תודעה כוזבת

עידו מתעורר בפעם השלישית כשהחום נעשה כבד מנשוא. מבט קצר לעבר השעון מגלה לו שכבר כמעט צהריים. עיניו נודדות לערימה הקטנה של ההזמנות שעל השולחן. בעוד שעה פחות או יותר, הוא יודע, יתחילו האורחים להגיע. הוא יכול לדמיין את המלצרים עמלים על ההכנות האחרונות לקראת קבלת הפנים ממש עכשיו. מתוך קרעי השינה המסוכסכים של הלילה, [...]

אבנר מתעורר מול המחשב כשכל שריריו מכווצים, החלון של המדיה פלייר בוהה בו, מת, הספיישל של דוקטור הו כבר מזמן נגמר. הוא מסתכל על השעון, מנסה להיזכר מתי נרדם, תוהה כמה זמן ישן כך. לפני שהוא גורר את עצמו למיטה הוא מרענן שוב את הסטטיסטיקות, מתאכזב, ובדיוק כשהוא מחליט לקום קופצת הודעה על אימייל חדש. [...]

עידו מחנה את הקטנוע במיקום המדוייק שבו היה קושר את אופניו פעם. אין לו הרבה זמן. אף אחד, לכאורה לפחות, לא מונה את הימים, השבועות, החודשים. אבל כולם יודעים. זו פעם ראשונה מזה יותר מחצי שנה שהוא מגיע לארוחת ערב. הוא מדלג במדרגות, שלוש, שתיים, שלוש, סיבוב. שלוש, שתיים, שלוש, סיבוב. בקומה א' הוא מזהה [...]

גליונות נושא של הניו יורקר, אני כמעט משוכנע שכבר יצא לי לכתוב כאן פעם, מספקים לי תמיד הזדמנות לחשבון נפש. גליון רגיל, אקלקטי, תמיד אפשר לעבור איכשהו. למצוא את החלקים שמעניינים אותי יותר, להתעלם מהאחרים, לקרוא מה שהספקתי, ולהוסיף למדף בו מצטברים גליונות עבר, תוך שימור האשליה שיום אחד אולי עוד יישלף משם. זה תיאור [...]

הערת פתיחה: בשבוע שעבר, אחרי שהתפרסם הפרק הקודם בסדרה, קיבלתי את התגובה המפתיעה והמרגשת ביותר שיכולתי לחשוב לקבל: מישהו שקרא את הסדרה התיישב וכתב את הגירסה שלו לאחד השירים. הוא גם עשה את זה מצויין, לכו לקרוא. זו הגירסה שלי לאותו שיר. גבי יוצא החוצה בריצה. לא יכול לשאת עוד את הקולות שהוא מדמיין נישאים [...]

את ימי שישי בערב הוא שונא יותר מהכל. שונא לשמוע את טריקת הדלת כשהם חוזרים מארוחת ערב משפחתית, אצלו או אצלה, שונא עוד יותר לשמוע את הדלת דוממת, לא נפתחת לכל אורך הלילה, יודע שהם בדירה שלו, אולי גרוע יותר, המשיכו מארוחת הערב לבילוי זוגי שיימשך עד הבוקר. בלילות כאלה הוא מתהפך במיטה חסר מנוחה, [...]

הקדמת מטא פומפוזית וסחית להפליא: הפרק הזה אמור היה להשתלב בסדרה במהלך כתיבתה. הוא מתאר, בלא מעט שינויים, אירוע אמיתי שקרה לי תוך כדי הכתיבה, רק שבעודי תוהה איפה ואיך לשלב אותו באה העלילה וחטפה את הסיפור לפרקי הסיום שלו. כמו שהבטחתי, הסוף הזה היה זמני. בהתחלה בכלל לא שם לב לקיומו. פה ושם היו [...]

רק כשהם יוצאים בסוף הערב מבית הוריה היא נרגעת, חוזרת לנשום. כל הערב ישבה שם מתוחה, מסרבת להיכנס לויכוחים הפוליטיים, ודווקא עמית, שכל זה רחוק ממנו כל כך שש לדבר על חרם אקדמי, ועל המצב הקשה של האוניברסיטאות, התלבט בקול אם זה אפקטיבי או לא, הודה שאולי זה בעצם מגיע לנו, למרות שזה קובר את [...]

הבהרה קטנה: המילה סחים (או הסחים) משמשת בפוסט הזה בשני תפקידים שונים – פעם אחת כדי לדבר על האנשים שמאחורי בלוג הסחים ופעם שנייה כדי לדבר על האנשים שהינם "סחים". חשבתי להשתמש באמצעי גרפי כלשהו כדי להבחין בין שני השימושים אבל נראה לי שאין צורך. כבר הייתה כותרת כתובה לפוסט הזה – היה אמור לבוא [...]

הערה מנהלתית קצרה: קלאסה אחרת הולך וצובר יותר דמויות, ואין ברירה אלא להתחיל לתת להן שמות, לפני שהן תפגושנה זו בזו ויווצר בלבול מוחלט של הוא והוא והיא והיא. אז רטרואקטיבית – למי שכתב את הפוסט "מנ שתנה?" נקרא אבנר, ולזאת שקראה אותו ויצאה מהבית נקרא מיכל. דנית שוכבת על המיטה, מזהה תנועה על הקיר [...]