ארכיון תגיות: מוזיקה

אדום חזה

יש אלבומים שאת שומעת והם כל כך יפים שמתחשק לעשות משהו קיצוני. לקעקע אותם על המצח. לכתוב על הסדין הכי גדול בבית ולתלות על מגדל הקריה. להסתובב בעיר עם מגפון ולצעוק: אזרחים, שימו לב, יש אלבום חדש של אפרת בן-צור!

לכתוב פוסט בבלוג שאף אחד כמעט כבר לא קורא בו.

פינת הוידוי: היו המון שנים בחיים שלי שלא הקשבתי בכלל למוזיקה. רשמית זה היה בגלל הפער בין מחירי הדיסקים לגובה ההכנסה שלי, אבל זאת לא הסיבה האמיתית. אני לא אכתוב כאן את הסיבה האמיתית.

כשחזרתי לשמוע מוזיקה, האלבום הראשון שקניתי היה "צוללת". הקשבתי לו בריפיט, בווליום מטורף, במשך חודשיים בערך. הוא זרם לי בורידים. ואז עזבתי אותו והמשכתי הלאה, ובכל פעם שנזכרתי בו מאז הנחתי שהתגובה החזקה שלי לא היתה קשורה לאיכות ה"אמיתית" שלו אלא להרעבה המוזיקלית שממנה הגעתי אליו.

טעיתי.

לפני חודש היתה הופעת השקה לאלבום החדש של אפרת בן-צור באוזן בר. הלכתי, בעיקר בשביל הנוסטלגיה וגם קצת בשביל אמילי דיקינסון. זאת היתה אחת ההופעות ×”×›×™ טובות שראיתי בחיי. זאת היתה חוויה טוטאלית, מטלטלת ומרוממת-נפש. לעתים נדירות מאוד זוכים לראות אמן שנוכח כל-כולו על הבמה. אפרת היתה שם לגמרי – במלוא הרצינות והשטותיות, הפאתוס וההומור, האומץ לנסוק וגם להודות בחן בטעויות. כל החדר התמגנט אליה, ואני לא הבנתי איך יכולתי לשכוח את ההשפעה העצומה של השירה והלחנים שלה עלי. אבל יותר מזה, הרגשתי שעומדת על הבמה מישהי שנותנת לי משהו שקשה מאוד למצוא – מודל של נשיות כמו שאני עצמי תופסת אותה. נשיות זורמת, צומחת, משתנה מרגע לרגע, לא מחויבת אף פעם למה שהיא היתה לפני דקה. נשיות שיש לה נוכחות אבל לא תופסת פוזה. שום אלבום לא יכול לשחזר את הטוטאליות של הנוכחות הנשית הבימתית הזאת, וכמובן לא את העוצמה של הביצוע ×”×—×™ לעיבודים המעולים של השירים, אבל ROBIN מתקרב לזה ככל שאלבום יכול בכלל להתקרב.

לשירים של אמילי דיקינסון יש איכות של אטומים. המילים הן כמו פרוטונים ונויטרונים ואלקטרונים, שמוחזקים ביחד במתח עצום למרות הריק העצום שמתוח ביניהם. דבר זעיר, מיקרוסקופי, שאוצר בתוכו עוצמה אדירה. הקול והלחנים של אפרת בן-צור מלבישים את העוצמה הזאת במוזיקה. צריך המון יומרה והעזה, ובאופן פרדוקסלי גם המון ענווה, כדי להלחין משוררת ענקית כמו דיקינסון. צריך בשלות עצומה כדי להגיע לאיזון הנכון של יומרה וענווה שיאפשר הלחנה וביצוע שלא יביישו את הטקסט וגם לא יסתירו אותו. אפרת בן-צור נתנה מתנה לעולם, ובשם העולם, אם יורשה לי, אני מודה לה.

כאן אפשר להאזין לאלבום. מומלץ להגביר את הווליום ככל שירשו השכנים ועור התוף.

אלבומים קרובים ברוחם, למי שצריך: Misery is a Butterfly של בלונד רדהד, The Milk-eyed Mender ו-Ys של ג'ואנה ניוסם.

נצר לשושלת של עבריינים

 

חתכתי את הורידים שלי על חוף הים

כולם שמחים אבל אני משועמם

סגרתי את השמש כי היה לי חם

חתכתי את הורידים שלי על חוף הים

אשכרה מתים, "מעצבן את הקיץ"

 

כשמקשיבים רק למוזיקה של אשכרה מתים בלי להתעמק יותר מדי במילים, זה נשמע כמו עוד להקת גאראז' מלאה זעם ולהט נעורים, בייחוד עם כל הדיבורים על חיתוך ורידים ואורנג אוטאנגים וגורילות שברחו מהספארי והסולן שסגרו אותו בכלוב ובחורות קרחוניות או חונקות או סתם מפגרות. עוד להקה שמשתוללת בזעם על ביות היצר החייתי הגברי, מה חדש. גם כשצופים בהופעות של אשכרה מתים, בהתחלה זה נראה כמו עוד להקת נעורים מפוצצת מאנרגיות, עם הרבה מניירות של טירוף, יצרים גועשים וכו'. הסולן צורח, קופץ לקהל, פוצח במונולוגים הזויים, לפעמים מוריד חולצה, המתופף מרכיב משקפי דיסטאנס, גרופים וגרופיות רוקדים באקסטזה, כאלה. כבר היינו בסרט הזה.

אבל כשמקשיבים למילים, ואסף עדן הסולן שר אותן בקול חזק וברור ודואג שהסאונד לא יכסה עליהן כמו שקורה הרבה פעמים אצל להקות גאראז', זה נהיה קצת פחות פשוט לתיוג. זה נהיה מסובך יותר גם כששמים לב לכל מיני פרטים בהופעה, כמו החיוך העקום של הסולן, או הניגוד בין הפוזה הקוּלית-עד-צוננת של הגיטריסטית לבין השימוש המודע והמופגן שלה בקלישאות הז'אנר: להישכב על הרצפה, לקפוץ על הבס, לנגן עם הגב לקהל. משהו שם לא ממש מסתדר, וכנראה זה לא מקרי. כנראה זה לגמרי מכוון.

 

חפרתי בור גדול מאוד בחוף הים

כולם הלכו אבל אני עדיין שם

שכבתי עם אשה וזה היה מוגזם

חתכתי את הורידים ולא ירד לי דם

"מעצבן את הקיץ"

 

בשירים של אשכרה מתים, המילים הולכות נגד המנגינה ונגד עצמן. בהתחלה המילים מנסות לעשות מה שצריך – לחפור בור גדול על חוף הים, לחתוך את הורידים, לשכב עם אשה – אבל ×–×” כבר לא עובד: כולם הולכים והסולן נשאר לבד בבור. הוא שוכב עם אשה וזה לא מושלם, ×–×” מוגזם. הוא חותך את הורידים אבל לא יורד לו דם. כל המחוות היצריות האלה התיישנו כבר מזמן: "אתה משוגע / וזה לא באופנה" ("מעצבן את הקיץ"). אף אחד פה לא מקבל חינם כלום ("קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים"), ואפילו הגורילות שברחו מהספארי ברמת גן ישר צברו חובות במכולת ("סקס מניאק").

 

למה אנשים באים להופעות של אשכרה מתים?

למה אנשים באים להופעות של אשכרה מתים?

אולי כי הם מחפשים ריגושים

אולי כי הם מחפשים זיונים

למה אנשים באים להופעות של אשכרה מתים?

(אסף עדן מאלתר בהופעה)

 

שוב ושוב השירים והלהקה מנסים לפרוק כל עול, לשחרר את הגורילות מהכלוב, להשתולל על-אמת, להוציא קצת דם, ומגלים שזה כבר בלתי אפשרי, אם בכלל ×–×” ×”×™×” אפשרי אי פעם: "דברים קורים, משתנים, כל מיני משתנים במשוואה משתנים, אבל משתנה אחד נשאר קבוע: הסקס תמיד נשאר גרוע. לא משנה מה משתנה, הדבר ×”×–×” קבוע. הסקס תמיד, תמיד, תמיד, תמיד, נשאר גרוע" (אסף עדן בנאום ספונטני בהופעה). ×–×” מצחיק בצורה מדכאת, או מדכא בצורה מצחיקה. לכל מילה יש תחתית כפולה, לכל קלישאה יש הד אירוני, ולצד הסולן שמתפרע וצורח ומוריד את החולצה עומד הכפיל שמחייך בעקמומיות אליו ואל הקהל וכמו אומר "אולי נדמה לכם שאתם משחררים שליטה, אולי נדמה לכם שעכשיו אתם באמת חיים, שעכשיו אתם באמת מרגישים, אבל אני ואתם יודעים שזה לא באמת אפשרי ושמתחת לכל ×–×” גלגלי האינטרס הקר לא מפסיקים להסתובב לרגע: הבחורה עם הגוף מהסרטים שיודעת לעשות קסמים היא בעצם מפטמת אווזים שרוצה מלא ילדים, והחובות במכולת הולכים ונערמים. אתם מנסים לשכנע את עצמכם שעכשיו ×–×” הדבר האמיתי, אבל אתם ואני יודעים שאין דבר ×›×–×” 'הדבר האמיתי'. עם יד על הלב, הסקס תמיד נשאר גרוע". 

לאסף עדן הסולן יש גם פרסונה אחרת שבה הוא מוציא אלבומי סולו. בפרסונה הזאת הוא נקרא רייסקינדר, והמוזיקה שהוא עושה בה היא מוזיקה אלקטרונית שקטה יחסית, עם הרבה סמפולים ופה ושם ביטויי מנטרה קלישאיים שחוזרים על עצמם עד אובדן משמעות, בעיקר כשהוא מבצע אותם בהופעות: "כן כן, גם אני בקטע", "×”×’×™×¢ הזמן", "עלמה בלונדית יפהפיה". במובן מסוים המוזיקה של רייסקינדר והמוזיקה של אשכרה מתים נעות זו לעבר זו משני כיוונים הפוכים. אשכרה מתים מתחילים מהרגש והיצר הפראי, מהרצון לפרוק עול ולנתץ את הכלובים, ולאט לאט (או מהר מהר) מגלים שהם כבולים בשלשלאות האירוניה והמודעות העצמית. רייסקינדר מתחיל בדיוק מהקוטב השני: מהריסון האירוני והמודע לעצמו, מהידיעה שכבר אין מה לחדש, שהכל כבר נאמר וכל מה שנשאר לנו הוא לפרק את הקלישאות ולהרכיב אותן מחדש, שוב ושוב עד אובדן מוחלט של משמעות. אבל בהופעות, מתוך החזרות האינסופיות האלה על אותו משפט ("×–×” לא כל כך נעים אבל גם לא ממש כואב"), הוא מגיע לבסוף למצב שבו הוא צורח אותו שוב ושוב באקסטזה, כמו קוף שמגרד את עצמו בטירוף שוב ושוב באותו מקום, והצרחות שלו הופכות את האירוניה על פיה וחושפות מתחתיה רגש גולמי. בנקודת המפגש הזאת בין שתי הפרסונות של אסף עדן, במקום שבו הוא לא חותך לעצמו את הורידים אלא מגרד ומגרד ומגרד, נפער הייאוש וסוף סוף יורד לו דם. 

 

יש הופעות ביוטיוב, ויש גם אלבומים. קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים, האלבום השני של אשכרה מתים שיצא ממש עכשיו, הוא אלבום מצוין. השירים מעולים אחד אחד וההפקה מופתית. כך גם סתם פחדתי, האלבום הרביעי של רייסקינדר שיצא בקיץ האחרון, ובעצם גם שלושת האלבומים שקדמו לו. לכו על זה.

 

פרוטות מן הירח

פוטר, אוטוביוגרפיה. הממ

את "Blood Money" של טום ווייטס שמעתי לראשונה באוטובוס, בדיסקמן ואזניות. במושב שלפני התיישב דתי. הוא פשט את הקפוטה והשטריימל, ותלה אותם, אחד אחרי השני, על הוו שבחלון. השטריימל נפל ראשון, אחריו הקפוטה. הוא ניסה זאת שוב. השטריימל נפל ראשון. ושוב, ואולי עוד פעם. בקצב מדויק, מסונכרן עם הדיסק.

כבר השתמשתי באנקדוטה הזו. גם בכתב. אני לא בטוח כמה ממנה עיבדתי מחדש, אך אני זוכר בוודאות את הסינכרון, שדייק עד לחלקיקי המציאות הזעירים ביותר. גם הריפוד האדום של פנים האוטובוס השתלב עם צבע העטיפה של הדיסק.

משהו קורה כשאתה שם אזניות. ראשית, המוזיקה; ואיתה, מחיקת כל הצלילים האחרים, שמחוץ לדיסק; ואחר כך, אם ישנו חסד, רוקד העולם לצלילים שבחרת.

***

פסי קול של סרטים, אומרת נעה, מחזירים אותנו לחוויית הסרט. מוזיקה נקשרת לסיטואציה מסוימת, וכששומעים אותה שוב היא מביאה עמה משהו מהסיטואציה. הלך רוח, למשל. אבל מוזיקה פועלת גם הפוך. היא ממסגרת מחדש את העולם.

לאחרונה, אני לא שומע מוזיקה עם מלים. רק באך. ז'אק ברל גם, אבל לא בגלל המלים, בגלל איך שהוא יורק אותן. מוזיקה ממשמעת את המציאות די והותר לבדה, והמלים, כרגע, רק סוגרות אפשרויות.

אין לי מושג אמיתי איך זה עובד, אבל אני מניח שזה קשור לקצב, צלילים, מתחים בין צלילים, והמטענים התרבותיים והאידיוסינקרטים שנקשרו אליהם.

***

יש לי חבר שאהב לשתות בירה עם ג'אז ישן, ולהיות עצוב. הוא תזמר, יום יום, מחדש סיטואציה שראה בעשרות סרטים, וכנראה לא חווה מעולם בצורה בלתי מתווכת.

***

אין לי מושג איך זה עובד. אבל לפעמים עלי העצים בביאליק זזים בדיוק כך, והאנשים איתם. העולם מוחרש, ואני מסתכל בו לפי קצב, צליל, מתח, וכל מה שנקשר בהם.

ואחר כך, אולי, נקשרת הסיטואציה מחדש למוזיקה. וכשאתה הולך בז'בוטינסקי אתה רואה את העצים של ביאליק, וכשאתה מביט בנערה אתה שומע צ'ים צ'ימיני.

***

ראשו של התסריטאי

בעצם, זה פוסט על דניס פוטר. ראיתי לאחרונה, בבולמוס, את "הבלש המזמר", קריוקי", "לזארוס הקר" ו-"Pennies From Heaven" (הסרט). ובכולם, מלבד "לזארוס הקר", שיחקה המוזיקה. ובכולם, מלבד Pennies From Heaven", שיחק הסיפור ושיחקה האוטוביוגרפיה. הם נקשרו אצלי זה בזה כך שלא יכולתי להתיר אותם, ודאי לא לכתוב עליהם. בינתיים, זה לא השתנה כל כך.

אז קודם כל המלצה. שנית, המובן מאליו – דניס פוטר כותב על חיים, מוזיקה וסיפורים, ואיך כל אלה מסתבכים זה בזה. זה נכון על "הבלש המזמר" ו"קריוקי", ונכון קצת פחות על "לזארוס הקר" ו-"Pennies From Heaven". ואף אחד לא צריך אותי בשביל לומר זאת.

אז מה כן? התועבות. במשך יותר משלושה רבעים מכל יצירה שלו, פוטר משרטט את הארכיטקטורה של הגהנום. והגהנום, יש לדעת, מרוצף תמיד בשירים, סיפורים ובחתיכות זיכרון. ב"בלש המזמר" שקוע הגיבור, פיליפ מרלו (לא הבלש, אחד אחר), במצב מתקדם של פסוריאזיס, סוג של מחלת עור. הוא שוכב בבית חולים, מבלי שהוא יכול אפילו לפתוח את אגרופיו, והוזה סיפור בלשים ואת ילדותו וסיפור בלשים נוסף, שבו הוא הבלש והאקסית היא הנבל. בוויקיפדיה גיליתי שפוטר סבל מפסוריאזיס מתקדם בעצמו, כולל האגרופים הקמוצים, פלוס ההזיות. צוות הרופאים וצוות החולים מתוזמר לאולדיז מתקדמים. ב"קריוקי" תסריטאי טלוויזיה אחד חושד שהתסריט שכתב מתגשם במציאות; את הסדרה שהוא כתב עורכים עתה, וגיבורה נראה בדיוק כמו פוטר; ב"לזארוס הקר" ראשו של התסריטאי משוחזר בעתיד, והוא מקרין את זיכרונותיו על מסך ענק. ב-"Pennies From Heaven" מוכר שירים בשנות השפל הגדול חי במחזמר שבתוך ראשו.

כל הדמויות שלו חיות, בעצם, במחזמר שבתוך ראשם. ברוב מחזות הזמר, השיר בא פתאום. רגע אחד עלילה, ברגע הבא הם שרים ורוקדים. ההנמקה לכך היא כמעט תמיד רטורית: "Singin' in the Rain" לא מתרחש בעולם פנטסטי, שתושביו חשים צורך עז לרקוד ולשיר. הריקוד והשירה הם ייצוג, מטעם המחבר, של מצבן הנפשי של הדמויות. כך גם אצל פוטר, רק שהריקוד והשירה הם מטעם הדמויות. ייצוג של מצב נפשי, אך ייצוג מדויק. זה מה שהדמויות חושבות עליו כרגע. לא על המצב הנפשי, על השיר.

ויש את השירים. בתוך כל החרא של השפל הכלכלי והאטימות הגרוטסקית של הגברים ב-"Pennies From Heaven", שיר הנושא הוא זן מוחלט; את בית החולים של מרלו מלווה השריקה של אביו; וזו הפתיחה של קריוקי.

***

שלושה רבעים מכל יצירה כזו, כאמור, הם תועבה. לפחות שלושה רבעים. זה נהיה יותר ויותר מגעיל, יותר ויותר מאוס, ולכל חתיכת גועל כזו נצמד שיר אופטימי, זיכרון או שבר בדיון. המוזיקה אינה פסקול הסדרה, היא הפסקול של הדמויות. מישהו שומע שיר, וזה נלכד בתוך הרגע, נכבל בו, ועתה אי אפשר לשמוע זאת שוב, מבלי לשחזר את הרגע מחדש. כך יכולה מוזיקה, גם המוארת ביותר, לרצף את הגהנום. סמיוטיקה אידיוסינקרטית.

אבל יש עוד רבע. את " Pennies From Heaven" ראיתי עם אסא. הפסקנו את הסרט בגועל שניה אחת מוקדם מדי. קצת אחר כך, נעשית בחירה, והשירים מקבלים את משמעותם המקורית. זה נכון גם ב"בלש המזמר" ו"קריוקי". כך גם, בערך, ב"לזארוס הקר". ברבע האחרון, הגיבורים של פוטר משילים את הסיפורים של עצמם, את השירים, את הבדיון, ובוחרים במציאות. והכל קצת אוטוביוגרפי, כזכור, כך שהדמות שמוותרת על הסיפור, היא קצת גם פוטר עצמו, וכשהיא בוחרת בעולם, היא בוחרת בסיפור שכתב פוטר. אבל כל הרפלקסיה הזו (עדיה: פזילה) לא כל כך רלוונטית. כי כשנעשית הבחירה, מבינים פתאום למה צייר פוטר את הגהנום. כל זה נועד רק להראות את יפי התכנית האלוהית.