תודעה כוזבת

משוואות זרימה, יודע כל פיזיקאי וכל מתמטיקאי, הן עניין מורכב מאוד, פתרונן מצריך לא אחת תרגילים ופשרות. אחת הפשרות המקובלות היא, במקרים רבים, פירוק הבעיה המקורית לשתי בעיות המאופיינות בסקאלות שונות של זמן ומרחב. שינויים מסויימים של שדה הזרימה מאופיינים בסקאלת זמן ארוכה, שינויים איטיים יחסית של הזרימה על פני מרחקים גדולים יחסית. על גבי השינויים האלה אפשר להרכיב שינויים מהירים בהרבה, מערבולות מקומיות, שינויים חדים על פני מרחקים קצרים המתרחשים בקצב גבוה בהרבה. שתי הסקאלות, חשוב לציין, מעניינות אותנו במידה שווה, אין משמעות לאחת בלי השנייה, ההפרדה ביניהן היא תרגיל טכני מועיל, חשוב מאוד, לעתים הכרחי, אבל רק תרגיל.

המהלכים האחרונים של פייסבוק, ראוי לציין, מזכירים מאוד את הגישה הזו אבל באופן שנדמה לי שאינו משרת את האינטרסים של פייסבוק, אולי אפילו פוגע בהם.

כבר כתבתי בעבר על ההווה המתמשך, אותו לימבו אל-זמני שחיוני כל כך לעצם הקיום הדינמי של רשתות חברתיות, זה שמאפשר את השהות המתמשכת בתוך זרם העדכונים האינסופי, את השכחה המהירה ואיתה גם את החזרה התקופתית למה שלכאורה מוצה כבר מזמן אבל נקבר לנצח באותו חוסר זכרון מבורך שלעולם אינו מחזיק יותר מתוחלת חייו המתקצרת של המם האינטרנטי המצוי.

להווה המתמשך הזה, כפי שעולה מתיאורו, יש סקאלת זמן אופיינית. הוא לא יכול לשאת עליו, מצד אחד, יותר מכמה שעות, לעתים רחוקות ימים, לפני שיקרוס אל תוך עצמו. אבל אסור לו גם לחיות את הרגע באופן מוחלט, הוא צריך לאפשר מרווחי נשימה קצובים, התנתקות זמנית לכמה שעות של שינה, של שקיעה בעיסוקי חולין או בסרט טוב, אסור לו לדרוש מאיתנו את החיבור התמידי של נרקומן אל מנת הסם שלו (כלומר, מותר לו, אבל תוך כדי מראית-עין של מתינות).

בפייסבוק, נדמה לי, בחרו להתעלם מהמגבלות האלה בשני השינויים המשמעותיים ביותר שנערכו בו לאחרונה. הם צודקים מן הסתם, כבר למדתי להיזהר בנבואות חורבן וביומרה להבין את האינטרנט יותר טוב מכולם, לרבות אלה שמחזיקים אותו בכף ידם.

ואחרי הדיסקליימר המצטנע הזה אטען בדרמטיות הפומפוזית המתבקשת: בין הטיימליין לבין הטיקר, השנה היא 1941 ופייסבוק בתחילת הדרך לסטלינגראד.

האלגוריתם בבסיס הפיד הראשי של פייסבוק, מעורפל ולא יציב ככל שיהיה, על כל השינויים התכופים שהוא עובר, מצליח במידה רבה לחיות בסקאלת הזמן הנכונה כדי לקיים את אותו הווה מתמשך. יש בו, באופן טבעי, עדיפות לעדכונים החדשים יותר, אבל יש בו גם את הנטייה להציף מעת לעת דיונים ערים בני כמה שעות, אפילו כמה ימים, יש לו את החוכמה הראויה להסתיר עדכוני סרק שסביר שלא יעניינו איש. כן, יש לו מגבלות, לעתים הוא משתולל, לעתים הוא ממאיס את עצמו, אבל בסופו של דבר הוא יציב למדי, עושה את עבודתו נאמנה.

השינויים האחרונים של פייסבוק, העיקריים שבהם לפחות, עומדים בסתירה בוטה לאותו רעיון חמקמק של הווה מתמשך, כופים על המשתמש שתי סקאלות זמן קיצוניות שיש בהן לחשוף את החולשות הגדולות ביותר של החוויה הפייסבוקית. בצד אחד, כאמור, מתקתק ללא רחם, הטיקר. בצד השני ניצב במונוליטיות עגמומית הטיימליין.

ראו את הטיקר, מרצד בעצבנות לצד הפיד, מודיע לכם על כל פעולה, זניחה ככל שתהיה, של כל חבר: הנה ההוא עשה לייק לאיזה עמוד בדיחות, הנה ההיא הגיבה על סטטוס פומבי של מישהו שאינכם מכירים, וההוא שממעט להיכנס לחשבון, ממש עכשיו אישר ברצף שמונה בקשות חברות שחיכו לו בסבלנות.

ממש כמו אחיו לשם המתקתק את תנודותיהם הזניחות של שערי מניות, הטיקר של פייסבוק הוא הזמנה לבהות ברעש הנורא של כל הפעולות הקטנות שנעשות ברקע, פעולות חסרות חשיבות, כמעט כולן, שרק ההצטברות שלהן והחיבור שלהן זו לזו מאפשר את קיומו של אותו הווה מתמשך טבעי לכאורה. יש בחשיפה הזו גורם מרתיע, יש בה הזמנה לבחון את שאלת הכדאיות של כל זה, לשקול את המאמץ הקדחתני, את בזבוז הזמן ואת כמות המידע שאנחנו מפקידים, מבלי משים כמעט, בידי פייסבוק, רק כדי לקיים את אשליית ההווה המתמשך.

ראו, בקצה השני את הטיימליין החדש של פייסבוק. עיקר תשומת הלב, עד עתה, התרכזה בשינוי העיצובי שלו, בשימוש המחוכם שעשו אנשים בתמונת השער החדשה, אבל הטיימליין הוא יומרני בהרבה, הוא מבקש לטשטש את הפער שבין פייסבוק לבין החיים האמיתיים. הטיימליין של כל אחד מתחיל בתאריך הלידה שלו, מייד אחריו באות שנים ריקות, ממתינות לכך שתמלאו אותן, עד לתאריך פתיחת החשבון בפייסבוק.

המטרה של הטיימליין היא יומרנית, כאמור, וקשה לדעת עד כמה תצליח להתממש, בעוד חצי שנה אולי תשיק פייסבוק עמוד פרופיל חדש, וכל האפיזודה המסעירה לכאורה הזו תישכח. נכון לעכשיו, ואולי דווקא בסתירה ליומרה שלו, משמש הטיימליין כתמונת ראי עגומה לטיקר העצבני, מפנה את תשומת לבנו לסקאלת הזמן הנגדית – לא של שניות, אלא של שנים.

דפדוף לאחור בטיימליין מציע לכם לצפות ברגע השיא (highlights) כפי שנקבעו על-ידי איזה אלגוריתם חדש, ולא מאוד משופשף, של פייסבוק. התוצאות, כמעט תמיד, שוליות להפליא, מותירות אתכם אדישים. כי הטיימליין, באופן צפוי מאוד, הוא האויב הגדול ביותר של אותו הווה מתמשך.

בדיוק כמו במקרה של משוואות זרימה, אין קיום לדינמיקה של פייסבוק בלי שתי סקאלות הזמן הקיצוניות האלה, שתיהן שם אם נרצה בהן ואם לא. אבל הדגש של הממשק הפייסבוקי היה תמיד דווקא על סקאלת הביניים, זו שבה יש חיוניות מעוררת עניין, ולו לרגע. שתי התוספות האחרונות הן הזמנה בעייתית מאוד מבחינת פייסבוק, להבין כמה הרבה אנרגיה אנחנו משקיעים בסקאלת הזמן הקצרה כדי להותיר כל כך מעט (וכל כך משעמם) מאחור בסקאלת הזמן הארוכה.

אזהרה: פוסט זה כולל ספוילרים מהותיים, גם ברמת העלילה וגם ברמת הרעיון לספרו של גבי ניצן “שובה של המלכה”. ראו הוזהרתם.

אז קניתי וקראתי את שובה של המלכה, ספר ההמשך לבאדולינה, ועכשיו אני ממש כועס על גבי ניצן.

זה לא ממש מפתיע.

במידה רבה קניתי וקראתי את שובה של המלכה במטרה להתעצבן על ניצן.

חשבתי שאכעס על המעטה הדק, כמעט לא קיים, למניע הכלכלי הברור לכתיבת הספר, על ההחלטה לנסות לשחזר את ההצלחה המסחרית המפתיעה של באדולינה, על הצעדים המסחריים שנעשו במקביל כדי להרחיב ולמתוח את המותג הבאדוליני.

חשבתי שאכעס על האידאולוגיה הבעייתית כל כך של ניצן (למרות, בעצם בגלל, שאין בכלל מילה כזו בבאדולינית), על היומרה להטיף לאנשים למצוא את המלך שבתוכם בלי קשר לתנאי חייהם החומריים, בזמן שהספר שזור תיאורי ארוחות במאות דולרים ודמויות שעבורן “כסף הוא לא בעיה”. חשבתי שאכעס על העלילה הקלושה, על הדמויות השטוחות. חשבתי שאכעס על האופן שבו ניצן מנסה להיות מודע לכל הביקורת שנכתבה כבר על באדולינה ולהשיב לה בין השורות, מעמיס על הספרון הקטנטן הזה הרבה יותר מודעות עצמית מכפי שהוא יכול לשאת.

צדקתי, פחות או יותר, אני באמת כועס על כל אלה, אבל פסקה קצרה אחת באמצע הספר הצליחה להסיט את הכעס שלי מכל אלה ולרכז אותו בה. אני כועס על ניצן בעיקר כי הוא בגד בחוזה הבסיסי בין סופר לקוראיו, והבגידה הזו מרתיחה אותי.

אבל קודם קצת רקע.

ניצן היה אליל נעוריי, בערך מאז שהפציע בכותרת ראשית עם “בגבו למצלמה”, אהבתי את הכתיבה המושחזת, את הדעתנות הפוליטית, את האומץ להביא אז לעיתונות גם נושאים לא מוכרים של איכות הסביבה, אהבתי את הפמיניזם הלא מתנצל שלו בחלוקת אות מיסטר פיגי. אהבתי את ניצן גם בימיו בחדשות, פעמיים בשבוע קניתי את העיתון רק כדי לקרוא אותו. אהבתי אותו גם כשחרג מהפוליטי, כשטען שבקבוק שמן זית הוא העדות האמיתית למטבח ביתי ראוי לשמו (הרבה לפני שזה היה ברור לכולם). אפילו כשנשלח לעבור טיפול קוסמטי כחלק מסדרת כתבות על “הגבר החדש” אהבתי אותו.

ואז הוא נעלם. להרבה זמן.

את באדולינה, הספר, לא קראתי. אבל קראתי את שמונה הרשימות של ניצן ב”תרבות מעריב” שהפכו לספר ההוא בסופו של דבר. זאת היתה החזרה של ניצן לחיי, אחרי ההיעלמות ההיא. ניגשתי לקריאה בהתרגשות עצומה, על גבול חרדת קודש. משבוע לשבוע התגברה האכזבה, ובכל זאת גררתי את עצמי עד הסוף.

קצת אחר כך, אני חושב שזה היה במקביל להפגנות הסוערות בסיאטל התיישבתי וכתבתי מייל לניצן. האשמתי אותו בכך שבגד בי, אמרתי לו שהוא אמור היה להיות הקול הישראלי של המחאה העולמית ההיא. אמרתי גם שאני יכול להבין שאין לו כוח למשימה כזו, שהיא לא מתאימה לו כרגע, שמותר לו לעסוק באישי. כתבתי לו שזכותו לזנוח את הפוליטיקה, אבל שאין לו זכות להטיף לכולם לזנוח אותה.

ניצן השיב לי, מעט במפתיע. אני כבר לא זוכר מה בדיוק הוא כתב (תיבת האימייל ההיא נמחקה עם סיום התואר הראשון שלי), למיטב זכרוני זה היה משהו בסגנון “אבל זה בכלל לא מה שכתבתי בבאדולינה”.

עכשיו, יותר מעשור אחרי שהוא אכזב אותי בבאדולינה, עשור שבו לא טרחתי לעקוב אחרי כל דבר שעשה, מסתפק בהיתקלויות אקראיות בעיתונים מתחלפים, קניתי וקראתי את שובה של המלכה. את האכזבה וההתפכחות כבר עברתי מזמן, הפעם, כאמור, באתי כדי להתעצבן.

עלילת הספר, עד כמה שיש כזו, מתרכזת בהחלטה של המספר\ניצן, אחרי שאיבד את “הגל הבאדוליני”, להיאחז בשביב מידע שקיבל כדי לנסות ולאתר את מלכת באדולינה, בה, הוא מבין באיחור, הוא מאוהב כבר שנים בלי לדעת זאת.

כבר בפתיחה פוגש ניצן בג’יפסי, מישהי שהכיר בעברו הרחוק בהודו, הם עוקצים זה את זו ועוזרים זו לזה, ואז בשלב מסויים, בערך באמצע הספר, הם גם שוכבים זה עם זו. זה אמור להיות כחלק מתהליך שעובר על שניהם או משהו כזה, וזה מתואר באופן מעט מגושם ומאוד מביך כמו אירוע קוסמי (לעבור איתה את הסף, למצוא חיים… מתמזגים ככה זה בזה ובעולם כולו…).

ביום שאחרי, ניצן פוגש את מלך באדולינה, קורים כל מיני דברים, ואז ג’יפסי מזמינה אותו לישון אצלה על הספה, מוסיפה גם ש”מה שקרה אתמול בלילה לא יוכל לקרות בשום לילה אחר”.

ואז כותב ניצן

היא כנראה צודקת. ואני אכן יודע ששום דבר נוסף לא יקרה בינינו. ג’יפסי ואני לא צועדים אל השקיעה בסוף הסיפור, אנחנו ממש לא בז’אנר הזה.

(ההדגשה שלי)

אתם יודעים מה קורה בסוף הסיפור? נכון. ג’יפסי והמספר\ניצן צועדים אל השקיעה.

ועל זה, יותר מכל דבר אחר בספר, אני לא מצליח לסלוח. בעיקר כי אני חושב שזו בחירה מכוונת מאוד של ניצן, בחירה אידאולוגית.

יש לי, ראוי לציין, חיבה לרעיון של מספר לא אמין, למרות שלא תמיד הרעיון הזה מבוצע כהלכה. אני דווקא אוהב לגלות, בדיעבד, איך ההיצמדות לנקודת מבטו של המספר יצרה תמונה מעוותת של המציאות הסיפורית, אני אוהב את העמימות שמספר בלתי אמין מאפשר, את האי-וודאות שהוא יכול להשאיר בי, כקורא, גם בסיומו של הספר. זה לא מה שניצן עושה בפיסקה הזו. מה שניצן עושה כאן, לא כמספר, אלא כמחבר, אולי בעצם כסופר, זה לשקר לקורא במצח נחושה. לא מספר לא אמין אלא סופר לא הגון.

ניצן מעביר בשנים האחרונות סדנת כתיבה תחת הכותרת “מי כותב את החיים שלי?”, עליה הוא (אני משער שזה הוא) כותב

“מי כותב את החיים שלי?” היא סדנת יום מרוכזת, יצירתית ומפתיעה שבה מתורגמים הרעיונות האלה לכלים מעשיים ופשוטים, שבעזרתם אפשר לשנות את המציאות ולכתוב כרצוננו את הפרקים הבאים של חיינו.
במהלך הסדנא ניכנס אל אחורי הקלעים של תסריטי-חיינו, ודרך תרגילי כתיבה והתבוננות נלמד איך להפוך את העט למטה קסמים של ממש, כזה שיכול לספר את סיפור חיינו מחדש.

(ההדגשות שלי)

זה, בסופו של דבר, גם המסר המרכזי של שובה של המלכה, זה המסר שבשמו מרשה לעצמו ניצן לשקר לקוראים שקר גס באמצע הספר, בטענה שאנחנו ממש לא בז’אנר הזה ואז להחליט, לקראת סופו שזה דווקא כן הז’אנר.

זה המסר שניצן מבקש למכור לקוראיו, זה מה שהוא מבקש להעביר לתלמידים בסדנאות שלו, הרעיון שכל אחד מאיתנו הוא הסופר והתסריטאי של חייו, שביכולתו להחליט כאן ועכשיו שהוא משנה את התסריט הזה, מחליט להפוך את מה שחווה עד היום כדרמה ריאלסטית מלנכולית לקומדיה רומנטית קלילה. יש לי, כאמור, לא מעט בעיות עם המסר הזה ועם ההשלכות הפוליטיות שלו, אבל יש לי גם, במקביל, לא מעט כבוד למסר הזה, במידת מה אני מוכן להאמין בו, לפחות בחלקים ממנו.

אבל בשם המסר הזה, כבר אמרתי, ניצן מרשה לעצמו לבגוד בחוזה הבסיסי ביותר שאני יכול לחשוב עליו בין סופר לבין קוראיו. אילו היה מתפרסם שובה של המלכה בהמשכים כמו קודמו, אילו היה מתחזה ליומן שנכתב בזמן אמת, הייתי יכול לוותר לניצן על השקר הזה. אילו היה מופיע המשפט הזה, בשינוי קל מאוד, כתשובה שהוא נותן לג’יפסי במסגרת הדיאלוג ביניהם הכל היה נראה אחרת. אבל כיוון שלא זה המצב, כיוון ששובה של המלכה מוגש לנו כספר שכתיבתו כבר נשלמה, כיוון שהאזכור של ג’יפסי בגוף שלישי מבהיר לנו שניצן פונה ישירות אל הקורא ברגע הזה, הרי שניצן משקר לקוראיו. כן, בדיעבד יש שם איזה “כנראה”, ויש גם יכולת להיאחז בפער הזעיר מאוד במקרה הזה שבין המספר לבין המחבר לבין המחבר המובלע, ועדיין, במרכזה של אחת הנקודות החשובות ביותר של הספר עומד שקר.

זה מכעיס אותי כקורא ממש כשם שהיה מכעיס אותי למצוא את מחברו של ספר מתח משקר לי באשר לזהות הרוצח, אבל זה מרגיז אותי עוד יותר כשאני חושב על האופן שבו השקר המכוון הזה משרת את אידאולוגיית “מי כותב את החיים שלי?” של ניצן.

צריך להעריך את שי גולדן.

הוא יודע לכתוב, נכון, אבל לא יותר מהרבה אחרים, לא זה העניין.

צריך להעריך את שי גולדן על הנחישות שבה סלל לעצמו דרך למקום שבו הוא נמצא עכשיו, על הראייה המפוכחת, יש יאמרו צינית ואכזרית, של עולם התקשורת כפי שהוא מתגבש היום. אפשר לזלזל בו, או לפחות לחשוד בו, במקביל, בדיוק על אותם דברים, על הנכונות להתערטל על המסך ב”מחוברים” מתוך כוונה מוצהרת להפוך ל”טאלנט”, על התפישה הבעייתית של תפקיד התקשורת בעיצוב התרבות. לא כל כך משנה איך בוחרים להתייחס אליו, שי גולדן מבין את ההווה התקשורתי יותר טוב מכל אחד אחר. לטוב ולרע.

ממש מזמן כתבתי כאן על גולדן, כתבתי אחרי שנתקלתי בו בחניון שמתחת למשרד שבו אני עובד, שבו עבדתי גם אז. חלקנו אז פלטפורמה מקוונת. גולדן הבהיק לרגע בצמרת הכוכבים של קפה דה מרקר, נכווה (או לפחות התיימר להיכוות) מהתגובות ומתשומת הלב המוגברת והחליט לפרוש לטובת בלוג בבלוגלי. מאז הוא החליף שלושה מקומות עבודה (אולי יותר), ממשיך בטיפוס הבלתי מתפשר שלו.

אבל בואו נניח לגולדן לרגע.

אבנר קשתן כתב לפני כמה ימים פוסט מוצלח מאוד על זכויות יוצרים, על התחושה המובנת של כל מיני אושיות מדיה לפיה העולם כולו עומד להשתנות (כי הילדים שגדלו עם יוטיוב קיבלו זכות בחירה!!), וגם ביקש למתן מעט את הלהט המשיחי של החזון הזה, להזכיר לנו שרוב האנושות, לרבות החלק שמוריד סרטים וסדרות למחשב שלו בלי לחשוב פעמיים, לא ממש חושבת שביטול זכויות היוצרים עומד במרכז סדר היום הפוליטי והציבורי.

כתבתי בעבר על זכויות יוצרים, ובמידה רבה אני שותף לדעתו של אבנר. אנשים, ודווקא אלה שלכאורה מצויים עמוק בחזית השינוי התרבותי, נוהגים לנתח תופעות תרבותיות מנקודת מבט מצומצמת מאוד, נקודת מבט שמזהה את הכיוון הנוכחי, מזדהה איתו, ומקווה לראות אותו מגיע לכדי מיצוי ומימוש. קל מאוד להיסחף לעמדה הזו, זו העמדה שמכריזה Information wants to be free למשל, מתעלמת מההקשר המקורי שבו נטבע הביטוי הזה, זו העמדה שמכשירה הפרה בוטה של זכויות יוצרים מצד אחד אבל גם מבטיחה איזה תגמול מעורפל למי שיצליח לייצר “תוכן איכותי” מצד שני.

עלעול אקראי בגליונות בני 16 שנים של Wired שנרכשו פעם בחנות הנוצצת של Tower Records במגדל האופרה סיפק לי, לא מזמן, הזדמנות מופלאה להיווכח עד כמה העמדה הזו, הבטוחה כל כך בעצמה ובהבנתה את העתיד טוב מכולם, יכולה להתגלות כמגוחכת.

וכאן, מעט במפתיע, גולדן חוזר לתמונה.

לפני שבועות אחדים התארח גולדן לראיון אצל ניב רסקין במסגרת “המושכים בחוטים”. הם דיברו קצת על רכילות ברנז’אית, על מסע השופינג של דנקנר אצל עיתונאי הארץ, על כל מיני דברים ששני אנשי תקשורת מדברים אחד עם השני כשהם מעמידים פנים שהם מעמידים פנים שהם לא שמים לב שיש מצלמה.

ובכל זאת, בתוך כל שכבות העמדת הפנים אפשר היה לאתר משהו מרתק אצל גולדן. פעם אחר פעם, כשהוא נשאל על העתיד או על המודל העסקי השיב גולדן, בטבעיות מלאה, שמעריב הוא חלק משמעותי בתוך קבוצת IDB, ושהוא רואה אותו כיצרן התוכן המרכזי של הקבוצה.

אז כן, אני לא אוהב את הביטוי הזה, אני לא אוהב את כל עניין התוכן, אבל גולדן, ראוי להודות, צודק. צריך להעריך אותו, כבר אמרתי?

הנה רשימה (חלקית, סביר להניח) של גופים מסחריים שאני משלם להם לא מעט כסף על הזכות להיות מחובר לעולם המקוון באופן רציף: Lenovo, Dell, Asus (שלושה מחשבים בבית), בזק, נטוויז’ן, סמסונג, אמזון (קינדל), D-Link (ראוטר), אפילו את חברת החשמל לא הייתי מזניח. אני משלם להם על הזכות להיות מחובר בכל רגע, על “הזכות הטבעית” לצרוך את התוכן שאני רוצה, מתי שאני רוצה, ואיך שאני רוצה. אני משלם להם, בין השאר (אם לא בעיקר) על הזכות לצרוך את התוכן הזה “בחינם”. הרבה מאוד כסף, אתם רואים, אני משלם על ה”חינם” הזה.

ואת זה גולדן מבין.

גולדן רואה את העתיד, הוא רואה אותו אחרת מנביאי האוטופיה הדיגיטלית, גולדן רואה את הסימביוזה המתהווה בין זרועתיה של התשלובת המכונה קבוצת IDB, את העתיד שבו נמשיך לשלם הרבה מאוד כסף בעד האשליה שאנחנו יכולים לצרוך מה שבא לנו, מתי שבא לנו, להאמין שאנחנו לא משלמים על זה כלום.

צריך להעריך את שי גולדן, אם לא על שום דבר אחר, לפחות על זה.

אזהרה מתפתלת

מצד אחד הפוסט הזה, חשוב לציין, מכיל ספוילרים ל-World War Z של מקס ברוקס. מצד שני, נו, אתם יודעים מה אני חושב על ספוילרים. ושוב מהצד האחד, ממש בקרוב הרי יוצא סרט שמבוסס על הספר (בראד פיט מפיק ומככב) אז אולי זה חשוב, אבל מצד שני, בטח בכל מקרה יתעללו בעלילת הספר כדי להפוך אותה לשובר קופות הוליוודי במידה כזו שהספוילרים שלי כבר לא יהיו רלוונטיים.

לא חשוב, הבנתם (בכל מקרה קצת קשה לטעון שיש עלילה לספר הזה, ואם יש אחת כזו הרי שהספוילר הכי גדול לתפנית המרכזית שלה מופיע כבר בדברי המבוא).

פתיחה מתבקשת

לכאורה לפחות מתיימר World War Z להיות תעתיקי ראיונות עם אנשים מכל רחבי הגלובוס ששיחקו תפקיד מרכזי במלחמה העולמית הגדולה כנגד הזומבים. הוא מתחיל בתאריך לא מוחלט בעתיד הקרוב ונמתח על פני כמה שנים עד לנצחון (הזמני?) על הזומבים ותחילת הבנייה המחודשת של ציביליזציה אנושית.

המבנה הזה הוא גימיק, כמובן, גימיק שמאפשר לברוקס לשטוח את השקפת עולמו, לאבחן את ההבדלים, לעתים מעודנים ומדוייקים, לעתים בוטים וגסים, בין אומה אחת לאחרת.

קשה למצוא ביקורות רציניות על הספר הזה ברשת, זה ספר זומבים, אחרי הכל. במעטות שיש (ולא, לא עמד לי כוחי לדפדף במאות ביקורות גולשים באמזון), ברוקס זוכה לשבחים על הבחירה (המאוד לא טריוויאלית, באמת) לפרוש את הרשת הנרטיבית שלו על פני העולם כולו ולא להסתפק בסיפור המלחמה האמריקאית.

יש, אני משער, משהו נועז באמת בבחירה הזו, ואני לא מבקש לזלזל בה, גם אם התפירה שלה לסיפור המסגרת מתבצעת באופן קלוש משהו. אבל יש גם משהו צורם באופן שבו היא מתבצעת הלכה למעשה. ברוקס, שלכאורה לפחות מתיימר להתנתק מנקודת המבט המערבית נשאר בסופו של דבר תחום בגבולות “העולם המוכר” – אירופה, ארצות הברית, גיחה קצרה לדרום אמריקה, עצירה משמעותית בדרום אפריקה, ולא מעט תשומת לב לענקים המתעוררים במזרח הרחוק (הודו, סין ויפן), אבל אין בסיפור הזה התייחסות של ממש למוסלמים (למעט אחד שמוצא מקלט בישראל) או לאפריקה (למעט דרום אפריקה כאמור), וזאת למרות שהמחלה שהופכת בני אדם לזומבים זוכה, בראשית דרכה לפחות, לכינוי “כלבת אפריקאית”.

וכך, דווקא מתוך יומרה למבט רחב יותר על האנושות מקבע ברוקס איזו גישה מערבו-צנטרית המסוגלת להבחין רק במי שהוא חלק, גם אם מאיים או בעייתי, בכלכלה הגלובלית הצומחת.

ביקורתיות מתחמקת

חלקי הפתיחה של הספר, אלה שדנים בהתפרצות המגיפה שמובילה למלחמה, בשלב שבו מנסות ממשלות העולם להשתיק ולהדחיק אותה, ובשלב הבלתי נמנע שבו קורסת ההדחקה הזו ומפנה מקום לפאניקה גלובלית, עמוסים בביקורת נושכת, אכזרית למדי, על החברה האמריקאית.

יש בהם התייחסות ישירה לתאוות בצע תאגידית שמוכרת תרופות חסרות תועלת להמון המבוהל, יש בהם קרב אבוד בו מוקרבים אלפי חיילים מול זרם אינסופי של זומבים, קרב שכולו כשלון של צמרת מדינית-בטחונית אמריקאית אחוזת יוהרה טכנולוגית חסרת בסיס. מול אלה מובלטות הערנות והתושייה של ישראל (המדינה היחידה בעולם שנערכת נכון למתקפת הזומבים) ושל בריטניה, כמו גם הנכונות של דרום אפריקה (דווקא מתוך מורשת האפרטהייד) לקבל החלטות כואבות אך הכרחיות, אפילו האכזריות הרוסית המוגזמת מצטיירת בשלבים האלה כעדיפה על הרכרוכיות של אמריקה המפונקת.

כבר בשלב הזה, ראוי לציין, יכול הקורא הרגיש לחוש את זרמי העומק שיניעו את העלילה בהמשך, ואף על פי כן המשכתי לקוות שאני טועה, שברוקס יבכר לדבוק בביקורת שלו, לשאת אותה אל איזו מסקנה מתבקשת (כן, בטח, ברור שהקורא הרגיש זה אני).

במידה מסויימת אני משער, זה בדיוק מה שברוקס רצה לעשות, רק שהמסקנה המתבקשת שלו, זו שעומדת כמסר המרכזי של הספר, אם יש כזה, היא שיר הלל, מתבקש וידוע מראש לאיזו “רוח אמריקאית”, אולי בעצם נכון יותר לאותו “חלום אמריקאי”. רק שכדי לחזור אל אותו חלום מזוייף מתכתחילה היה צריך להסיר את המכשולים הגלויים שבדרך, לפתוח באותה ביקורת קשה וגלויה, ביקורת המתבססת, הלכה למעשה, על האמירה כאילו היוהרה המסוכנת ותאוות הבצע חסרת המצפון הן בגידה בחלום האמריקאי ולא מימושו הטבעי.

רק אחרי שהאומה שבגדה בעקרונותיה סופגת שרשרת כואבת של מכות היא יכולה, לפי ברוקס, להתחבר מחדש לרעיונות ולערכים שהביאו אותה לגדולה. וכך, בחלקיו האחרונים של הספר, אלה דווקא הפליטים מארצות הברית שמביאים איתם רוח של יוזמה חופשית המזניקה את קובה והופכת אותה לכלכלה המובילה בעולם, כך מצליחים האמריקאים המתבצרים בחוף המערבי לייצר מחדש חברת מופת של אנשים יצרניים המחוייבים לעתיד האנושות, וכך גם, מעל הכל, הנשיא האמריקאי הוא זה שסוחף את העולם כולו לצאת למלחמה חזיתית כנגד הזומבים כדי “לדרוש מחדש את העתיד המגיע לאנושות”.

ברוקס מודע לבעייתיות של הרגע העלילתי הזה, הוא משחרר בו אמירה אירונית בה הוא מושווה לסצינה מסרט אמריקאי קיטשי, ואז עובר ממנה אל ההמשך הקיטשי המתבקש, פשוט כי אין לו ברירה, כי הוא חייב להאמין באותו חלום אמריקאי.

סטייה מתבקשת

טוב רגע, פה זה בלוג רציני, אנחנו לא באמת מתעסקים בזומבים (בדרך כלל).

לגמרי במקרה התפרסמו בשבועות האחרונים שתי כתבות פרופיל שכתב ג’ורג’ פאקר (Packer) לניו יורקר. האחת היא של איזה מיליארדר תמהוני בשם פיטר ת’יל (Peter Thiel) – ליברטריאן בהשקפתו, מאמין באפשרות של חיי נצח, מנהיג של תנועה נגד השכלה גבוהה (או לפחות נגד אינפלציית תארים), טכנופוב בחייו האישיים שעושה חלק ניכר מהונו בהשקעה בחברות היי-טק. השניה היא של ריי קייצ’ל (Ray Kachel), מתכנת ועורך וידאו מסיאטל שאיבד בשנים האחרונות את כל מקורות ההכנסה שלו, מכר את שאריות הציוד שלו, הפך להומלס, ועלה על אוטובוס כדי להצטרף למחאה הניו יורקית של Occupy Wall Street.

מייד אחרי פרסום הכתבה השנייה פרסם פאקר גם פוסט (חפשו בפנים לינקים לשתי הכתבות, אחת מהן פתוחה למנויים בלבד) בבלוג הדעות של הניו יורקר, פוסט שבו בחר להרהר על צירוף המקרים של סמיכות הפרסום הזו, בהבדלים התהומיים שבין שתי הדמויות, אבל גם בקווי הדמיון ביניהן. ת’יל וקייצ’ל גרס פאקר בפוסט ההוא הם שני סמלים קוטביים להתפרקות (dissolution) של הפוליטיקה האמריקאית. בשנות הששים, טען, היה כל אחד מהם מוצא בית טבעי לרעיונות המנחים אותו במסגרת המפלגות הגדולות, היום שניהם נמצאים בחיפוש עצמאי אחרי מסגרת שתהלום את דרכיהם האידאולוגיות.

אבל פאקר, ממש כמו ברוקס, פוחד מהמסקנה המתבקשת, וכך, ממש כמו ברוקס הוא חותם את הפוסט באמירה

Whatever you think of their ideas and causes, both Thiel and Kachel represent something of the restlessness, the openness to the future, that has gotten America through other troubled times.

סיום מפתיע

אני לא אוהב את המהלך האידאולוגי הזה של ברוקס ושל פאקר, את הביקורת הנוקבת שמסתיימת דווקא בהצהרת נאמנות לרוח האמריקאית שיודעת להתמודד עם השינויים הדרמטיים, עם כוחות זרים המנסים לחטוף אותה, ולצאת בסופו של דבר כשידה על העליונה, להוביל לעתיד טוב יותר.

אני לא אוהב את המהלך הזה, אבל אני מוצא את עצמי מקנא בו, מקנא ביכולת להיאחז, גם היום, בחלום קולקטיבי של אופטימיות, להאמין שגם מול טייקונים חמדנים ההגוזלים לעצמם את הכלכלה וגם אל מול מערכת פוליטית שאיבדה את הרלוונטיות שלה אפשר להאמין בחיוניות וברוח של אומה שתדע לצלוח את המשברים האלה ולהמשיך מהם הלאה.

איך צעקנו בקיץ? זה היה משהו על העם, לא?

בשלב זה, אפשר להניח, כולם כבר ראו את קטע הוידאו המביך קלות שבו מתבדחים הרמטכ”ל ושר הבטחון, ספק על חשבון החיילות, ספק על חשבון הדתיים, ספק על חשבון המהומה התקשורתית, ודאי על חשבון עצמם.

ולווט ושוקי טאוסיג (אין לינק, מדובר בדיוני פייסבוק), אמונים על ביקורת תקשורת, מיהרו לצנן את הבעירה, מזכירים לנו שמדובר בסך הכל בהומור קלוקל משהו של שני גברים מהאליטות הישנות בסיטואציה שבה ריח אבק השריפה עולה לראשיהם.

בראומה, מנגד, טרחו לנתח את הדיאלוג המדובר מילה במילה, לחשוף את השוביניזם הגס והמכוער שמתחבא, אך בקושי, תחת מעטה מחוספס של הומור חיילים מגרבץ.

אני, כמו תמיד, תקוע באמצע. אלמלא מילה אחת שממשיכה לטרוד את מנוחתי מאז צפיתי בקטע המצונזר והחלקי לראשונה.

“יש פה דנה מהתקשורת של השר” מגחך אהוד ברק לפני שהוא בוחר להזכיר לנו את שורשיה של אותה דנה בהתיישבות העובדת, לפני שהמח”ט האומלל מסתבך ודורך על לשונו.

“השר” אומר ברק, מדבר על עצמו בגוף שלישי לרגע, מונע ממני את האפשרות לשכוח מכל העסק הזה, לפטור אותו כבועה תקשורתית מוגזמת שממשיכה לנפח את עצמה במעגל אכזרי של היזון חוזר.

קל מאוד, קל מידי, לפטור את פליטת הפה הזה כחלק משגעון הגדלות של מפרק השעונים האנליטי אהוד ברק המדבר על עצמו בגוף שלישי נפוליאוני, אני חושד שזו טעות. הבחירה של ברק, ברגע המדוייק הזה, לדבר על עצמו בגוף שלישי, נובעת ממניעים אחרים לחלוטין, אולי אפילו הפוכים.

כי בסופו של דבר, נדמה לי לפחות, יש משהו בסיטואציה הזו, שבה זיעת לוחמים במדי ב’ מתערבבת בניחוחן של מנות קרב, ורעם התותחים נמהל במראה הבנות מהאוגדה (החטיבה? הפיקוד?), שדי בו לשלוח את מי שכבר שנים עושה לביתו המפואר או בוחש בפוליטיקה של בית הנבחרים שלנו בחזרה אל הטריטוריה הטבעית שלו, זו שבה אחווה גברית מחוספסת היא היתר לשחרר צחקוק קל דעת על מהומה שמאיימת לקרוע את החברה הישראלית, ללעוג באחת גם לדוסים התמהוניים עם אובססיית שירת הנשים שלהם וגם לאותן נשים עצמן עם ההתעקשות הקטנונית להחיל את הפמיניזם הפומפוזי שלהן על המעוז האחרון הגבריות האחוס”לית.

“יש פה דנה מהתקשורת של השר”, נוחר ברק לעבר גנץ, מבכר, ולו לרגע, להעמיד פני מילואימניק חרמן המרשה לעצמו לדבר בחופשיות בוטה, לשכוח או לפחות להדחיק את היותו השר המדובר, זה שמופקד על המערכת שנקרעת ומיטלטלת עכשיו, לזלזל ברגשותיהם של חיילים דתיים, להתעלם מזכויותיהן של חיילות, ואולי, מעל הכל, להעדיף להצטנף בחיקה החם של אחוות לוחמים מזוייפת שבה אין מקום לנשים, אין מקום לדתיים, אין מקום לתקשורת החטטנית, אין מקום למי שאינם שיבוטים אנכרוניסטיים של איזה אליק מדומיין שעלה מן הים.

אין עשן בלי אש?

הכותרת ב-ynet היתה חד-משמעית – מחלקה בבן-גוריון בסכנת סגירה: “מוטה פוליטית”. גם הכתבה עצמה כללה לא מעט התבטאויות נחרצות, הבולטת שבהן היתה

הוועדה ציינה כי קיים חשש "שגיוס סגל וקידומם במחלקות למדע המדינה מושפע לעתים משיקולים פוליטיים ולא אקדמיים טהורים, ולכן יש לפעול שתהליכי גיוס סגל, קידום וקביעות צריכים להיעשות אך ורק על פי סטנדרטים מקצועיים, ללא התייחסות לדעות פוליטיות".

שובל הטוקבקים הצפוי נמצא שם למטה, כמובן, מלא בעיקר בכינויי גנאי למחלקה, למרציה, ולשמאל באופן כללי.

גם הסיקור בהארץ בחר בתיאור דומה, עם כותרת המשנה “מליאת המועצה להשכלה גבוהה אישרה את הדו"ח הקורא לשקול סגירת המחלקה, בגלל חוסר איזון פוליטי ומרצים המביעים עמדות אישיות”, ומשם מיהר לעסוק בבעייתיות של הדו”ח, במעורבות החריגה של גדעון סער בדיונים ובדעת המיעוט של פרופ’ גליה גולן.

רק את הדו”ח עצמו, כך זה נראה, לא טרח אף אחד לקרוא, חבל. אין ממש קשר בין הדו”ח (כפי שפורסם על-ידי נועם שיזף ב-972) לבין התיאורים מסמרי השיער של שתי הכתבות המדוברות.

כן, הדו”ח מזכיר את ההטיה הפוליטית של המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, כן הדו”ח ממליץ, כצעד אחרון במקרה שלא תיושמנה ההמלצות העיקריות שלו, לסגור את המחלקה. לא, אין שום קשר בין שני החלקים האלה בדו”ח.

הביקורת העיקרית של הדו”ח על המחלקה מתרכזת בכך שמתוך הגדרתה כמחלקה בין-תחומית יש בה ייצוג נמוך מידי של אנשי מדע המדינה, וכתוצאה מכך תכנית הלימודים לתואר ראשון אינה מקנה לסטודנטים את היסודות הראויים כדי להפוך לחוקרים בתחום. כפתרון לבעיה המרכזית הזו ממליצה הועדה על גיוס מיידי של עוד שלושה עד ארבעה חברי סגל שיוכלו להעביר את הקורסים הדרושים כדי לחזק את היסודות התיאורטיים של הסטודנטים. במקרה ששינויים כאלה לא יבוצעו ממליצה הועדה לסגור את המחלקה.

להטייה הפוליטית של המחלקה יש מספר התייחסויות, חלקן ביקורתיות, חלקן דווקא לא. בכולן טורחת הועדה להבהיר כי שיחות עם סטודנטים (גם לתואר ראשון וגם בלימודי המשך) העלו תחושה של פתיחות מצד המערכת ועידוד להשמעת דעות ביקורתיות כלפי המרצים. כן, הועדה אכן ממליצה להקפיד על כך שמרצים יטרחו להבהיר מתי הם משמיעים דעות אישיות משל עצמם (אבל לא טוענת בשום מקום שהיום יש בעיה של מצב הפוך) וכן שהמחלקה תעשה מאמץ כדי ש“תכנית הלימודים תיתפש כמאוזנת על-ידי הקהילה הנוגעת בדבר”.

נו, וכיוון שהועדה מחייבת גיוס מיידי של אנשי סגל, ונגעה גם בהטייה הפוליטית של המחלקה, הרי שאנחנו מתקרבים ללב העניין לפי ynet, החשד לפגמים בתהליך הגיוס והקידום ממניעים פוליטיים.

זה מה שיש לועדה להגיד בנושא

The committee heard no complaints regarding hiring or promotion practices in the Department. Two of the lecturers were hired from the ranks of the adjuncts, and the tenure/promotion record of the Department was considered very good. Tenure has never been denied a candidate put up for promotion, but one or two cases were mentioned of lecturers who would not have been put up for promotion had they remained. We recommend that common standards of scholarly achievements and
excellence are emphasized in the process of hiring and promotion.

(ההדגשה שלי)

אז כן, בסוף יש הבהרה, טריוויאלית ומתבקשת לכך שתקנים מקובלים של מצויינות אקדמית יודגשו בתהליך המינוי והקידום, אבל זה אחרי הפתיחה החד-משמעית לפיה אין לועדה בסיס לחשוב שיש פגם בתהליכים האלה היום.

חסכתי מכם את ההתייחסויות למעבדת המחשבים הקטנה מידי ולספרייה הדלה מידי, כמו גם את השבחים לסגל המנהלי ואת ספירת החדרים של המחלקה. יש בדו”ח הזה לא מעט ביקורת על מבנה תכנית הלימודים של המחלקה, על היומרה להנחות דוקטורנטים במצב של מחסור משמעותי בכח אדם, וגם על קצב הפרסומים האקדמיים של סגל המחלקה (ובעיקר על כתבי העת שבהם הם מתפרסמים). יש בו גם לא מעט שבחים למחלקה. זה לא ממש רלוונטי.

אני לא בקיא בהיסטוריה ובפוליטיקה הפנימית של המל”ג*, בהחלט ייתכן שעצם הקיום של דו”ח כזה שחובר בידי ועדה בינלאומית הוא אירוע דרמטי שמצדיק דיון רציני ומשמעותי בעצמאות האקדמית של אוניברסיטאות. גם אם זה נכון, נדמה שלכל המעורבים יש אינטרס להפוך את הדיון הזה, המורכב והמשעמם מידי, לסיפור דרמטי של מאבק בין ממשלה לאומית לבין מחלקה חתרנית.

יכול להיות גם שאני טועה, שהטקסט שקראתי הוא כולו מלאכת מחשבת של רמזים מעודנים ליודעי ח”ן, אולי התיאור של “חברי סגל הבקיאים בדיסציפלינת הליבה של המחלקה” הוא רק שם קוד ל”אנשים שיעברו סינון אידאולוגי של אם תרצו”. אולי העיתונאים המדווחים בשתי הכתבות שהפניתי אליהן פשוט ידעו לקרוא את הדו”ח באופן מעמיק יותר, לפענח את כל הרמזים הפזורים בו.

אני חושד שלא זה המצב.

אני חושד שמישהו (אולי במל”ג, אולי במשרד החינוך, אולי במחלקה לפוליטיקה וממשל, אולי בכל הגופים האלה) העביר איזו הודעה לעיתונות עם ציטוטים סלקטיביים שביקשו להציב את הדו”ח הזה כחלק ממאבק פוליטי משמעותי שמתרחש כאן היום. אף אחד כבר לא יטרח לקרוא את הדו”ח בשלב הזה (19 עמודים באנגלית, 12 אם מדלגים על הפתיחה הטכנית והנספחים). ביקורת על מחסור בכח אדם במחלקה, על מחסור בקורסי חובה בשנים ב’ ו-ג’ של התואר הראשון היא לכל היותר אייטם זניח במדור חינוך, בטח שלא חומר לכותרת בעמוד הראשי, בטח שלא מלכודת לטוקבקים זועמים.

דווקא היום, כשלעיתונאים יש גישה להרבה יותר מקורות ראשוניים, אמר ג’ים שכטר מהניו יורק טיימס לגלובס (וצוטט אצל עידוק), גדל הפיתוי שלהם להיות עצלנים.

* שועשעתי מאוד, אני חייב לציין מראשי התיבות האנגליים של המל”ג, CHE.

קיץ 96

כמעט שלוש שנים אחרי שסגרו לי את העיתון, שנתיים לתוך לימודים אקדמיים שעלו על כל הציפיות האובייקטיביות (ציונים וכאלה) אבל אכזבו בכל מובן שהיה חשוב באמת, קיבלתי מכתב מהבנק.

תכנית חסכון עם סכום דמיוני (בטח במונחי הימים ההם עבורי, ככל הנראה מהבר-מצווה) עומדת להשתחרר. אני עושה חישוב מהיר, זה, יחד עם המשכורת על העבודה המתוכננת באוניברסיטה, אולי גם קצת עזרה מההורים. אין ספק. אני בדרך לדירה שכורה. במרכז תל אביב.

הכסף כבר כאן בעצם, אבל קשה לבשר את זה. אז בוקר אחד, בשעה לא סבירה אני חומק מהבית, לוקח שני אוטובוסים ונוחת בדימונה, מנסה לנסח לעצמי את המשך הדרך. פתאום אני מבין שאין לי דרך להסביר לאן נעלמתי, מוצא קיוסק וקונה בו טלכרט.

בדיוק באותו זמן עולה לשידור העונה הראשונה של הפוך. אני מסתכל על יששכר (?) שמסביר להוריו את ההחלטה לעזוב אותם, ומזדהה עד עמקי נשמתי, מחפש את הדרך לחתוך את הקשר הגורדי הזה.

את הפרק האחרון של העונה אני כבר רואה בדירה השכורה (אחד העם, על גבול שינקין).

בעצם לא.

היתה לי שם טלוויזיה, מכשיר ישן וחצי מקולקל שקיבלתי בירושה משפחתית, אבל התעקשתי לא לחבר אותה. את המעגל של דן שילון שמעתי באיזו תחנת רדיו אזורית. כשנתיהו החליט לפתוח את מנהרת הכותל התקשרתי לשותפה, ביקשתי אישור להיכנס לחדר שלה לראות חדשות בטלוויזיה. רק כשהתחילה עונה חדשה של בוורלי הילס כבר לא עמדתי בפיתוי והזמנתי את הטכנאי של תבל.

אז את הפרק האחרון ראיתי אצל חבר שגר לא רחוק ושהיתה לו טלוויזיה מחוברת.

רגע לפני סוף הפרק מצאו את עצמן כל הדמויות הראשיות במעצר (בחיי שאני לא מצליח להיזכר למה), ואיכשהו יצא שכולם התחילו לדבר על הילדות, ועל קבלות שבת בגן, ופתאום הם עברו לשירת “היום יום שישי”.

ישבתי בסלון שאינו שלי, הסתכלתי עליהם שרים ואיזו לחלוחית בלתי נמנעת עלתה בעיניי.

ואז יצאו לפרסומות.

לשותף של החבר נמאס לחכות והוא עבר ערוץ.

לנצח לא אדע איך בדיוק נגמר הפרק ההוא.

בדרך הביתה חשבתי לעצמי כמה קל לסחוט את בלוטות הנוסטלגיה שלנו.

(הקשר: סטטוסים משנות ה90, נועה אסטרייכר מזדהה, חורימבה מפרגנים)

אז חלפתי הבוקר על פני גירסת החוצות של הבאנר הזה שמככב עכשיו בערוצי הבריאות של אתרי האקטואליה, ומשהו צרם לי.

ישב הפרסומאי של מכבי עם סקר שביעות רצון של מבוטחי הקופות השונות. הסקר מחמיא למכבי, זו הקופה ששיעור המבוטחים המרוצים בה גבוה מזה של כל הקופות האחרות, זה מצויין בשביל לבנות על זה קמפיין, אבל זה גם קצת מסורבל. נו, טוב חשב לו הפרסומאי הממולח, בואו נהפוך את סדר הדברים ונציב כסיסמא את הקביעה “אם אתם מרוצים כנראה שאצם במכבי!”, ומייד אחר כך (בבאנר זה אחר כך כרונולוגי) נצטט משהו מעורפל תוצאות הסקר.

רק שהסיסמא הזו, למרבה הצער, היא פשוט שקר, או לפחות סתם קשקוש.

לא הצלחתי למצוא את הסקר המדוייק שעליו מדברת הפרסומת, אבל מצאתי תוצאות סקר דומה שנערך ב-2010, כמו כן מצאתי את נתוני ביטוח לאומי על התפלגות המבוטחים בין הקופות השונות בשנת 2009. ריכזתי אותם לטובתכם בטבלה שלהלן**.

בהחלט ייתכן שחלו שינויים קלים לכאן או לשם בזמן שחלף מאז הסקר ומאז פרסום נתוני הביטוח הלאומי, אבל השינויים האלה הם בשוליים, הם לא ישנו את התמונה הכוללת, והתמונה הכוללת מופיעה בעמודה האחרונה של הטבלה.

לפי התמונה הזו מסתבר ש-51% מהמבוטחים המרוצים הם בקופת חולים כללית, בדיוק פי שניים מ-25.5% מהמבוטחים המרוצים שנמצאים במכבי. מכאן שאם אתם מרוצים מקופת החולים שלכם הרבה יותר סביר שאתם בכללית ולא במכבי. זה לא פוגם ביתרון הבסיסי שמכבי יכולה להתגאות בו – האחוז הגבוה ביותר של מבוטחים מרוצים, זה רק הופך את האופן שבו בחר מי שבחר להעביר את המסר הזה לשקר גס.

וזה מעצבן אותי.

* טוב, אתם כבר מבינים שגם כאן כיוון הגרירה הוא שגוי.

** בחיי שאין לי כוח להיכנס לשאלה כמה משמעות אפשר להעמיס על הבדלים זניחים כאלה בפרמטר אמורפי כמו הצהרה על שביעות רצון, אני מוכן לקבל את הנתונים כפשוטם לצורך הדיון הנוכחי.

ושוב מתגלה כמה קל להפעיל אותנו. כמו במערכון ה-Angry Birds של ארץ נהדרת לפני לא כל כך הרבה זמן. רק להפך.

הרשתות החברתיות, או לפחות החלק שבהן שכולו מודעות עצמית, מלאו ביומיים האחרונים בתגובות שהתחרו ביניהן על מידת הפלצות שמעורר שיר הנושא של פסטיגל 2011 בכותביהן.

האמת, בצדק מוחלט.

זבל זה זבל.

ובכל זאת יש איזה משהו שמטריד אותי, ולא מדובר רק בהתגייסות האוטומטית של הרשת (כולל אותי כמובן) שידעה להתעלם מאותו זבל בדיוק כשהנושא היה קונג-פו, פנטזיה, גיבורי-על או לילה מטורף.

מה שמטריד אותי הוא שאף אחד, אני מאמין, לא אוהב את הזבל הזה. אף אחד לא יכול לאהוב אותו.

לכאורה מדובר במוצר מסונתז שכל כולו תוצאה של ניתוחים ופילוחים וקבוצות מיקוד, עם אנה ארונוב לאבות החרמנים שנאלצים ללוות את ילדיהם, עם כוכבי הפיג’מות לגילאי 6.5-14.2, עם רפרורים לפייסבוק לגילאי 10.7-15.34 וכן הלאה.

אבל זה לא עובד. האמינו לי.

יש לי בת בת שבע. בגילה אני התחננתי שייקחו אותי לפסטיבל הילדים. היא תראה את השיר הזה ולא תבין מה רוצים מהחיים שלה לעזאזל.

לדבר הזה, ואני עדיין מתקשה למצוא לו תיאור, אין קהל יעד. אפשר להיות קטן מידי בשבילו, ואפשר להיות גדול מידי, אפשר להיות תמים מידי, אפשר להיות ציני מידי, אבל אי-אפשר, פשוט אי-אפשר להתאים לו.

אין לו קהל יעד כי הוא כבר לא צריך קהל יעד. הפסטיגל הוא הסיבה לקיום הפסטיגל, והוא גם התוצאה, ולא צריך יותר מזה. כל השאר כבר יעמדו בתור כדי לעבור חוויה תרבותית שאף אחד לא רוצה בה באמת, שאף אחד לא רוצה להשתתף בה, שאף אחד לא רואה בה שום דבר חיובי.

למה? כי זה המשחק, וכל אחד מאיתנו ימשיך לשחק את התפקיד שלו במשחק הזה.

אנחנו ה-99%.

* לעולם לא אסלח לפסטיגל על שגרם לי לעשות מחווה לאלון עוזיאל.

פרלוד ספקולטיבי

כשהבין הארי סלדון את הכיוון שבו צועדת הקיסרות הגלקטית, את הניוון שאליו עתידה לשקוע ציביליזציה אנושית מפוארת, הוא עמל על פיתוח מדע הפסיכוהיסטוריה, ובסופו של דבר הקים את המוסד כמרכז שישמר את הידע והתרבות ובכך יאפשר ויאיץ את יציאת האנושות מהתקופה החשוכה והברברית שהיא עתידה היתה לשקוע בה.

זה (יחד עם המוסד האחר והמעט מיסתורי) מה שעומד בבסיס טרילוגיית המוסד (שכדרכן של טרילוגיות ז’אנר המשיכה להתרחב עוד ועוד) של אסימוב.

נזכרתי בסיפור הזה אתמול.

אינטרלוד עכשיווי

נזכרתי בו בגלל הדיון שהתעורר בעקבות הטור של רענן שקד.

שקד, כפי שהוא נוהג לעשות אחת לכמה שנים, יצא בהתקפה חזיתית על “אנשי האינטרנט” ובעיקר על “הבלוגרים”. הפעם, ראוי לציין, הוא לא בחר להציג אותם כבתולים זקנים וחסרי חיים, אלא לפאר אותם (את חלקם לפחות) ככותבים מצויינים. הכותבים המצויינים האלה, טען שקד, כורתים את הענף עליו הוא יושב. אבל החשש האישי של שקד, גם אם יש לו חלק משמעותי בכתיבה, אינו עומד במרכז הדיון הזה.

כתבתי בעבר דברים ברוח דומה לזו שעולה מהטור של שקד, ואתמול בלילה חזרתי לקרוא אותם. אני עדיין חושב שיש בהם מידה של צדק. אבל ההתמקדות של שקד ב”בלוגרים”, נדמה לי, חוטאת לאמת ולשינוי העצום שחל באקולוגיה של התוכן שחלה בשנים האחרונות.

שניים מהבלוגרים ששקד טרח להחמיא לכתיבתם בטור שלו בחרו להגיב אליו בפירוט: בועז כהן (שסיפק גם את הסריקה של הטור המקורי) ויובל דרור. אחרים הפציעו בדיון שהתפתח בתגובות. כל אלה מסמנים את הכשל הראשון, אבל המינורי, בטיעון של שקד, בהיותם בלוגרים שמתפרנסים (חלקית לפחות) גם מכתיבה, עריכה או הופעה בתקשורת. עבורם הבלוג הוא (גם) אמצעי לבסס בו את המוניטין שלהם, לזכות אותם בהזמנות לכתיבה או הופעה בתשלום (רבאק, אפילו אני מקבל קצת כסף על כתיבה פה ושם).

הכשל האמיתי, הגדול, בטיעון של שקד, כפי שציין יובל דרור במפורש, הוא שמדובר במאבק ישן, משעמם ודי עבש

הטקסט שכתב רענן מנסה להחיות דיון שאבד עליו הכלח. זה מרגיש קצת כמו 1998

אינטרלוד היסטורי

סדרת המוסד מתבססת, בגלוי, על סיפור נפילתה של האימפריה הרומית ועל התפקיד החשוב שמילאה הכנסיה הקתולית, ובעיקר המנזרים הכפופים לה, כמרכזים של שימור ידע שאפשרו את ההתחדשות המואצת של ימי הרנסנס (נניח בצד, בבקשה, את הויכוח העקרוני והמרתק על נכונות התיאור הפשטני הזה).

פוסטלוד אופטימי

הבלוגרים, אני מבקש לטעון עכשיו, הם לא האיום על עתיד העיתונות כפי ששקד מבקש (או מתיימר) להציג אותם, אלא התקווה האחרונה לכך שיום אחד היא תחזור לעצמה. הם לא הברברים שקוברים את הציביליזציה שפרחה תחת האימפריה הרומית, אלא הנזירים שמשמרים אותה לטובת העתיד.

גורל העיתונות, כפי שכתבתי לא מזמן, הוא נושא מורכב שאנחנו נוטים לקרוא מזווית צרה מאוד שהמציאות המערבית דוחקת אותנו לתוכה. גם מהזווית הצרה הזו אפשר להבחין במשבר האמיתי ששקד מצביע עליו, משבר שבועז כהן ויובל דרור, בדיוק כמו שקד עצמו, בוחרים להתמקד רק בנקודת מבט אחת עליו.

העיתונות, ולא חשוב איזה עתיד אנחנו בוחרים לדמיין לה, נמצאת במשבר עמוק. זה משבר כלכלי בעיקרו. בניגוד לטענה של שקד, האיום הגדול על כתיבה עיתונאית כבר מזמן אינו בלוגרים איכותיים שמוכנים לכתוב בחינם (או “תמורת קרדיט”).

לא כל כך מזמן יצא רענן שקד (כ-1000 חברים בפייסבוק) בשליחות המוסף שלו לבחון את “משמעות החברות בעידן הפייסבוק”. שקד לא חשב על אותם חברים שנונים כאיום על מעמדו המקצועי, הם לא (בדרך כלל) דעתניים ושנונים, הם לא נראים, במבט חטוף, כתחליף מפוקפק וחינמי לכתיבה שלו. אבל הם כן. הם, ולא יובל דרור, אני או בועז כהן, אלה שקוברים סופית את המודל הכלכלי שעליו התקיימה התקשורת במאה ומשהו השנים האחרונות.

למפרסם או לאיש הפרסום, חשוב לזכור, לא אכפת אם אני נחשף למסר שלו בגלל שהוא מוצמד למלים המבריקות של יובל דרור או בגלל שהוא רוכב על תמונות ממסיבת יום ההולדת של ילד מהגן של הבת הקטנה, העיקר שאיחשף אליו. גם למו”לים לא ממש אכפת אם את שטח הפרסום שלהם הם מצליחים למכור בצמוד לכתיבה מעמיקה ואיכותי או בצמוד למחזור עצל של סטטוסים מפייסבוק.

יום אחד, ואפשר לקוות שהוא אינו רחוק כל כך, יימצא מודל כלכלי חדש שיוכל לשאת כתיבה איכותית, כזו שמחוייבת לאמת ושאינה מתחמקת מדיונים של ממש בנושאים שעל הפרק. קשה מאוד למצוא כתיבה כזו בתקשורת הממוסדת של היום, ויהיה קשה יותר ויותר למצוא אותה בשנים הקרובות. כשיימצא המודל הזה יהיו אלה דווקא הבלוגרים, משוחררים ממחוייבות כספית לשורה תחתונה שישמרו את הערכים העיתונאיים ששקד מבקש לטעון בשמם.

דווקא הברברים שעומדים עכשיו, לכאורה, להשמיד את שאריות התרבות של האימפריה, יהיו הנזירים שיאפשרו את הרנסנס החדש.