ראיית מנהרה היא תגובה שיש ליונקים לתחושת סכנה, חלק מאותו מנגנון שמשעה את יכולתנו לחשוב, לנתח, להעריך ולהבין את המציאות לטובת תגובת חירום מיידית ואוטומטית. כרגיל, העין האנושית רואה בהיקף של יותר מחצי כדור, מתמקדת בחלק קטן יחסית במרכזו וכל השאר נקרא "ראייה היקפית". במצב סכנה, המוח פשוט מכבה את הראייה ההיקפית ומשאיר לנו רק את החלק הממוקד, שננעל על הגורם לתחושת הסכנה.
אולי זה טוב בג'ונגל, אבל לא תמיד טוב במקומות אחרים. למשל: בכל יום נהגים נוסעים בעיניים פקוחות לתוך משאיות שסטו לנתיבם פשוט מפני שהם לא רואים שום דבר מלבד המשאית. כי בראייה ההיקפית שלנו נמצאות גם דרכי מילוט, כלי נשק ובעלי ברית ואפילו סכנות גדולות יותר שכדאי לדעת עליהן. בכל זאת, כשראיית המנהרה מתמקדת על איזה גרביל ולא רואה שמאחוריו עומדת שורה שלמה של גורילות, זה לא טוב.
וכמובן שכמו כל דבר בחומרה הביולוגית הבסיסית שלנו, גם זה מוצא ביטוי בתגובות המתוחכמות לעילא שלנו למציאות התרבותית והפוליטית. או במילים קצת יותר פרימיטיביות: שיזדיינו דני דנון, פאינה קירשנבאום ואופיר אקוניס. באמת, בשביל מה הרמתם את כל הגוועאלד הזה?
המדריך ללוזר המתחיל.
זה מה שאני קורא אסטרטגיה של מפסידנים: ברגע שאותם מופתים מהלכים לפרלמנטריזם משחררים עוד כמה חוקי ספין מזן "הכה בסמולנים – הצל את המולדת", פתאום כל השמאלנים עוזבים את מה שהם עושים באותו רגע ומתחילים לרוץ בצעקות, להתנגש בקירות ולשחרר כל מני קלישאות שכבר שוחררו מאות פעמים קודם לכן, ולא ממש עבדו. יש גם כאלו שמגדילים לעשות ואומרים שדווקא הפעם, מכל הפעמים, הוגדשה הסאה והגיע זמן להתנקז לאוסטרליה.
ועילויי הפרלמנט, יחד עם רועציהם האסטרטגיים, ארגוני הקש שלהם ובכירי הממשלה מחככים את ידיהם בהנאה ומודים לישו ולבתולה מריה (כי בכל זאת, צריך לעשות מסז' לתורמים שלהם) על טיפשותם של השמאלנים. תראו איזה יופי: פתאום לא מדברים על הרופאים, על עבדי הקבלן, על מפוני עמידר, על כל הדברים שברגע שהתחילו לדבר עליהם ביולי האחרון – נשכחו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים איתם שיגעו אותנו שנה שלמה קודם לכן.
כמה קל לתמרן אותנו, לקבוע על מה נדבר ומתי. כמה קל להכניס אותנו למגננה, להפעיל את ראיית המנהרה. כל מה שצריך, מסתבר, זה במקום לדרוך עוד קצת על כל מי שדורכים עליו כדבר שבשגרה – לתקוע סיכה או שניים בברנז'ה: תקשורת, אקדמיה, בית המשפט העליון, עמותות. וכמובן, כל התגובות הפבלוביות כבר שם. הפגנה! בכיכר הבימה בתל אביב דווקא. אולי יצעקו שם "הפשיזם לא יעבור" ודברים שכגו'. אל תחפשו אותי שם אגב, ואם זה הניכור שהפגנות האוטומט התל-אביביות האלו מייצרות אצלי, מי שבסך הכול באותו צד עם המפגינים, תחשבו על הניכור שזה יוצר אצל אחרים.
ואני בטוח שגם רפלקס הבג"צ יופעל אצל מי מהעמותות. חלקן כבר הפסיקו לשאול את עצמן האם זה טוב, נכון ומועיל לקדם נושא דרך בית המשפט לעומת דרכים אחרות, ושואלות רק האם יש כאן קייס לפנייה לבג"צ. יש קייס – יש עתירה, לשמחתם של דני דנון ושאר החבורה. לשמחתם, משום שדבר לא ירנין את מה שלא יהיה שיש להם במקום לב יותר מאשר טרפוד חוקי הספין שלהם בבג"צ. הרי "עמותות השמאל" הן בסך הכול דחליל שבו הימין מפחיד את הציבור. יש מעט מאוד קשר בין מה שתולים על הדחליל הזה לפעילותן האמיתית. אז אם העמותות יסיטו את האש שכוונה אליהן למטרה השמנה יותר ותוך כדי כך יחזקו את כל הסטריאוטיפים שתלו בהן בעמל כה רב, מה רע? ואם ניזכר שבג"צ אף פעם לא מתנגד לעמדת הממשלה בנושאים עקרוניים אלא רק מתקן תיקונים קוסמטיים, שגם אותם הוא לא טורח לאכוף, ובשורה התחתונה לא עושה הרבה מעבר לתחזוקת התדמית הנאורה והמזויפת של עצמו, נראה שספק אם יש בזה תועלת ממילא.
It's not about you.
העמותות, בית המשפט העליון, התקשורת והאקדמיה אינן הנפגעות המרכזיות, ובטח לא החשובות ביותר ממתקפת חוקי האנטי-דמוקרטיה הנוכחית. הנפגעים המרכזיים הם המדינה ואזרחיה. ומה שחשוב יותר, מדינת ישראל ואזרחיה הם האישיו, ולא כל הגורמים הנ"ל. הרי כל סיפור ה"הכו בסמולנים – הצילו את המולדת" הוא אד-הומינם אחד גדול. במקום לדבר על הנושאים – מדברים על מי שמדבר על הנושאים האמיתיים. אז למה לא לדבר על הנושאים האמיתיים? עושים את כל זה כדי להפחיד, אז למה לעזאזל לפחד?
המתקפה הזאת אמנם דורשת תגובה. צריך לענות, צריך להזכיר שהמטרה המוצהרת שלה לא קשורה לשום ענייני "מניעת התערבות זרה בפוליטיקה" או "גיוון בפרופיל השופטים בעליון" אלא כפי שהיטיב לנסח סגן יו"ר הכנסת דני דנון, היותה של האופוזיציה "נגע שיש להסירו". מעבר לזה, אין סיבה אמיתית להיכנס לפאניקה. אם נרשה לעצמינו לפתוח את ראיית המנהרה, אולי ניזכר איך התפוגגו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים ברגע שהופיעה המחאה החברתית – ושהמחאה לא נגמרה רק מפני שלעיתונאים התל-אביביים אין את מאהל הקל"ב ברוטשילד לרדת אליו בפיג'מה ולעשות עוד אייטם מאוס על החבורה שהתקשורת הכתירה כ"מנהיגי המחאה" שלא לדבר על דברים כמו "חוקי הפיק-אפ" של מחאת האוהלים שאליו לא אקשר כי ל"הארץ" לא מגיע קליק אחד נוסף על הגועל הזה.
אם נפתח את ראיית המנהרה ונזכיר לעצמינו שכדור הארץ לא מפסיק להסתובב בגלל אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום, נוכל לראות את הדברים שתמיד התחבאו עמוק בשולי הראייה ההיקפית: הדברים שאפשרו לדנידנונים למיניהם לתפוס את האופוזיציה עם המכנסיים למטה מלכתחילה, וללמוד מזה דבר או שניים. היה אפשר ללמוד את זה קודם, אבל אנשים נוטים ללמוד בדרך הקשה. במקום לצעוק עוד כמה סיסמאות על "פשיזם" ו"מקארתיזם" ולרוץ לבכות לבעלי בריתם בחו"ל, אולי הפעילים והארגונים צריכים להתחיל לחשוב איך לעגן את עצמם בציבור המקומי, בקהילה. וכן, זה ידרוש לעשות דברים בדרך אחרת, מהותית – ולא רק טקטית.
well said
1+
בדיוק. לו רק במקום לצעוק על מקרתריזם שרידי מפלגות השמאל היו מארגנות הפגנת תמיכה ברופאים השובתים….
יפה אמרת
אני מוכרח להגיד שקראתי את הפוסט הזה פעמיים. בראשונה הסכמתי עם הנאמר בו בעיקום אף קטן. בפעם השנייה, הבנתי מדוע אני מעקם את האף, והחלטתי שאני לא מסכים בעליל.
ללא ספק, ה"שיחדש" של המחאה החברתית שינה את האופן בו אנו חושבים, אך בנוסף, הוא גם ייצר סוג של דיסוננס קוגנטיבי המוני אשר משתיק את הקול הפנימי הצורח גוועלד. נכון, עם הופעת המחאה, אי אפשר היה להתעלם מן הפרדוקס, בו אותם אלו המטיפים במשך שנים לצאת לרחוב באופן אקטיבי, לפתע מגיבים בשמרנות כלפי הקולות החדשניים שסוחפים את הכל. גם אני, למשל, כתבתי כנגד "משיחיות הכיבוש" אשר מתעלמת מן החברה הממשית, כאילו הכיבוש הוא שורש הבעיה ולא סימפטום שלה.
מן הצד השני, קולות המחאה החדשים תבעו מאיתנו שתיקה. אמרו לנו: "מספיק עם התלונות השמאלניות הישנות (ע"ע פאשיזם, כיבוש וגו')", אמרו לנו: "זה לא שמאל וימין", אמרו לנו "התאחדו".
ואנו שתקנו. "חיבקנו" את כולם. רק שלא נאבד את הסולידריות הקדושה, רק שלא נחזור להפגנות המאות הבודדות, רק שלא נאבד את "העם". אך ה"עם", מתברר, הוא יישות הפכפכה מאוד. "העם" יוצא במאות אלפיו לרחובות בשל יוקר המחיה, אך טרכטנברג קטן או מבצע מהיר בעזה מחזיר אותו יפה מאוד לתלם.
וה"עם", למרות המחאה הגדולה הזו, ממשיך לתמוך בנתניהו ושותפיו לפשע, באופן עקבי, וגם לאחר שכל עוולותיו נחשפות שוב ושוב.
אין שמאל וימין? וודאי שיש. יש קבוצה רדיקלית שביצעה פוטש מבפנים למשטר: שהשתלטה על התקשורת הציבורית והפרטית שלו, שמכפיפה אליה את המערכות שנועדו לפקח עליה, שמשתלטת על עמותות ציבוריות (הגנים הציבוריים לטובת אלע"ד, מרכז שלם שכתבת עליו יפה, אם תרצו באקדמיה, ולא חסרות דוגמאות נוספות). נוסף לכך, היא ממשיכה, מנציחה, ומעלה על נס, את דיכויים, השפלתם, ניצולם, וכיבושם של שני מיליון איש בשטחים, ועוד כמיליון חסרי זכויות אזרח בסיסיות בישראל.
לעומתה, יש שאריות של קבוצות לא מאוגדות, שאינן יודעות כיצד להגיב לרטוריקה האלימה מימין ולהתרחשויות המהירות הללו.
ואז, אני נזכר כי "השיח החדש" הוא אינו חדש כל כך, למעשה, הוא ישן למדי. למעשה, מדובר באותו שיח מרקסיסטי של שנות העשרים ברוסיה, ושל תחילת שנות השלושים בגרמניה. גם שם דובר על התאחדות העובדים. גם שם דובר על אוניברסליות של הפועל נגד ההון המנצל. אך מהר מאוד האוניברסליזם התאורטי והאידאולוגי של טרוצקי, הוחלף במכניזם לאומי ומרושע של "סוציאליזם בארץ אחת". מהר מאוד נכנעו הסוציאליסטים בגרמניה, למרות שהיו רוב גדול קודם לכן. מהר מאוד הוחלפו האידאליסטים של השיח החדש בבירוקרטים שהמשיכו לדבר על "הפועל" כאילו דבר לא קרה, בעוד ששום דבר לא נשאר שם.
וזה מזכיר לי מאוד את הפוליטרוקים, את הניא"ו מפא"יניקים של יחימוביץ' או של המחאה: "שקט, מוחים, יש מהפכה". אל תדבר על כיבוש, אל תדבר על דני דנון וקירשנבאום, אל תדבר על "פאשיזם". אל "תגיב", תהיה "אקטיבי". הנה, בכל העולם ישנו אקטיביזם: Occupy wallstreet, באירופה, וכו'. העולם כולו צועד קדימה.
ולכל האידאולוגיה הזו, תמיד אורבת מאחור הלאומיות: הערבים הם לא פועלים כמונו, הם נשארים האויב. וכשיש טילים בדרום, מהר מאוד זורקים את האונברסליזם לפח לטובת שנאה, גזענות, אלימות.
אני מודה: הבחירה בין שמאל פוסט-מודרני-ליברלי (נגד כוחניותה של המדינה, נגד דיכויים של החלשים בחברה, אך גם אנטי-סולידרי) לבין השמאל המרקסיסטי הישן (בעד המדינה כגוף המגן על האזרח מפני עריצות ההון, ומצד שני מוכן להזניח את החלש לטובת המדינה) היא בחירה קשה. לעתים, כאשר אתה מתבונן בעוולות הנוראיות שמבצעים שירותי המדינה (הצבא, השב"כ, גופי הביטחון, המשטרה) אתה חושב כאנרכיסט: די לכוחה הבלתי מוגבל של המדינה המשמש כנגד האזרח. אזי, אתה מוצא את עצמך חושב כאחרוני אנשי הימין הקיצוני בארה"ב וכחסידי השוק החופשי. מאידך, כאשר אתה רואה כיצד מופקר האזרח לניצולם של בעלי אינטרסים עשירים, אשר פועלים על מנת לפורר את הסולידריות לטובתם, אתה חושב כתומך מדינה נלהב. גם אז, אתה מוצא את עצמך מזניח את זכויות האדם שדיברת עליהם רגע קודם לכן.
אני לא מסכים כי דנון וקירשנבאום הם קוריוז, ולא העיקר: ההשתוללות של הרטוריקה, הפוטש השלטוני, המתקפה החריפה על גורמי הפיקוח האזרחיים, היא אמיתית. היא כאן. היא דוחקת אותך לפינה, רודפת אותך, שונאת אותך. אתה יכול להמשיך לדבר על "צדק חברתי" עד מחר, ובו בזמן ה"חברה" שעליה מדובר תהיה כבר חברה משיחית-יהודית-לבנה לחלוטין, נקייה מכל מי שאתה רוצה לדבר עליו.
לכן, לטעמי, מדובר בשאלה של עיתוי. נכון להיום, עלינו לחשוב כאנרכיסטים, ולא באופן סולידרי: יש אויב, וצריך להילחם נגד האויב הזה. המדינה הנוכחית היא נבלה, היא שרץ, גזעני, דיקטטורי, מתועב, וא-סוציאלי בעליל. אתה יודע מה? זובי על מחירי הדיור. זובי על הורדת המחירים לגני הילדים ועל חינוך חינם מגיל 3. על מה בכלל אנחנו מדברים? שוטרים מרביצים כאן לנשים באופן חופשי, והן נדחקות לאחורי האוטובוס. יום יום מצויים 2 מיליון פלשתינים תחת מצור. מי שמבקש לפקח על כך נרדף כבוגד. הממשלה הופכת להיות זהה עם הכנסת ועם בית המשפט. כל מפקחי הרשויות הציבוריות, כל שרי הממשלה, כל אנשי הצבא והביטחון, כולם אנשי יש"ע. ועם זה אנחנו מתבקשים להיות סולידריים, בכדי שכמה בורגנים יוכלו לקנות דירה בזול יותר? הבית בוער, ואנחנו מבקשים להציל את הריהוט.
אין סולידריות. יש מלחמה. די ללקק ל"עם" מטאפורי ולא קיים. צריך להציל את הבית קודם לכן.
בשביל תרומות של מדינות לעמותות עשירות שבסך הכל מפרסמות דוח"ות ולא עושות יותר מדי, אתה מוכן לזרוק את הסולידריות עם אזרחי המדינה ולוותר על היכולת להשפיע על תושבי המדינה?? שישיגו תרומות ממקומות אחרים. בשביל זה לזרוק את המאבק החברתי ולגרום לכל המחנה שלנו להיראות עוד פעם, ובצדק, כמנותק ואליטיסטי ("זובי על מחירי הדיור. זובי על הורדת המחירים לגני הילדים ועל חינוך חינם מגיל 3"). אני לא מוכן לזה.
בקשר לאוטובוסי מהדרין, אני הייתי באחד כזה וישבתי מאחור, פנו אלי נשים חרדיות ודרשו שאשב קדימה. אם היית באוטובוסים האלו היית יודע שלא באמת דוחפים את הנשים לשבת אחורה. לא שאני חושב שהאוטובוסים האלו ראויים וצודקים, הם לא, הם מייצגים דיכוי. אבל אין ספק, שבעיית עובדי הקבלן לדוגמה, היא חמורה בהרבה. כך גם אי היכולת לקנות דירה או יוקר החינוך לגיל הרך. בעיות חומריות הם חמורות יותר מכך שנשים יושבות מאחור באוטובוס (סתם לידיעתך, אפילו בבני ברק יש גם אוטובוסים לא מהדרין לכל יעד אפשרי, אפילו כשנסעתי להילולה במירון מבני ברק האוטובוס היה מעורב ולא דחפו נשים לשבת מאחורה).
ועוד פעם, האוטובוסים האלו לא ראויים ולא מוסריים, רק שמה לעשות יש דברים חשובים יותר. לבזבז זמן במאבק בהם ובזכות של עמותות לתרומות ממדינות זרות זה בזבוז זמן שגורע ממאבקים אחרים.
אבי, מעניין שתמיד זכויות נשים נדחקות לתחתית הרשימה. ומתי נילחם עבור זכויות אלו? כשהמזרח התיכון ישקוט ותהיה מדינת רווחה למופת? ובנתיים תמונות נשים כבר אינן מוצגות ברחבי ירושלים מפחד טרוריסטים חרדים, נשים לא שרות במקהלת הכנסת, ובטקס ממלכתי של משרד הבריאות הנשים הזוכות התבקשו שלא לעלות לבמה ולקבל את הפרס ישירות…
זכויות נשים צריכות להיות בראש הרשימה כי זהו נושא קו פרשת המים. רוצה לדעת מי לנו ומי לצרינו? תסתכל על העמדות שלו בנושא הזה.
בינתיים מה שנדחק אלו הזכויות החברתיות. אף אחד כולל הארגונים הפמיניסטיים והחוקרות המגדריות לא פועלות למען עובדי הקבלן. הם ילמדו את באטלר ואיריגאראיי ולא ינקפו אצבע למען המנקות והשומרים שבאוניברסיטה שלהם. ואם כל הכבוד לזכותן של הדוגמניות שתמונתן תוצג גם בבני ברק, אי היכולת לממן טיפול רפואי בגלל חוסר בכסף או משפחות שנזרקות לרחוב בגלל חוסר יכולת לשלם שכר דירה הם נושאים הרבה יותר חשובים.
או אם את רוצה, הגדלת חופשת הלידה בתשלום, חיוב חופשת לידה גם לגבר, מאבק למען העסקה ישירה של עובדות קבלן (מנקות, מורות, עובדות סוציאליות וכו') ומימון חינוך לגיל הרך (משפחתונים, גנים וכו') הם נושאים יותר חשובים ממאבק למען זכותן של דוגמניות ושל תאגידים להציג פרסומות בבני ברק ובבית שאן וגם יותר משל ארגוני שמאל לקבל תרומות ממשלות זרות. ההתמקדות במאבק הכלכלי-חומרי היא הסיבה לכך שמעמד הנשים במדינות סקנדינביה טוב מזה שבארה"ב או בבריטניה בהן התנועות הפמיניסטיות מעדיפות להישאר במישור הסימבולי-תרבותי.
לא, אלה לא נושאים חשובים יותר אלא נושאים חשובים לא פחות. והזלזול שלך בדוגמניות גם לא במקומו וגם מפספס את הנקודה: מתמודדת לרשות עיריית ירושלים גם לא יכולה לפרסם את הכרזות שלה בגלל הפונדמנטליסטים שישחיתו אותן.
אני לא מצפה לא מארגונים פמיניסטיים ולא מאירגונים סביבתיים להלחם למען זכויות עובדי הקבלן, למרות שיכול מאוד להיות שהפעילים והפעילות בארגונים האלה תומכים בכל ליבם במאבק החברתי וגם באים להפגנות.
אני חושב שההיכרות שלך עם פמיניזם היא ברמת הסטריאוטיפ.
למה אתה מתכוון?
אני מתכוון לזה שהנושאים החברתיים שציינת הם בליבת העיסוק של הפמיניזם בגרסתו העכשווית והביקורת שהעלית צמחה בתוך הפמיניזם עוד בשנות השבעים.
ממש לא. תקרא את "חיים ששווים יותר" של אן סילבייה הולט, בו היא מסיברה על ההבדל בין פמיניזם אירופאי לפמיניזם אמריקני. הפמיניזם האמרקיני ממנו מופשע הפמיניזם וחוקרות המגדר הישראליות הוא פמיניזם ששם דגש על המישור הסימבולי והתרבותי וחושב ששינוי יבוא דרך מאבק שם. בגלל זה תמצא אין ספור שיעורים על תרבות פופולרית בלימודי מגדר באוניברסיטאות בארץ, אבל אפילו לא שיעור אחד על מדיניות ציבורית, חברתית או כלכלית. בגלל זה הם לא מלמדים את הולט אלא רק את איריגריי, באטלר וכו'. אגב, זו הסיבה שלמרות גודל התנועה הפמיניסטית האמריקנית אין בכלל חופשת לידה בתשלום בארה"ב ואין בכלל דרישה כזו.
אני מכיר את הספר (קראתי חלקים ממנו), והטענה שלך כאילו הפמיניזם המקומי היא גרסה של תנועת התקינות הפוליטית האמריקאית נכונה חלקית, מן הסתם,אבל רק חלקית אז לכן, כפי שאמרתי, היא ברמת הסטריאוטיפ.
מה שקורה באקדמיה הוא לא מה שקורה ברחוב. ברמת השטח, הפעילות הפמיניסטית מגיעה לנקודות מעמיקות מאוד (הפסיקו את הסחר בשפחות כמעט וחלוטין… לא מספיק ריאליסטי ועממי בשבילך?). ברמת השיח, יש הרבה עיסוק בתפל, עם הרבה פמיניזם ליברלי ואשכנזי שנלחם בתחנות רוח.
ועדיין, אני רוצה לומר את זה בתור מי שהיה פעיל בצוות פמיניסטי באוניברסיטה העברית — עסקנו בעוני ובאלימות מינית, שאלו לדעתי שתי הכיוונים החשובים ביותר כיום בזירה הפמיניסטית.
אז אני מסכים עם שלום: אתה בהחלט לא מעודכן.
עכשיו קראתי בפוסט על תקיפה באיראן את התגובות שלך, והבנתי שהתבססות על דימויים מונפצים מהתחת היא דרך חיים עבורך. הייתי מושך בחזרה את התגובה הרצינית שלי אליך, אבי, אילו יכולתי.
אתה מודע לעובדה שיש יותר מאבי אחד במדינת ישראל. האבי שהגיב לפוסט על תקיפה באירן הוא לא אני.
אם כך, אני באמת מצטער.
זה מאוד מבלבל.
אני מסכים שהבית (קרי, הדמוקרטיה) יותר חשוב אפילו מהפערים המעמיקים בחברה.
הבעיה בגישה שאתה מציג – היא תביא להפסד בשתי החזיתות: בלי הסולידריות, שוב תוקע כ"סמולן-אשכנזי-תל-אביבי-עוכר-ישראל".
בנוסף, אתה מפספס את העובדה שהמצב החברתי הוא שמאפשר את ליבוי השנאה לערבים/סמולנים/…
עושה רושם כאילו אור מרגיש נבגד ע"י העם בגלל שהוא היה מוכן לשים בצד את "המלחמה על הבית" כדי ליישר שורות עם שאר הציבור ולהפגין סולתידריות, אבל עכשיו אותו "שאר העם" פתאום הפך את אורו וההקרבה שלו לא השתלמה. בעגה האינטרנטית, שהיא מטבעה האנונומי מאד ילדותית ולא מנומסת, קוראים למצב הזה "butthurt."
כולנו מסכימים שכל הנקודות והנושאים שהעלו פה הם באמת דפוקים וצריכים תשומת לב וטיפול (ממפוני הדיור, האוטובוסים המופרדים ועד לרדיפה האמיתית או התאטרלית של השמאל), אני חושב שלמרות הבגידה והשכחה הזו של "שאר העם" את המאבקים וההפגנותף שבתאכלס היו ביטוי של עמדות שבשאר העולם (זה שלא מחלק הכל לפי יחס לערבים) שמאל, את הויכוח שמאל-ימין הזה עדיין מנצחים בהכרעה של הרוב שהוא דווקא באמצע. כלומר אם תזרוק לכלבים את שאר העם לא תשיג שום דבר כי תמשיך להלחם למען כולנו, בפועל, נגדם. ואז אנחנו חוזרים לשיחה שכבר ניהלנו רק בבלוג הזה כמה פעמים על כך שהשמאל לא עושה מספיק כדי להרוויח את התמיכה והאהדה של הציבור, גם אם הוא פועל לטובתו והימין לא.
מסכים עם אור. לא מדובר בקוריוז — יש כאן מהלך מתמשך של התקפה על כל מה שאמור להגביל את כוחו של השלטון הנוכחי: אופוזיציה, בתי משפט, ארגונים אזרחיים, you name it. זה לא התחיל עם שלושת הפרלמנטרים העלובים שהזכרת, ו(למרבה הצער )כנראה לא יסתיים בהם. הימין, שמחזיק כרגע ברוב, הולך ומוחק את כל מה שמאפיין דמוקרטיה, כדי לוודא שהוא ישאר בשלטון, והעובדה שנראה שהמון אנשים לא מבינים מהי דמוקרטיה מודרנית ו/או לא חושבים שזה כל כך חשוב מביאה לזה שהוא זוכה בסך הכל לתמיכה גדולה מאוד מצד העם: תסתכל על תגובות באתרי החדשות, תסתכל על מה אנשים בפייסבוק שלך כותבים; מפה, המצב נראה עגום. יותר מכך — קשה לי לדמיין תסריט שבו העניין משתפר בעוד, נגיד, חמש שנים; כל הסיפור של מחאת האוהלים החזיקה את השמאל קצת למעלה רק כל עוד הוא הסכים לוותר על לדבר על הדברים שמעצבנים את הימניים.
Muyaman, אני רואה את הדברים האלה כמו רשת גדולה כזאת. כל נושא הוא נקודה שמחוברת לנקודה נוספת ואנחנו רבים על הכיוון הכללי/צורה שלה. עכשיו, יש נקודות שהשמאל יכול ללחוץ עליהן והן עם הזמן ישפיעו על נקודות שכנות לזוז באותו כיוון, ויש נקודות שהשמאל לא יכול ללחוץ עליהן.
מה שאני מנסה להגיד זה שאפשר לשנות את דעת הקהל ואת מהלך הדברים גם בלי ללכת בדיוק על "הדברים שמעצבנים את הימין." אם תראה להם, למשל, שבפריפריה יש יותר פשיעה בגלל היחס הגרוע של הממשלה לאזור ושאפשר לשפר את המצב, הם יהיו יותר פתוחים לרעיון שבדואים גונבים ופושעים לא כי הם ערבים וחשוכים אלא בגלל שהמדינה מזניחה גם אותם ולכן אפשר לתקן את המצב גם שלהם כדי שהמדינה עצמה תרוויח.
לנסות לקדם דווקא את האג'נדה של הבדואים לטובת שיוויון לא תביא אותך רחוק בציבור היהודי, לנסות לפתור את בעיות הפריפריה היהודית עשוי לפקח לפחות חלק מהאנשים שם לבעיות החלש שאפשר לתקן.
המאמר הבא:
htp://j14.org.il/articles/10932 (להוסיף t)
פורסם בJ14 – האתר הרשמי של המחאה.
שכחתי לומר ששמו של הפוסט הוא:
הפאשיזם בארבע-עשרה נקודות. איך זה קשור אלינו?!
תגובה מצוינת. רהוטה, חדה ומדויקת. תודה.
יפה, זה מזכיר לי את כל אלו שחסו בצילה של ההכרזה המהממת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה"… יש אור שם בקצה, כך לפחות אתם אומרים.
מורדי
יכול להיות שכבר אמרו את זה בתגובות. אני מצטער, היום שלי היה ארוך מדי בשביל לעבור עליהן.
על כל פנים, אני מסכים איתך חלקית.
אני כן חושב שהפוקוס צריך תמיד להישאר על המוחלש.
השמאל, לתפיסתי הגסה, הוא כלי בידיו של החלש — כמו מערכת רווחה מתפקדת, למעשה.
ואם באים להרוס את הרווחה, ובאים להרוס את השמאל, זה לא אבסורדי בכלל ללכת ולהציל את חלקי השיריון הנותרים של השכבות הנרמסות. אחרי שיושלמו כל המהלכים הימניים, ואני כבר ממש לא מרגיש שאני יכול לפטור אותם כאיזה בולשיט חסר שיניים (למה אתה ככ בטוח בזה?), אז לא יהיה לאותו עובד מנוצל/אדם מופלה/עני גוסס לאן לפנות.
אני זוכר שבמאבק העוסיות היו שאמרו… 'מה אתם מדברים על העוסיות… דברו על מקבלי השירותים…'…
טוב, אז הם הכי חשובים. אני מסכים. חשובים מאיתנו. אבל אנחנו צריכים להילחם על מערכת הרווחה — גם לטובתם.
הרעיון הוא אולי, שאם השמאל יראה לציבור שהוא נלחם על אותם דברים שחשובים לו, שהן בפני עצמן מטרות חשובות שהשמאל צריך לתמוך בהן בלי שום קשר, אז זה יקנה יותר קרדיט ועשוי לעזור יותר לבלום את החוקים האלה. המטרה של אותם חוקים עשויה מאד להיות תאטרלית נטו, ואז אתה מביא את הסתירה הטובה ביותר (כמו שאני הבנתי ששלום כתב) או שהמטרה היא לא תאטרלית ואז אתה בכל מקרה מתעסק בחרא שהם יכולים להמשיך להעיף לאוויר בלי סוף וספק אם תגיע לאיפשהו כי כל המערכת דפוקה (בתי המשפט מתקפלים כמו מגדל קלפים מול לחץ של הממשלה).
וזה בעצם מביא אותי לתגובה של ג'ו שאירגוני השמאל צריכים לזרוק את עצמם מאחורי מאבקים כמו זה של הרופאים והניסיון העצוב לחלוטין להעלות ולפתור את בעיית עובדי הקבלן. ואלו בלי שום צל של ספק מטרות של שמאל נורמטיבי שרוב מוחלט של הציבור במדינה מרוויח מתיקון ופתירה שלהן.
איך משהו יכול להיות תיאטרלי נטו, סלבה?
מילים יוצרות מציאות, גם אם הן לא חוקים. ואלו הם דווקא כן פקודות, תקנות וחוקים. שכפי שאנחנו רואים, עוברים את משוכות החקיקה בקלות רבה. ולאחר מכן, מהדהדים בתקשורת השלטונית ואוספים אהדה בציבור הרחב.
בשום צורה אני לא יכול לדמיין את תפקיד אותם חוקים ככזה שמצומצם בעיקר ל-*להעסיק את השמאל במשחקים חסרי תועלת*.
ברוך שובך.
מאמר מצויין.
אני מסכימה חלקית.
כמו שאתה אומר חשוב מאוד לשמור על ראיה רחבה ולא לעזוב מאבקים חשובים רק כדי לצעוק פאשיזם, אבל זה שמוחים על המהלכים האנטי דמוקרטים לא אומר שזה במקום מאבקים אחרים. זה אינו מצב שבו הפגנת צדק חברתי בוטלה לטובת הפגנה בעד הדמוקרטיה. חלק מהתמונה הרחבה הוא לשמור על הדמוקרטיה ועל אירגונים שמטרתם שיפור החברה והחוקים החדשים אם יעברו מאד יקשו על כך.
אני מאוד מסכימה איתך בנוגע לזה שלא צריך לשכוח מהמאבקים שכוללים את רוב העם רק בגלל האיום בחוקים עתידיים. סולידריות גם חשובה והצלחת מאבקים שונים, כולל זה על הדמוקרטיה, דורשת שיתוף פעולה עם הציבור. כך שאכן חשוב לא לעבור לראיית מנהרה ולנקוט במדיניות של הכל או כלום לצד זה שחובה בעיני שחלק מהמאבק יהיה נגד המהפך החוקתי שמתחולל פה.
+1
היינו אמורים להפגין נגד בית המשפט, אחרי שהוא אסר על שביתה למען עובדי הקבלן, אחרי שהוא אסר על המתמחים לשבות ומקשה עליהם להתפטר ואחרי שהוא אישר את פינוי המאהלים. במקום זה, באיזה טוויסט מטורף אנחנו מגינים עליו ומפגינים בעדו. אמרתי אז ואני לא חוזר בי. בית המשפט איבד את זכותו לדרוש מפעילים ורדיקלים לנסות להגן עליו, אחרי שפגע וטרפד כל ניסיון לשינוי חברתי. השופטים לא יכולים לעזור באופן פעיל לבעלי ההון ולמדינה במאבקה נגד צדק חברתי ואחר כך לצפות ממני להפגין בשבילם. אם בית המשפט כורת ברית עם הימנים ובעלי ההון, אז שיפנה אליהם ולא אלינו.
אני עדיין זוכר לפני שנים כשעבדתי בנתב"ג, כיצד בית המשפט אסר על שביתת הסבלים הארעיים שהפגינו נגד העובדה שפיטרו אותם כל 9 חודשים והחזירו אותם לעבודה קצת לאחר מכן כדי לא לתת להם זכויות. בית המשפט אישר להכניס כוחות משטרתיים מיוחדים כדי לשבור את השביתה עליה הוא הכריז כ"פרועה". מן הסתם שהסבלים בנתב"ג לא יגיעו להפגנות לחיזוק בית המשפט, ובצדק.
מי שמחלק את הציבורים והארגונים (ובית המשפט, הוא 'רק' עוד אירגון) לטובים ורעים לא ימצא את עצמו בקואליציות הנכונות. הטהרנות לא יעילה לדעתי.
לא מסכים לגמרי. זה נכון ששום חוק ספציפי לא באמת הולך לעשות את ההבדל, וממילא יש בישראל שלטון של "כאילו" שהחוקים הפורמליים לא בהכרח מתיישבים איתו.
אבל, נדמה לי שארנדט אמרה פעם משהו בהקשר של השואה ושל ההוויה האנושית בכלל – מרגע שרעיון מסויים עולה ומופיע בפעם הראשונה על במת ההיסטוריה, יש סיכוי טוב שהוא יופיע שנית, גם אם קודם היה בלתי מתקבל על הדעת. כל הצעות החוק הללו עושות בדיוק את זה – הן משנות אט אט את השיח, הן מעלות רעיונות על "במת ההיסטוריה" של הציבוריות הישראלית, הן טומנות זרעי פורענות בתודעתם של הישראלים, הופכות את מה שהינו בלתי מתקבל על הדעת לאפשרי.
בגלל זה, במקום לנסות להשתיק את הרעיון על במת ההיסטוריה הנוכחית ולצעוק שהימין הורס את הדמוקרטיה, צריך לדאוג שבפעם הבאה שהוא יופיע, הוא יראה יותר מגוחך מכרגע, כי יהיה ברור לציבור שהשמאל וארגוני זכויות האדם בונים את המדינה.
ואת זה עושים ע"י פעילות למען האנשים, לא למען האידיאלים.
בדיוק מה שטענתי בפוסט הקודם: החמאס לא יודע מה לעשות ברצועת עזה ולכן יורה טילים על ישראל והליכוד לא יודע מה לעשות בשלטון בישראל ולכן רודף את השמאל. אין להם דרך, אין להם פתרונות, יש להם רק שנאה לשווק (ולמרבה הצער יש קונים)
סליחה על הפרובוקציה, אבל בתי המשפט מעולם לא היו אלא חותמת גומי לימין ולהון. אז מה כל כך עצוב בהתמוססות שלהם?
לגבי השמאל, ברור שגם הוא לא דובר את אותה השפה ששאר העם, שלדעתי איננו ימני כמו שנהוג לחשוב, אלא בעיקר פועל בהגדרה עצמית על פי שלילת הצד השני. ואת השמאל קל מאוד לשלול, כי גם שם רובם לא היו אלא חותמת גומי לימים ולהון.
סה לה וי..
זאת לא פרובוקציה וזה אפילו די נכון, אם מפשטים את הדברים.
איך זה שגם מימין וגם משמאל טוענים שבית המשפט מכור לצד "השני"? אולי אין פה עניין של חותמות גומי לצד מסוים אלא סתם אימפוטנטיות אופורטוניסטית מהזן הפשוט והעתיק ביותר?
נכון. כנ"ל התקשורת.
Pingback: מצב רוח « חד העין
הרי אתה והמשפחה שלך (בדומה לזו שלי) לא עלית על הבריקדות הסובייטיות והעדפת להתנקז לישראל. אז למה כאן כן? למה לישראל מגיע יחס מיוחד מצד אזרחיה? למה ישראל היא יותר "בית" מרוסיה, ארה"ב או זימבבוואה?
בכל מקרה, אני לא מסכים עם הביקורת שלך. מה שקורה כרגע בכנסת, הוא ניסיון לפרק ולסרס את הכלים שאיפשרו את המחאה של החודשים האחרונים. נשים, עובדי קבלן, פלסטינים ועניים יהפכו ממילא ללא רלוונטיים כאשר לא תוכל לפרס כאן ולו פוסט אחד בנושאים בוערים אלו, מבלי להסתכן בקנס של 300K.
בעוד זמן קצר לא תוכל לכתוב יותר על עמותות הקש של הימין, לא תוכל לספר על שחיתויות כאלה ואחרות במערכת ההון-שלטון, בטח שלא תוכל להעביר הרצאות על תג מחיר באת"א וגם לא יהיה לך בג"צ (דפוק ככל שהוא) לפנות אליו במקרה שתידרש לקנס או למאסר. בנוסף לכך, לא יהיו לך עמותות שיפרסמו נתוני אמת על המצב במשק ואתה תישאר תלוי לחלוטין בנתוני הלמ"ס, המשטרה, השמאי הממשלתי וחברות הדירוג.
אז מה באמת חשוב יותר, "הברנז'ה" או האזרחים?
אני לא מבין. אתה שואל אותי למה לא בא לי להיות פליט?
ומה אתה עכשיו?
על כל פנים, פליטות היא לא עניין גיאוגרפי. אדם יכול להיות זר במודלתו. מבחינת ההורים שלי, למשל, ההחלטה להגר ב-1990 היתה מתוקף בחירה בין שני סוגים של פליטות. ובכל מקרה, מי שבוחר בגורל של מהגר, יכול לפעמים להימנע מגורל של פליט.
אבל כל עניין ההתנקזות לאוסטרליה הוא לא הנושא המרכזי כאן. מה שמהותי זה עניין המדיום שהשלטון מנסה להשתיק. יכול מאוד להיות שבעוד זמן לא רב הביקורת היחידה שתקרא בעברית תיכתב בחו"ל.
אל תשכח, שלום – אתה בלוגר.
It's a risky trade.
בוא נגיד שכרגע מתאים לי להתחבר לצד הרוסי שלי שאומר שבסוף הקיץ תמיד מגיע, הקרח נמס וצבאות האויב פאקינג טובעים בבוץ, מאשר לצד היהודי שאומר נו טוב, גם ככה בכל דור אני בורח ממשהו אז אברח גם הפעם וכבר אנוח בקבר וכו'.
לגטימי
חשבתי שהצד הרוסי זה שעוד מעט מגיע החורף וקווי האספקה של האויב ינותקו.
משתלם להיות רוסי.