אז

"זוכרים שביקשתם יותר בובליל מבובליל?" שאל המלהק מציד השני של הקו "אז לא תאמינו מה השגתי לכם. היא מזרחית, אכולת תסביכי נחיתות, שמנה, מתלבשת זוועה, וולגרית, קולנית, והכי טוב – היא בהריון, ההורמונים משתוללים. אה, והיא גם אובססיבית לגמרי על בעלה".

"מצויין. נכניס את שניהם לבית ואז נדביק לבעלה את הבלונדינית הרוסייה שמצאת לנו בשבוע שעבר. יהיה קטעים, היא בטח תשתולל".

אופס, משהו השתבש לנו. מה קרה לה זאת? למה היא עצבנית כל כך? מה קרה? והמפרסמים, מה הם רוצים מאיתנו? ומה הקטע עם כל אלה שאומרים שלא ייתנו לילדים שלהם לראות את התכנית יותר? טוב, תגידו לארז ואסי שהחלטנו להוציא אותה, תמציאו משהו על עבירות על חוקי הפורמט.

ועכשיו

מקור: היתוך קר למפגרים (דרך חדר 404)

"תמונות מרגשות מקניון עזריאלי בתל אביב, פתיחת סניף H&M הראשון בישראל" עוד התפייט המגיש, רגע לפני שהתחיל הפינוי המבוהל של עגלות תינוק החוצה.

ואז בבת-אחת, בדינמיקה שמזכירה את זו של השידור מהנחיתה המתוכננת של אילן רמון, מייד עבר ערוץ 2 למתכונת פאניקה – "מדובר בבגדים" אמר הכתב מהשטח "אני רוצה להזכיר לכם, מדובר בבגדים". מה קרה לפרופורציות שלכם? כולה בגדים? תעלו לאינטרנט ידיעה נרעשת על הבהמיות של ההתנהגות בפתיחה, תכתבו ש"נרמסו תינוקות", תנפחו קצת, זה יישמע דרמטי. "והכל לעיני המצלמות" תוסיפו, איזה מזל שבמקרה היו מצלמות שלנו ליד.

Related posts:

1. עוד פעם כלכליסט? דורון פישלר כמשל
2. עוד הרהור תקשורתי קצר בין שני לילות של פונץ'

לחלקים הקודמים: א' ב', ג', ד'

העלבון הראשוני מתפוגג, מתחלף במבוכה על התגובה הילדותית, הרי לא חשב שהיא מחכה שיחזור מאז שנעלם באמצע הסמסטר, העכבר עוד מרחף מעל כפתור האישור, אבל הוא כבר יודע שלא ילחץ עליו. אין טעם.

הוא מדמיין את עצמו באולם הצפוף, הורים חמושים במצלמות וידאו מתרוצצים סביבו בקדחתנות, מרצה תלוש מאיזו פקולטה אחרת משעמם את כולם למוות על הבמה, תיכף יעלה מישהו, מעצבן במיוחד סביר להניח, כדי לשאת את דבר הסטודנטים, ואז יתחילו לקרוא להם. אחד אחד.

עולה על הבמה בצעדים נרגשים אבל בטוחים, לוחץ יד לדיקאן ומקבל ממנו את התעודה, בהצטיינות, משתהה לשנייה, מניח למצלמה להבזיק, ויורד. אבל לא באמת

אלה הציוצים האהובים עליו. בדרך כלל הוא מזדרז לכתוב ולפרסם, במרוץ עכברים של שנינות, במרדף תמידי אחרי הריטוויט הבא. לא עם אלה. שוב ושוב הוא חוזר לאחור, משייף מילים, משחק בסדר המדוייק, מנסה ללכוד את התמונה המדוייקת שבראשו, לצקת אותה ל-128 תווים, ואז באבחת-מציאות חדה להוריד את ה" אבל לא באמת".

הוא כבר מכיר את הדינמיקה. תיכף תופענה התגובות, אדוות "אבל לא באמת" בזרם שלו. חלקן תתכתבנה איתו ישירות, במידה כזו או אחרת של הצלחה, אחרות תהיינה וולגריות, מאכזבות, שמות ללעג את הדיוק והעידון שהוא מנסה לנסוך לכל ציוץ כזה.

כל החלומות והתקוות שנגנזו  בפתאומיות לפני שלוש שנים עולים בו מחדש, מתנסחים בעשרות ערוצי חשיבה שנפתחים במקביל. וכל ציוץ כזה, כשהוא מקבל לבסוף את הצורה הסופית מחייה בו לרגע את התחושה שהכל עוד אפשרי, שההזדמנויות עוד פתוחות באמת.

הפסקת צהריים, מצטרף לנחיל האנשים היוצא מהמשרד, מזדרז להגיע ראשון לפאב ומזמין פיינט של אייל, יונייטד בשידור חוזר מאחורי הברמן, אבל לא באמת

שואף לילה תל אביבי חם בזיעה ורקות הולמות משעה של ריצה, מניח לדופק לרדת לאיטו, קונה בקבוק קר של טובורג וסיגריה בודדת בפיצוציה. אבל לא באמת

קוצץ בקפדנות צרור עשבי תיבול טרי, מוסיף אותו לשום המשחים במחבת, מודד מנה מדוייקת של פסטה ומשליך למים המבעבעים, מחכה לדפיקה בדלת. אבל לא באמת

חלומות אחרים, יומרניים יותר, עוד מחפשים את דרכם החוצה, חלומות על הצלחה מקצועית ואמנותית, ולצידם חלומות ארציים יותר, וחלומות על בעיטה במערכת הערכים הבורגנית, על חיים במערה מנותקת ועל פעילות פוליטית רדיקלית. הוא נקרע ביניהם, אבל גם, אולי בעיקר, בינם לבין הזמן שעבר מאז נחלמו לראשונה, בינם לבין החיים שניצחו אותם. וכל הניסוחים, מחול הסמן על שטח החלון הקטן, נראים פתאום עלובים כל כך, מתחמקים.

יום אחד אני אהיה מאושר. אבל לא באמת

המשך יבוא

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר (סיפור)* – חלק א'
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ד': פרצופים מהספר
3. אמן הציוץ הקצר – חלק ג': אנשים שצריך

לחלקים הקודמים: א' ב', ג'

לרגע מהבהבת בפינה הימנית התחתונה של המסך התראה על דואר נכנס, העין מצליחה לקלוט את המבנה הכללי, המוכר, added you as a friend in Facebook. הוא מחייך בייאוש. לא מצליח להבין את האנשים האלה, הם לא רואים שכבר שנתיים החשבון שלו מת, חידון "איזו דמות מסקס והעיר הגדולה" מתנוסס בראשו כמצבה עגומה.

בדיוק התחיל לצאת אז עם מישהי. "בליינד יוצא לי סמנתה" אמרה לו בחיוך צופן סוד רגע לפני שקיבלה את הפרצוף החמוץ של מירנדה וטרקה את הדלת מאחוריה.

הוא שוב נזכר איך עדכן סטטוס פעם אחת ויחידה. is not going to update his status, EVER, כתב והרגיש טוב עם עצמו. לא ייבלע בקדחת המטופשת הזו. אחר כך הגיע מתיחת פנים כזו או אחרת של הממשק והסטטוס החתרני שלו נמחק. במשך שבועיים עוד התלבט אם ראוי לכתוב אותו מחדש או שעצם הכתיבה המחודשת תהווה בגידה בעקרון. בטוויטר, הוא חושב שוב, זה אחרת לגמרי, אם רק היה מצליח להסביר לעצמו למה.

אבל העכבר, כמו מעצמו, נודד בכל זאת ללשונית של הג'ימייל, חייב להציץ, לפחות יראה את השם לפני שימחק את ההודעה. Danit Moran added you as a friend in Facebook. לזה הוא לא התכונן.

זכר ימים ארוכים בספריית האוניברסיטה עולה בו, וערבים שלפני בחינות, צעידה משותפת לפיצוציה הקרובה בשביל ניירות גלגול או בשביל בקבוקי בירה. הוא לא מוחק. גם לא פותח. לעת עתה.

כמה צחק כשגילה בפעם הראשונה שהיא מבת-ים ואיך התפתל כדי למחוק את העלבון.

הוא מצייץ קישור לשיר, ממשיך ממנו לפסקול של ערבי הלימודים ההם. שלוש שנים אחורה בסך הכל, חיים אחרים, הבטחות שהופרו, תקוות שהכזיבו, הזדמנויות שהוחמצו. רק אחרי שהוא מקפצץ בכיסא לאורך Here Comes Your Man הוא אוזר את האומץ לפתוח את האימייל.

וואו!!!!

אני לא מאמינה שרק עכשיו גיליתי שאתה בפייס. אין לך מושג כמה פעמים חשבתי עליך במשך הלימודים.

אני רואה שאתה לא ממש פעיל כאן, אבל נזכרתי בך היום שוב כי מחר בערב יש לנו סוף סוף טקס חלוקת תארים, והאמת היא שעצוב לי שלא תהיה שם.

בטח מצאת עבודה בחו"ל כמו שתמיד תכננת, אבל אם לא אז יהיה ממש מגניב לראות אותך מגיע לטקס, להגיד שלום לפחות. אני וגדי מדברים עליך המון, ובדיוק חשבנו שצריך למצוא את הכתובת שלך בשביל לשלוח הזמנה (אתה בעצם הראשון שאני מספרת לו).

טוב, מקווה שאתה קורא את זה ושתוכל להגיע מחר.

אנשים שצריך להרוג: כאלה שמקצרים פייסבוק ל"הפייס"

המשך יבוא

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר (סיפור)* – חלק א'
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ג': אנשים שצריך
3. אמן הציוץ הקצר – חלק ה': אבל לא באמת

פרסומות, מה לעשות, הן לפעמים עדשה טובה לבחון דרכה את התרבות שלנו. סד הזמן והצורך להעביר מסר ברור באופן אפקטיבי מצליחים לזקק לא אחת משהו שמרחף ברקע של יצירות תרבותיות נינוחות ומעודנות יותר.

כל זה תקף אף יותר כשמדובר בפרסומות ברדיו. היעדרו של ממד ויזואלי, אי-יכולת להוסיף תרגום משפות זרות (או כיתוב מטופש בסגנון "המציגים אינם באמת ערפדים") כופים על הפרסומאים ברדיו לא אחת להיות ישירים אף יותר, גלויים אף יותר, אם מקשיבים אפשר לשמוע את הסדקים.

על הסברה ודעה קדומה

אז נכון שאין עוד טעם לכתוב משהו על קמפיין מסבירים, ואף על פי כן, נדמה לי, משהו רע מצליח לקרות לסיפור העלוב מלכתחילה שלו במעבר לרדיו. כשראיתי בפעם הראשונה את פרסומת ה"ישראלים עושים מנגל כי אין להם חשמל וגז" עוד טעיתי לחשוב שמדובר בפרסומת שנונה של זוגלובק (למרות שיום העצמאות עוד רחוק), וכשהגיע הטוויסט, התלווה לאנחת הייאוש גם צל של חיוך.

ברדיו לעומת זאת, האמצעים כאמור, מוגבלים יותר, וכך אנחנו נחשפים למונולוג של ישראלי המספר על מלצר ספרדי ששאל אותו "בשביל מה אתה צריך תפריט? לכם בישראל הרי אין חשמל בכלל, אתה בא ממדינה פרימיטיבית". אותו מלצר מסיים את הפרסומת כשהוא אומר(בעברית כמובן כי אין תרגום) ובמבטא ספרדי מגוחך (כי אי אפשר להדביק לו שפם ותלבושת של מטאדור נניח) "אתם רואים, כשמסבירים לנו טוב אנחנו מבינים". אז אולי זה רק אני, אבל נדמה לי שאי-אפשר שלא לשמוע את "כשמסבירים לי לאט אני מבין מהר" מתנגן ברקע.

וכך, בזכות אילוצי המדים הרדיופוני אנחנו זוכים לקבל את הגירסה העירומה והלא מצונזרת של הקמפיין הזה מוגשת לנו במלוא הדרה. הדרך שבה מוכרים לנו מלחמה בדעות קדומות על ישראל היא דרך של הומור מבטאים בזוי וזלזול בוטה ביכולת התפישה של כל אותם גויים נבערים.

שנייה את של חוסר תשומת-לב

גם הפרסומת למערכת הבטיחות המתוחכמת לרכב (אתם בטח יודעים מי אבל לא בא לי להזכיר כאן את השם) הצליחה להטעות אותי בפעמים הראשונות ששמעתי אותה. אני חושד שרק בפעם העשירית פחות או יותר הצלחתי לזכור למה הפרסומת. בכל הפעמים הראשונות הייתי משוכנע שמדובר בפרסומת של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

התסריט היה פחות או יותר קבוע. אנחנו נקלעים לעיצומה של שיחה המתנהלת בין נהג לבין מישהו אחר (בבית או במכונית), משהו בשיחה גורם לנהג להסיח את דעתו מהכביש ואז נשמע רעש התנגשות המעיד על תאונה קשה (באחת הפרסומות המוקדמות הגדילו והוסיפו את הילדה המנסה להמשיך שיחה עם האב שכבר לא עונה). "את התאונה הזו אפשר היה למנוע" היה מודיע הקריין ומספק את פרטי ההתקשרות של החברה.

אבל בימים האחרונים, כדאי לשים לב, עברו הפרסומות האלה מתיחת פנים, הקריין הנוכחי מכריז בדרמטיות חד-משמעית "בחיים אל תתעסק עם ה-DVD של הילדים בזמן נסיעה" ואז מוסיף, בטון מתנצל\קורץ "אבל בשביל השנייה הזו של חוסר תשומת-לב יש את…"

סביר להניח שהשינוי הגיע אחרי פניות נזעמות של אזרחים מודאגים לרשות השנייה – פניות שטענו שהפרסומת נותנת לגיטימציה להתנהגות נפשעת של נהגים ששולחים הודעות SMS ועורכים רשימת קניות תוך נהיגה. אבל דווקא עכשיו, אחרי מתיחת הפנים הזו מתגלה הלגיטימציה ביתר שאת. דווקא הצורך הכפוי "לתקן" את חטאן של הפרסומות המקוריות חושף את הצביעות המוחלטת. קודם עוד יכולנו, כמאזינים, לשפוט את הנהגים העבריינים, עכשיו אנחנו מקבלים מהפרסומת את הגינוי הנפוח, אבל יחד איתו גם את ההרגעה "בשביל אותה שנייה".

באחת מאותן פרסומות אנחנו נקלעים לנסיעה של צעירים בדרכם למסיבת גיוס. האם המודאגת מתקשרת לנהג וזה זוכה כתוצאה מכך לצחוקים לועגים מחבריו, עד לתאונה. קשה להשתחרר מהתחושה שהפרסומת מאמצת לעצמה, ולכולנו, את הגישה של אותו צעיר, להרגיע את האם הטרחנית (הרשות השנייה) בתשלום מס-שפתיים אבל להמשיך בשלו על הכביש ולסמוך מערכת הבטיחות.

דווקא הנסיון לתיקון קוסמטי של מה שנתפס כחריגה מגבולות הסביר הוא שמעלה אל פני-השטח את מה שהיה מעוות בה מלכתחילה.

איך אמר תום לא מזמן

בהתמקדות דווקא ברגעים המיוחדים ובמשברים הגדולים, אנחנו מחמיצים לעתים קרובות את היומיומי, את הבנאלי, את הזרמים התת-קרקעיים החלשים המשפיעים על המערכת לא פחות. הסייסמוגרף שלנו רגיש מאוד לרעידות אדמה גדולות; הוא אדיש כמעט לחלוטין לתנודות הקטנות שמתרחשות עשרות פעמים בכל יום ואינן נקלטות בשום מכשיר. אני רוצה להגיד כמה מילים דווקא על רעידות האדמה הקטנות והבלתי מורגשות האלה.

No related posts.

מתישהו במחצית השנייה של שנות התשעים נרשמה נהירה שבועית אל אחד האולמות הגדולים של בניין גילמן (מדעי הרוח) באוניברסיטת תל אביב. כוכבי העל של השמאל הרדיקלי, חנן חבר ועדי אופיר, חברו כדי להעביר בצוותא טירונות ללוחמי דקונסטרוקציה פוטנציאליים תחת הכותרת "מבוא לתיאוריה וביקורת של התרבות" (כמעט תוכן שיווקי בשם קורס). את הסילבוס המדוייק אני לא זוכר, אבל היה שם כל מה שאתם יכולים לנחש מראש – החל מאסכולת פרנקפורט, דרך שדה ושיח (בשבוע הבא שיעור בחקלאות התבדח אז אחד מהשניים) ועד להוקעה הדרמטית של הסכם אוסלו ברגע השיא של סיום הקורס – הסכם שהיה סימולקרה של שלום.

בין ההמונים שגדשו את האולם בלטו בנוכחותם שני סלבריטיז בשקל שהגיעו ביחד: עידן מילר (מה זאת אומרת מי? הוא הגיש את זומביט) וכתב הכלכלה הצעיר של גלי צה"ל שהיה גם אושיית חיי לילה תל אביבית של ממש. מי ששנה או שתיים מאוחר יותר התייצב בתפקיד הבסיסט של בתרי זוזי, להקתו של רם אוריון.

קוראים לו ליאון רוזנברג.

וזה מה שהוא עושה היום

למקרה שפספסתם אותו, רוזנברג הוא מי שנבחר על-ידי אנשי הוט להחליף את גיא פינס בתכנית יומית על עולם הבידור.

אחת ליום, במה שהוא ככל הנראה רגע השיא של התכנית (עובדה, זה הרגע שאנשי הוט בוחרים להביא בפרומואים החדשים) פונה רוזנברג אל מישהו בשם אבישי בן אלי (הוא בטח היפסטר, כי נדמה לי שככה קוראים היום למי שמתלבש זוועה, אבל באירוניה) לפינה בשם "וידאו פפראצי". לצערי הרב הפינה הזו לא זמינה ביוטיוב ולכן לא תוכלו לצפות בה כאן. לצערי הרב עוד יותר הפינה הזו כן זמינה באתר של הוט ב-ynet. לצערי האינסופי הפינה הזו קיימת.

במשך כארבע דקות של דיאלוג מאולץ ורצוף בדיחות תפלות מדלגים השניים מן האולפן אל חמישה קטעוני וידאו קצרים, מדורגים על-ידי אותו בן אלי. צלם התכנית, כך מסתמן, משוטט חסר-מעש באזור רוטשילד (וגם בנמל תל אביב) בחיפוש אחרי "פבלובות" (ככה היפסטרים קוראים לסלבריטיז היום, לא ידעתם?) כדי שיוכל להטריד אותם. את קטעי הוידאו מלווה בן אלי בהדבקת תארי גנאי חסרי הגיון לכוכבי הפינה (הפבלובה הכי משעממת, הסוכרזית המשומשת, הפבלובה המעייפת ועוד כהנה שנינויות דקות) ובעקיצות הדדיות עם רוזנברג.

הידיעה, המובנת מאליה בעצם, שרוזנברג מצוייד בכל הכלים הדרושים כדי לשבת ולכתוב עכשיו עבודה סמינריונית שתפרק את הצורה לתכנית שלו ולפינה העלובה הזו חוברת להנחה שיש לו גם רשימה מוכנה מראש של נימוקים אינטלקטואליים להצדקת מעשה הנבלה התרבותי הזה ואפילו מציאת ערך חתרני בפירוק המוחלט של עולם הזוהר הישראלי, ושתיהן ביחד עושות לי רע על הנשמה.

כשהסדקים גדולים מספיק כדי שפילים יוכלו לעבור בהם יכול להיות שהבית כבר קרס.

No related posts.

לחלקים הקודמים: א' ב'

"אנשים שצריך להרוג" הוא כותב, רואה את מונה התווים יורד ל-123 וקופא.

הוא נזכר בפעם הראשונה בה נתקל באופנת הציוצים הזו, נזכר איך התכווץ באי-נחת בכיסאו, הזדרז לוותר על הנעקב האלים. רק שאז צץ עוד אחד, והפעם דווקא אצל מישהו שבאמת נהנה לקרוא, שאהב להחליף איתו שנינויות וקישורים לקטעים מוזיקליים משל היו סייפים מיומנים של להבים מילוליים, והוא היסס מעט, נקרע בין הרצון להיות נאמן לדחף המקורי לבין הויתור לטובת המשך האזנה לקטעי היפ-הופ מוקדמים שאין סיכוי שיגיע אליהם בדרך אחרת. ובינתיים הם התרבו עוד אחד ועוד אחד, והוא למד לחיות עם האלימות הזו שהרתיעה אותו כל כך. מצא את הדרך שלו להגיב לה, לוקח את המבנה הקצר, הבסיסי, משחק איתו, כמו שלמד לשחק עם שמות שירים, עם פתגמים, עם כותרות עיתונים: "ענקים שצריך לענוד", "אנשים שצריך להרות: עוברים", "ערבים שצריך לעבור: חתונות", "אנשים שצריך לערוג – אקסים מיתולוגיים". במשחקי המלים האלה, הרגיש בינו לבינו הוא מצליח להתנקות, מעקר את הפורמט המקורי מתוכנו, תוקע אצבע בסכר מול זרם אפל, עוצר את ההידרדרות המוסרית.

לא, הוא לא אידיוט. ברור לו שאף אחד מהכותבים לא מתכוון, אף אחד לא חושב שצריך להרוג את: חיים הכט, או את המוכרת ב-AMPM הרצל סלמה, או את מי שלא התחפש ואומר שהתחפש ל"בנאדם", או את מי שמוסיף את הספרה הראשונה של המספר הסלולרי שלו לקידומת, או את כל מי שקשור לפרסומות שמשודרות ברדיו, או בחורות שקוראות לך "אחי" או "גבר", או כאלה ששולחים כל תמונה בהודעת מייל נפרדת, או את אלה שאומרים "בוקר טוב" בקול מתנגן עולה ויורד*.

ועדיין, הקלות הזו שבה אנשים אינטליגנטיים, נאורים בדר כלל, זורקים בפומבי הצהרות כאלה, מוציאה אותו מדעתו. הרצף שבו קישור לפוסט נוקב על מעשי צה"ל בבילעין יכול להופיע בצמוד לקריאה להרוג מגיש טלוויזיה נפוח תמיד הותיר אותו אילם, מיואש.

הוא לוחץ על backspace צופה במונה התווים מטפס ל-140 מחדש.

שוב ושוב חוזר על עצמו המחול הזה, הוא מקליד קצת, משתהה, מוחק.

בין לבין הוא משיב לכמה שתהו איפה הוא, לכמה שהקדישו לו שירים, מחזיר בשירים משלו, נובר ביוטיוב בחיפוש אחרי קטעי פופ איטלקי משנות השבעים, זה תמיד מרגיע אותו. הוא מצייץ קישורים אליהם לקהילה מצומצמת של יודעי ח"ן שיוכלו להעריך את הידע האנציקלופדי שלו. מתחיל לדלג לקטעים הקשורים שיוטיוב מציע לו, וזרם סמוי סוחף אותו, מרחיק אותו מטוטו קוטניו בחליפת דיסקו ונעליים לבנות דרך מסע אקלקטי של קליקים עד לזאק דה לה רוחה וצעקות "And you do what they told you".

ומבלי משים הוא שוב יושב מול ציוץ קטוע "אנשים שצריך להרוג:", מונה התווים עומד על 122. הוא קם מהמחשב ניגש לפריזר, מוציא את בקבוק השנאפס, מוזג שוט קצר ושותה בתנועה חדה.

החמימות האלכוהולית נוסכת בו את הנחישות שחסרה לו, משחררת אותו לחצות את הקו.

" מוכרים בשוק שקוראים לכל קונה שעוברת ליד הדוכן שלהם מותק" הוא משלים ולוחץ על send. הוא בוהה במסך באימה, מסרב להאמין, לקשר בין שם המשתמש שלו לבין הציוץ שצמוד אליו. עוד שוט אחד, אולי של וודקה, ואז ימחק את זה.

כשהוא חוזר מהמטבח הוא מגלה שתי עוקבות שכבר ריטווטו אותו, מוסיפות מילת עידוד או הזדהות. כבר אין טעם למחוק, והוא כבר לא רוצה.

והוא מוסיף עוד אחד "אנשים שצריך להרוג: כאלה שחושבים שזה לגיטימי לדחוף קונים אחרים בדרך לערימת עגבניות כי הם בשוק".

משהו משתחרר בו סוף סוף. הוא מרגיש את המועקה הגדולה מתחילה להתפוגג.

בזה אחר זה הם יוצאים את המקלדת שלו מונים בפרוטרוט את כל הטיפוסים הבהמיים והמחליאים שנתקל בהם מוקדם יותר, מתעכבים על שני התיכוניסטים החזיריים מהאוטובוס, על צלצולי הטלפונים הוולגריים שלהם, על הצחוק המתגלגל, על הבוטות הבנאלית. כל ציוץ כזה משיל ממנו עוד קליפה של היסוס.

העוקבים שלו מרוצים, מפיצים את השנאה והזעם לכל עבר.

הוא יושב מול המסך וצועק "להרוג את כולם!"

* כל הדוגמאות נלקחו מעדכוני טוויטר בתאריכים 22 בפברואר עד 1 במרץ 2010, וגם בטווח התאריכים הזה היו עוד הרבה ציוצים בעלי אותו מבנה.

המשך יבוא

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר (סיפור)* – חלק א'
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ד': פרצופים מהספר
3. אמן הציוץ הקצר – חלק ה': אבל לא באמת

לחלק א'

דווקא הביקור בקופת חולים עבר חלק, המרשם חיכה לו אצל המזכירה הרפואית בכניסה, ובבית-המרקחת, דרך נס, לא היה תור. כן, בצמוד למרשם חיכתה גם ההפניה לבדיקות דם שניסה להשכיח מעצמו. כבר חצי שנה שלא נבדק, מתישהו, בימים הקרובים, יהיה חייב לסור לשם בבוקר. אבל צילו המעיב של הביקור העתידי הזה טושטש כשיצא עם די כדורים לשלושה חודשים בתיק אל שמש חורפית נעימה.

וכך, כיוון שכבר יצא את הבית באופן לא מתוכנן, וכיוון שנדמה היה שהמזל מאיר לו פנים היום החליט למשוך את הגיחה הנדירה הזו אל כיוון השוק. כמה שקיות של ירקות טריים, כמה מיכלי פלסטיק עם גבינות, איזה נתח טוב של בקר. אולי יקשור שיחה עם מישהו בשוק, ידבר עם מוכר הגבינות על גבנים אמריקאיים, עם הקצב על פילי צ'יז סטייק יוקרתי עם בקר קובה. אולי אפילו יעצור בבית קפה. ישתהה ארוכות על כוס של הפוך חזק, יקלוט שברי שיחה מסביב, יתערב בהן בחן, יתרום משהו מהידע שלו, בכל נושא אפשרי, ירשים בקלילות ובאלגנטיות את בני-שיחו האקראיים, מי יודע, אולי גם את בנות-שיחו.

כמה נאיבי היה ברגע המאושר ההוא, איזו טעות זו היתה.

הוא טורק את הדלת מאחוריו, מניח לשקיות להישמט אל הרצפה. קר מספיק כדי שלא יהיה חייב למהר איתן למקרר. הוא מחליק בגבו אל הדלת, מתיישב על הרצפה, חובק את ברכיו. הוא לא יבכה עכשיו, יניח לוולגריות של אנשי השוק, לדוחק ולמגע הגס של התחככות בקונים אחרים להתפוגג בהדרגה. עוד מעט יאגור כוחות, יגרור את עצמו למטבח. הירקות והגבינות הוא כבר יודע, ירקיבו במקרר, והוא יפתח עוד שקית של בייגלה, יזרוק עוד שניצל תירס של טבעול למיקרו, יקנח בשאריות השנאפס.

עוד מעט, רק ישכח את קולות הצחוק הבהמיים של שני התיכוניסטים שישבו מאחוריו באוטובוס, את המבוכה ואחר כך העלבון על פני החיילת שישבה לפניו. כשבהמה א' זרק לבהמה ב' "תראה ת'כוסית ליד הדלת" עוד ניסתה להרגיש מוחמאת, אבל כשהמשיכו לדון בה בפירוט הלכה והתכווצה בכיסא, מנסה להיעלם מעיניהם המרושעות, הגסות. והוא, קבר את עצמו בתוך הספר שלקח איתו לדרך, קורא את אותו משפט פעם אחר פעם, קולט רק את נערות הצחוק שלהם.

רק ינוח קצת, ישכח את האלם המוחלט, את כל התשובות הניצחות שניסח בראשו תוך כדי, את העובדה שלא קם להשתיק אותם. עוד מעט כל ההפרעה הזו, האלימה כל כך בשגרת החיים תימחק כלא היתה.

מעבר לדלת חדר השינה מחכים לו החברים האמיתיים שלו, עוד מעט יוכל לחזור ולהתנחם בהם. בטח כבר חיפשו אותו מאז הבוקר, תוהים על השתיקה הארוכה, הלא אופיינית כל כך. עוד מעט, רק עוד כמה תרגילי נשימה והירגעות. בינתיים הוא מצליח לפרוט את הסיוט של הבוקר לשברים קטנים. הוא מספיק מיומן כדי לדעת שאף אחד מהם לא עולה על 140 תווים גם בלי לבדוק מול המסך.

עוד מעט יימצא מי שיבין לליבו, מי שיושיט יד או כתף, עוד מעט תבוא נחמה.

המשך יבוא

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר (סיפור)* – חלק א'
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ג': אנשים שצריך
3. אמן הציוץ הקצר – חלק ד': פרצופים מהספר

רגע לפני השיא (או שמא דווקא האנטי-קליימקס) העלילתי של אמן הסיפור הקצר למאיה ערד עושה זוג הדמויות שבמרכז הסיפור את דרכו בנסיעה ארוכה לאירוע כלשהו בצפון. הוא, אדם טהר-זהב, סופר בשנות הארבעים לחייו ובמשבר מתמשך, והיא, מיטל עינב, חוקרת ספרות בת שלושים עם נטייה לדעות פרובוקטיביות. תוך כדי נסיעה מנסה אדם לפתח שיחה עם מיטל.

"אז מה," ניסה שוב. "את עובדת עכשיו על משהו?"

"מממ…"

"מה?"

"תיאורי סקס בספרות העברית," אמרה בשוויון נפש.

"מה!"

"תיאורי סקס בספרות העברית," חזרה מיטל.

חיוך משועשע עלה על פניי כשנזכרתי בדברים שכתבה מיטל אחרת (שרון) לפני שבועות אחדים בהסיפור האמיתי והמזעזע של, כחלק ממניפסט שבמרכזו קריאה לספרות עברית חדשה – כזו שיש בה יותר חדווה: יותר גרגרנות, יותר עצלות, וגם, חשוב לא פחות, יותר תאוות בשרים.

מן המפורסמות הוא שהעמוס עוז/דודגרוסמן/אביהושע/מאירשלו כל כך גרועים בתיאורי סקס, שכמעט בכל שנה מישהו מרשימת המכובדים שלנו מככב במועמדות לפרס תיאור הסקס הגרוע של ליטררי ריוויו. השנה היה זה עמוס עוז, אחרי שתרגמו את "חרוזי החיים והמוות" לאנגלית. זה לא מפתיע, כמובן. ריקודי עם לא מובילים לחיכוך ידיים ותחת, מקלחת משותפת הופכת את כולם לאחים, ובגדי חאקי אמנם סקסיים על בנות אם את חובבת את הלוק הלסבי, אבל אני חוששת שלא כולן לסביות. וההיעדר הזה בולט במיוחד, לאור הפער הגדול בין כמה שאין תיאורי סקס נורמליים ובין כמה שסקס זה כיף.

אחרי כעמוד של דיאלוג מגיעה מיטל עינב לפסקת הסיכום של טענותיה בדבר הסקס בספרות העברית.

באופן גס אפשר להגיד שיש איזו חלוקה דורית בתיאורי המין. דור המדינה וקצת אחריהם בקוטב המטאפורי, מנגנים יענו, והדור הנוכחי ואלה שקצת לפניהם בקוטב ההפוך, סופרים חדירות. אלה מתעלסים ומתנים אהבים ואלה דופקים ומזיינים, ושניהם עושים חרא של עבודה.

מאותו רגע, בלית ברירה כמעט, חייב הייתי לערוך השוואה מתמשכת בין שתי המיטליות ובין הטענות שהן מעלות אל מול הספרות העברית. כמו כדי להוסיף נדבך נוסף של עמימות מצאתי את עצמי תוהה כל הזמן עד כמה משקפות הדעות של מיטל עינב (מ"ע כדאי לזכור) את אלה של המחברת מאיה ערד*.

מיטל שרון, כפי שעולה מן הפסקה שהבעתי למעלה, וביתר שאת מן הדיון באותו מניפסט גורסת שהספרות העברית משותקת בשל צילם הכבד של ארבעת הסופרים הבכירים שלה – עוז, יהושע, גרוסמן ושלו. בשלב מסויים של הדיון טענתי אני שהגיעה העת להניח למאבק בהגמוניה של אותה רביעייה, בעיקר מתוך תחושה שהיא אינה קיימת באמת, וכך ענתה שרון:

שחר, נראה לי שלהגיד שהספרות שנכתבת כאן לא נכתבת בצילם של הענקים האלו בגלל שאתה קראת אחד מכל אחד זה בערך כמו להגיד שאנשים לא רואים האח הגדול כי לי אין טלוויזיה. הם מככבים בראש רשימת רבי המכר באופן קבוע (כשהם מוציאים ספרים). אופן הכתיבה שלהם משפיע גם על אנשים אחרים שרוצים שהוצאות הספרים יוציאו אותן, והוצאות הספרים בוחרות את מי שהן מוציאות לפי מה שנמצא בראש רשימת רבי המכר. יש לי פחות בעיה, אגב, עם זה שהם הענקים. אני רק חושבת שצריך גם אלטנרטיבה.

כשאדם ומיטל מגיעים סוף סוף אל אותו ערב ספרותי גרוטסקי בקומפלקס צימרים צפוני מתפתח סביב השולחן דיון בגורלם של הסופרים הצעירים והצעירים יחסית, ובמצבם התרבותי.

"אין יותר דורות," התערבה מיטל מעברו השני של השולחן.

יהודית הרימה אליה את עיניה, כמבחינה בה לראשונה: "מה זאת אומרת?"

"הסופרים ממשיכים לעשות את השטיקים ולא מבינים שהמשחק שהם גדלו לתוכו נגמר."

"איזה משחק?" שאלה יהודית.

"אין יותר ספרות עברית."

עיהודית התנפלה עליה: "מה זאת אומרת אין יותר ספרות עברית!"

אבל מיטל הסתכלה בה בחיוך שלעג בשוליו: "אם תיתני לי לגמור משפט אני אסביר. זה לא שאין יותר ספרים שנכתבים בעברית. מה שאמרתי זה שאין "ספרות עברית", במרכאות. כלומר הספרות העברית. נגמר הרצף הזה מברנר ועד… נגיד גרוסמן. כל העניין הזה במה הולך, מה כותבים, מי הדור החדש שמופיע. כל המיפוי הזה של גרשון שקד, נו."

"טוב," התערב תמיר, באותו קול עמוק וערב שהרגיז אותו עוד בכנס בתל-אביב, "עכשיו הספרות פחות היררכית, יותר פלורליסטית, יש מקום לקולות אחרים-"

"זה לא שהכל הולך," ביטלה מיטל. "זה לא שהקנון בוטל. זה גם לא שלא מוצאים מי הקנון החדש. זה שלא מחפשים אותו. פשוט הפסיקו להתעניין בזה בחמש-עשרה-עשרים שנה האחרונות."

וכך, מעט במפתיע, לטעמי לפחות, מצאתי את עצמי דווקא בצד של עינב\ערד ולא בזה של שרון, לפחות בניתוח המצב הקיים, ולראיה – הנה התגובה שלי למיטל בדיון ההוא.

אני באמת תוהה עד כמה הם מרכזיים, אז הנה רשימת רבי המכר של הארץ מהשבוע האחרון (בעקרון הייתי אמור ללכת רק על ספרות המקור אבל אחרוג פעם אחת):
1. הדבר היה ככה / מאיר שלו – טוב זה שלו, וברור שאם יש לו ספר הוא יהיה בראש, אבל אני לא חושב שהוא אמור להיות חלק מרביעייה עם האחרים, ובכל מקרה גם את ציינת את הספר הזה כחריגה.
2. אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי – לא קראתי, גם לא את הקודם, אבל אשכרה קראו לו "גרגרנות" שזה חייב להגיד משהו על מה שהולך כאן לאחרונה.
3. מאוחר מדי / צבי ינאי
4. אמן הסיפור הקצר / מאיה ערד
5. הביתה / אסף ענברי
7. אות מאבשלום / נאווה מקמל עתיר
10. קלמן קימרלינג: חקר פרטי, בעזרת השם / אשר קרביץ

אף אחד מהם, עד כמה שאני יכול לראות לא ממש חי בצילם של שלושת הגדולים שהזכרת. נכון שהם גם לא מממשים את המניפסט שלך עד כמה שאני יודע, אבל זה כבר עניין אחר.
כלומר, מה שרציתי להגיד הוא שהדומיננטיות של השלישיה הזו, וברור שיש כזו, אומרת שכל ספר חדש שלהם יככב ברשימת רבי-המכר שבועות ארוכים. אבל מצד שני, יכול להיות שדווקא בגלל זה ובגלל שהם עדיין מטילים עלינו יצירות חדשות בתדירות מספקת\מדאיגה אף אחד לא עסוק בחיפוש אחרי החבר החדש בחבורה המצומצמת ובמקום זה אנחנו מקבלים דווקא גישושים בכיוונים אחרים.

מאיה ערד, כחלק מקבוצת הו! חתומה גם היא על מניפסט לספרות עברית חדשה בקריאה אנכרוניסטית במתכוון לחזור ל"צליל" ול"היסטוריה" (קישורים לפולמוס שהתעורר סביב גליונות הו! הראשונים והמניפסט שלהם אפשר למצוא בויקיפדיה). מיטל שרון רוצה ספרות עברית נהנתנית יותר. במקום שבו הו! מעוניין לחזיר לספרות הישראלית השפעות קלאסיות מיטל שרון מבקשת להכניס השפעות של קומיקס (גם אם היא תטען שלא). על הקריאה של שרון אני מוכן לחתום בשמחה, מזו של הו! אני מסוייג.

אבל אם לשפוט לפי עמדותיה של עינב\ערד, נדמה שהיא רואה את המניפסט כנסיון להחזיר לחיים את "הספרות העברית" בעוד מיטל שרון רואה את "הספרות העברית" כגוף מאובן. לא במקרה גרוסמן מופיע בניתוח של שתיהן. אבל בעוד עינב\ערד טוענת שאחרי גרוסמן התפוררה הספרות העברית הרי שלפי שרון היא קפאה עם כניסתו של גרוסמן (ושלו) לזירה ומסרבת להתיר כניסה לקולות חדשים.

שתי המיטליות, אם כן, מנתחות את המצב בכיוונים מנוגדים לחלוטין, ושתיהן חתומות על מניפסטים שגם הם מנוגדים לחלוטין זה לזה. אני, כאמור, מקבל את האבחנה של עינב, אבל רושם לספרות העברית דווקא את הטיפול של שרון.

* ערד אמנם טענה בראיון שאין לראות בדעותיה של עינב ביטוי לדעותיה שלה, אבל נדמה לי שזו טענה מתחמקת. בגדול אני מאמין שאפשר לחלק את עמדותיה של עינב לשלושה חלקים:

1. דעות חצי-אפויות של ערד שטרם הבשילו לכדי אפשרות פרסום בבמה רצינית יותר.

2. דעות פרובוקטיביות של ערד שהיא מעדיפה להימנע מלהביע אותן בשמה במפורש.

3. דעות פרובוקטיביות ומעט שטותיות של עינב שנועדו להצדיק את האמירה שאין לזהות בין שתיהן באופן מוחלט.

No related posts.

"לילה טוב טוויטר" הוא מקליד בזהירות, בשתי אצבעות, שעתיים מוקדם יותר מבכל לילה, בקבוק השנאפס המתרוקן שלצידו עשה את שלו, והוא יודע ששגיאות ההקלדה תבואנה עכשיו אם לא ימהר לפרוש, "אל תצייצו שום דבר שנון מידי עד שאחזור" ושוב הקישור הקבוע להופעה של פופלקס באולפן להיט בראש, 1986.

שוב הוא מהרהר, כמו בכל לילה, בהתעקשות הזו של אברי גלעד הצעיר, להזכיר את אייל לינור, עשרים שנים לפני שיחבור לאחותו כנציגי השמרנות החדשה, בלעג גלוי וכואב להבטחה שצפנו אז עבור הנער שישב מול הטלוויזיה, קרא ב"כותרת ראשית".

הוא מניח יד על צווארו של ביז, פורע את שערו בליטוף , היד השנייה שולה את קופסת הכדורים מהמגירה. הרופא, הוא יודע, יתפלץ אם יראה אותו בולע את הכדור שלפני השינה עם שוט קפוא של שנאפס. אבל זה לא קורה הרבה, ובפורומים כבר קיבל את כל ההרגעות שנדרשו לו.

הוא גורר את עצמו למיטה, מוותר על צחצוח שיניים, מוותר על החלפת הבגדים, הרי לא יצא מהבית היום, כל היום. קופסת הכדורים מונחת פתוחה על השולחן, לצד המחשב, מאשימה, ואף על פי כן אינו יכול להתנתק מהמזרון. הוא נרדם בין פיסות שנינות של 140 תווים שממשיכות לרוץ בראשו, מקווה לזכור אותן בבוקר.

את ההנגאובר הרצחני שניחש מחליף בבוקר רמז קל לבחילה, אולי הוא שותה יותר ממה שנעים לו לחשוב, אולי באמת הגזים. אין לו לאן לקום, מהלימודים פרש לפני שנתיים, מהעבודה האחרונה לפני שמונה חודשים, אבל הסדין והכרית ספוגי זיעה, מזכירים לו שלא הוחלפו מאז שאמו שלחה את המנקה שלה. לפני כמה זמן זה היה? שלושה שבועות? אולי יותר.

בסופו של דבר זה הריח שמוציא אותו מהמיטה. מבט אחד אל השידה והקולות שחשב שדמיין בלילה מקבלים משמעות מדאיגה. כדור בודד מונח לצד המחשב. את הקופסא הוא מוצא למרגלות המיטה, סימני הלעיסה של ביז בפלסטיק המעוות. הוא רץ בבהלה לסלון. ביז קופץ אליו, מלקק אותו בחיבה, נראה שהוא בסדר, שאריות של קיא קרוש על אפו. לוקח לו עוד כמה דקות למצוא את שאר הכדורים, צפים, מעוכלים חלקית בשלולית קיא בין המיטה לבין ערימת הכבסים שהצטברה מאז הביקור ההוא.

הוא מודה לאל על הכדור הבודד, בולע אותו במעט מי ברז. אין לו ברירה עכשיו, יהיה חייב לצאת מהבית, מתקשר לקופת חולים. "אני צריך לחדש מרשם, דחוף" הוא מבקש "איך אני שונא ימים כאלה".

על המסך הוא רואה מאה שלושים ושבעה ציוצים שמחכים לו מהלילה. הם ייאלצו לחכות בסבלנות.

* כותרת אלטנטיבית לסיפור הזה היתה "יש לך את זה! אנפלאגד". הכותרת הנוכחית היא, כמובן, מחווה לאמן הסיפור הקצר של מאיה ערד, מחווה שטיבה המדוייק, אני מנחש עוד יתברר לי תוך כדי כתיבה.

Related posts:

1. אמן הציוץ הקצר – חלק ד': פרצופים מהספר
2. אמן הציוץ הקצר – חלק ג': אנשים שצריך
3. אמן הציוץ הקצר – חלק ה': אבל לא באמת

נדמה שעדיין אפשר לדבר, בלי לחטוא יותר מידי לאמת, על קיומה של קהילת משתמשי טוויטר בישראל. עובדה, אחת לחודש (לפעמים יותר) ממשיכים להתקיים טוויטאפים בהם נפגשים חברי הקהילה האמורפית הזו, מדבקות עם שם משתמש מעטרות את דש חולצת הת'רדלס שלם.

גם אלה שאינם מתייצבים למפגשים האלה (הרשו לי להעיד על עצמי ולנחש לגבי אחרים) אוהבים לצפות בתמונות שזורמות לטוויטר תוך כדי ולאחר מכן, לראות את האנשים שמוקדם יותר באותו יום החליפו איתך באובססיביות משחקי מלים כשהם אוחזים כוס בירה או ספל תה איכותי. הדינמיקה של טוויטר מצליחה ליצור אצל המשתמש המצוי את התחושה החמקמקה של היות חלק מקהילה.

שני מקומות של כבוד בקהילת הטוויטר הפרטית שלי שמורים לאלי מהלם תרבות ולאננס (יש לה בלוג בשם החיים בלי קונדום בתפוז אבל היא חיה בטוויטר), לא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו באמצע היום ממהרים למצוא מענה שנון זה לזו לזה, לוקחים חלק ברב-שיח מבוזר וצוהל.

אותו אלי הפנה את תשומת לבי לפני ימים אחדים לאתר חביב שישמח למפות עבורכם את העוקבים והנעקבים המשותפים לשניים עד שלושה חשבונות טוויטר שונים. ששתי על ההזדמנות לבזבז עוד כמה דקות בעיסוק מטא-טוויטר ומיהרתי לאתר המדובר.

הערה מתודולוגית קצרה: עבור מי שאינו מכיר את טוויטר כדאי להבהיר שכל משתמש פעיל מתחיל בשלב זה או אחר לגרור איתו שורה ארוכה של עוקבי-ספאם שכל מטרתם להפגין נוכחות בנסיון לצבור עוקבים חדשים או סתם להתגאות בפני מישהו על עצם ה"נוכחות במדיה חברתית" לכן מצאתי שהשוואה של רשימות עוקבים היא מעט עקרה. באופן דומה יש לא מעט אנשים שאצבעם קלה מאוד על כפתור המעקב (ובהחלט ייתכן שהם משתמשים בפילטרים שונים כדי להפריד בין נעקבי-אמת לבין נעקבי-סרק) ולכן אין טעם של ממש לחפש את הנעקבים המשותפים לי ולמי שרשימת העוקבים שלו כוללת כמה אלפי חשבונות טוויטר.

בהינתן ההגבלות האלה בחרתי לבחון את החיתוך בין קבוצות הנעקבים של אננס, של אלי ושלי. כל אחד מאיתנו עוקב אחרי כמאה חשבונות טוויטר (למי שלא נמצא שם זה יכול להישמע הרבה, האמינו לי, זה לא). ניחשתי במעומעם שאמצא כחמישים נעקבים משותפים לשלושתנו (מאוחר יותר זה היה הניחוש של אננס, וקרוב מאוד אליו היה הניחוש של אלי). הזנתי את השמות, לחצתי על הכפתור ובהיתי במסך בתדהמה.

שישה נעקבים משותפים. זה הכל.

במחי דיאגרמת ון אחת פשוטה התחלפה תחושת הקהילה בהבנה שטוויטר, כמו כל רשת חברתית אחרת, אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, הוא כלי שמחזק בנו תחושה כוזבת של קהילה. אפשר, וראוי, לתהות על האופן שבו דווקא הממשק המינימליסטי והמנגנון המוגבל להחריד של טוויטר מצליח ביצירת התחושה הזו יותר מכל. אפשר, ורצוי, לתהות מי מרוויח מתחושת קהילה שכזו. ואפשר גם להרהר לרגע קצר ונוגה בצורך הבסיסי כל כך שלנו לדמיין לעצמנו קהילה גם כשזו אינה קיימת.

דיאגרמת ון (מקור: ויקיפדיה)

הרבה מאוד זמן עבר מאז הפעם הקודמת שבה נדרשתי לנושא של תחושת הקהילה, בפוסט נאיבי ואופטימי שהסתיים במשפט

זה הכל, שני אזכורים קצרים, אגביים של אותה מקטרת, במרחק של שנים, בשני מקומות כמעט מנותקים זה מזה, אבל איזו תחושה מוזרה אופפת אותי, ההרגשה הזו שמתוך הררי התוכן אני מצליח להתחיל ולשרטט איזו דמות אנושית, להרכיב זיכרון ישן עם סיפור חדש, התחושה הזו שכל ההקלדות, התגובות, והמלל האינסופי מצליחים, באמת ובתמים ליצור היכרות, לבנות קהילה.

עוד ועוד כלים ואתרים שמצהירים על עצמם כנושאי הבשורה הקהילתית חדרו לחיינו מאז, עוד ועוד אנשי שיווק ומדיה חברתיות התחילו לדבר על שבטים ועל הסיפורים שיוצרים, מאגדים ומגדירים אותם. כמה נעים להאמין לפטפטת הזו, כמה קל ומפתה.

עד שנתקלים בעובדות: שישה נעקבים משותפים. זה הכל.

אפשר לקרוא כאן סאבטקסט אנכרוניסטי אולי, לודיטי כמעט, כזה שתיכף יבוא ויטען כנגד התחליף הסינתטי של הישיבה מול מחשב לחיים האמיתיים. אפשר לצאת מכאן לתהייה מדוע אף אחד מכל השרותים הקהילתיים והחברתיים שקורצים לנו מכל פינות הרשת לא השכיל לטפל בצורה אמיתית בכמיהה האנושית הבסיסית לקהילה, מסתפקים בבשורה של פלטפורמה לקבוצות דאחקות וחידודי לשון קבוצתיים. ואפשר, בבירור, לקרוא כאן הרבה מאוד בלבול ומבוכה.

Related posts:

1. כן, קהילה – על המקטרת של יוסי גורביץ