ניטפיקינג

קצת לפני שהפכה לקול מרכזי בנסיון לגבש אידאולוגיה למחאה החברתית, ולפני שהתייצבה במוקד של פולמוס תקשורתי ורעיוני מהסוג שלא נראה כאן כבר הרבה זמן (ושעל חזרתו בהחלט ראוי לברך), התייחסה אווה אילוז ברשימה קצרה בהארץ ל’ספארי’, ספר הביכורים של ג’וליה פרמנטו. ספארי זיכה את פרמנטו בתואר “הילדה הרעה החדשה של הספרות הישראלית”, בעיקר בזכות התיאור של איזו מציאות סדום ועמורה תל אביבית רווית סמים, מותגים, אלימות וסקס, אך נטולת רגשות. הרשימה של אילוז מתייחסת לספר ובעיקר לראיון נרחב שנערך עם פרמנטו שפורסם שלושה שבועות מוקדם יותר.

יש לאילוז תזה שעם חלקים ניכרים ממנה אני מסכים (למעשה אני מסכים כמעט עם כל מילה שלה שיצא לי לקרוא), אבל לא בה אני רוצה לעסוק עכשיו, אלא במה שהוא ככל הנראה פליטת מקלדת שהצליחה לעבור גם את עיני העורכים של הרשימה (ההדגשות שלי).

החופש העכשווי שונה מאוד: החופש נהפך ליכולת להיות לא מחויב, לא מעורב בקולקטיב, ביחסי מין שיש בהם רגש, בזהויות יציבות, בפרויקטי חיים, בפוליטיקה או בעתיד עצמו. בשנות ה-50, המוטו של האקזיסטנציאליזם היה מעורבות. המוטו של שנות ה-90 הוא להיות קול, אירוני ולא מעורב.

אילוז, אם כן, מדברת על “החופש העכשווי”, זה שמתואר בספר של פרמנטו, אבל בהמשך אותה פסקה, כשהיא נדרשת לאפיין אותו מחדש היא מדברת על המוטו של שנות ה-90, כאילו אלה לא נגמרו כמעט עשור לפני התקופה המתוארת בספר, קצת יותר מעשור לפני פרסום הרשימה.

קול, אירוני ולא מעורב

אפשר לחשוב על הרבה סיבות לשגיאה כזו. גם אני מצאתי את עצמי נופל בה לא אחת במהלך השנים. יש נטייה טבעית להדחיק את מהירות הזמן, לנסות ולהקפיא איזה הווה שבו התעצבה האישיות והשקפת העולם שלך. אני משער ששנות ה-90 היו השנים שבהן אילוז גיבשה את מחקריה הראשונים, סביר מאוד להניח שהיא ממשיכה, באופן מסויים, לחשוב עליהן כעל ההווה.

במסווה של ביקורת מהותית

אבל לטעות הזו, אני חושד, יש השלכות משמעותיות גם לגבי דברים אחרים שכתבה אילוז מאוחר יותר, בנושאים עקרוניים בהרבה.

במאמר ארוך (אולי קצת יותר מידי) ומוצלח מאוד על ההבדל שבין גזענות לבין אפליה בחרה אילוז להתמקד בדוגמאות מתוך עולם האקדמיה. הטענה המרכזית של אילוז היתה שאין מדיניות מוצהרת של אפליה, שאנשי האקדמיה אינם לוקים בגזענות (כמעט), אבל הרצון הטבעי של המערכת לשכפל את עצמה ולשמר את המציאות המוכרת לה מוביל, שוב ושוב, להעדפה ברורה כלפי מי שדומה לדגם הקיים של איש האקדמיה – גבר אשכנזי תרבותי “מבית טוב”. הטענה הבסיסית של אילוז מוצדקת כמובן, כמעט מובנת מאליה ברגע שעוצרים לחשוב עליה.

אבל הבחירה שלה להתמקד באקדמיה היא בעייתית, כמעט חותרת תחת כל המבנה שהיא מבקשת ליצור במאמר. הנה ההסבר של אילוז (ההדגשות, שוב, שלי)

אם תשאלו את עצמכם מדוע יש חשיבות לבחינת אי השוויון במוסד תרבות כמו אוניברסיטה (מעבר לכך שהוא הכי מוכר לי), יש לכך ארבע סיבות: אחת, המוסד הזה אמור להתבסס על כישורים, ועל כישורים בלבד; סיבה שנייה היא שכמוסד ציבורי, האוניברסיטה צריכה להוות דוגמה; הסיבה השלישית היא שבחברה המבוססת על ניעות חינוכית (ניידות חברתית באמצעות השכלה) יותר מאשר על כסף, מנהיגות תרבותית וחינוכית מעידה על השתלבות עמוקה ומשמעותית יותר מאשר אינטגרציה שנעשית באמצעות התקדמות כלכלית בלבד; ולבסוף, כיוון שמוסד האוניברסיטה מנוהל להערכתי טוב יותר ממוסדות אחרים, הכשלים והמחדלים שלו עשויים להעיד על מחדלים אחרים וכלליים יותר של החברה.

אילוז, במלים אחרות, בוחרת להניח שדווקא המסגרת עליה היא מצהירה שהיא מוכרת לה הכי טוב, היא גם זו שמנוהלת הכי טוב. יש משהו מוכר באופן מדאיג בטיעון הזה. זה בדיוק הטיעון שבו משתמשת אילוז כדי להסביר את האפליה לאורך המאמר כולו. אילוז לא מביאה סימוכין לטענה בדבר הניהול של האקדמיה, להפך, היא מסבירה שמדובר בהערכה בלבד. כאשת אקדמיה היא מבקשת להניח שהדומים לה, אנשי אקדמיה, הם מוצלחים יותר ממקביליהם במוסדות אחרים. בדיוק כשם שגברים אשכנזים נוטים להאמין שהדומים להם הם פשוט המועמדים המתאימים יותר למשרה האקדמית שעל הפרק.

בהמשך המאמר, אחרי שהסבירה עד כמה חזק טמועה האפליה במערכת האקדמית המדירה את הנע”ם (נשים, ערבים ומזרחים) היא משחררת, בסוגריים, את האמירה הבאה.

משום כך מזרחים פונים בהמוניהם למגזר העסקי, כי בו הצלחה נקבעת על פי הישגים מוחשיים ולא על פי הערכה בלתי רשמית מצד קבוצה של עמיתים אשכנזים.

אילוז, שחלק ניכר ממחקריה עוסק בביקורת ובפירוק של המערכת הקפיטליסטית, אולי בהיסח הדעת, ואולי מתוך מחשבה מעמיקה, מכריזה כאן שבעולם העסקי הצלחה נמדדת על פי “הישגים מוחשיים”, שיש לעולם הזה יתרון על פני המערכת המסואבת (גם אם פחות מאחרות) של האקדמיה על האפליה המובנית לתוכה.

הטענה הזו, שכמעט ואינה מתחברת ליתר חלקי המאמר, היא מוזרה מאוד, במקרה הטוב. נדמה לי שהיא מתקשרת גם לפליטת המקלדת של אילוז בנוגע לשנות ה-90.

אין טעם לטעון שהממסד האשכנזי הותיק אינו קיים יותר או שהוא איבד את כוחו, אין טעם לטעון שהאפליה שאילוז מתארת אינה ממשית. העדתיות נוכחת בחברה הישראלית באופן בולט בשנים האחרונות. אבל הצבעה דווקא על המגזר העסקי כעל זירה אובייקטיבית המתגמלת את המוכשרים על הישגים מוחשיים היא צעד בכיוון אחר, מסוכן לא פחות.

נכון, בצמרת העסקית של ישראל יש שעור גבוה יותר של מזרחיים מאשר בצמרת האקדמית (נשים וערבים הם כמובן סיפור אחר בכל מקרה), אבל אין להסיק מכך שמדובר במערכת הוגנת יותר. הישגים בעולם העסקי אולי ניתנים לכימות באופן ברור, אבל הם אינם “הישגים מוחשיים” יותר מאשר הישגים אקדמיים.

החברה הישראלית עוברת טלטלה שכוללת גם, במידת מה, הגדרה מחודשת של האליטה שלה. באליטה הזו יש מקום לאנשי עסקים, וגם אלה, בדיוק כמו אנשי האקדמיה, יעדיפו לשכפל את עצמם בסביבתם הקרובה. מי שיקבל את ההזדמנות לפרוץ, מי שיקבל את ההלוואה המתאימה או את פיסת המידע החשובה, הוא מי שיהיה מספיק דומה להם, מי שימצא שפה משותפת איתם. כן, האפליה כנגד מזרחים קיימת פחות במגזר העסקי, זה לא הופך אותו לזירה שיוויונית כפי שאפשר להסיק מההערה של אילוז.

אילוז מנתחת בחדות את האפליה שהונהגה ועדיין מונהגת בידי האליטות הישנות, זו ביקורת חשובה ומדוייקת. אבל היא גם מתעלמת מצמיחתן של אליטות חדשות תחת השם הכולל של “המגזר העסקי”. כמו בבואה לדון בספר של פרמנטו, היא מדלגת מעל למעלה מעשור של הפרטה מואצת של המדינה. בשנים שחלפו מאז צמחה כאן אליטה חדשה, מסוגרת ומסוכנת לא פחות מהאחוס”לים של פעם. אסור לביקורת להתעלם ממנה, להמשיך ולתלות בה תקוות שנגוזו והופרכו כבר הרבה פעמים מאז תמו שנות ה-90.

Related posts:

1. sic transit IV

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן פוסט על ההתבטאות האומללה של אהוד ברק בעת ביקורו בתרגיל חטיבתי. עסקתי אז, אם לדייק, במילה אחת בלבד מתוך הטקסט ההוא, הבחירה של אהוד ברק לדבר על עצמו בגוף שלישי, להתייחס ל”דנה מהתקשורת של השר”. ביקשתי אז לטעון שיש בבחירה הזו ביטוי לאופן שבו הסיטואציה הקרבית מחזירה את ברק באחת להיות חייל.

“יש פה דנה מהתקשורת של השר”, נוחר ברק לעבר גנץ, מבכר, ולו לרגע, להעמיד פני מילואימניק חרמן המרשה לעצמו לדבר בחופשיות בוטה, לשכוח או לפחות להדחיק את היותו השר המדובר, זה שמופקד על המערכת שנקרעת ומיטלטלת עכשיו, לזלזל ברגשותיהם של חיילים דתיים, להתעלם מזכויותיהן של חיילות, ואולי, מעל הכל, להעדיף להצטנף בחיקה החם של אחוות לוחמים מזוייפת שבה אין מקום לנשים, אין מקום לדתיים, אין מקום לתקשורת החטטנית, אין מקום למי שאינם שיבוטים אנכרוניסטיים של איזה אליק מדומיין שעלה מן הים.

היה מי שטען אז, דווקא תחת הכינוי “אזרח”, שיש משהו קטנוני בהיטפלות הזו למילה בודדת. מודי ביקש להציע פרשנות הגיונית לבחירה הזו.

אני מודה שלא הייתי שלם לחלוטין עם הניתוח שלי.

עד אתמול.

אתמול פרסם אותו אהוד ברק בעמוד הפייסבוק שלו טקסט בעייתי מסוגת “לא עשיתי שום טעות אבל אני יודע להודות בטעויות שלי” המסביר את הבחירה למכור את דירתו המפורסמת במגדלי אקירוב.

בדיוק כמו בפעם הקודמת, אין לי עניין לעסוק בטקסט המלא, אני משער שרבים אחרים כבר עשו את זה. אבל בלבו של הטקסט הזה מופיע משפט שאני פשוט לא יכול להתעלם ממנו.

במהלך שהותי באזרחות רכשנו ושילמנו רעייתי ואני את הדירה במגדלי אקירוב

אהוד ברק, ראוי לזכור, הוא אזרח כבר למעלה משבע-עשרה שנים. את רובן עשה בתוך המערכת הפוליטית אליה החליק היישר בתום שרותו הצבאי. אבל לא כך הוא רואה את עצמו, לא כך הוא חושב על עצמו. מבחינת ברק היתה תקופה קצרה בחייו (“בשנת 2001 פניתי לשוק הפרטי למשך כ 6 שנים”) שהיא ורק היא ראויה לתואר “אזרחות”.

זה לא משנה אם הוא שר ביטחון או ראש ממשלה, אהוד ברק ממשיך לחשוב על עצמו בראש ובראשונה כחייל. בפעם הקודמת שיצא לי לתפוס אותו זה התבטא בבדיחות חסרות טעם מול המצלמה, מביך אבל לא נורא. אבל האיש הזה, שאינו תופש את עצמו כאזרח הוא גם זה שמגבש ממש עכשיו את תכניות המלחמה עם איראן, וזה כבר ממש מדאיג.

Related posts:

1. השר
2. מותר לי לקרוא לפוסט הזה אצבעות חג?
3. מהתחלה, עם רגש

בשלב זה, אפשר להניח, כולם כבר ראו את קטע הוידאו המביך קלות שבו מתבדחים הרמטכ”ל ושר הבטחון, ספק על חשבון החיילות, ספק על חשבון הדתיים, ספק על חשבון המהומה התקשורתית, ודאי על חשבון עצמם.

ולווט ושוקי טאוסיג (אין לינק, מדובר בדיוני פייסבוק), אמונים על ביקורת תקשורת, מיהרו לצנן את הבעירה, מזכירים לנו שמדובר בסך הכל בהומור קלוקל משהו של שני גברים מהאליטות הישנות בסיטואציה שבה ריח אבק השריפה עולה לראשיהם.

בראומה, מנגד, טרחו לנתח את הדיאלוג המדובר מילה במילה, לחשוף את השוביניזם הגס והמכוער שמתחבא, אך בקושי, תחת מעטה מחוספס של הומור חיילים מגרבץ.

אני, כמו תמיד, תקוע באמצע. אלמלא מילה אחת שממשיכה לטרוד את מנוחתי מאז צפיתי בקטע המצונזר והחלקי לראשונה.

“יש פה דנה מהתקשורת של השר” מגחך אהוד ברק לפני שהוא בוחר להזכיר לנו את שורשיה של אותה דנה בהתיישבות העובדת, לפני שהמח”ט האומלל מסתבך ודורך על לשונו.

“השר” אומר ברק, מדבר על עצמו בגוף שלישי לרגע, מונע ממני את האפשרות לשכוח מכל העסק הזה, לפטור אותו כבועה תקשורתית מוגזמת שממשיכה לנפח את עצמה במעגל אכזרי של היזון חוזר.

קל מאוד, קל מידי, לפטור את פליטת הפה הזה כחלק משגעון הגדלות של מפרק השעונים האנליטי אהוד ברק המדבר על עצמו בגוף שלישי נפוליאוני, אני חושד שזו טעות. הבחירה של ברק, ברגע המדוייק הזה, לדבר על עצמו בגוף שלישי, נובעת ממניעים אחרים לחלוטין, אולי אפילו הפוכים.

כי בסופו של דבר, נדמה לי לפחות, יש משהו בסיטואציה הזו, שבה זיעת לוחמים במדי ב’ מתערבבת בניחוחן של מנות קרב, ורעם התותחים נמהל במראה הבנות מהאוגדה (החטיבה? הפיקוד?), שדי בו לשלוח את מי שכבר שנים עושה לביתו המפואר או בוחש בפוליטיקה של בית הנבחרים שלנו בחזרה אל הטריטוריה הטבעית שלו, זו שבה אחווה גברית מחוספסת היא היתר לשחרר צחקוק קל דעת על מהומה שמאיימת לקרוע את החברה הישראלית, ללעוג באחת גם לדוסים התמהוניים עם אובססיית שירת הנשים שלהם וגם לאותן נשים עצמן עם ההתעקשות הקטנונית להחיל את הפמיניזם הפומפוזי שלהן על המעוז האחרון הגבריות האחוס”לית.

“יש פה דנה מהתקשורת של השר”, נוחר ברק לעבר גנץ, מבכר, ולו לרגע, להעמיד פני מילואימניק חרמן המרשה לעצמו לדבר בחופשיות בוטה, לשכוח או לפחות להדחיק את היותו השר המדובר, זה שמופקד על המערכת שנקרעת ומיטלטלת עכשיו, לזלזל ברגשותיהם של חיילים דתיים, להתעלם מזכויותיהן של חיילות, ואולי, מעל הכל, להעדיף להצטנף בחיקה החם של אחוות לוחמים מזוייפת שבה אין מקום לנשים, אין מקום לדתיים, אין מקום לתקשורת החטטנית, אין מקום למי שאינם שיבוטים אנכרוניסטיים של איזה אליק מדומיין שעלה מן הים.

Related posts:

1. יש לך את זה! – מסיבת סיום מאוחרת
2. מותר לי לקרוא לפוסט הזה אצבעות חג?
3. סחים, הם קלאסה אחרת (2)

אין עשן בלי אש?

הכותרת ב-ynet היתה חד-משמעית – מחלקה בבן-גוריון בסכנת סגירה: “מוטה פוליטית”. גם הכתבה עצמה כללה לא מעט התבטאויות נחרצות, הבולטת שבהן היתה

הוועדה ציינה כי קיים חשש "שגיוס סגל וקידומם במחלקות למדע המדינה מושפע לעתים משיקולים פוליטיים ולא אקדמיים טהורים, ולכן יש לפעול שתהליכי גיוס סגל, קידום וקביעות צריכים להיעשות אך ורק על פי סטנדרטים מקצועיים, ללא התייחסות לדעות פוליטיות".

שובל הטוקבקים הצפוי נמצא שם למטה, כמובן, מלא בעיקר בכינויי גנאי למחלקה, למרציה, ולשמאל באופן כללי.

גם הסיקור בהארץ בחר בתיאור דומה, עם כותרת המשנה “מליאת המועצה להשכלה גבוהה אישרה את הדו"ח הקורא לשקול סגירת המחלקה, בגלל חוסר איזון פוליטי ומרצים המביעים עמדות אישיות”, ומשם מיהר לעסוק בבעייתיות של הדו”ח, במעורבות החריגה של גדעון סער בדיונים ובדעת המיעוט של פרופ’ גליה גולן.

רק את הדו”ח עצמו, כך זה נראה, לא טרח אף אחד לקרוא, חבל. אין ממש קשר בין הדו”ח (כפי שפורסם על-ידי נועם שיזף ב-972) לבין התיאורים מסמרי השיער של שתי הכתבות המדוברות.

כן, הדו”ח מזכיר את ההטיה הפוליטית של המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, כן הדו”ח ממליץ, כצעד אחרון במקרה שלא תיושמנה ההמלצות העיקריות שלו, לסגור את המחלקה. לא, אין שום קשר בין שני החלקים האלה בדו”ח.

הביקורת העיקרית של הדו”ח על המחלקה מתרכזת בכך שמתוך הגדרתה כמחלקה בין-תחומית יש בה ייצוג נמוך מידי של אנשי מדע המדינה, וכתוצאה מכך תכנית הלימודים לתואר ראשון אינה מקנה לסטודנטים את היסודות הראויים כדי להפוך לחוקרים בתחום. כפתרון לבעיה המרכזית הזו ממליצה הועדה על גיוס מיידי של עוד שלושה עד ארבעה חברי סגל שיוכלו להעביר את הקורסים הדרושים כדי לחזק את היסודות התיאורטיים של הסטודנטים. במקרה ששינויים כאלה לא יבוצעו ממליצה הועדה לסגור את המחלקה.

להטייה הפוליטית של המחלקה יש מספר התייחסויות, חלקן ביקורתיות, חלקן דווקא לא. בכולן טורחת הועדה להבהיר כי שיחות עם סטודנטים (גם לתואר ראשון וגם בלימודי המשך) העלו תחושה של פתיחות מצד המערכת ועידוד להשמעת דעות ביקורתיות כלפי המרצים. כן, הועדה אכן ממליצה להקפיד על כך שמרצים יטרחו להבהיר מתי הם משמיעים דעות אישיות משל עצמם (אבל לא טוענת בשום מקום שהיום יש בעיה של מצב הפוך) וכן שהמחלקה תעשה מאמץ כדי ש“תכנית הלימודים תיתפש כמאוזנת על-ידי הקהילה הנוגעת בדבר”.

נו, וכיוון שהועדה מחייבת גיוס מיידי של אנשי סגל, ונגעה גם בהטייה הפוליטית של המחלקה, הרי שאנחנו מתקרבים ללב העניין לפי ynet, החשד לפגמים בתהליך הגיוס והקידום ממניעים פוליטיים.

זה מה שיש לועדה להגיד בנושא

The committee heard no complaints regarding hiring or promotion practices in the Department. Two of the lecturers were hired from the ranks of the adjuncts, and the tenure/promotion record of the Department was considered very good. Tenure has never been denied a candidate put up for promotion, but one or two cases were mentioned of lecturers who would not have been put up for promotion had they remained. We recommend that common standards of scholarly achievements and
excellence are emphasized in the process of hiring and promotion.

(ההדגשה שלי)

אז כן, בסוף יש הבהרה, טריוויאלית ומתבקשת לכך שתקנים מקובלים של מצויינות אקדמית יודגשו בתהליך המינוי והקידום, אבל זה אחרי הפתיחה החד-משמעית לפיה אין לועדה בסיס לחשוב שיש פגם בתהליכים האלה היום.

חסכתי מכם את ההתייחסויות למעבדת המחשבים הקטנה מידי ולספרייה הדלה מידי, כמו גם את השבחים לסגל המנהלי ואת ספירת החדרים של המחלקה. יש בדו”ח הזה לא מעט ביקורת על מבנה תכנית הלימודים של המחלקה, על היומרה להנחות דוקטורנטים במצב של מחסור משמעותי בכח אדם, וגם על קצב הפרסומים האקדמיים של סגל המחלקה (ובעיקר על כתבי העת שבהם הם מתפרסמים). יש בו גם לא מעט שבחים למחלקה. זה לא ממש רלוונטי.

אני לא בקיא בהיסטוריה ובפוליטיקה הפנימית של המל”ג*, בהחלט ייתכן שעצם הקיום של דו”ח כזה שחובר בידי ועדה בינלאומית הוא אירוע דרמטי שמצדיק דיון רציני ומשמעותי בעצמאות האקדמית של אוניברסיטאות. גם אם זה נכון, נדמה שלכל המעורבים יש אינטרס להפוך את הדיון הזה, המורכב והמשעמם מידי, לסיפור דרמטי של מאבק בין ממשלה לאומית לבין מחלקה חתרנית.

יכול להיות גם שאני טועה, שהטקסט שקראתי הוא כולו מלאכת מחשבת של רמזים מעודנים ליודעי ח”ן, אולי התיאור של “חברי סגל הבקיאים בדיסציפלינת הליבה של המחלקה” הוא רק שם קוד ל”אנשים שיעברו סינון אידאולוגי של אם תרצו”. אולי העיתונאים המדווחים בשתי הכתבות שהפניתי אליהן פשוט ידעו לקרוא את הדו”ח באופן מעמיק יותר, לפענח את כל הרמזים הפזורים בו.

אני חושד שלא זה המצב.

אני חושד שמישהו (אולי במל”ג, אולי במשרד החינוך, אולי במחלקה לפוליטיקה וממשל, אולי בכל הגופים האלה) העביר איזו הודעה לעיתונות עם ציטוטים סלקטיביים שביקשו להציב את הדו”ח הזה כחלק ממאבק פוליטי משמעותי שמתרחש כאן היום. אף אחד כבר לא יטרח לקרוא את הדו”ח בשלב הזה (19 עמודים באנגלית, 12 אם מדלגים על הפתיחה הטכנית והנספחים). ביקורת על מחסור בכח אדם במחלקה, על מחסור בקורסי חובה בשנים ב’ ו-ג’ של התואר הראשון היא לכל היותר אייטם זניח במדור חינוך, בטח שלא חומר לכותרת בעמוד הראשי, בטח שלא מלכודת לטוקבקים זועמים.

דווקא היום, כשלעיתונאים יש גישה להרבה יותר מקורות ראשוניים, אמר ג’ים שכטר מהניו יורק טיימס לגלובס (וצוטט אצל עידוק), גדל הפיתוי שלהם להיות עצלנים.

* שועשעתי מאוד, אני חייב לציין מראשי התיבות האנגליים של המל”ג, CHE.

Related posts:

1. מה שהילדים אוהבים 1239*
2. מלחמת המכווצים
3. sic transit IV

קיץ 96

כמעט שלוש שנים אחרי שסגרו לי את העיתון, שנתיים לתוך לימודים אקדמיים שעלו על כל הציפיות האובייקטיביות (ציונים וכאלה) אבל אכזבו בכל מובן שהיה חשוב באמת, קיבלתי מכתב מהבנק.

תכנית חסכון עם סכום דמיוני (בטח במונחי הימים ההם עבורי, ככל הנראה מהבר-מצווה) עומדת להשתחרר. אני עושה חישוב מהיר, זה, יחד עם המשכורת על העבודה המתוכננת באוניברסיטה, אולי גם קצת עזרה מההורים. אין ספק. אני בדרך לדירה שכורה. במרכז תל אביב.

הכסף כבר כאן בעצם, אבל קשה לבשר את זה. אז בוקר אחד, בשעה לא סבירה אני חומק מהבית, לוקח שני אוטובוסים ונוחת בדימונה, מנסה לנסח לעצמי את המשך הדרך. פתאום אני מבין שאין לי דרך להסביר לאן נעלמתי, מוצא קיוסק וקונה בו טלכרט.

בדיוק באותו זמן עולה לשידור העונה הראשונה של הפוך. אני מסתכל על יששכר (?) שמסביר להוריו את ההחלטה לעזוב אותם, ומזדהה עד עמקי נשמתי, מחפש את הדרך לחתוך את הקשר הגורדי הזה.

את הפרק האחרון של העונה אני כבר רואה בדירה השכורה (אחד העם, על גבול שינקין).

בעצם לא.

היתה לי שם טלוויזיה, מכשיר ישן וחצי מקולקל שקיבלתי בירושה משפחתית, אבל התעקשתי לא לחבר אותה. את המעגל של דן שילון שמעתי באיזו תחנת רדיו אזורית. כשנתיהו החליט לפתוח את מנהרת הכותל התקשרתי לשותפה, ביקשתי אישור להיכנס לחדר שלה לראות חדשות בטלוויזיה. רק כשהתחילה עונה חדשה של בוורלי הילס כבר לא עמדתי בפיתוי והזמנתי את הטכנאי של תבל.

אז את הפרק האחרון ראיתי אצל חבר שגר לא רחוק ושהיתה לו טלוויזיה מחוברת.

רגע לפני סוף הפרק מצאו את עצמן כל הדמויות הראשיות במעצר (בחיי שאני לא מצליח להיזכר למה), ואיכשהו יצא שכולם התחילו לדבר על הילדות, ועל קבלות שבת בגן, ופתאום הם עברו לשירת “היום יום שישי”.

ישבתי בסלון שאינו שלי, הסתכלתי עליהם שרים ואיזו לחלוחית בלתי נמנעת עלתה בעיניי.

ואז יצאו לפרסומות.

לשותף של החבר נמאס לחכות והוא עבר ערוץ.

לנצח לא אדע איך בדיוק נגמר הפרק ההוא.

בדרך הביתה חשבתי לעצמי כמה קל לסחוט את בלוטות הנוסטלגיה שלנו.

(הקשר: סטטוסים משנות ה90, נועה אסטרייכר מזדהה, חורימבה מפרגנים)

Related posts:

1. סחי ורפש
2. יש לך את זה! – מסיבת סיום מאוחרת
3. אמן הציוץ הקצר י"ד – לכל איש יש ציוץ

ושוב מתגלה כמה קל להפעיל אותנו. כמו במערכון ה-Angry Birds של ארץ נהדרת לפני לא כל כך הרבה זמן. רק להפך.

הרשתות החברתיות, או לפחות החלק שבהן שכולו מודעות עצמית, מלאו ביומיים האחרונים בתגובות שהתחרו ביניהן על מידת הפלצות שמעורר שיר הנושא של פסטיגל 2011 בכותביהן.

האמת, בצדק מוחלט.

זבל זה זבל.

ובכל זאת יש איזה משהו שמטריד אותי, ולא מדובר רק בהתגייסות האוטומטית של הרשת (כולל אותי כמובן) שידעה להתעלם מאותו זבל בדיוק כשהנושא היה קונג-פו, פנטזיה, גיבורי-על או לילה מטורף.

מה שמטריד אותי הוא שאף אחד, אני מאמין, לא אוהב את הזבל הזה. אף אחד לא יכול לאהוב אותו.

לכאורה מדובר במוצר מסונתז שכל כולו תוצאה של ניתוחים ופילוחים וקבוצות מיקוד, עם אנה ארונוב לאבות החרמנים שנאלצים ללוות את ילדיהם, עם כוכבי הפיג’מות לגילאי 6.5-14.2, עם רפרורים לפייסבוק לגילאי 10.7-15.34 וכן הלאה.

אבל זה לא עובד. האמינו לי.

יש לי בת בת שבע. בגילה אני התחננתי שייקחו אותי לפסטיבל הילדים. היא תראה את השיר הזה ולא תבין מה רוצים מהחיים שלה לעזאזל.

לדבר הזה, ואני עדיין מתקשה למצוא לו תיאור, אין קהל יעד. אפשר להיות קטן מידי בשבילו, ואפשר להיות גדול מידי, אפשר להיות תמים מידי, אפשר להיות ציני מידי, אבל אי-אפשר, פשוט אי-אפשר להתאים לו.

אין לו קהל יעד כי הוא כבר לא צריך קהל יעד. הפסטיגל הוא הסיבה לקיום הפסטיגל, והוא גם התוצאה, ולא צריך יותר מזה. כל השאר כבר יעמדו בתור כדי לעבור חוויה תרבותית שאף אחד לא רוצה בה באמת, שאף אחד לא רוצה להשתתף בה, שאף אחד לא רואה בה שום דבר חיובי.

למה? כי זה המשחק, וכל אחד מאיתנו ימשיך לשחק את התפקיד שלו במשחק הזה.

אנחנו ה-99%.

* לעולם לא אסלח לפסטיגל על שגרם לי לעשות מחווה לאלון עוזיאל.

Related posts:

1. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: פחד, קהל
2. מותר לי לקרוא לפוסט הזה אצבעות חג?
3. אמן הציוץ הקצר ט"ו – הגיהנום הוא הזולת, פגוש אותו לבירה

הבטחתי, ואני מתחיל לקיים.

נדמה לי שלא אקח סיכון בטענה לפיה אילו טאמבלר הסחים היה ממשיך לפעול היום היינו זוכים לראות בו תמונה של צעירים בחולצות בעלות מסר פוליטי זועקים ברחובות תל אביב, אולי אפילו אוחזים בבקבוק גולדסטאר. מתחת לתמונה היה מופיע, באופן מתבקש, הכיתוב המובן מאליו “סחים, הם דורשים צדק חברתי!”.

אבל יחד עם זאת, בניגוד לתמונות אחרות שהתגלגלו לטאמבלר ההוא, את זו דווקא בהחלט יכול להיות שמפעילו האלמוני של הטאמבלר היה מצלם בעצמו, ממרחק בטוח של כמה מטרים ומסך אירוני, אין ספק, אולי עם פחית מכבי, אבל מתוך אותה הפגנה.

אני מסתכן כאן באופן מודע לעצמו (אבל לא אירוני) בטענה בעייתית, טענה שעלולה, בקלות, להכעיס כמה מחבריי הטובים. יוזמיה של מחאת האוהלים ורבים מהמצטרפים הראשונים (ההמשך מורכב או אולי דווקא פשוט הרבה יותר, יש להודות), אלה שמואשמים בהיותם מפונקים לא אחת ונשלחים לפריפריה, יצאו למחאה הזו מתוך אותה אידאולוגיה שהולידה את טאמבלר הסחים.

הסנטימנט האנטי-סחי, אולי אפילו הפחד הגדול מפני ההפיכה לסחי, הוא מה שהוציא את האנשים האלה למחאה. כי אלה, בסופו של דבר, האפשרויות הפתוחות בפני מעמד הביניים, לקבל את הכללים, להפוך לסחי, או לצאת לרחוב ולצעוק (או לפתוח טאמבלר).

כשהתחילה ההפגנה הגדולה של שבת שעברה להתפזר אפשר היה סוף סוף להתחבר לרשת, לקבל עדכונים שנשלחו על-ידי ברי-מזל שעמדו כמה מטרים ממני קודם. “סוף סוף דובר שהוא לא היפסטר” כתב מישהו. אני משער שאני יודע באיזה שלב של ההפגנה זה קרה, אני לא בטוח שזה תיאור מדוייק, אבל הוא לא מקרי. לא מקרי גם שדפני ליף זעקה שם מעל הבמה זמן קצר קודם משהו על כך ש”כשרצים כל הזמן אחרי שכר דירה ושכר לימוד אין זמן לחלום”.

כי המחאה הזו, בסופו של דבר, נהגתה ונולדה אצל בורגני זמן (שימו לב איך אני מערבב את השיח) שלא רוצים להיות בורגני כסף, גם אם הם יכולים. היא נולדה אצל בורגני זמן שרוצים את הזכות לחלום.

אני לא יודע אם יש זכות כזו. אני לא יודע אם יש מקום לזכות כזו. אני יודע שחינכו אותנו כאילו יש, ואני יודע שהויתור עליה כואב.

יכולתי לכתוב כאן עוד כל מיני דברים, קשים וקיצוניים יותר. כתבתי כאלה ומחקתי אותם. כי אני לא לגמרי בטוח בעצמי עדיין.

איך אומרים באינטרנט

Related posts:

1. סחים, הם קלאסה אחרת (1)
2. רוטשילד, זה קלאסה אחרת
3. סחים, יש להם ילדים

אז למקרה שאתם קוראים כאן אבל איכשהו הצלחתם לפספס את זה אצל השכנים.

מחר בערב ייערך ערב 12 דקות השני של “ההם” במכללת מנשר. חמישה אנשים ידברו על דברים מעניינים שהם ממש מבינים בהם, ואני אביך את עצמי כמה שפחות בהרצאה על נושא מרתק שאני קצת פחות מבין בו.

בואו בהמוניכם!!!

קישור להודעה הרשמית.

קישור לדף האירוע בפייסבוק.

ענייני 12 דקות בכללי.

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר ט"ו – הגיהנום הוא הזולת, פגוש אותו לבירה
2. פידברנר ותודעה כוזבת כבר לא
3. מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: פחד, קהל

שנתיים וחצי, כמעט במדויק, עברו מאז שכתבתי את הפוסט הזה. חמוש באותו לפטופ, שאז היה חדש יחסית והיום, למרות החלפת הארד-דיסק נדמה שהוא על סף החלפה.

ופתאום, משום מקום, אנשים שפגשתי אז שלחו הזמנה אישית כמעט להגיע לכנס אינטימי במכון מבודד ביעד השחור, בסך הכל 17 משתתפים, רובם, למרבה האימה, מהאבות הרוחניים של הנישה הצרה בתחום המצומצם מלכתחילה של המחקר שלי. והמנחה, לשעבר ראוי להוסיף, מאוד רצה שאשיב בחיוב, ואיכשהו יצא שנעתרתי, אז שוב אני כאן, בדיוטי פרי, כותב ומשגר על הרשת של נתב”ג. שוב אני בדרך לכנס אקדמי של התמודדות עם תסמונת המתחזה.

בימים הקרובים, אם הזמן יתיר לי, סביר להניח שתמצאו כאן הרהורים בנושא.

הקטנה, שאז היתה בת פחות משלושה חודשים, לא מבינה את ההסברים, שוב ושוב שואלת על המתנה שהבטחתי. הגדולה כבר גדולה מספיק, איימה לקחת את המזוודה כדי שלא אוכל לעזוב. מנסה להבין בשם מה אני עושה את מה שאני עושה. עוד מעט תגענה הקריאות לעלות לטיסה.

ושוב, ממש כמו אז: אלה החיים שלי, הם יכולים להיות מהר מידי סכין בשבילך.

Related posts:

1. יש לך את זה! – מסיבת סיום מאוחרת
2. אמן הציוץ הקצר י"ט – צלקות*
3. סחי ורפש

לארכיון המדריך

הפוסט הזה, חשוב לי לציין, אמור היה להיכתב ולהתפרסם כבר מזמן. לא יצא. הוא נכתב ומתפרסם כעת, ומוקדש ליובל וינקלר שירצה על עבודת המחקר שלו ביום א’ הבא (4.12) במסגרת הכנס השנתי של החברה הישראלית לפיזיקה.

אחד ההבדלים הבולטים לעין בין לימודי תואר ראשון לבין לימודי מחקר הוא הצורך, התכוף למדי, של תלמיד המחקר, להציג את עבודתו בפני קהל, להסביר אותה, ובמידה רבה גם להצדיק אותה או להגן עליה.

דומה אבל שונה

במהלך התואר הראשון, ובתלות ניכרת בתחום הלימודים, יוצא לסטודנט להעביר מספר כלשהו, נמוך למדי, של הרצאות סמינר ברמה זו או אחרת של מורכבות ועומק, ובאורך משתנה. אלה משימות חשובות, ויש בהן, לפחות במעט, משום הכנה למשימה שתעמוד בפני אותו סטודנט לכשיהפוך לתלמיד מחקר. אבל יש גם הבדל מרכזי, זועק לעין. הרצאה של סטודנט לתואר ראשון היא בראש ובראשונה בחינה. קהל היעד האמיתי שלו הוא המרצה של הקורס, ומטרת ההרצאה היא להבהיר לאותו מרצה שאכן הבנת את החומר, שניתחת את הבעיה או את היצירה שעליה מדובר בהתאם לכלים שרכשת. סטודנטים נוספים יושבים בכתה, נכון, אבל אלה הרבה פחות מעניינים אותך. אם תצליח לעניין אותם או להעביר להם נקודה חשובה זה בונוס נחמד, אבל זה הכל. כשתלמיד מחקר מרצה על העבודה שלו הוא אמור, לכאורה לפחות, להבין את נושא ההרצאה טוב יותר מכל אחד מהנוכחים, אמור להיות מסוגל לענות על שאלות מפתיעות שיכולות לצוץ מכל כיוון.

במהלך לימודי המחקר, אם אתם נמצאים בפקולטה שיש בה די משרות הוראה זוטרות, סביר להניח שתתרגלו לעמידה מול קהל על בסיס שבועי, אולי אפילו יומי, כמדריכי מעבדות, מתרגלים או כל משרה מקבילה. עצם העמידה מול קהל על בסיס קבוע היא הכנה חשובה למשימה המדוברת, אבל גם היא כדאי לזכור, לא ממש מזכירה אותה. הנחת היסוד במקרים כאלה, על פי רוב מוצדקת לחלוטין, היא שהמתרגל מכיר את חומר הלימוד טוב בהרבה מכל היושבים מולו. המשימה המרכזית היא למעשה הנסיון לפשט באופן כלשהו את הדברים מבלי לפגוע בהם, להצליח לגשר על הפער שבין המתרגל לבין הקהל שלו.

כתלמיד מחקר המשימה שונה לחלוטין.

Here Comes the Fear Again

כפי שכבר ציינתי, תלמיד המחקר נקרא להעביר הרצאות כאלה לא מעט. חלקן לא ממש פורמליות, הצורך להסביר לעמיתים מעיסוק קרוב את תחום המחקר, אולי אפילו הבקשה של קרוב משפחה רחוק שפוגש את הסטודנט בליל הסדר “להבין מה בעצם אתה עושה”. באותו קצה אפשר למצוא גם הרצאות פורמליות יותר בפני תורמים או תלמידי תיכון שמוזמנים לאוניברסיטה. בהמשך הדרך נמצאות הרצאות שהקהל היושב בהן הוא מקצועי, מאותו תחום עיסוק, בין אם מדובר בהרצאה בסמינר מחלקתי ובין אם מדובר בהרצאה או רק בהצגה של פוסטר בכנס. בקצה הסקאלה, והן גם הנדירות ביותר למרבה המזל, נמצאות הבחינות בעל-פה. בכל אוניברסיטה המבנה יכול להיות שונה מעט, אבל סביר להניח שכל סטודנט שיעבור דרך תואר שני יידרש לשתי בחינות\הרצאות כאלה לפני שיזכה לעטות גלימה מטופשת.

יש, לפחות בפעמים הראשונות, משהו משתק מאוד בהרצאות האלה, ודאי בפורמליות שביניהן, אבל לא רק. שמעתי לא מזמן טענה לפיה חלק ניכר מהמדענים באקדמיה סובלים מ”תסמונת המתחזה”, חוסר היכולת להפנים את הישיגיהם, החשש התמידי שיום אחד יגיע מישהו ויחשוף את בורותם, יפיל את המבנה המפואר של שברי רעיונות וקטעי חישובים תחתיו הם מסתירים את הכשלון הבסיסי שלהם. הפחד הזה, כמובן, מתעורר במלוא עוצמתו מול קהל. כן, גם אם מדובר בקרוב משפחה רחוק בליל הסדר, ודאי כשמדובר בעמיתים מתחומים מקבילים, תמיד מרחף הפחד משאלה תמימה לכאורה כמו “אבל למה לא עשיתם את זה ככה?”, שאלה כזו יכולה להיות משתקת, לעתים כי אין לכם מושג מה הוא אותו “ככה” מסתורי, או שיש לם מושג ואתם לא רואים שום קשר למחקר, ולפעמים כי שאלה כזו יכולה להיות מוצדקת, כי מאחוריה יכולה להסתתר שיטה שמייתרת בבת-אחת שנתיים של מחקר ושני מאמרים. זה לא באמת קורה אף פעם (כמעט) אבל החשש קיים תמיד, לפני כל הרצאה.

לכן ראוי שכל תלמיד מחקר, בבואו להתכונן להרצאה כזו, ילמד בראש ובראשונה, לנצח את הפחד הזה. שני כלים (שהם למעשה אחד) עומדים בידיו לצורך ביצוע המשימה הזו: שליטה ושינון.

צמד השינים

בשליטה הכוונה היא לצורך העליון לשמור, לכל אורך הדרך, את כיוון ואת קצב זרימת ההרצאה בידיך. פה ושם תבואנה חבטות, קל מאוד לתת לחבטה כזו, שיכולה להתחיל בשאלה תמימה וסקרנית, להסיט את ההרצאה ממסלולה המתוכנן. מרגע שזה קורה, גם אם הכל מתחיל ברוח טובה, קל מאוד לשקוע בבוץ, להתרחק מנושא הליבה, להיקלע לתחום המומחיות של מישהו אחר מהיושבים בחדר, ולהתרסק. שמירה על השליטה היא משימה עדינה אבל לרוב פשוטה למדי.

כשמדובר בהרצאות מהז’אנר הפחות פורמלי, כשהקהל היעד הוא הדיוטות, אפשר לשחרר מעט את הרסן, לתת לקהל הרגשה שאתם מוכנים לסטות מהנושא המרכזי כדי להעמיק מעט את הרקע, כדי לדון באבחנה מעניינת, שניים שלושה משפטים, בלי להתרחק מידי מהמסלול המקורי, אלה ישכנעו בדרך כלל את המאזינים שאתם מבינים על מה אתם מדברים, ורגע לפני שתימשכו רחוק מידי ראוי לשלוף את ה”אז איפה הייתי?” המתבקש.

בהרצאות פורמליות, בייחוד בכנסים בינלאומיים, סביר מואד להניח שתעמדו בפני אנשים שרכשו שם עולמי בתחום העיסוק שלכם בערך בתקופה שבה נולדתם. מול אנשים כאלה קשה מאוד לשמור על השליטה, הפחד במקרים כאלה הוא מוצדק למדי, ואף על פי כן, דווקא במקרים כאלה, ודווקא מול אנשים כאלה, חשוב יותר להתעקש. זה לא צריך להיות אלגנטי,אפשר להצביע על השעון ולהבהיר שהזמן דוחק, להביע עניין ולבקש לשמוע יותר מייד בתום ההרצאה (פנים מול פנים מגלים הרבה פעמים שהערות כאלה הן מועילות בהרבה וקטלניות הרבה פחות מאשר במהלך הרצאה), במקרה הצורך, אבל רק אם אין ברירה, אפשר לשלוף תרגילים כמו “אני עוד מעט מגיע לנקודה דומה”. זה לא חייב להיות נכון, בטח שלא נכון במאה אחוזים. כל דבר שיחזיר אתכם למסלול בלי ליצור מבוכה רבתי הוא לגיטימי. אחר כך, אם זה אכן עניין את אותו שואל, סביר להניח שתוכלו להיפגש. במקרים אחרים שאלה כזו היתה רק פרובוקוציה מלכתחילה וראוי היה להתעלם ממנה.

בקצה האחרון, כזכור ניצבים מבחני הגנה על תזה\הצעת מחקר. אלה לא ממש הרצאות, הקהל הוא מספר מצומצם מאוד של בוחנים שאמורים היו לקרוא את העבודה שלכם בעיון (ולרוב ממש עשו זאת). למרות שלא מדובר בהרצאה אפשר, לרוב, לדבוק בפורמט הרצאתי לאורך חלק ניכר מהדרך. חשוב לזכור: הכלל החשוב ביותר בבחינות כאלה הוא יחיד – לא לעצבן את הבוחנים, ולכן אין טעם לנסות ולהמשיך בהרצאה בניגוד מוחלט לרצונם. יחד עם זאת אפשר, גם במסגרת הזו להתחמק מנסיונות הסטה שונים. השופטים, כדאי לזכור, בוחנים את כישוריכם כמדענים צעירים, היכולת למכור קשקוש חסר משמעות שיישמע מקצועי לרגע במקרה של שאלה בעייתית הוא אחד הכישורים המרכזיים שכל מדען צריך. אם תכינו את עצמכם להתחמקויות כאלה הן בהחלט יכולות אפילו להעלות את הערכת הבוחנים כלפיכם, הרבה יותר מנסיון, ואפילו מוצלח מעט, להתמודד עם שאלה בעייתית.

המפתח לכל אלה הוא יחיד: שינון.

בהרצאה הראשונה שלי, סמינר מחלקתי של עשרים וחמש דקות (כולל זמן לשאלות) ערכתי לא פחות מעשר חזרות מלאות (כולל קהל של בין אדם אחד לחמישה), חזרות שכללו לא רק את הבדיחות הקטנות אלא גם את תנועות הידיים שיתלוו לכל שקף במצגת, מדידה חוזרת של פרק הזמן שאני מקדיש לכל שקף, הטעמה נכונה של כל המושגים באנגלית. עם כל חזרה כזו התחזקה בי התחושה שאני יודע על מה אני מדבר, נעלמו הגמגומים והעצירות שיכולות למשוך בקלות שאלות, והתחזקה הידיעה שלי באיזה מסלול אני רוצה (ונחוש) להוביל את ההרצאה. מתישהו באמצע החזרות הפכתי מ”מתחזה” ל”שחקן”, כזה שמעמיד פנים שהוא בטוח לחלוטין במה שהוא אומר.

זה עבד מצויין. גם אז וגם בהרצאות הבאות. עם הזמן למדנו להוריד את עומס החזרות, בהרצאה האחרונה שיצא לי להעביר עד עכשיו כבר לא נזקקתי אפילו לחזרה אחת כדי להיכנס לדמות, זה קרה לי באופן טבעי ברגע שהתייצבתי מול הקהל.

לא מבטיח, אבל אולי יגיע עוד פוסט על אספקטים אחרים של אותה עמידה מול קהל.

Related posts:

1. סחים, הם קלאסה אחרת (2)
2. סחי ורפש
3. כולם מדברים על ███ ██*, אף אחד לא מדבר על הרג