The long walk (מעכשיו: הצעדה. אין לי כוח לעבור לאנגלית כל פעם) הוא ספר אימה שכתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'רד בכמן. הוא התחיל את הספר כשהיה בן 18 (!!!!!!!), ולמעשה היה הספר הראשון שהתחיל לכתוב, ובאמצע עבר לדברים אחרים, ככה שהספר יצא ב-1979, כשקינג היה בן 32. וכשאני אומרת ספר אימה, אני לא מתכוונת לסתם רצח המוני זול, עם מלא קטשופ שמושפרץ על הקירות או למגיפה פשוטה שיום אחד אולי תתפשט על העולם. אני מתכוונת לספר שאתה אשכרה הולך ברחוב בבוקר, אחרי שקראת לפני השינה, ואתה מפחד שמא מה שקראת בספר מתרחש עכשיו איפשהו, ואולי אפילו ברחוב לידך.

מה הסיפור?

100 נערים עד גיל 18 נבחרים בהגרלה טלוויזיונית מבין אלפים שהתנדבו לצעדה שנמשכת עד שכולם מתים מלבד הנער האחרון הצועד. עליהם לצעוד בקצב של לפחות שישה קילומטרים וחצי לשעה. ללא הפוגות כלל, יום ולילה ויום. מי שמאט את הקצב מקבל אזהרה. לאחר שלוש אזהרות, נשמעות שלוש יריות והנער מת. האחרון שנשאר צועד זוכה בפרס האולטימטיבי: הוא מקבל כל מה שהוא רוצה עד יום מותו. וזהו. אין שום מפלצת בשיחים (מלבד המייג'ור, מנהל הצעדה, שהוא גרסה מעוותת של כל מפקד בסרטי צבא אמריקאיים ביקורתיים), שום טוויסט עלילתי. ושום סיבה אמיתית לקיום הצעדה, מלבד כמובן בידור ההמונים; האלפים שבאים להריע לצועדים על מסלול הצעדה והמיליונים צמאי הדם שצופים בצעדה בטלוויזיה.
 

מה הקטע?

הצעדה הוא ספר מעולה. הספר מחזיק 388 עמודים ובערך מהעמוד ה-20, כשהנער הראשון נורה למוות, הקוראת יודעת מה צפוי לקרות בו: המספר חייב להיות האחרון שיישאר, כי אחרת אי אפשר יהיה לדעת מי ניצח, ו-99 נערים ימותו בדרך זו או אחרת, ועד אז הם יצעדו, יצעדו עד יבלות, עד שיתוק, עד אי שפיות. יצעדו.
זה רעיון מעולה, אבל זו הדרך שבה סטיבן קינג מבצע את הספר הזה היא שיוצאת דופן, ולדעתי היא שיעור מעולה בכתיבה. ואלו הם ארבעת השיעורים שאני לקחתי מהספר

1. פתח דבר

כשכתבתי את הספר שלי (זה לקח נצח) תמיד פינטזתי על הרגע שבו אגיע לכתוב את אחרית הדבר, ואוכל להסביר את עצמי בפשטות, בלי הצורך להתחבא מאחורי ספרותיות. אבל כשהגיע הרגע באמת, חשבתי שאני צריכה לתת לספר לדבר בעד עצמו, ושלשים את עצמי שם במרכז הדפים יהיה דבר מגלומני ומיותר. אבל לסטיבן קינג אין שום בעיה להיות מגלומני. הוא יודע (בטח עכשיו, אחרי חמישים ספרים) שהספר הוא ספר ואחרית הדבר היא אחרית הדבר, ושניהם עומדים בזכות עצמם. ולכן זה כבר פתח הדבר השני המעולה שלו שאני קוראת. ומה הוא כותב שם? הוא מספר את סיפורו של שם העט ריצ'ארד בכמן, שבו הוא פרסם כמה ספרים שכתב לפני שהיה מפורסם, אבל חשב שהקוראים יאהבו גם עכשיו. שם העט התגלה בסופו של דבר, והוא הגיב על הפרשה והבהיר שאכן מדובר בו ודי. אבל משהו בזה הציק לו וזה מה שהוא כותב (תרגום וקיצורים שלי. אני לא חושבת שתרגמו את הספר הזה לעברית):

"סטיבן קינג תמיד הבין שהבחורים הטובים לא תמיד מנצחים (למשל "Cujo", "בית קברות לחיות" ואולי גם "Christine), אבל הוא גם הבין שלרוב הם כן. בכל יום, בחיים האמיתיים, הבחורים הטובים מנצחים. לרוב הניצחונות האלו נותרים מחוץ לכותרות העיתונים ("אדם שוב ×”×’×™×¢ הביתה בריא ושלם מהעבודה" היא לא כותרת שתמכור הרבה עיתונים), אבל הם עדיין מתרחשים… ובדיון צריך לשקף את המציאות.
ועדיין…
הבחורים הטובים לרוב מנצחים, האומץ לרוב מתגבר על הפחד, והכלב המשפחתי כמעט לעולם אינו חולה בכלבת: אלו דברים שידעתי בגיל 25 ואני עדיין יודע אותם, בגיל 25*2. אבל אני יודע גם משהו אחר: ברובנו יש מקום שהוא לרוב גשום, שבו הצללים ארוכים והיערות מלאים במפלצות. טוב להחזיק קול שבו אפשר לתאר את אימי המקום הזה ואת הגאוגרפיה שלו, מבלי להכחיש את אור השמש והבהירות שממלאים כל כך הרבה מחיי היומיום שלנו".

והנה, בכמה פסקאות, סטיב קינג מצליח לנסח לא רק את האחריות שיש לסופר (לוודא שהספרים שלו מתארים את המציאות ולוודא שהמציאות המתוארת משקפת את האופן שבו הוא חושב על החיים), אלא גם את האופנים שבהם האחריות הזאת גדולה עליו, ואת המקומות שעליו לברוח מעצמו כדי לכתוב את הספרות שמתאימה לו. והדיסוננס הזה הוא גם חשוב נורא וגם מבלבל נורא, וטוב שיש את סטיבן קינג כדי לנסח ולפתור אותו.
 

2. המסר

המסר של הצעדה הוא פשוט וברור כבר מהתקציר: במקום שבו הצבא והמשטרה שולטים, במקום שבו בידור טלוויזיוני הוא חשוב יותר מהחיים עצמם, הנערים ישחקו לפנינו וימותו בקלות יתרה. זה נכון בתקופת מלחמת ויטנאם כמו שזה נכון בתקופת נתניהו השלישית ובכל תקופה איומה בחיי כל מדינה.
אבל אם אתה סופר מוכשר וסבלן, או סופרת מוכשרת וסבלנית, את יכולה ללעוס את המסר הזה לאט אט. את סומכת על עצמך וסומכת על הקוראים שלך, שהמסר יובן כבר מהתחלה, אבל שיש לכולם את אורך הרוח הנדרש כדי להבין את כל ההשלכות של המסר הזה לרוחבן ולעומקן. כי זה חלק ניכר ממה שעובר על הדמויות הספר: הן מבינות מה פרוש הצעדה, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור הצופים, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המשפחות שלהן והן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המייג'ור. וביחד עם הצועדים הולכים הקוראים.
אין שום דבר שמתגלה לפתע בעשרים העמודים האחרונים, שהופך את הספר למובן וקוהרנטי. לא. אין הפתעות ואין זיקוקי די נור (חוץ מעיר אחת משוגעת, שבה כולם צמאי דם במיוחד). יש סופרת וקוראת שצועדות אט אט ביחד, בנחת ובסבלנות, כדי לדבר על משהו לעומק. זו אמונה מדהימה ונדירה בכוחה של הספרות. וזה פאקינג סטיבן קינג, לא איזה פרוסט או משהו לאליטות.

3. פרקים

יש סופרים שלא מחלקים לפרקים. אני לא אוהבת אותם. בנאדם צריך שיכתיבו לו מתי כבר מותר ללכת לישון רגע. או מתי מותר להשתין או ללכת לפייסבוק. אף אחד הוא לא מתוחכם מספיק כדי לוותר על פרקים (אני אומרת את ×–×” גם לעצמי: רק חצי מהספר שלי ×”×™×” מחולק לפרקים. (אבל הייתה לי סיבה טובה)). אבל עד עכשיו מה שחשבתי על פרקים הושפע בעיקר מהז'אנר של אריך קסטנר: יש פרק, יש נושאים בפרק, והוא נגמר כאשר הנושאים מוצו. אבל סטיבן קינג פועל בתוך ×–'אנר המתח והאימה: הוא צריך להשאיר את הקוראים שלא יילכו להשתין ולא לפייסבוק, אלא רק למרות עצמם. אז הפרק שלו מתחיל בשיא הדרמה, נרגע, ומסיים בשיא הדרמה. ×›×›×” שאין נושא לפרק, אלא יש מקצב. מתנשפים מהר מחוסר אוויר, נרגעים רגע ומקשיבים ביתר תשומת לב, ואז שוב מתנשפים מהר ו… נגמר הפרק. אבל אל תלכי עדיין ×›×™ את באמצע ההתנשפות.
הרבה יותר אפקטיבי!
 

4. הדמויות

ברוב הספרים שאני קוראת יש דמות אחת או שתיים ראשיות, שהן דמויות מובנות לחלוטין. הן עגולות ומשתנות והמניעים שלהן ברורים. יתר הדמויות הן במקרה הטוב לא גיבוב מוחלט של שטויות, שנאסף לכדי דמות לפחות חצי קוהרנטית, שאת אולי יכולה לדמיין אותה במציאות אם תטרחי, אבל ספק אם תעשי זאת. כך שהפער בין הדמויות הראשיות למשניות הוא עצום, כאילו יש חומה דמיונית בין הדמויות הראשיות והקוראת שנמצאים באותו מקום, ובין הדמויות המשניות שנמצאות בחצר.
אצל קינג יש נגיד עשר דמויות. הדמות הראשית היא גרטי, שהספר מסופר מנקודת המבט שלו, ולצידו עוד חבורה של נערים שאיתם הוא צועד ואליהם הוא מתקרב ומתרחב חליפות, בהתאם לקצב הצעדה ולהתפתחות ההבנה שלו לאורך הצעדה. המידע על הדמות הראשית משוחרר בצורה איטית מאד מאד, בטפטוף של אנטיביוטיקה לווריד, והמידע על הדמויות האחרות נאסף גם הוא באותה מהירות, כך שבמהלך הקריאה ההרגשה היא שאת פחות או יותר יודעת על כולם את אותו הדבר. רק אחרי שהאנטיביוטיקה סיימה לטפטף, את קולטת שיש את גרטי, ויש את השאר. וככה, גם יש לך באופן חד משמעי עם מי להזדהות, וגם יש לך ממי להתרחק קצת, להתרחק הרבה ומי לחבב בסתר. כי זה באמת כמו בחיים: אין תהום עמוקה בינך לבין כל אדם אחר. יש אנשים שקרובים אלייך לגמרי, אנשים שקרובים אלייך קצת, אנשים שקצת רחוקים ממך ואנשים שרחוקים ממך הרבה. זו הדרך הנכונה לבנות את הדמויות!
 

אז לסיכום

• אחרית דבר: תודה לנדב שקנה לי קינדל ותודה לאמזון שהציעה לי את הספר ×”×–×” בחיפוש של סטיבן קינג
• תקראו אותו
• הוצאות ספרים יקרות: תתרגמו אותו לעברית. אני אשמח לעשות זאת

אני אימא. אני לא שונאת להיות אימא. לא הייתי מחזירה את הילד שלי לשום מקום. הוא יצא בדיוק כמו שהתכוונתי. אבל הוא כבר בן שנתיים, ולפני שנתיים, במשך כמה שבועות ארוכים אחרי שהוא נולד, הייתי בטוחה שעשיתי את טעות חיי והרסתי לעצמי את החיים. ובשום מקום, אבל שום מקום, לא מדברים על התחושה האיומה הזאת. וזאת תחושה איומה. ממש. והיא לא כל כך נדירה, כך מסתבר.
אז תרגמתי מאמר של ג'סיקה ולנטי, שהופיע במגזין אטלנטיק ב-2012, והוא חלק מספר שעוד לא קראתי (אבל דגמתי לקינדל): Why Have Kids?: A New Mom Explores the Truth About Parenting and Happiness

ב-2008 נברסקה הפכה נטישת ילדים לחוקית. הצעד הזה היה חלק מחוק "חוף מבטחים" [חוקים בארצות-הברית שנועדו להסדיר נטישה של ילדים לגורמים חוקיים שיאפשרו המשך טיפול בהם, במקום לנטוש אותם על המדרגות], שנועד לטפל במספר ההולך וגדל של נטישת ילדים במדינה. כמו חוקי חוף מבטחים אחרים, הורים בנברסקה שחשו לא מוכנים לטיפול בתינוקות יוכלו להביא אותם למיקום שנקבע מראש, ללא חשש ממעצר ותביעה. אבל המחוקקים עשו טעות לוגיסטית חמורה אחת: הם שכחו לציין את הגבול המקסימלי לגיל הילדים הננטשים.
בתוך שבועות לאחר כניסת החוק לתוקף, הורים החלו להביא את הילדים שלהם. אבל הייתה בעיה: אף אחד מהילדים הננטשים לא היה בגילאי ינקות. אחרי כמה חודשים התברר כי בבתי חולים ממשלתיים ובתחנות משטרה במדינה ננטשו 36 ילדים. 22 מהילדים היו בני 13 ויותר. סבתא בת 51 הביאה ילד בן 12. אבא אחד הביא את כל המשפחה שלו – תשעה ילדים בגילאי שנה עד 17. אחרים נסעו ממדינות שכנות כדי להביא את הילדים ברגע ששמעו כי יוכלו לנטוש אותם ללא כל השלכה.
ממשלת נברסקה, שהבינה את הטעות האיומה שעשתה, כינסה מושב מיוחד של המחוקקים כדי לכתוב מחדש את החוק ולהוסיף לו מגבלת גיל. המושל דייב היינמן אמר כי השינוי "יחזיר את הפוקוס למטרה המקורית של החוקים האלו, שהיא להציל תינוקות שזה עתה נולדו ולפטור את ההורים מתביעה בגין נטישת ילד. הנוסח החדש גם אמור למנוע מהורים מחוץ למדינה להביא את הילדים שלהם לנברסקה בניסיון להבטיח להם טיפול".
ב-21 בנובמבר 2008, היום האחרון שבו הנוסח המקורי של החוק, שתקף לכל הגילאים, היה בתוקף, אימא אחת ממחוז יולו בקליפורניה נסעה יותר כ-2000 קילומטרים לבית החולים של מחוז קימבל בנברסקה, שם היא הותירה את בנה בן ה-14.

מה שקרה בנברסקה מעלה את השאלה: לו לא היו לכך כל השלכות, כמה מאיתנו היו מוותרים על הילדים שלהם? אחרי הכל, נטישת ילדים אינה תופעה חדשה והיא בהחלט אינה נדירה בארצות-הברית. יותר מ-400 אלף ילדים נמצאים במערכת האומנה ומחכים להגיע לבתי אומנה ואלפי הורים מוותרים על הילדים שלהם מדי שנה. אישה אחת אפילו שלחה את בנה המאומץ בחזרה למולדתו ביחד עם מכתב התנצלות שננעץ כמו רשימת קניות לחזהו. לא משנה האם הסיבה היא קשיים, אמריקאים רבים מוותרים על ההורות שלהם.
בפברואר 2009 מישהי שמכנה את עצמה Ann נכנסה לאתר Secret Confessions וכתבה שלושה משפטים: "אני בדיכאון. אני שונאת להיות אימא. אני גם שונאת להיות אימא במשרה מלאה!" יותר משלוש שנים לאחר מכן, שרשור התגובות עדיין פעיל ומלא באלפי תגובות, באתר שמייצר לרוב רק כעשר תגובות לכל "וידוי". אן האנונימית פגעה בנקודה רגישה.
אישה אחת שנכנסה להריון בגיל 42 כתבה "גם אני שונאת להיות אימא. כל יום הוא אותו דבר. ואני חושבת על כך שלא אהיה חופשייה עד שאהיה בת 60 או משהו ואז החיים שלי יגמרו". אחרת, שזיהתה את עצמה רק כ- k'smom, אמרה "אני מרגישה כל כך לכודה, חרדה ומוצפת. אני אוהבת את הבת שלי והיא מטופלת היטב, אבל לא זו הדרך שבה הייתי בוחרת לו הייתה לי הזדמנות שנייה".
ג'יאנה כתבה "אני אוהבת את הבן שלי, אני שונאת להיות אימא. זו מלאכה חסרת הכרת תודה, מונוטונית, מתישה, מעצבנת ודכאנית. האימהות מרגישה כמו עונש מאסר. אני לא יכולה לחכות עד שאזכה לחנינה כאשר הבן שלי יהיה בן 18 ויש לקוות שיילך לקולג'". אישה אחת מוושינגטון אפילו אמרה כי למרות שהתנגדה להפלות לפני שילדה את בנה, עכשיו הייתה "רצה למרפאת ההפלות" לו הייתה נכנסת שוב להריון.
התגובות – בעיקר מנשים שמזהות עצמן כמגיעות מרקע כלכלי יציב – מבהירות משהו מפורש פחות מההסברים השחוקים לאי-נחת הורית כמו עוני וחוסר בתמיכה. הנשים האלו פשוט לא מרגישות כי האימהות מקיימת את כל הבאזז סביבה, ולו הייתה ניתנת להן הזדמנות שנייה, הן לא היו עושות זאת שוב.
כמה מהן ציינו את השעמום באימהות במשרה מלאה. הרבה התלוננו כי הפרטנרים שלהם לא חלקו איתן את האחריות לטיפול בילדים. "כמו רוב הגברים, הבעל שלי לא עושה הרבה – אם בכלל הוא עושה משהו – לטיפול בילדים. אני חייבת לעשות הכל ולתכנן הכל", כתבה אימא אחת. כמה מהן נכנסו להריון בטעות והחברים והבעלים שלהן הפעילו עליהן ללחץ ללדת את התינוק, או ידעו שהן לא רצו ילדים אבל חשו שזה משהו שהם "צריכות" לעשות.

הרגש המכריע היה תחושת אובדן העצמי, המציאות המבעיתה שבה החיים שלהן צומצמו למילוי צרכי הילדים שלהן. DS כתבה "אני מרגישה שאיבדתי את כל מה שהיה אני. מעולם לא דמיינתי כי הילדים שלי והעובדה שאצטרך לשים את עצמי בצד ירגישו כל כך רע". הציפיה לאימהות טוטאלית היא גרועה מספיק, והצורך לחיות איתה כל יום יכולה למוטט את הנפש. כל מה שבנה את האישיות שלנו, שהפך אותנו לייחודיות, לא משנה יותר. התפקיד שלנו כאימהות מגדיר אותנו. לא הרבה השתנה.
"המסתורין הנשי מאפשר, ואפילו מעודד, נשים להתעלם משאלת הזהות שלהן", כתבה בטי פרידן. "המסתורין אומר כי הן יכולות לענות על השאלה 'מי אני?' בתשובה 'אשתו של טום, אימא של מארי'. האמת היא – ואני לא בטוחה כמה זמן זו האמת, אבל זה נכון בדור שלי וזה נכון בדור שגדל היום – שלאישה אמריקאית כבר אין דימוי פרטי שאומר לה מי היא, או מי היא יכולה להיות, או מי היא רוצה להיות".
בזמן שפרסמה את "המסתורין הנשי" פרידן טענה ×›×™ הדימוי הציבורי של נשים ×”×™×” בעיקרו דימוי של ביתיות – "שטיפת כלים, תערובות לעוגה… חומרי ניקוי" – שנמכר באמצעות פרסומות ומגזינים. כיום, לנשים אמריקאיות יש דימוי פומבי של עצמן שהוא גדול יותר מתפקידן כעקרת בית. אנחנו רואות את עצמנו מוצגות בטלוויזיה, במודעות, בסרטים ובמגזינים (שלא להזכיר את ההקלה) כפוליטיקאיות, בעלות עסקים, אינטלקטואליות, חיילות ועוד. אבל ×–×” מה שהופך את הדימוי הפומבי של האימהות הטוטאלית לכל כך ערמומי. אנחנו רואות את הדימויים המגוונים האלו של עצמנו ומאמינות ×›×™ הסטנדרט הדכאני עליו כתבה פרידן כבר מת, כאשר למעשה הוא פשוט השתנה. משום שלא משנה עד כמה רחב הדימוי הפומבי שנשים מזדהות איתו, הוא עדיין מוגבל. הדימויים הם עדיין של נשים לבנות, סטרייטיות מהמעמד הבינוני עליון, וכל הדימויים האלו מזהים נשים כאימהות או כלא-אימהות.
התרבות האמריקאית לא יכולה לקבל את המציאות של אישה שלא רוצה להיות אימא. המציאות הזאת מנוגדת לכל מה שלימדו אותנו לחשוב על נשים ועל כמה הן נואשות לתינוקות. אם היינו צריכות להאמין למדיה ולתרבות הפופ, נשים – אפילו נערות – הן לנצח נואשות לתינוק. זו התשוקה הגדולה ביותר שלנו.
האמת היא שרוב הנשים מבלות את מרבית חייהן בניסיון שלא להיכנס להריון. לפי מכון גוטמאכר, אישה עם שני ילדים שהגיעה לשנות ה-40 בחייה בילתה רק חמש שנים בניסיון להיכנס להריון, בהיותה בהריון ובהיותה בסיכון להיכנס להריון בעקבות לידה. אבל כדי להימנע מהריון לפני שתי הלידות שלה, היא התנזרה מסקס או השתמשה באמצעי מניעה בממוצע 25 שנה. כמעט כל הנשים האמריקאיות (99 אחוז), בגילאים 15-44, שחוו מגע מיני השתמשו באמצעי מניעה כלשהו. אמצעי המניעה הנפוץ ביותר אחרי הגלולה? עיקור. ועכשיו, יותר מתמיד, יותר ויותר נשים בוחרות אמצעי מניעה לטווח הארוך. מאז 2005, למשל, השימוש בהתקן תוך רחמי זינק ב-161 אחוזים. זהו חלק נרחב מהחיים ומאמץ גדול כדי להימנע מהורות!
ייתכן כי הסטטיסטיקות האלו מצביעות על כך שנשים מודרניות פשוט מפעילות יותר שליטה בנוגע למתי ובאילו נסיבות הן יהפכו לאימהות. במידה רבה, זה נכון. אבל הטענה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם מציאות יותר מדהימה: חצי מההריונות בארצות-הברית הם בלתי מתוכננים. ברגע שמשקללים פנימה את שיעור ההפלות ואת שיעור ההריונות שמסתיימים בהפלה טבעית, אנחנו נשארים עם עובדה מפתיעה למדי ולפיה שליש מהתינוקות בארצות-הברית הם בלתי מתוכננים. מה שלא מפתיעה, לעומת זאת, היא העובדה כי הכוונה להוליד ילד בהחלט משפיעה על הרגשות של הורים כלפי הילדים שלהם, ועל האופן שבו הילדים האלו מטופלים, ולפעמים גם על התוצאות המבעיתות של הטיפול הזה.

לכתבה המקורית