תודעה כוזבת

לפני ארבע שנים, שזה בערך שני נצחים במונחי רשת, לדובי עוד לא היה בלוג בבלוגלי, שלא לדבר על דומיין משלו, אבל היה לו יומן בלייבג’ורנל, במסגרתו פורסמה רשומה נרגנת משהו על מאמר שיצא לדובי לקרוא במסגרת המחקר שלו, מאמר שעסק בדפוסי הצבעה בבחירות בגרמניה ובבריטניה. קצפו של דובי יצא על פיסקה אגבית כמעט שנגעה לניתוח [...]

אודותיו יש לשתוק את סוף השבוע הארוך האחרון עשינו במלון בטבריה. היה מוצלח להפליא ואפילו מזג האוויר הפתיע לטובה. אבל לא על זה רציתי לדבר. מידי בוקר זכו אורחי המלון לקבל לחדרם ערימת נייר שבראש העמוד הראשון שלה מודפס הלוגו של מעריב. מדובר בהחלטה עסקית פשוטה, לגיטימית וסבירה של שני הצדדים (המלון והעיתון). גם על [...]

נתקלתי אמנם במעט תגובות (מחוץ לבלוג) שטענו שהרחקתי לכת עם העיסוק המתמטי בפוסט הקודם, אבל לאחר התלבטות קלה החלטתי להמשיך בתכנית המקורית. הפוסט הזה, אם כן, יהיה מתמטי מעט יותר מקודמו, ויציג הוכחה אחת מתוך שתיים (שתיהן פשוטות למדי) לתוצאה שכבר נמסרה בסופו של הפוסט הקודם. הפוסט הבא, מנגד, יהיה חף לחלוטין (כמעט) מדיון מתמטי [...]

בראשית הדרך של שעשועי הזנב הארוך שלי התחלתי מקבלה מלאה של התיאוריה של אנדרסון, או לפחות של דרך אחת לפרש אותה. הנחתי אז שיש התפלגות ארוכת-זנב שמתארת את טעמו של הקהל בהיעדר אילוצים חיצוניים, ובמקביל לה יש התפלגות אחרת, בעלת ראש דומיננטי שמתארת את אילוצי השוק (שטח אחסון מוגבל, מאמצי שיווק שמתמקדים בלהיטים וכן הלאה). [...]

כמה מילות אזהרה: זה הפוסט הראשון בסדרה שמאוד יכול להיות שתתארך למדי. סדרה שאינה אופיינית למה שהתרגלתם לקרוא בבלוג הזה עד היום (בטח שלא לאחרונה). הנושא המרכזי – תיאוריית הזנב הארוך של כריס אנדרסון (נניח) כבר עלה כאן לדיון לא פעם אחת, אבל לא באופן שבו הסדרה הזו תנסה לעסוק בו. כבר כמה שנים שאני [...]

ביום שישי האחרון זה קרה, בסופן של עשרים ומשהו שנות חלום, חלום שהלך וקבר את עצמו בעוד ועוד שכבות של הגנה ושל אירוניה מודעת לעצמה, ובכל זאת נשאר שם. ביום שישי האחרון הגעתי לפרינט. לא כך זה אמור היה לקרות. לא כך זה אמור היה להיות. אבל ככה זה היה וככה זה קרה. אם יש [...]

בדה מרקר החליטו לתרגם כתבה מעניינת למדי מהניו יורק טיימס על ההצלחה המפתיעה של האקונומיסט בשנים האחרונות. הנה פסקת הפתיחה מתוך המקור (ההדגשה שלי): Its fire-engine-red logo peeks out of fashionable handbags and from the back pockets of designer jeans. Bankers read it in first-class seats. Hipsters read it on the subway on their way [...]

לפני כשבועיים פרסם איתמר ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של” ביקורת אמביוולנטית על “החלום הישראלי” של צ’יקי. במרכז הביקורת ניצבה הטענה, הצודקת לטעמי, שצ’יקי בחר לרדד את הדמויות שלו לכדי ייצוג, שטוח ופלקטי, של מעמדן החברתי. הפוליטיקאי הקטן, נניח, הוא כל מה שנגזר מהיותו עסקן מפלגתי זוטר עם יומרות עסקיות, ולא שום דבר מעבר לכך. במסגרת התגובות [...]