זה היה אמור להיות פוסט של קיטור משועשע מעט על פרויקט שירה על הדרך של עיריית תל אביב-יפו:

אני אוהב את פרויקט שירה על הדרך (באופן צפוי ומאכזב במידות שוות כמעט מומלץ להצטייד באקספלורר לפני הכניסה). יש משהו משח לב ומשובב נפש בפרויקט הזה, שכל כולו מושתת על רעיון ההנכחה של שירה ומשוררים במרחב הציבורי של בירת התרבות הישראלית. אני אוהב את האיורים הססגוניים והנאיביים של המשוררים (לא מצאתי קרדיט באתר, מישהו?), את הצבעוניות של הכרזות, את היכולת לפסוע בעצלתיים בלי יעד מוגדר ולגלגל על הלשון קטעי שירה, כחוויה אורבנית-תרבותית אמיתית.

אתר הפרויקט יודע לספר כי זו השנה השלישית בה הוא נערך, ולמיטב זכרוני זו השנה הראשונה שבה הוא נערך בשיתוף פעולה עם האנציקלופדיה של ynet. כך קורה שבכרזות המעטרות את תחנות האוטובוס מוקדש השליש התחתון למספר שורות קצרות מהביוגרפיה של המשורר הרלוונטי, תחת הכותרת "ידע עם אחריות – אנציקלופדיה ynet", כשהעקיצה הקלה מכוונת כמובן לעבר המתחרה הגדולה של האנציקלופדיה, הויקיפדיה העברית, האנרכיסטית וחסרת האחריות, אליבא ד-ynet. אני מבין את הרצון של פרנסי העירייה למצוא מקורות מימון נוספים לפרויקט דרך שותפות עסקית עם ynet, ובכל זאת לבי נחמץ מעט כשאני חושב שדווקא פרויקט כזה שמטרתו לגשר על הפער שבין תרבות גבוהה לבין הרחוב, יכול היה להפיק הרבה יותר דווקא מהפניה לויקיפדיה, אולי תוך דאגה של יוזמי הפרויקט להרחיב, לעדכן, ולתקן את הטעון תיקון בערכים המתאימים, ולא מהפניה לאנציקלופדיה מסחרית הסגורה לקהל הרחב (ייאמר לזכותם שבמסגרת אתר הפרויקט פתוחים כל הערכים הנכללים בו, במלואם, לעיון הקהל).

בתחתית הכרזה, מתחת לאותן שורות ספורות מופיעה ההזמנה הבאה (ואני מצטט מהזיכרון, מסיבות שיובהרו להלן): "רוצים לדעת עוד? כנסו לאנציקלופדיה של ynet" (ההדגשה היא שלי) – כן, מיטב השירה העברית, ידע עם אחריות,  אין מה להגיד.

כאן היה אמור להסתיים הפוסט המקורי, אלא ש-

אהבתי פעם את פרויקט שירה על הדרך (באופן צפוי ומאכזב במידות שוות כמעט מומלץ להצטייד באקספלורר לפני הכניסה). בשבוע האחרון הבחנתי בכרזות הפרויקט מעטרות את מרבית תחנות האוטובוס שליד ביתי, ותכננתי את הפוסט שלעיל, רק שלמרבה הצער שכחתי להצטייד במצלמה בכל פעם שיצאתי את הבית, עד שהחלטתי היום לנצל את הפסקת הצהריים, לשאול מצלמה מאחד המשרדים ולחפש כרזה שתצלומה יצורף לפוסט. ליד ביתי, שברמת אביב, קשה מאוד למצוא תחנה נקייה מדברי שירה, אני עדיין זוכר לטובה גם את הפסיעה שלי בשדרות ח"ן לפני שנה, מוקף בכרזות ענק שחגגו את הפרויקט, וכך שיערתי שלא אתקשה למצוא תחנה. התחלתי ממסוף עתידים הזכור לרע, אבל התחנה שלו נמצאה חפה מפרסומות, ניחא, פניתי לנווה שרת, ושם התחלתי להרגיש משהו מוזר. שלוש תחנות עברתי בשכונה, ועדיין לא נמצאה ולו שורת שיר אחת לרפואה. המשכתי במסלול של ייאוש, מדלג משכונה אחת לרעותה, מחפש את התחנות שמיועדות לעובדי ההיי-טק של רמת החי"ל, לילדי שכונות הצפון הנוסעים לבילוי בעיר, עברתי בסופו של דבר כעשרים תחנות, ועדיין שום דבר. כן, על אי התנועה שחוצה את רחוב ראול וולנברג אפשר למצוא כרזות קטנות, וברחוב הברזל גם נתקלתי במשאית אשפה עם שורות של אלתרמן, אבל דווקא בתחנות האוטובוס, אלה שאליהן מזדמן קהל שבוי שישמח לקרוא מעט שירה ולהחכים תוך כדי המתנה נעדר כל זכר לפרויקט המפואר.

הנה ציטוט מתוך אתר הפרויקט:

 לדברי פרופ' זהר שביט, ראש סיעת "תמורה" במועצת העיר, יועצת ראש העיר לענייני תרבות ויוזמת 'שירה על הדרך': "במשך כחודש ייחשפו קהלים רחבים למיטב השירה העברית והעולמית. המפעל מנצל את המרחב הציבורי להפצת התרבות העברית. רחובות העיר הופכים לדפי ספר ותושבי העיר והמבקרים בה יכולים לדפדף בספר הזה שוב ושוב כאוות נפשם".

נניח לריבוי המיותר (קהלים) מתוך רצון להמשיך ולגלות הבנה, נדמה לי שהכוונה של פרופ' שביט ברורה למדי. כפי שכבר ציינתי ברמת אביב  עתירת הסטודנטים ואנשי האקדמיה יש לפרויקט נוכחות בולטת מאוד, גם מרכז תל אביב על צעיריו התרבותיים חוגג אותו בקול גדול. שביט, אני משער, מתגוררת באחד האזורים האלה (או באזור דומה להם), כשהיא יוצאת לרחוב היא מאושרת לראות את הפרויקט שלה קורם עור וגידים, שוטף את המרחב הציבורי בשמחת חיים ובתרבות עברית, ערבית וצרפתית. אבל האם לאקדמאים ולאנשי התרבות התכוונה שביט בדברה על "קהלים רחבים" או אולי דווקא על ילדי נווה שרת הזקוקים הרבה יותר לפרויקט כזה שיחשוף אותם לשירה?
אהבתי את פרויקט שירה על הדרך, לא עוד.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור.

Related posts:

1. עיריית תל אביב-יפו ממשיכה להפתיע
2. עולם ישן, עדי יסוד נשמֵּרה – על שני מאבקי יוצרים
3. הבחירות בתל אביב-יפו: שמות מתחם