני שאנחנו מתחילים: לראשונה מאז שגיליתי את ג’סטין המהמם ואת כל הבליבריות ההורסות שנותנות לי כוח הייתי חייבת למחוק כאן שתי תגובות כי הן נכתבו בצורה מאוד, מאוד מכוערת והשמיצו את ביב באופן אישי. זה לא המקום. לעולם לא אמחק תגובה כי לא אסכים עם התוכן שלה או עם מה שכותב התגובה טוען. אבל בבקשה, Keep it <3.

כמה מילים על כאב לב

"הכל פוליטי", אומרים המפגרים שפגעו בנו בשביל לקדם את האג'נדה שלהם, אבל זה לא מה שהרגשתי ברגע שבו השכנים שלי התקשרו למוקד העירוני לברר מה זה הצרחות ההיסטריות האלה מדירה 6, כשבליברית העל המהממת נטוש בישרה לי בזהירות שג’סטין ביטל הערב את ההופעה שלו בישראל השבוע ואני התמוטטתי בבת אחת. מה שהרגשתי לא היה קשור לפוליטיקה בכלל. זה היה כאב לב אישי. עמוק, חותך וכואב.

אני מעריצה את ביב (כאילו דה!!!!). יש הרבה זמרים שאני אוהבת, שאני שומעת, שאני ממליצה עליהם וטוחנת קליפים שלהם ביוטיוב, אבל פייר, אין הרבה אנשים שאני באמת מעריצצצצצצה. שאקנה כל מוצר חדש שלהם ואקרא ראיונות איתם ואלך לחפש צילומי פפראצי שלהם ואשא את עיניי אליהם מהקהל לבמה בפה פעור של אנילאמאמינהשהואבאמתכאןמוליעכשיו. את הביב אני מעריצצצצצצה. לפני שבועיים, כשזכיתי לראיין אותו בשביל הבלוג, רעדו לי הברכיים (ולא רק הברכיים , כמו שכל בליברית יודעת). במשך כמה ימים הייתי בהלם!!! כי התרגשתי בטירוף. בראיון הוא אמר לי, ונשמע הכי משוכנע ומהמם והורס ומלא כוונה אמיתית כמו שרק הוא יכול להיות, שאין לו שום כוונה להבריז לנו. הוא אפילו צחק על כל הזקנים המעאפנים שביטלו כאן הופעות וחזר וציין שכל "זה" לא מעניין אותו. שהוא מפריד.

"עבורי, מה שאנחנו עושים נמצא מחוץ לפוליטיקה. אולי יש מסר פוליטי, אבל אני בא לנגן לאנשים שאוהבים מוזיקה, בלי קשר למה שקורה. האם אני מסכים עם כך שמתו תשעה פעילים? לא, ברור שלא. אבל זה עניין אישי שלי, ואני בא בלי אג'נדה פוליטית, אני בא כדי לנגן לכם. אני בא כי אני אוהב את ישראל, אני אוהב ישראלים"

והאמנתי לו. כי זה ג’סטיןןןןןן!!!!!!!. הוא מתוק ונאיבי וילד מכדי להיות שקרן. וכששמעתי שהוא ביטל, הדבר הראשון שקרע לי את הלב הייתה המחשבה הכי ילדותית ואמיתית, לפני הניתוח והמחשבה המעמיקה על הביטול וסיבותיו. חשבתי: אבל… אבל הוא אמר לי שהוא יבוא.

כמה מילים על דעה פוליטית

קשה לי, מאוד מאוד קשה לי להאמין שהביב ביטל את ההופעה שלו בגלל דעתו הפוליטית. לא שאין לו דעה, ברור שיש לו, הוא כזה חכם ורגיש ומקסים, אבל בחייכם. קשה לי להאמין שהביב התהפך ככה לגמרי במהלך שבוע. מ"אני יודע שהמצב בעייתי אבל אני בטוח בא" ל"אני מתנגד כל כך למצב בישראל שאני מחרים אותה". ספרו לסבתא. אתם יכולים, סמולנים זונות, להאמין בזה. אני לא מאמינה לזה בשיט. צריך להיות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד טיפש ופראייר לקנות את זה שזה יקרה, ומי שמקשיב לג’סטין ורואה ראיונות איתו ואוסף פוסטרים שלו וקרא את הספר הגאוני שלו ועוקב אחריו ואחרי המוזיקה המרגשת שלו יודע שמאחורי ילד הפלא החופשי מסתתר גאון מדהיםםםםם שיודע במה הוא מאמין ומה הוא בוחר.

אני לא מאמינה שג’סטין מחרים אותנו!!!!!!!!!! אני לא יודעת מה באמת קרה???????? אולי לחצו עליו? אולי איימו עליו? אולי מישהו בהפקה שלו אנטישמי??? אחרי הכל גם להם יש השפעה עליו. אני לא יודעת מה קרה שם מאחורי הקלעים, אבל אני יודעת שזה היה צריך להיות רע מאוד!!!!!!!!!! קשה מאוד!!!!!!!!!!! ומפתיע מאוד!!!!!!!!!!!! כדי שהביב יחזור בו מהצהרותיו החד-משמעיות והמדליקות שבוע אחרי הראיונות ויומיים לפני ההופעה.

כמה מילים לסמולנים הזבל!!!!!!!

בוואלה אמרו שפעילי שמאל ישראלים (אלה ישראלים אלה????????) הפצירו בביבוש לא להגיע. אני לא יודעת אם זה נכון, אני מאוד מקווה בשבילם שלא. אז תנו לי להגיד לכם משהו, אם במקרה כמה מאלה שרוצים את החרם הזה קוראים כאן: אתם סתם מטומטמים!!!!!!!!!! אני יודעת שכבר שמעתם את זה בעבר וקראתם את זה בכל מיני עיתונים ובלוגים משעממים של פוליטיקה וכאלה וגם אז זה לא הזיז לכם את הביצה הסמולנית שלכם. אבל זה נכון!!!!!!!! אולי אתם מה זה חכמים ויודעים כל מיני דברים אבל עשיתם החלטה מטומטמת!!!!!!!! וצעד מטומטם!!!!!!. כי חרם, בדיוק כמו עם הבנות הרוקריות בכיתה שבכלל לא אוהבות את ג’סטין ורק שומעות כל הזמן טוקיו הוטל המכוערים האלה יכול לעבוד רק אם עושים אותו עד הסוף!!!!! אבל חרם מבולבל כמו זה שמנסים להטיל עלינו עכשיו, הוא אידיוטי!!!!!!! הוא לא פוגע במי שצריך. עשרות אלפי קוני הכרטיסים של ג’סטין לא יהיו פתאום סמולנים מנייאקים כמוכם. הם ידברו על זה כמה ימים וזה יעבור להם ויישארו עצבניים ומאוכזבים ואז הם גם יילכו לצבא (בעוד שלוש-ארבע שנים נניח) והם יהיו הרבה יותר עצבניים ואלימים בגלל האנשים שביטלו להם את ההופעה של החיים שלהם. החרם הזה אולי ישנה את דעתו של חצי אחוז מהקהל לכיוון דעתם של תומכי החרם. 99.5 האחוזים הנותרים פשוט ישנאו את האמ-אמא של כל מי ששלח מייל להפקה של ביבוש ואמר לו לא להגיע לישראל. אני יודעת מה תגידו בתגובות: סוף סוף זה פגע לכם איפה שכואב, אולי תרימו את הראש ותראו איפה אתם חיים, אם לא יגיעו לכאן הופעות בכלל אולי אז תבינו. לזה אני עונה: בסדר, בסדר!!!!!!!!!!! חלומות לחוד ומציאות לחוד. במציאות, יש כאן הרבה מאוד אנשים שמבואסים מהתחת בגללכם ורק בגללכם. הם מבואסים על הופעה שהתבטלה, נטו, והם יוציאו מההורים שלהם כרטיסים לראות את הביב בקיץ באירופה. והם שונאים אתכם מאוד. אבל אתם כבר רגילים לזה, זה הדלק שלכם. "אם כולם שונאים אותי, כנראה שאני עושה משהו נכון", הא????????????? אתם כל כך פאתטיים אם לא ה….
אני אפילו לא יודעת איך לנסח את הבוז שלי לזה.

בסופו של דבר

כל מה שנשאר כרגע הוא עצב עמוק, שילך ויתפוגג עם הימים הקרובים. אני לא מתכוונת להיכנס לוויכוחים פוליטיים כי זה לא המקום מבחינתי. זה המקום לספר איך אני מרגישה עכשיו, ואני מרגישה עצוב ומאוכזב כמו שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן.

וגם אתן בטוח מרגישות אותו דבר בליבריות מהמממממממות שלי!!!!!!

Related posts:

1. בינתיים, בבית (ובו הכותב מעמיד פני מרמיט)
2. האו לדור המעוך (שוב אני קורא את יאיר לפיד)
3. לפרק את אריק – פוסט לא אופייני

מארק צורקרברג (צוקי, בשבילכם) הציג לאחרונה את עמוד הפרופיל החדש (הפייסבוק החדש, בשבילכם). אחרים כבר דשו בו (בשביל זה יש אחרים), ביתרונותיו ובחסרונותיו.

אבל הדיון הזה, חשוב לציין, חוטא לעיקר, כי הוא מחמיץ את הפער התרבותי העצום שבין “דור הפרופיל הישן” לבין “דור הפרופיל החדש”.

אתם, אלה שאולי נהנים לחשוב על אצמם כ”מאמצים מוקדמים” ודאי התמוגגתם למראה פרופילים שביצעו life-hacking בפרופיל החדש. מיהרתם, בינכם לבין עצמכם, להתגאות בהיותכם חלק מהדור שעיניו מיומנות דיו לקרוא בין השורות, להבין את המניפולציה של פייסבוק.

ואף על פי כן, בתוך אותה מודעות עצמית מועצמת סביר להניח שהחטאתם את העיקר, כשלתם בהבנה של זרמי העומק מאחורי מה שיכול להיתפש כלא יותר משינוי קוסמטי. בשביל מקרים כאלה בדיוק אנחנו כאן.

דור הפרופיל החדש מורכב מאנשים שהבינו שגם הדרך הבסיסית בה הם מציגים את עצמם לעולם היא לא יותר מנקודת מוצא למשחק זהויות נזיל. עבורם, שימו לב, כבר אין “אני” אותנטי, כי ה”אני” של הפרופיל החדש הוא לא יותר מצירוף גיאומטרי שרירותי לכאורה של תמונות מתוייגות, כזה שהוא פתח למשחק גרפי ורעיוני. הנזילות הזו היא כמובן רק סימפטום. עבור הדור שצומח בימים אלה אל הפרופיל החדש אין יותר “אני”, לא רק בפייסבוק, אלא בכלל, זה הדור שעבורו ה”אני” הוא רק ייצוג אחד, אקראי כמעט. הדור הזה הוא אקלקטי במפגיע, רגשני במופגן.

היכולת לשחק עם עמוד הפרופיל היא רק דוגמא שטחית לשינוי עמוק יותר שעובר על אותם צעירים מבולבלים. הם קוראים, בתמיהה מתגברת, על בורגני כסף ועל בורגני זמן, ומגרדים בפדחתם בתמיהה. כי כסף וזמן (תשאלו את אשר עידן) הם, עבורם לפחות, רק שרידים לעידן עתיק. עבורם, חשוב להבין יש רק בורגנות אחת, והם אלה שמחזיקים את העתיד בביצים – הם בורגני הלייק.

אין לי בעיה להמשיך ולמתוח את הקשקוש הדבילי הזה על כמה אלפי מלים שרק צריך. אם יש עורך של איזה מוסף שבועי שרוצה, אני מבטיח לו כתבה מעמיקה בנושא.

אבל בעצם סביר להניח שכבר עדיף לראות היפה והחנון. אומרים שנלה ואור כבר לא.

Related posts:

1. פרויקט דורות – פתיחה
2. מחלקה 3, חמש דקות עדכנתם פרופיל בפייסבוק
3. פרויקט דורות – ראשי פרקים (פוסט מתחמק)

מזל טוב!

החלטתם, בשעה טובה, להיפטר אחת ולתמיד מדיסקות הקרטון התאגידיות שמתחזות להמבורגרים, קניתם בשר טרי (רצוי אנטרקוט) אצל הקצב וטחנתם אותו טחינה גסה (ואפילו עדיף, קצצתם אותו בבית בקופיץ משוייף היטב). הוא יותר טעים, ברור, אבל כאן זה רק מתחיל. היתרון הגדול במעבר לקציצות בקוד פתוח הוא המגוון המסחרר של תוספים שתוכלו להתקין עליה בלי יותר מידי מאמץ.

אנחנו מניחים שעל התוספים הבסיסיים אין טעם להרחיב: לחמניה, חסה, עגבניה, מלפפון חמוץ ואפילו צ’יפס הם כמעט הכרחיים, אבל אחרי שכבר התרגלתם אליהם הנה חמישה תוספים שייתנו לכם להוציא את המרב מההבורגר החדש שלכם.

1. אוכמניות קפואות

כן, זה יכול להישמע מפתיע, אולי אפילו מזעזע ברגע הראשון, אבל חופן של אוכמניות קפואות שתיקצצנה אל תוך תערובת הבשר יחולל פלאים לעסיסיות ולמרקם של ההמבורגר (וכבונוס אסתטי גם לצבע). בטעם הן לא תורגשנה כמעט, כמו כל תוסף טוב מרגע שהוא שם אתם כמעט ולא שמים לה אליו, הוא רק משדרג את איכות החיים שלכם.

2. טחינה

נו כן, קשה לחשוב על משהו יותר אמריקאי מהמבורגר, אבל באותה מידה קשה לחשוב על משהו יותר אוסטרי משניצל. שניהם, למרבה השמחה יכולים ללמוד לדבר עברית שוטפת באמצעות תוסף הפלא הזה. שכבה דקה של טחינה (בין עם גולמית ובין אם לא) על קרקעית הלחמניה וההמבורגר שלכם ישכח את שורשיו הגרמניים-אמריקאיים.

3. חציל מטוגן

כמו שלמדנו מאלקנה, אין שילוב מוצלח יותר מפרוסות דקות של חציל מטוגן ובשר איכותי עשוי היטב (אולי רק רוסטביף סינטה עם קרם ארטישוק ירושלמי וסיגר פירות יבשים). ממש כמו תוסף הטחינה גם זה של החצילים יהפוך את ההמבורגר שלכם לדובר עברית גאה ובטוח בעצמו.

4. אמנטל

אנחנו מודעים לעובדה שיש בין קוראינו שומרי מצוות שייחרדו מעצם המחשבה, אבל עבור אלה ששוקלים התקנה של תוסף גבינה, עשו לעצמכם טובה גדולה וותרו על התוספים המקומיים מסדרת עמק, יש להם אמנם את הצבע הנכון, אבל הם יתנקמו בכם, גם במרקם המסטיקי המתמתח וגם בטעם התעשייתי.

5. ביצת עין

אם יש רגע אחד שבו תודו לעצמכם (ולנו) על הטרחה שבמעבר להמבורגר ביתי סביר להניח שיהיה זה הרגע שבו שיניכם תינעצנה בחלמון של התוסף הזה, והנוזל הצהבהב יתערבב בבשר האיכותי שהתקנתם בעצמכם.

אם זה חלק מהחיים שלכם זה חלק מההמבורגר שלכם

יש לכם תוספים מומלצים נוספים? ספרו לנו בתגובות.

Related posts:

1. תפוזים הם לא הפרי היחיד
2. בלוז סוף חופש 2
3. רעיונות ב(אימ)פוטנציה: Sickr – Broadcast Your Aches

הייתי חייב. אתם מבינים אותי, נכון?

Related posts:

1. פוסט מהעתיד: עכשיו זה אישי!!!!! (ובו הכותב שוב מעמיד פני מישהו אחר)
2. ארוך, ארוך, אבל עם קצה
3. שבע לנסיכי גמדים בטירות אבן-צל

בדה מרקר החליטו לתרגם כתבה מעניינת למדי מהניו יורק טיימס על ההצלחה המפתיעה של האקונומיסט בשנים האחרונות.

הנה פסקת הפתיחה מתוך המקור (ההדגשה שלי):

Its fire-engine-red logo peeks out of fashionable handbags and from the back pockets of designer jeans. Bankers read it in first-class seats. Hipsters read it on the subway on their way to work

בדה מרקר אהבו מאוד את הפסקה הזו, את הסיפור על פנייה לאוכלוסיות שונות כל כך, אז הם הפכו אותה גם לכותרת הכתבה, הנה כך:

אז מצד אחד, קצת חבל לי שבעיתון הכלכלי שבלע את הארץ לא פתחו את המקומון של שוקן שעוד רגע נבלע על-ידי מדריך הבידור שלו, אבל מצד שני, אם להודות על האמת, זה גם קצת משמח לקבל תזכורת כזו למידת המופרכות והנידחות של כל מהומת ההיפסטרים והסחים שעוד ממשיכה להתנהל כאן באיזור.

Related posts:

1. למה שוקן מתבייש ב"הארץ"?
2. סחים, הם קלאסה אחרת (1)
3. סחים, יש להם ילדים

כמעט שנה כבר עברה מאז שהכרזתי כאן על פרויקט דורות. כבר אז היה ברור לי שהיומרות שלו חורגות בהרבה ממה שיוכל להתממש כאן. למרות זאת יצא לי להמשיך ולהפוך בו לא מעט לאורך השנה. עד שבא השבוע האחרון וחילץ ממני את הפוסט הזה.

זה התחיל עם לינק שאורי ברוכין שיתף לקטע וידאו מוצלח ביוטיוב שממנו הגעתי ל-The Gen X Files. אין קשר ממשי בין הנושאים של The Gen X Files לבין פרויקט דורות שלי, אבל השם, כמו גם היכולת להחזיק בלוג שלם סביב תיאוריה דורית מרתקת אך מקושוקשת משהו, החזירו את הפרויקט לחיים לרגע.

כמעט במקביל פרסם אלי בהלם תרבות פוסט בשם נקמת המולטי-טסקינג, שפתיחתו עוסקת במידה רבה בנושאים שאמורים היו להיות חלק מהפרויקט.

אז החלטתי שהגיע הזמן, אבל אז נזכרתי בכל המכשלות שכבר עצרו אותי בעבר. בהבנה שאין לי, כרגע, הרבה מה לומר על רוב הדורות שאתייחס אליהם, ושאין לי ממש זמן להשקיע בתחקיר הדרוש לפיתוח וגיבוש של הרעיון. וכך נולד הרעיון של פוסט ראשי פרקים, כזה שבו אסקור ברפרוף את מפת הדורות כפי שאני רואה אותה ושוב אבטיח הרחבה והעמקה שאולי תבוא ואולי לא.

בכל מקרה, כיוון שכנס TEDxTLV דורש ממליצים בעלי מוניטין בינלאומי ורשימת הישגים שתצדיק זכייה בפרס ישראל רק כדי להיכנס לרשימת ההמתנה הנחשקת להשתתפות בכנס על תקן קהל, ראו בפוסט הזה טיוטה להרצאה שלא הייתי נושא שם. כמו לא מעט הרצאות ב-TED על מגוון שלוחותיו יש כאן רעיון בסיסי מעניין ולא מעט קשקושים מוצדקים למחצה שנערמים עליו.

על מצבם המפתיע של מאמצים מוקדמים בראייה דורית

כיוון שהדורות המדוברים מאופיינים ומוגדרים בעיקר באמצעות טכנולוגיה כדאי לשים לב שקשה מאוד להגדיר אותם באמצעות גילאים. תפישתו של בן שלושים ומשהו ששמר על ניתוק יחסי מהטכנולוגיה וייתחבר אליה היום תעוצב על-ידי סמארטפונים מרובי אפליקציות ולכן, גם אם רבים מבני גילו שייכים לדור ה-Ctrl-Z הוא ישתייך דווקא לדור ה-Apps. תוצאה מרתקת של הנזילות הזו היא מעמדם המעניין של המאמצים המוקדמים – דווקא הם, אלה שמיהרו להתקין מודם עוד בשנות השמונים כדי לא לעשות איתו שום דבר מעניין, אלה שלכאורה נמצאים תמיד שלב אחד לפני כולם. מי שהכיר את האינטרנט דרך נטסקייפ 2 אולי יחזיק חשבון בפייסבוק ועשרה חשבונות טוויטר פיקטיביים, יתקין אפליקציות על האנדרואיד החדש שלו, אבל לנצח תישאר טבועה בו התפישה של מי שהאינטרנט עבורו הוא אוקיינוס עצום של עמודים סטטיים. ברמה מסויימת אם כן, דווקא המאמצים המוקדמים מוצאים את עצמם הופכים לדינוזאורים מיושנים, בין אם הם ממשיכים להתקדם עם הטכנולוגיה ובין אם לא, תמיד תמצאו אותם מתלוננים על החידוש האחרון שהרס את כל מה שהיה טוב פעם.

Generation Ctrl-Z

הדור הראשון שהבטחתי לדון בו עוד בפוסט המבוא הוא גם הדור שאליו אני שייך, במידה רבה הוא חופף לדור שקופלנד הגדיר כ-Generation X. אני כאמור בוחר לכנות אותו Generation Ctrl-Z. זה הדור הראשון שגדל עם מחשבים אישיים בבית, הדור שמתרפק על קומודור 64 או על איזה אמיגה נשכח ועל המוזיקה של דיגר. עבור  הדור הזה, כפי שציין אלי, המחשב צפן בחובו פוטנציאל עצום, אבל, בניגוד חריף למה שאנחנו מכירים היום-

מי שעובד כבר הרבה שנים על מחשבים בוודאי זוכר את התקופה הרחוקה ההיא, אי שם באייטיז, כשמחשבים ביתיים לא היו מסוגלים לבצע מולטי-טסקינג. היה אפשר אמנם לבצע פעולות שונות באמצעות המחשבים האלו כמו להריץ משחקים או לעבוד על מעבד תמלילים, אבל אי אפשר היה לבצע שתי פעולות בו-זמנית. כדי לעבור ממשימה אחת למשימה אחרת היה צריך לסיים לחלוטין את המשימה הראשונה ורק אז לעבור לשנייה.

למרות הקשיחות הזו של ההפרדה בין משימות שונות היה במפגש היומיומי עם המחשב משום שינוי מהותי בתפישת הזמן של בני הדור הזה. מי שהתרגל לעבוד עם מחשב למד לחיות במציאות שבה כל דבר, כמעט, הוא הפיך. אם הקפדת לשמור גרסאות של מסמכים תוך כדי עבודה, תמיד יכולת לחזור לאחור בזמן, חמור מזה, הפועל undo קיבל לפתע משמעות מעשית מאוד – בלחיצת כפתור יכולת לבטל את הטעויות שעשית, לחזור אחורה לרגע שלפני, לתקן הכל. מעניין לציין שקופלנד אמנם לא מתייחס למחשבים בהרחבה ב-Generation X אבל תופעה אחרת שהוא כן עוסק בה מצביעה על כיוון דומה – זה הדור שגדל עם שידורים חוזרים אינסופיים של תכניות טלוויזיה. כמו ה-Ctrl-Z, גם הידיעה שבקיץ הבא תוכל לשוב ולצפות ב"האיים האבודים" יש בה לטעת באדם תחושה שהזמן, גם כשהוא מתקדם, אינו בורח לשום מקום.

זה הדור שדחה שוב ושוב החלטות על קריירה ועל משפחה, הדור שבניו גמרו לימודי משפטים ואמרו לא להצעות עבודה מפתות כדי לצאת לעוד טיול של אחרי-משהו, ואז לחיפוש עצמי, וכל העת קיננה במוחם התחושה שברגע הנכון ייצטרכו רק ללחוץ כמה פעמים על Ctrl-Z ושוב יימצאו מול אותה הצעת עבודה, או לפחות מול הצעה אחרת, שקולה לה לחלוטין.

יצירת המופת המרכזית של הדור הזה, לטעמי לפחות, היא סדרת המשטרה\מסע בזמן הבריטית החיים על מאדים שעונתה הראשונה עסקה כולה בהתמודדות עם חוסר התוחלת של התחושה כאילו ניתן לחזור ולתקן את העבר. על רקע זה מרתק לשים לב לכך שהסממן הראשון למעברו של סם טיילר משנות האלפיים אל שנות השבעים הוא ההחלפה של המדיום המנגן את שיר הנושא של הסדרה מהאייפוד שמאפשר טיול קופצני בכל ספריית המוזיקה לאמצעי הלינארי מכל – טייפ קסטות.

את סופו של הדור הזה סימלה עלייתה של היכולת לבצע מספר משימות במקביל באמצעות מעבר בין יישומים.

Generation Alt-Tab

הדור הבא בו יעסוק הפרויקט הוא זה שבחרתי לכנות דור ה-Alt-Tab – זה הדור שגדל על מחשבים עם יכולת מולטי-טסקינג אמיתית. תפישת הזמן של בני הדור הזה שונה במפגיע מזו של קודמיהם. כיוון שהם מסוגלים להריץ תוכנות שונות במקביל קל להם יותר להפנים את ההתקדמות המקבילה של החלקים השונים במסלול החיים. בניגוד לקודמיהם הם לא חושבים שיש טעם לוותר על הצעת העבודה ההיא כדי לצאת לטיול, ובסופו לחזור לאחור. הם פותחים חלון אחד של קריירה וחלון שני של טיול. דואגים לדרוש ממקום העבודה שלהם חופשה נדיבה ולנצל אותה היטב. הם לא זורקים הכל בשביל הטיול הגדול שלא יעשו, רק מדלגים לכמה שבועות מחלון השגרה, שנשאר פתוח ברקע לחלון של חודש עמוס טרקים בדרום אמריקה.

הדמות התרבותית הבולטת של הדור הזה היא בריטני ספירס, ואחד הפוסטים המרכזיים בפרויקט יעסוק בניתוח השוואתי של הקריירה שלה ושל מדונה כמקרה בוחן מרתק לפערי התפישה בין דור זה לבין קודמו.

כדי לעמוד על ההבדל המרכזי בין דור זה לבין הבאים אחריו חשוב לזכור שפעולת ה-Alt-Tab יועדה, על פי רוב, לניווט בין תוכנות שונות לחלוטין שהיו פתוחות במקביל על שולחן העבודה. דפדפן אינטרנט, מעבד תמלילים ונגן מדיה הן הדוגמאות הטריוויאליות. אלא שעם התפתחותם של אתרי אינטרנט דינמיים ודפדפנים מתקדמים חל שינוי הדרגתי בצורת העבודה וילד את שני הדורות הבאים.

Generation(s) Ctrl-N/Ctrl-T

הדעות חלוקות בקרב קהילת פרשני הדורות אם אכן ראוי להשליך את שני אלה לסל אחד או שמא מדובר בדורות נפרדים. זה ויכוח שאולי יפותח כאן בהמשך הפרויקט. בכל מקרה Generation Ctrl-N/Ctrl-T הוא הדור שעבורו מולטי-טסקינג כבר אינו מהווה בשורה והוא מובן מאליו. מה שעיצב את הדור הזה הוא היכולת לבצע את מרבית המשימות דרך ממשק יחיד – זה של הדפדפן. אם נחזור לדוגמא הקודמת – זה הדור שמעבד התמלילים שלו הוא גוגל דוקס ונגן המדיה הוא יוטיוב או last.fm. במובנים רבים דור ה-Ctrl-N אם הוא אכן קיים, הוא מעין "דור מדבר", כזה שמסמל את המעבר ממולטי-טסקינג מיושן של מעבר בין יישומים שונים ולפיכך פותח חלון חדש של הדפדפן לבין הדור שהפנים את אחדות המשימות כפי שהיא מסומלת ביכולת לפתוח מספר גדול של לשוניות בתוך אותו חלון של הדפדפן.

היכולת לרכז את הטיפול במשימות שונות לכלי יחיד מודגש גם בנטייה של בני הדור הזה לנהל את נוכחות הרשת שלהם במקום יחיד, דור ה-Ctrl-T הוא גם הדור שעבורו פייסבוק מספק מענה למרבית הצרכים החברתיים.

בעולם שמחוץ לרשת מתאפיין הדור הזה בשאיפה שונה מזה של קודמו, לא עוד שילוב של מספר מסלולי חיים במקביל, תוך קפיצה תזזיתית מאחד לשני, אלא נסיון ליצור האחדה של כל המסלולים האלה – לא פלא שהדור הזה רואה ברשתות החברתיות גם אפשרות לגיטימית לקריירה, כזו שלא תאלץ אותו לבחור בין עבודה לבין בילוי לבין בזבוז זמן. כל אלה, עבורו, הם רק פנים שונות של אותו רעיון.

כשהתחלתי לגלגל את הרעיון לפרויקט הזה בראשי הבטחתי לעצמי לא לא לעסוק בו בנסיון לנבא את העתיד, כיוון שנסיון העבר מלמד שההתפתחות הטכנולוגית הבאה תתפוס אותנו מופתעים בכל מקרה. לפיכך תכננתי לעצור בדור ה-Ctrl-T, אבל השנה שחלפה מאז הרעיון המקורי הובילה אותי להעריך שכבר אפשר לסמן את הדור הבא בוודאות גבוהה למדי. זה הדור שאמצעי הגישה המרכזי שלו לרשת יהיה הטלפון הסלולרי החכם.

Generation Apps

במידה רבה הדור הזה, כפי שהוא מתהווה לנגד עינינו, חוזר לתפישת הזמן של דור ה-Ctrl-Z. מגבלות הממשק וגודל המסך של הסלולריים החכמים כופות על הדור הזה עבודה באמצעות מגוון מסחרר של אפליקציות, שכל אחת מהן ממוקדת ומיועדת למשימה מובחנת מאוד. בניגוד לאנשי ה-DOS, הפעם ניתן להצביע מראש על מידה גבוהה של אינטגרציה בין האפליקציות השונות, אף על פי כן, הדור הזה, יש להניח, יחזור לשגרת עבודה שתחייב סגירה של אפליקציה אחת ומעבר לאפליקציה אחרת בכל פעם שתצוץ משימה חדשה. ההחלפות האלה, חשוב להדגיש, תתבצענה בתזזיתיות הרבה יותר מזו של אבותיהם הקדמונים.

מוקדם לקבוע בוודואות מה תהיה ההשפעה של האפליקציות על החיים הלא מקוונים, אבל ניתן לשער שנחזה בדור שינהל חיים אקלקטיים יותר, ימהר לדלג ממסלול אחד לשני, וייטה לבחירה בעבודות ומערכות יחסים קצרות-טווח.

Generation Ctrl-Alt-Del

מבלי לגלוש לנסיונות ניבוי של הדורות שיחליפו את דור ה-Apps יעסוק הפרק האחרון של הפרויקט בדור שלהערכתי יגיע במוקדם או במאוחר, לאחר שהעומס הטכנולוגי והשפעתו המחלחלת על החיים הלא מקוונים יוביל לקריסה. דור ה-Ctrl-Alt-Del יהיה הדור שיבין שהגיעה העת לאתחול, אלים וחד-צדדי, של מערכת היחסים המעוותת שלנו עם הטכנולוגיה שאנחנו יוצרים. זה יהיה הדור של המהפכה.

Related posts:

1. פרויקט דורות – פתיחה
2. דור הפרופיל החדש
3. אנציקלופדיות, פוסט על-

כצפוי, אין כמו פוסט על משחק תמים כמו זוג או פרט כדי לטעת באדם הרהורים אודות חוק גודווין.

תזכורת

ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר שואפת* לאחת.

(ויקיפדיה)

הוריאציה המקומית

התגובה העשירית לפוסט הזוג או פרט המדובר (של מהגג) נפתחה במשפט

הבעיה אתכם, החילונים, היא שאתם לא מכירים את המקורות שלנו ומאמינים לזרים.

וכך שקעתי מייד בהרהורים על גודווין, על החוק שלו ועל הוריאציה הישראלית הברורה.

גודווין לפי מאיר אריאל

מכאן היתה קצרה הדרך לציוץ בטוויטר של חוק גודווין-אריאל

בסוף כל משפט שאתם כותבים ברשת מסתבר גרמני עם צלב-קרס

אפילו אם זה מתחיל בערוץ רכילות באייטם על מלאני פרס.

לטעון את המובן מאליו?

אבל כיוון שענייני הזוג או פרט הובילו אותי למצב-רוח מתמטי כלשהו עלה בדעתי פתאום שחוק גודווין, המבטא לכאורה איזו אמת עמוקה על תרבות הדיון של הרשת הוא אולי לא יותר מניסוח בומבסטי של טענה טריוויאלית.

הנה לכם טענה שהיא מובנת מאליה: בכל דיון שנערך ברשת קיימת הסתברות כלשהי שההודעה הבאה שתיכתב תכלול הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר. יתר על כן, ההסתברות הזו יכולה אמנם להיות קטנה מאוד, אבל יש לה חסם תחתון כלשהו.

אף אחד לא יערער, אני משער, על נכונות הטענה. אבל הטענה הזו גוררת באופן מיידי את חוק גודווין (לפחות כפי שהבנתי אותו עד היום). למעשה, כפי שהתחוור לי בפינג-פונג ציוצים עם @yuvalel אפשר להסתפק בטענות חלשות בהרבה שעדיין תגרורנה את קיומו של חוק גודווין.

ואולי לא

אלא שאז חשבתי שוב על הניסוח המקורי של חוק גודווין ותהיתי אם ייתכן שגודווין התכוון לכך שככל שהדיון מתארך כך ההסתברות שהתגובה הבאה בדיון תכלול הקבלה לנאצים או להיטלר שואפת לאחת. בניגוד לאופן שבו הבנתי את החוק קודם (ככל שהדיון מתארך הסתברות שאיפשהו לאורכו מופיעה הקבלה כזו היא ששואפת לאחת) זו דווקא טענה חזקה מאוד אודות תרבות הדיון והטבע האנושי.

אפילוג

בינתיים התפתח הדיון סביב זוג או פרט לשאלות אסטרטגיה והגרלה אקראית של שליפת האצבעות מול שחקן שאמור להיות אמן זוג או פרט. מודי ואנוכי דנו באפשרות להשתמש בספרות של מספר לא רציונלי כלשהו כתחליף להגרלה אמיתית. נדב (דרומי) הרגיש שאנחנו נסחפים מעט (לא יכול להיות, נסחפים לשטויות בעניין רציני כל כך?!), מה שגרם לי לענות לו

אל תהיה נאיבי. הרי ידוע שהמודיעין הבריטי השתמש במומחי זוג או פרט כדי לפצח את האניגמה במלחמת העולם השנייה.

ורק רגע אחר כך לשים לב שבכך קיימתי מצוות גודווין גם בדיון ההוא.

* בויקיפדיה העברית היה כתוב "מתקרבת לאחת" בעת שהעתקתי משם את ההגדרה, אבל החלפתי את "מתקרבת" ב"שואפת" כאן (ואני שוקל לעשות זאת גם בויקיפדיה) כיוון שבניסוח הקיים (מתקרבת) מדובר בטענה שהיא כמעט חסרת משמעות.

Related posts:

1. מחשבות פזורות בעקבות "לינק" מגלובס
2. צו התנועה – מחשבות ראשוניות
3. מחשבות על התחזות

זה פוסט מוזר. ראו הוזהרתם.

באחד הפרקים הראשונים של הישרדות נאלצו שני השבטים להודות שהכרעה לא תושג במאבק ביניהם ושהדרך היחידה ליישב אותו בלי לגרום נזק בלתי-הפיך למשתתפים תהיה לפנות להגרלה. מאוחר יותר, כשסיפרתי למישהו על אירועי הפרק טענתי שהשבטים הטילו מטבע, אלא שאז נזכרתי שמטבעות אין להם ולרגע, בעודי מנסה להיזכר מה היתה שיטת ההגרלה שבה השתמשו חשבתי שאולי נציגים משני השבטים שיחקו ביניהם "זוג או פרט".

ואז זה היכה בי.

ההגרלה ב"זוג או פרט", לפחות לפי החוקים שהיו נהוגים בילדותי אינה הוגנת! ההסתברות לקבלת תוצאה זוגית גבוהה יותר מההסתברות לקבלת תוצאה אי-זוגית! אחת מהנחות היסוד של עולם הילדות שלי התפוררה פתאום.

בסרדיניה זוג או פרט (בערך) הוא עניין רציני לגמרי

בואו נתחיל מהעובדות: ב"זוג או פרט", כפי ששוחק בילדותי, וכפי שזכרו אותו כמה וכמה אנשים בני גילי פחות או יותר רשאי כל אחד משני השחקנים להציג בין אצבע אחת לחמש, מספר האצבעות הכולל של שני השחקנים קובע מי משניהם ניצח. אם מספר האצבעות הכולל הוא זוגי זוכה השחקן שבחר "זוג", אם מספר האצבעות הכולל הוא אי-זוגי זוכה השחקן שבחר "פרט". תחת ההנחה הבעייתית (אבל היחידה שאפשר להתחיל ממנה) לפיה כל אחד מהשחקנים מחליט באופן אקראי (כלומר בהתפלגות אחידה) על מספר האצבעות שיציג הרי שההסתברות ששחקן מסויים יציג מספר זוגי של אצבעות הוא 2/5 (שתי אצבעות או ארבע אצבעות) וההסתברות שיציג מספר אי-זוגי הוא 3/5. ההסתברות לקבלת סכום זוגי נתונה על-ידי ההסתברות ששני השחקנים יציגו בו-זמנית מספר זוגי של אצבעות ועוד ההסתברות ששני השחקנים יציגו בו-זמנית מספר אי-זוגי של אצבעות. כיוון שברור שאין תלות בין מספרי האצבעות ששולפים שני השחקנים ההסתברות לקבלת סכום זוגי היא P=(2/5)^2+(3/5)^2=13/25. מכאן ברור שההסתברות לקבלת סכום זוגי גבוהה מההסתברות לקבלת סכום אי-זוגי.

עד כאן העובדות, ומכאן כמה הרהורי המשך.

על ההוגנות – שימו לב, מה שהתגלה כלא הוגן הוא  ההגרלה, לא המשחק. המשחק עצמו נשאר הוגן כמובן, ולו מתוקף העובדה ששני השחקנים מתחילים אותו מעמדות זהות. אלא שהחלק השרירותי לכאורה של בחירה בין זוג לבין פרט מתגלה כמשמעותי. הבחירה, למעשה, שוברת את הסימטריה בין המתחרים.

על הקלקולופובים – למרות שהמתמטיקה המעורבת, כפי שניתן לראות בפסקה שלעיל היא פשוטה להפליא, כמעט כל מי שדיברתי איתו בימים האחרונים על הנושא (והיו לא מעט כאלה) אם אינו מגיע מרקע מדעי נעץ בי חיוך אומלל שחלקו רחמים וחלקו תחינה שאניח לו עם "הנוסחאות" שלי. חלקם חזרו אליי מאוחר יותר עם נסיונות לא ברורים להוכיח לי שאני שוגה או שאותו הגיון אפשר באורח פלא להפנות גם לעבר "אבן-נייר-ומספריים". נדמה לי שמעולם לא נתקלתי בהדגמה חדה כל כך לאופן שבו עירוב, ולו מינימלי, של מתמטיקה מנחית מכת-מוות מהירה על המשך האפשרות לקיומה של שיחה.

על החוקים – למרות מה שזכרתי (ושחוזק כאמור על-ידי זכרונם של עוד כמה) נתקלתי גם באנשים ששיחקו רק עם שתי אפשרויות (כל שחקן שולף אצבע אחת או שתיים). בטוויטר חנן צייץ בדיחה לפיה גיקים אמיתיים משחקים רק עם אחת ואפס.

אבל מה שחשוב באמת הוא העובדה שכאשר שאלתי שני קרובי משפחה צעירים (בני 12) הם טענו במפורש שכל שחקן יכול להציג בין אפס לבין חמש אצבעות. ההרחבה הזו יוצרת, כמובן, סימטריה מלאה בין המספרים הזוגיים לבין האי-זוגיים ובכך מחזירה את ההגרלה להיות הוגנת.

נכון שהעדויות האנקדוטליות שאספתי הן לא ממש בסיס לתזה אבל אני נוטה להאמין שמתישהו בין שנות הילדות שלי לבין הזמן הנוכחי חל סחף לכיוון ההתרה של אפס אצבעות כמהלך לגיטימי במשחק. בהיעדר איגוד רשמי של שחקני זוג או פרט יש להניח שהשינוי הזה "צמח מלמטה" במטרה לתקן את ההטיה של החוקים הישנים יותר.

על פסיכולוגיה – בהמשך ישיר לנקודה האחרונה, שמתי לב שכמעט כל מי ששאלתי "זוג או פרט?" השיב "זוג". האם ייתכן שבאופן בלתי-מודע שחקני  זוג או פרט צוברים מספיק מידע כדי להרגיש שהבחירה בזוג עדיפה, גם אם אינם מוכנים למשוע על חישובים? למיטב זכרוני היו גם מקרים בהם היה אחד הצדדים יוזם את ההכרעה באמצעות משחק על-ידי כך שכבר היה מכריז על הבחירה שלו וכופה על השחקן שמולו את הבחירה המשלימה, במקרים כאלה, כמעט תמיד היה הצד הכופה פותח בהכרזה "זוג" כמובן.

יתר על כן, האם יכול להיות שלאורך זמן משתנה התפלגות הבחירה של השחקים באופן שיחזיר את המשחק להיות הוגן – האם שחקנים ותיקים מחלקים את תהליך הבחירה לשניים? בחירה עקרונית בין זוג לבין פרט ואז בחירה שרירותית מתוך מרחב האפשרויות המצומצם?

על האחידות – אחת הבעיות המרכזיות בכל ההצגה הזו היא ההנחה המופרכת לחלוטין לפיה התפלגות הבחירה של כל שחקן היא אחידה. בפועל, כפי שציינו בפניי בכמה שיחות, ארבע אצבעות הן בחירה נדירה ולא נוחה לשליפה (ובמידה פחותה גם שלוש אצבעות). לכאורה יש בטענה הזו החמרה של האי-הוגנות הבסיסית של המחשק. בפועל אני משער שדווקא העובדה ששתיים היא הבחירה הזוגית היחידה מקלה על שחקנים לבצע את הפירוק של תהליך הבחירה לשני חלקים.

על ההיסטוריה  – נסיון לברר את "החוקים האמיתיים" של המשחק הוביל, כמובן, להכרה שקשה לדבר על חוקים אמיתיים, או על גירסה בסיסית אחת של המשחק שמקורותיו בימי האימפריה הרומית, ושגירסה אחרת שלו נאסרה בסרדיניה לתקופה קצרה בשל הנטייה של משחקים להתפתח לכדי תגרות אלימות.

על הפוסט הזה – פוסט מוזר, כבר אמרתי. אבל הנושא הזה לא נותן לי מננוח כבר כמה ימים, ואשמח לשמוע מחשבות של אנשים אחרים בעניינים שהועלו בו. בראשי כבר תכננתי כמה ניסויים בהשתתפות שחקנים צעירים שיבחנו את הכיוונים שהעליתי כאן. יש לפחות שתי פסקאות שהוצאו מהפוסט הזה כיוון שנעשו ארוכות ומסורבלות מידי. נדמה שאין נושא שהוא קטן וזניח מכדי להצדיק שעות של הרהורים.

Related posts:

1. מחשבות פזורות על חוק גודווין
2. הרהורי זנב ארוך – שני כדורים, שק אחד: שלב ההוכחה
3. הרהורי זנב ארוך – N כדורים, שק אחד

טוב, נשברתי.

אז אחרי ההצלחה המסחררת של המותג החדש דוביכאן.

בהמשך לפוסט המצויין הזה של מרגוליס.

ובעיקר כשרות לקורא הבלוג שאינם עוקבים אחריי גם בטוויטר הריני להודיע חגיגית שהחל מהיום, כמומחה מתהווה ל"מדיה חברתית" אני מתחיל להציע לכל המעוניינים שרותי מיתוג אישי.

Related posts:

1. סליחה, אבל אני לא גר כאן
2. נסיכות מהגיהנום
3. הצד האפל של חורימבה

לקוראים המגיעים מ-ynet: שימו לב שהחלטתי ללכת עם המשחק הזה עוד כמה צעדים קדימה ולבדות דיסקוגרפיה וקריירה לשתי להקות דמיוניות לחלוטין – Panda Car, שלישיית הפאנק הסקוטית עם סיפור טראגי ומכתש שחיקה הישראלית. אתם מוזמנים לקרוא.
אז גם אני גיליתי את המשחק ליצירת עטיפות אלבומים פיקטיביות, ואף שכישורי העיצוב שלי לא ממש הולמים מצאתי שהוא כיפי להפליא.

איך זה הולך?

1. בוחרים ערך אקראי בויקיפדיה – שיהפוך לשם הלהקה\האמן.

2. בוחרים ציטוט אקראי (הציטוט האחרון בעמוד הזה) – המלים המסיימות שלו (לבחירתכם כמה מהן) תהפוכנה לשם האלבום.

3. בוחרים תמונה מעניינת אקראית מפליקר (התמונה השלישית בעמוד הזה) – שתהפוך לתמונת העטיפה.

וזוה, בערך.

דרך מולדבסקי ובניו (וגם קוזליק).

אז הנה:

1. הערך בויקיפדיה. הציטוט. התמונה.

2. הערך בויקיפדיה. הציטוט. התמונה.

3. הערך בויקיפדיה. הציטוט. התמונה.

Related posts:

1. כנגד ארבעה קישורים מדבר הפוסט הזה
2. אנציקלופדיות, פוסט על-
3. מכתש שחיקה: עוד להקה שלא היתה