חמש יחידות למלכי סטארטאפים במרומם

לפני קרוב לארבע שנים ישבתי בלילה מול המחשב, ספון בחדר מלון מבודד, הלום יעפת, סביר להניח שגם מעט שיכור, מחכה לטיסה שתחזיר אותי לארץ ו למערכת הבחירות שסערה בה אז.

אני זוכר שמצאתי אז את הנמסיס שלי, שהחלטתי להתעמת איתו. ישבתי מול טקטסטים שלו ושליתי מתוכם את מה שהכעיס אותי, בחרתי ציטוטים, הדבקתי אותם לתמונה, הוספתי משהו משלי.

אני לא יכול למצוא היום את כל מה שיצרתי אז, עקב כל מיני נסיבות טכניות, רק קובץ אחד שרד על ספרייה מיותמת באותו מחשב.

בנט

כן. הנמסיס שמצאתי אז היה נפתלי בנט, והטקסטים שנברתי בהם לאורך הלילה ההוא היו ראיון האקזיט שלו בגלובס והספר/מצגת הפאוורפוינט שלו, “אקזיט”.

בנט הוא בחירה מתבקשת כמובן, כמעט מיותרת, הוא הרי עומד בראש המפלגה הקוטבית לכל מה שאני דוגל בו, הוא גם ביקש להעמיד פנים אז ש”משהו חדש מתחיל”, שהוא מביא עימו איזו רוח של שינוי ושל פתיחות.

אבל לא בגלל המשיחיות הציונית-דתית, וגם לא בגלל הצביעות החנפנית של “תראו תראו! שמנו אישה! צעירה! תל אביבית! חילונית! ברשימה אז אנחנו בכלל לא המפד”ל של ההורים שלכם!!!” חשבתי שבנט ראוי לתואר הנמסיס שלי.

בנט, ניסיתי לטעון אז, מסמל עבורי את כל מה שפסול בתרבות ההיי-טק והסטארטאפ הישראלית.

בנט של 99, כפי שהוא עצמו העיד, ידע שהוא רוצה סטארט-אפ, אבל לא היה לא מושג במה לעזאזל הוא יעסוק. זה לא באמת היה חשוב, אתם מבינים, העיקר שיהיה סטארט-אפ!

בנט של 2015 הוא שר החינוך.

יש לא מעט אנשים שחששו מהמינוי הזה, אנשים שדאגו מהפקדתו של שמרן לאומני-דתי על חינוך ילדינו. אותי זה פחות הדאיג, אני חייב להודות. ראיתי כבר שרי חינוך חילוניים תל אביביים למהדרין ששלחו ילדים לטיולי מורשת במערת המכפלה.

אבל בנט כשר חינוך מדאיג אותי דווקא כי הוא אותו בנט של 99, כי מערכת החינוך שלו היא מערכת לגידול סטארטאפיסטים, כאלה שלא ממש חשוב שיהיה להם רעיון במה הם יעסקו, כל עוד אפשר לסמן גם איזה אקזיט בקצה.

אני, בדיוק כמו בנט, אשמח על כל תלמיד נוסף שיבחר לגשת לחמש יחידות מתמטיקה בבגרות. אני חושב שמתמטיקה היא תחום מרתק ועמוק, אני חושב שהיא רלוונטית לחיים שלנו לא פחות מכל נושא אחר שאותו תלמיד ייבחן עליו בבגרות.

אבל אני לא חושב עליהם כ”נכס אסטרטגי”, ואני לא חושב על חסרונם כעל “איום אסטרטגי”, בדיוק כשם שאני לא חושב על  חינוך להומניזם ולאהבת אדם כ”יתרון מוסרי”.

סודו של יוסף זהבי (מחווה ומשל)

לימים תיזכר “סודו של יוסף זהבי” כיצירת המופת העיתונאית הגדולה של צ’יקי בהארץ, וגם ככתבה האחרונה שפרסם אי-פעם.

את יוסף (ג’ו) זהבי פגשתי בפעם הראשונה בשנות התשעים, הייתי בדרך לפוסט קפה אחרי לילה ארוך במיוחד, מול מצודת זאב ראיתי אותו עומד, לבוש בחליפה מרופטת, מנהל שיחה רוגשת עם חבורה קדחתנית ונסערת של ליכודניקים צעירים (אחד מהם עוד יהפוך לאופיר אקוניס יום אחד) שביקשו לברר את עמדתו האמיתית של נתניהו אל מול מורשת שמיר. כיוון ששמיר היה אז הפוליטיקאי החביב עליי בכל הזמנים (תואר שהוא הפסיד רק לאחרונה לאורן חזן) עצרתי לידם וסימנתי לגיאגיא שימשיך לכיוון הפוסט.

כשהליכודניקים הצעירים מיהרו לחזור ולהיבלע במסדרונות המצודה ראיתי את יוסף מתכופף אל המדרכה ומלקט ממנה בשקדנות את בדלי הסיגריות שלהם.

“איכות הסביבה?”, שאלתי אותו בהלצה, והוא נעץ בי את המבט העמוק והחם שאלמד להכיר בשנים הבאות, “מה הקשר? הפוליטיקאים הצעירים האלה כל כך לחוצים תמיד שהם משאירים לפחות שליש סיגריה כשהם רצים חזרה פנימה”, הוא השיב ושלף קופסת גפרורים מכיס החליפה שלו.

הרחתי סיפור, אז הזמנתי אותו להצטרף אליי לקפה.

gould

כך נפתחה הכתבה שגוללה על פני עשרה עמודים (מקוטעי פרסומות) את סיפורו של זהבי ושל שיטוטיו האינסופיים לאורך רחוב קינג ג’ורג’. במשך שנים, סיפר צ’יקי בכתבה ההיא משך אותו זהבי בהבטחות לחשוף בפניו אמת גדולה. יש לו, כך הוא טען, דירת חדר מוזנחת ביפו ובה ארגזים על גבי ארגזים של רשימות שצבר לאורך שנים, רשימות שמצליחות לתעד את החיים התל אביביים כפי שלמד להכיר אותם, רשימות שדרכן תתפענח ההוויה התל אביבית, הישראלית, האנושית. זהבי ידע לספר על בדלי הסיגריות שהיו משאירים המערכניקים בירקון 110 (יותר איכותיים משל הליכודניקים, אבל גם יותר קצרים), על החיים של כל אחד שישב לרגע על ספסל בגן מאיר, על ההיסטוריה של כל שומר בכל שער של הסנטר. ואת כל אלה הוא שמח לספר לצ’יקי בעודו שופך עוד ועוד שקיקי סוכר לכוס הקפה שלו.

“אתה מבין?”, הוא חייך אליי במשובה, חושף את שיניו החסרות, “הם לא קולטים שאת הסוכר הם מחלקים בחינם, אז אני לוקח כמה שרק אפשר”.

אבל בקיץ 2015 קרה משהו שערער את מערכת היחסים ביניהם.

“איזו דירה?” הוא שאל אותי במבוכה כשהגענו אגב שיטוט לילי ליפו.

“נו, הדירה עם ארגזני הניירות שלך”, אמרתי לו בהיסוס.

לרגע ראיתי אותו מחוויר, משהו ערער אותו בשאלה הזו, הרגשתי איך עשרות שנים של שיחות וידידות יורדות לטמיון באחת.

“אה… הדירה הזו, חשבתי שסיפרתי לך, זרקו אותי ממנה, הארגזים נמצאים עכשיו באיזה מושב בשרון”.

את שני העמודים האחרונים בכתבה (עם פרסום ממוקד לפרוייקט ג’נטריפיקציה נוסף ביפו) הקדיש צ’יקי לתחקיר האכזרי והמיותר למדי בשלב הזה שהוכיח, מעל כל צל של ספק, שארגזי הרשימות של זהבי לא היו ולא נבראו.

“סודו של יוסף זהבי” זכתה להפניה מעמוד הפייסבוק של העיתון, ליותר מחמשת אלפים לייקים ואלפיים אזכורים בטוויטר. כולם הסכימו שצ’יקי, גם אם אני לא סובל אותו בדרך כלל, הביא אותה הכתבה מצויינת. בעיקר בזכות תקציר האמ;לק שלה “צ’יקי פוגש את עצמו מהעתיד ומגלה שהכל היה שקר!!!!!”.

מייד אחרי שהגיש את הכתבה ביקש צ’יקי לצאת לחופשה של שבוע. בתום החופשה הזו הוא חזר לעבודה, התייצב במערכת ברחוב שוקן והבטיח שהוא עובד על משהו גדול לא פחות. מספרים שאכן שמעו אותו מקליד משהו במרץ, אבל יש מי שטוען שהוא ככל הנראה רק ענה למגיבים בפייסבוק. במשך שבועיים שלמים המשיך צ’יקי להגיע למערכת ולהסתגר בחדרו, אבל לא סיפק אפילו טור קצרצר של חמש מאות מילה.

בתום השבועיים האלה הוא קיבל בווטסאפ הודעה על סיום ההתקשרות שלו עם העיתון. את תפקידו מילא בשלוש השנים שאחר כך אלון עוזיאל.

The Passing of Time

לרגע קצר חשבתי שניצחתי את העולם. האמנתי שמצאתי מקום לנטפק בו את הידע האנציקלופדי של קירון גילן בכל הנוגע למוזיקה של העשורים האחרונים.

זה קרה בפאנל הזה, שמתרחש ב-2001, מתוך החוברת הראשונה של Phonogram: The Immaterial Girl שיצאה אתמול.

white stripes

הא! קפצתי בשמחה כמוצא שלל רב. The White Stripes! אני זוכר אותם, כלומר זוכר את הפריצה שלהם. יש להם מקום של כבוד (או בעצם ההפך מזה) בביוגרפיה המוזיקלית שלי, לצד The Strokes. אלה שתי הלהקות שהייתי מודע  לקיומן, ידעתי שהן גדולות, אפילו טרחתי לקנות משהו שלהן, אבל במקביל ידעתי גם שאני מרים ידיים. אלה “הלהקות החדשות” שלי, אלה שאני כבר לא באמת חושב לעקוב אחריהן ולהתעמק בהמשך הדרך שלהן, אלה הלהקות של הצעירים.

זכרתי את חרושת השמועות סביב The White Stripes, את העמימות המכוונת שהם עודדו בכל הנוגע למהות הקשר ביניהם. 2001 זה ממש מזמן חשבתי לעצמי, לא יכול להיות שהשמועות האלה הן מאז.

טעיתי כמובן. 2001 באמת היתה שנת הפריצה שלהם.

את הסדרות הקודמות של פונוגרם (Rue Britannia ו-The Singles’ Club) פגשתי רק אחרי שכבר אוגדו ונארזו, לא נתקלתי בהן כחוברות בודדות, ולכן לא הכרתי את המנהג של גילן ומקקלבי להתייחס לחוברות כאל סינגלים, להוסיף לכל אחת מהן גם כמה עמודים קצרים של B-Sides.

אחד ה-B-Sides של החוברת החדשה נקרא Blurred והוא מתרחש בהופעה של, ובכן, Blur ב-2014. מישהי, בת 19 עומדת ליד המספר של ה-B-Side הזה, אחת הדמויות המרכזיות של פונוגרם. הוא מסתכל עליה רוקדת בהתלהבות לצלילי There’s No Other Way ואז מגיע הפאנל הזה.

blurred

זו בחירה קצת תמוהה בעיניי, אני חייב להודות. סיבוב ההופעות ההוא של הסקס פיזסטולז ב-96 הרי חגג את היותו נלעג, הם אפילו קראו לו Filthy Lucre, אני מתקשה להאמין שמישהו מהצעירים שהגיעו אליו התייחס אליו בחרדת קודש או בהתלהבות נטולת אירוניה.

אבל זה לא חשוב. השיטה הזו תמיד עובדת. “אני לא מאמין שעברו X שנים מאז Y” (יש כזה XKCD, אתם יודעים). בראיון ל-Pitchfork גילן מספר שפונוגרם היא בעצם סדרה על התבגרות. אני חושב שאני מבין אותו, אני לא בטוח שהיא היתה כזו גם ב-2006.

אז אני נזכר בעצמי צעיר בהרבה, עדיין לא עוקב אחרי מוזיקה, לא מגדיר אותה כחלק משמעותי מהחיים, בטח לא מגדיר את עצמי באמצעותה, אבל רואה את הפינה של קוטנר בזהו זה!, מתלהב מתנועת הסיבוב ההיא של עטיפות תהקליטים לכיוון המצלמה, חושב איזה משוגע הקוטנר הזה! אני זוכר אותו מתפעל מהרולינג סטונז, מהעובדה שהם עדיין פועלים ומופיעים, מוציאים אלבום חדש. זה היה מתישהו באמצע שנות השמונים.

זה אומר שהם היו אז אחרי קריירה מוזיקלית של עשרים שנים פחות או יותר. כמעט כל האמנים שאני יכול לחשוב על עצמי שומע אותם היום כבר עברו יותר מזה, ואני לא חושב שזה מדהים או מוזר. אפילו ה-Strokes כבר מתקרבים לקו הזה (וגם ה-Whilte Stripes אם הם יחזרו לפעילות).

זה מצחיק כי ה-Smiths.

יהיה לך את זה! י”ט–מספיק חשוב

חצי שנה חלפה מאז הערב ההוא.

אתה חשוב.

חצי שנה לעזאזל!

אתה עוד זוכר את התחושה, את הרגע המדוייק, אחרי שני סיבובים ראשונים פושרים הכל התחבר מחדש, האצבעות מצאו מעצמן את האחיזה המדוייקת, המושלמת, הרגליים רקדו על המסלול, הכדורים נורו קדימה בזה אחר זה. מהר מאוד היה ברור שאין לך מתחרים רציניים.

שכרון הנצחון התגבר על כל תחושה אחרת שיכולה היתה להתלוות לערב ההוא, על הרגשת הבזבוז והגיחוך, על האכזבה הקלה למראה חלק מהאנשים שעד לאותו רגע הסתתרו מאחורי שמות מעוררי יראה, על הידיעה שהשארת ילד חולה בבית, על הפרוייקט המאיים שעוד חיכה אז בעבודה.

וכשהכל נגמר, ואחרי שקיבלת וואוצ’ר ליום כיף זוגי בספא הסמוך, אז התחיל הכל באמת.

מי זה הגומברוביץ’ הזה? מאיפה הם הפילו אותו עליך? האצבעות מיהרו למסך, העיניים מתרוצצות על פסקת הפתיחה בויקיפדיה. יהיה לך זמן להתעמק בזה אחר כך, להבין מה, אם בכלל, מסתתר מאחורי הבחירה הזו. לקרוא את פרדידורקה.

aff.Ferdy_1983

אתה עדיין חייב לעצמך את הקריאה הזו.

כבר לא נעים להסתמך על מה שהצלחת ללקט בלעדיה. גם אם אף אחד לא שם לב, בעיקר כי אף אחד לא שם לב.

אתה עמוק בפנים, כבר חצי שנה, אתה חלק מהמעגל הפנימי. אתה עדיין תוהה בינך לבינך אם הכל הוא רק מהתלה מורכבת שיצאה משליטה. אבל אתה חלק מזה, אתה ממשיך לטפס.

אף אחד כבר לא מתעלם ממך. גם לא אלה שבמעגל הבא, ובזה שאחריו.

אתה חשוב מאוד!

מישהו רומז שיש אחר כך עוד אחד, אולי אפילו שניים, שאולי אחריהם יש גם פתח למשהו עמוק יותר, שהמייסדים האמיתיים מסתתרים איפשהו ברשת האפילה.

ויש את היריבים, אולי בעצם האויבים. אתם ממעטים להתייחס אליהם ישירות, אף אחד כמעט לא נוקב בשמות. רק לעתים נדירות אתה נתקל במשהו, פליטת מקלדת, אולי מחושבת היטב. אתה אוסף את הרמזים, מצרף אותם זה לזה. התמונה מתחילה להתבהר דווקא ככל שהיא מסתעפת.

אלה הכוחות העמוקים, הראשוניים, אלה שהרשת נקרעת ביניהם מאז יומה הראשון. הם הכוחות שנאבקו זה בזה כשהדפדפנים הראשונים הפיצו את הרשת לעולם הרחב, הכוחות שהתעמתו כשנאפסטר הפציעה לרגע, הם עדיין כאן, ממשיכים במאבק התמידי הזה.

בעצם הם היו כאן עוד לפני הרשת.

הכל מתקדם, אף אחד בחוץ לא יכול לראות את זה, גם בפנים יש רק מעטים שמבינים את זה באמת. הכל מתקדם לקראת הקרב שיוכל להכריע את הכל, או לפחות את הסיבוב הנוכחי במאבק.

אתה נחוש להתכונן לרגע הזה. עכשיו אתה יודע שכל החיים שלך היו הכנה לקראתו. אתה צריך לצבור מעמד וכוח לפני שהוא יגיע.

אתה צריך להיות חשוב מספיק.

No Man is an iSland™

“סליחה”, הוא שואל במבוכה, מתנתק מהספה עליה התבקש להמתין בסבלנות, “יש לכם במקרה מטען שאני יכול להשתמש בו בינתיים?”

אני מסתכל על המכשיר שמושט לקראתי, על הפיד של פייסבוק שעוד מספיק להופיע עליו לשבריר שנייה לפני שהוא מחשיך.

“איזה גאון השיבי הזה! הורג אותי כל פעם מחדש!” אתם מצחקקים ומהנהנים בהסכמה.

“זה אייפון או אנדרואיד?” היא שואלת.

“איכססס אייפון! אני נראה לך כמו איש של אפל?!” אתה מעווה פרצוף בהגזמה.

למשך כמה שניות משתררת הפוגה שקטה.

“לא שגוגל יותר טובים”, הם אומרים בתיאום כמעט מושלם, מגחכים ביחד.

“אז זה מטען USB רגיל, כן?” הן מבקשות אישור.

“מיקרו-USB”, את מתעקשת לחדד.

“גם כן “אוניברסלי”, הא?” אנחנו מסמנים מרכאות כפולות בתנועת אצבעות.

“אז יש או אין?” אתן שואלות ונימה קלה של לחץ מתגנבת לקולכן.

“בטח, הנה”, נשלפת פקעת סבוכה של חוטים מתוך מגירה משרדית, “רק צריך להפריד אותו”.

מטענים

כך “הרסה” “הספרות” את “חיי”

הספרות במובנה הרחב, או אולי דווקא הבסיסי, ביותר. הספרות, כלומר היכולת להמיר את החיים במלים, או לפחות להעמיד פנים שהמרה כזו אפשרית. מלים שיכולות להיות רומן עב-כרס ומתפתל, ויכולות להיות שורות מנוקדות וממושקלות של שירה כואבת. אבל יכולות להיות גם סטטוסים מתחכמים בפייסבוק או ציוצים מסתוריים בטוויטר, אפילו שיחת מסדרון בעבודה היום בבוקר, עם הצקצוק ועם האנחה ועם הייאוש המילולי. כל הספרות הזו, עם כל העמדת הפנים שלה, עם היומרה להיות עיבוד של החיים ושל המוות, עם הרצון להיות חיץ ביני לבין החיים והמוות.

לפני המון זמן, בינואר 2009 השתוללה כאן מלחמה, עוד מלחמה. והבלוגוספירה היתה אז הרשת החברתית שלנו, סערה כאילו היא היא שדה הקרב האמיתי. קרן כתבה ב”הסיפור” פוסט שכותרתו איך לדבר על המלחמה, אז אני עניתי בפוסט אחר שכותרתו, כמה צפוי, היתה איך לא לדבר על המלחמה. בין השאר כתבתי שם

הדיון על הדיון, נראה לי, מונע במידה רבה מהפחד שמא ניאחז באימה ותיעוב. אסור, או לפחות לא נעים להודות בזה, אבל החבר שהביע תמיכה בכניסה קרקעית חשוב לנו בסופו של דבר יותר מעשרות ומאות הרוגים. אנחנו לא רוצים להיאחז תיעוב ואימה למשמע דבריו כי אז אולי כבר לא נוכל לשבת איתו לקפה חודשים אחרי שתמונות הזוועה תודחקנה. והמלים שלנו, אחרי הכל לא באמת משנות כלום.

לכן, בין השאר, דיון על הדיון.

ביום שישי התפרסמה בידיעות אחרונות רשימה שלי על The Meursault Investigation מאת כמאל דאוד. זה ספר מבריק (אבל פגום), רוצו לקרוא אותו, אם אתם יכולים אז במקור הצרפתי.

כן, המקור הוא צרפתי.

זה ספר שנהגה ונחשב במקור בערבית (אלג’יראית), אבל נכתב בצרפתית, ואז תורגם לאנגלית. קראתי אותו באנגלית, עיבדתי אותו, חשבתי וכתבתי עליו בעברית, המעגל כמעט הושלם.

המספר של The Meursault Investigation, אנחנו מגלים מהר מאוד, הוא אחיו של “הערבי”. “הערבי” האנונימי שנרצח בלי שום סיבה אמיתית ב”הזר” של קאמי.

הפעולה הראשונה כמעט של דאוד היא לתת לאותו “הערבי” שם ומשפחה. מתריס בפני קוראיו, בצרפתית, מטיח בהם את האמת. מישהו נרצח, הוא מספר להם, מישהו, לא “הערבי”, מישהו. אבל אתם קוראים ולומדים את הגאונות של הרוצח, את האופן בו הרצח הזה הוא רק שיקוף של אבסורד קיומי עמוק.

באמצע הספר צץ עוד רצח. ניגוד סימטרי ספרותי מושלם של הרצח המקורי. אזרח צרפתי נרצח בלי שום הצדקה ממשית באמצע הלילה על-ידי המספר. זה קורה יום אחרי הכניעה הצרפתית וההודעה על נסיגה מאלג’יריה. יום קודם הוא היה הופך לגיבור, הרצח היה חלק לגיטימי מהמאבק לשחרור. אבל עכשיו הוא מעוכב לחקירה על-ידי משטרה שלא ממש רוצה להאשים אותו במשהו מלבד השתמטות מהמאמץ המלחמתי.

אבל שתי הרציחות האלה, דאוד יודע והקוראים יודעים, הן רק ספרות.

אף אחד לא מת באמת.

אף אחת מהדמויות שמעולם לא חיו לפחות.

במאי 1990 פתח גבי ניצן את הטור שלו ב”כותרת ראשית” בתרגיל ספרותי אכזרי ומבריק. מה אומרים לכם השמות הבאים? הוא שאל, ואז מנה שבעה שמות ערביים. רגע לפני שקוראיו מיהרו לגמגם במבוכה ש”בטח… נו… אלה הפועלים שעמי פופר רצח השבוע” הוא גיחך מולם והסביר שאלה סתם שבעה שמות שהמציא כדי לסחוט מהם את התגובה הזו.

אנשים נרצחים כאן.

והספרות?

לאלה מאיתנו שיכולים, כל עוד הם יכולים, הספרות במובנה הרחב, או אולי דווקא הבסיסי ביותר, לא מצילה ולא הורסת, אבל בינתיים, כל עוד אפשר, היא במקום החיים.

לא יודע מה עוד.

נקמת האינטרטקסטואליות

“ואני לא טוב במעשים, אבל מצויין באינטרטקסטואליות!”

(שלום גד, בערך)

נו, כן, לא יכולתי להניח בצד את הדיון על הקליפ החדש של ריהאנה. “הוא נראה לי מוכר”, חשבתי לעצמי כשראיתי את רואה החשבון (aka The Bitch) שריהאנה הורגת בתמונות הסיום של הקליפ, “אבל אולי אני טועה, יש בו משהו קצת גנרי, שחקן עם מראה אירופאי מובהק שמרחף על הקו הדק שבין מכוער לבין מרשים, יש לא מעט כאלה”.

normal_040

אז אחרי חיפוש קצר גיליתי שמדובר במאדס מיקלסן, שחקן דני שהוא גם כוכב הוליוודי ברמה כזו או אחרת בשנים האחרונות. מיקלסן, גיליתי, מגלם עכשיו, זו השנה השלישית, את חניבעל לקטר (ההוא משתיקת הכבשים) בסדרה שנקראת על שמו. אני מניח שלתפקיד הזה היה חלק משמעותי בבחירת הליהוק, בידיעה שהוא מתוייג מיידתי כסוג של נבל מושלם, כזה שיכול להיות מקסים וחלקלק אבל להסתיר מאחורי הקסם האישי והברק שלו את המעשים השפלים והמזוויעים ביותר.

חניבעל

רק שלא משם הכרתי אותו. אני עוד תקוע בתחילת העונה השנייה של משחקי הכס, ואין לי מושג קלוש מה הולך היום בטלוויזיה (למעט מאסטר שף כמובן), אז גללתי במורד הפילמוגרפיה שלו וגיליתי מאיפה אני זוכר אותו.

לפני כמה שנים התנוססו הפנים שלו על הכרזות של “ניצוד”, שם הוא גילם מורה תמים שנופל קורבן להאשמה בדויה בפשעים מיניים כנגד ילדה. לא ראיתי את הסרט, בהחלטה עקרונית (טוב, נו, סביר להניח שגם בלי ההחלטה לא הייתי רואה אותו) כי סרט שזו נקודת המוצא שלו נראה לי פסול מוסרית.

אני לא יודע עד כמה מיקלסן מזוהה עם “ניצוד”, יכול להיות שזה רק הזכרון הסלקטיבי שלי, אבל אני לא יכול להתעלם מהבחירה ללהק אותו לקליפ שמעמיד במרכזו התעללות מינית (הפעם של נשים באישה) ושברור היה מראש שיעמוד במרכז של סערת דיונים וגינויים פמיניסטיים.

ניצוד

את האוצר הגדול גיליתי איפשהו באמצע גלילת הפילמוגרפיה, בין חניבעל העכשווית לבין ניצוד מ-2011. ב-2013 גיליתי, גילם אותו מיקלסן את מיכאל קולהאס!

עברו הרבה מאוד שנים מאז שקראתי את הנובלה (קצת אחרי שהמחזה שהתבסס עליה הצליח לטלטל אותי), לא ממש זכרתי את הפרטים. זכרתי, כמובן, שמדובר באזרח פשוט ושומר חוק שנעשה לו עוול שרירותי. זכרתי שהוא יוצא לדרוש צדק ושהדרישה הזו מתגלגלת באופן מחריד למסע נקמה עקוב מדם ושסופו הטראגי כולל מעט מאוד צדק.

לא זכרתי אפילו שהוא סוחר סוסים, לא זכרתי שאשתו מנסה להציל את המצב ולנצל את קשריה כדי להשיג צדק אבל חוזרת אליו חבולה ופגועה אחרי שהתעללו בה, לא זכרתי שהוא בסך הכל רצה לקבל בחזרה את הסוסים הכי טובים שלו, שנגזלו ממנו בלי שום הצדקה, ושהוא מצליח לקבל אותם בסוף, אבל רק במקביל לרגע שבו הוא מוצא להורג.

לא זכרתי את כל אלה, ולכן לא חשבתי מראש שבעצם אפשר היה לקרוא לנובלה ההיא Bitch, Better Have My Horses.

אני רוצה להאמין שגם לתפקיד הזה היה חלק בסיבות לליהוק של מיקלסן.

Age-of-Uprising-The-Legend-Of-Michael-Kohlhaas1

Bitch Better Have a Hashtag

אם יש דיון מרתק ומוצדק באינטרנט שאני ממש לא רוצה להיכנס אליו כאן זה הדיון על הקריאה של הקליפ (והשיר) החדש של ריהאנה מנקודת מבט פמיניסטית ו/או של פוליטיקה של זהויות.

זה דיון מרתק כאמור, ויש מקומות שבהם הוא מתנהל ממש עכשיו, תרגישו חופשי לעבור לשם, זה הרבה יותר מעניין.

אני כן רוצה לדבר על התמונה הזו שמופיעה בשניות הסיום של הקליפ.

BBHMM

אולי זו רק בחירת הצבעים, אולי גם לפונט היה חלק בזה, אבל במבט ראשון חשבתי שמדובר בראשי תיבות סובייטיים, לקח לי כמה שניות לקלוט שזה בסך הכל “Bitch Better Have My Money”, כשם השיר.

ואז הבנתי.

יושב אדם מול המחשב (או הטלפון או הטאבלט, כי בטלוויזיה הרי לא ישדרו את זה לעולם) ורואה את “החדש של ריהאנה”. הוא גומר לראות והוא חייב להגיד משהו, חייב לשתף את כולם בסערה הרגשית, החברתית והפוליטית שתוקפת אותו עכשיו. יש לו נגישות מלאה, מספיק להזיז את העכבר כמה מילימטרים, אולי לרחף עם האצבע מעל מסך המגע. בעוד רגע הוא יהפוך את הסערה הפנימית הזו לחלק מדיון סוחף בקנה מידה עולמי שמתנהל עכשיו, ממש עכשיו, בכל מקום.

אבל זה לא באמת זה ככה. זה לא באמת מספיק.

“החדש של ריהאנה פוצץ לי את המוח!!!!” אפשר לצייץ.

או אולי דווקא

“מה זה החרא הזה לעזאזל??????”

להדביק קישור ולראות אותו נסחף בעצלתיים במורד הפיד.

צריך עוד נקודת אחיזה, צריך משהו שיאפשר לך להיות חלק מהכל, לדעת ששני הסנט שלך (Bitch Better Have My Two Cents) לא טובעים ככה סתם.

הקליפ הזה, לפני הכל, הרי נועד לסחוט מהצופים בדיוק את זה.

ובשביל זה צריך לדאוג שכולם גם יידעו איך למסגר את הקריאה המקורית והחתרנית שלהם באופן שישרת את המטרה על צד הטוב ביותר.

צריך לתת להם רצף קצר של אותיות להדביק # לפניו.

אחר כך שיתווכחו כמה שהם רוצים.

ובחלומי

ובחלומי מתגודדים עשרות אלפי ישראלים זועמים בפארק הירקון אחרי ששילמו ממיטב כספם כדי לצפות בריהאנה, נושאים שלטי #BBHMM ואז מתפזרים ויוצרים על הדשא מעגלי דיון סוערים על פרקטיקות של דיכוי ועל BDS.

CHEATED

ניקוד כושל בפרסומי תאגיד

דווקא נחמד הרעיון הבסיסי בפרסומת החדשה של נירלט, אני בעדו באופן כללי.

שמות מסחריים שהפכו לחלק מהשפה הם תופעה מעניינת. בדרך כלל זה קורה כשלמותג יש בלעדיות בתחומו שהופכת אותו לשם נרדף לתחום עצמו (פלאפון או ארטיק למשל) או לפחות דומיננטיות מוחלטת (לגגל). הרעיון של מהלך יזום כזה הוא נחמד. אני לא מאמין שהוא יצליח כמובן, אני אפילו לא מאמין שהוא מבקש להצליח, ובכל זאת יש בו משהו נחמד – “הצבע שלנו כל כך הרבה יותר מוצלח מכל המתחרים* עד שאין טעם להמשיך ולהשתמש בפועל המשעמם לצבוע” אומרת הפרסומת.

אבל אז מגיע סוף הפרסומת עם הסיסמא, מישהו אפילו טרח לצבוע (אתם רואים מה עשיתי כאן?) בצהוב את הוויץ הלשוני שאמור להיות הפאנץ’ של הכל.

אבל המישהו הזה, מי שחשב על הרעיון, מי שעלה על האפשרות להפוך את נ.ר.ל.ט לשורש מרובע ולהטות אותו בהתאם, לא טרח לפתוח מילון או ספר לשון, אז הוא פיזר על התחדיש הלשוני שלו כל מיני סימני ניקוד אקראיים**.

זלזול בכללי ניקוד מצליח לעצבן אותי לפעמים, אבל אני מבין שזה יכול להיות קטנוני. זלזול בכללי ניקוד כשכל הפואנטה שלך היא משחק לשוני זה כבר באמת יותר מדי עבורי.

Screenshot_2015-07-05-09-15-08

* אולי כדאי להזכיר בהקשר הזה שהמתחרה הבולטת ביותר של נירלט כבר רשמה לעצמה הישג לשוני דומה בדמות ה”טמבוריות” כשם נרדף לחנויות לכלי עבודה, הישג שלא ברור לי בכלל עד כמה הוא מועיל לה.

** יש קישור וסימנתי את השגיאות, אבל רק כדי שיהיה ברור, הניקוד הנכון הוא לְנַרְלֵט ולא לֵנָרְלֵט.

Sonnet 18.01

shakespeare

Shall I covert thee to a jpeg file?

Thou art more lossless and more accurate:

Rough edges pixelize you vile,

And summer's lease hath all too low bit rate:

Sometime too hot the eye of heaven shines,

And often is his gold complexion dimm'd;

And every fair from fair sometime declines,

By chance, or nature's changing course, untrimm'd;

But thy eternal summer shall not fade

Nor lose possession of that fair thou ow'st;

Nor shall Death brag thou wander'st in his shade,

When in eternal lines to time thou grow'st;

So long as men can breathe or cloud still stores,

So long lives this, and this saves file to yours.