מהי "הסצנה החסרה" שלך?

 

בשנת 2003 אחרי שביימתי את הסרטון "נשיקה היא נשיקה היא נשיקה" הבנתי משהו מוזר וחדש לגבי הכח של המצלמה. תמיד היתה לי הרגשה שיש שתי תגובות אפשריות למצלמה, אנשים שאוהבים מצלמות ואז כשאתה מצלם אותם הם פורחים (בדרך כלל, האנשים האלה פחות מעניינים אותי) ואנשים שמפחדים ממצלמות ואז הם נבוכים ומתרגשים ובדרך כלל מהצילומים שלהם לא יוצא שום דבר שאפשר להשתמש בו. כשצילמתי את סרטון הנשיקות הבנתי שלמצלמה יש כח אחר – המצלמה יכולה לשמש בתור תמריץ עבור אנשים כדי לעשות משהו שהם היו מתים לעשות, אבל בחיים לא היו מעזים. למסקנה הזאת הגעתי כשצפיתי בחומר הגלם של סרטון הנשיקות. האנשים שצילמתי לסרטון נבחרו לצילומים כי הביעו סלידה מהרעיון להתנשק עם מישהו שמסמל עבורם קו אותו הם לא מוכנים לחצות. מצד שני, הם ידעו מראש שהרצון שלי הוא שבסופו של דבר הם יתנשקו עם מי שיושב איתם על הספה. אם הם ידעו מראש ובכל זאת הגיעו ליום הצילומים, אז כנראה שהם בכל-זאת רצו לעבור את הגבול שהם עצמם קבעו והחליטו לעשות את זה בחסות המצלמה. המצלמה ואני (כבמאי שאומר להם מה לעשות), שימשנו בסרטון הזה, כתירוץ לעשות משהו שהם לא מעיזים לעשות בחיים הרגילים שלהם. חשבתי אז על מצלמה כמו סוג של אלכוהול המאפשר לך להיות טיפה שיכור ולהתחיל עם הבחורה שבחיים לא היית מעיז להתחיל איתה.

בעזרתו של קובי צאיג, הצלם (שעבד איתי מאז על רבים מהפרויקטים שלי), התחלנו לצלם סיפורים של אנשים שהמצלמה שימשה בהם כמו אלכוהול. המלהיב בסיפורים היה הסיפור של גדי- גדי היה אז עו"ד בן שלושים וסיפר לי על ההתאהבות הראשונה שלו במירב בכיתה א'-ב'. הוא תאר כמה הוא אהב אותה ואיך אף-פעם הוא לא העז לספר לה על זה. עוד הוא סיפר, שבזמנו, היה לו חלום שהיה חוזר על עצמו כל לילה: הוא הולך לים, ופתאום הוא רואה את מירב טובעת וצועקת הצילו, אז הוא רץ לתוך הים ומציל אותה, סוחב אותה על הידיים החוצה, והיא מסתכלת עליו במבט שאומר:" אני אוהבת אותך גם". מאז כיתה ח' גדי לא דיבר עם מירב, מאז סוף התיכון הוא לא ראה אותה. במהלך הצילומים הוא מנסה לאתר אותה, מדבר עם אבא שלה ונלחץ משיחה עם החבר שלה, הם נפגשים בבית הספר היסודי שלהם, הוא מספר לה כמה אהב אותה ומגלה שלא היה לה שמץ של מושג, ואז מספר לה גם על החלום. למרות שכל הסיפור מרגיש לה קצת מטורף, היא מחליטה לממש עבורו את החלום. הם הולכים לים והוא מביים את הסצנה שבה היא טובעת והוא מציל אותה.

בזמן שערכתי את הסיפור הזה, עם העורך רון עומר, חשבנו שאפשר להפוך את זה לסדרה שתקרא "הסצנה החסרה". בנוסף לסרטון המצולם של גדי שהאורך שלו היה 12 דקות, ניסחתי מסמך שהכיל את הרעיון ובקצרה סיפורים נוספים שהתאימו לפורמט, אותם מצאנו במהלך התחקיר. ניסיתי, ביחד עם המפיק עמי אמיר ממטר הפקות, למכור את הרעיון לגופי השידור. משום מה, אף אחד לא רצה את זה, אני לא לגמרי בטוח למה. התגובות שקיבלנו היו בעיקר: "זה מקסים, אבל זה לא מה שיביא לנו 25 אחוזי רייטינג".
את הפיילוט המצולם, אני לא יכול, לצערי, להעלות כאן, אבל הנה המסמך שהגשנו:

הסצנה החסרה*- פורמט לסדרה דוקומנטרית עם טוויסט.

אם היית יכול לשכתב את התסריט של החיים שלך, איזו סצנה היית מוסיף או משנה?
לכל אחד מאיתנו יש רגעים בהם אנחנו חושבים: " אם רק יכולתי לחזור אחורה בזמן הכל היה משתנה". לדוגמא: מישהו פיטר אותך מהעבודה, ואתה יצאת מהמשרד שלו שותק ועם דמעות בעיניים. אבל בעצם רצית להגיד לו בדיוק מה אתה חושב עליו, להפוך עליו את השולחן ולסיים בטריקת דלת כזו שכל המשרד ישמע. התוכנית מאפשרת לגיבורי הסדרה לביים עבור עצמם את הסצנה החסרה שלהם כפי שהם רואים אותה בדמיונם, ולסגור את העניין שנשאר פתוח.
ארבל, בת 30, היתה מאוהבת בחברה הכי טובה שלה בבית הספר התיכון, התוודתה בפניה ונדחתה, היא קיבלה ממנה הזדמנות שנייה לנשק אותה במהלך הטירונות בשירותים מסריחים בבה"ד 7, אבל לא ניצלה אותה, ארבל מנסה להחזיר את החברה לשם, אבל הפעם לנשק אותה. ענבל, בת 22, גנבה מאבא שלה בגיל 7 מדליה שסבא שלה הכין לו לבר-מצווה, ונתנה אותה לשתי בנות מקובלות מהכיתה שלה כדי שיהיו גם חברות שלה, המדליה נעלמה וענבל רוצה לחפש אותה בבית של החברות שלה ולהביא את המדליה בחזרה לאבא שיחבק אותה ויגיד לה שהוא סולח לה על הגניבה. אילנית היתה כבר מתחת לחופה עם גיא, אבל בשנייה האחרונה ברחה, 12 שנים עברו מאז בהן היא לא ראתה את גיא, היא רוצה להתנצל בפניו ולאפשר לו לשבור את הכוס. בגיל 12 יוסי הכניס מכות רצח לליאת בגלל שהיא המשיכה לענות על שאלות של המורה בזמן ההפסקה, כמה ימים אחר-כך היא התחילה ללמוד ג'ודו ונעשתה סגנית אלופת ישראל, היום בגיל 25 היא רוצה למצוא את יוסי ולהזמין אותו לדו-קרב בחצר בית הספר. מיקי ואלירן היו החברים הכי טובים מגיל צעיר, בגיל 12 הם ביצעו את הגניבה הראשונה שלהם מחנות הממתקים של אברהם, בגיל 18 הם נתפסו בפריצה לבית פרטי, והסתכסכו על רקע האשמות הדדיות. שניהם השתחררו כבר מהכלא, ומאז לא בקשר, מיקי, היום, מציל בחוף הים, רוצה לשחזר את הגניבה הראשונה מהקיוסק של אברהם, הגניבה שייסדה את הקשר ביניהם ועל-ידי כך לחזור לחברות הטהורה. דפנה, בת 40, היתה מלכת הכיתה, נעמה היתה הילדה הכי דחויה, יום אחד בכיתה ו' דפנה אמרה לנעמה: " תשמעי נעמה, יש לך את השיער הכי מכוער בעולם" יום אחרי זה נעמה גזרה לעצמה את השיער. דפנה מרגישה אשמה עד היום ורוצה למצוא את נעמה, להתנצל, ולאפשר לה לעשות לדפנה איזו תספורת שהיא רוצה.

הסיפורים נשזרים זה בזה בעריכה מקבילה וכל פרק נע בין מספר סיפורים שמתחילים בפרק אחד ומסתיימים בפרקים אחרים. כל אחד מהסיפורים מכיל את התיאור של הסצנה החסרה והחשיבות שלה בעיני הגיבור , את הנסיונות של גיבור הסיפור להפיק ולביים את "הסצנה החסרה" שלו עם האנשים האמיתיים הקשורים בסיפור, ובסופו של דבר הסצנה עצמה וההרגשה של הגיבור לגביה ולגבי המימוש שלה.

* סצנה- אירוע בסרט המתרחש כולו במקום אחד ובזמן אחד. כשמקרינים סרט בתהליך וחסרה סצנה מסוימת, שעדיין לא צולמה, נהוג להשתמש בכיתוב scene missing.

לפני כשנה, עשיתי נסיון נוסף להרים את הפרוייקט הזה בעזרת חברת הפקה אחרת, אבל גם הנסיון הזה לא צלח, וכך גם הרעיון הזה שוכב לו בתחתית ההארד-דיסק. בינתיים, אני מסתפק באיסוף סיפורים על סצנות חסרות שונות ומשונות. מהי הסצנה החסרה שלכם?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דרורית   ביום 11 ביולי 2008 בשעה 21:16

    אוף דה טופ אוף מיי מיינד:
    קיבלתי מייל בזמנו ממישהו שהייתי קצת בקשר איתו, והייתי רוצה להיות יותר. המייל הציע פגישה קרובה, ואני מכל מיני סיבות לא הגבתי מיידית. כשהגבתי, פיספסתי את המומנטום. הייתי עושה את זה "מהתחלה" מקבלת את המייל, ומגיבה מיידית, ונפגשת.
    רעיון יפיפיה דרך אגב, אולי מתישהו בכל זאת יתממש.

  • מירי   ביום 11 ביולי 2008 בשעה 21:46

    לא סצינה חסרה, אלא תיקון אמנותי
    רעיון נהדר.

  • אורי   ביום 12 ביולי 2008 בשעה 11:08

    לדרורית-ועכשיו גם את איבדת את המומנטום ואת צריכה אותי ואת המצלמה כדי לשלוח עוד מייל?
    למירי- מבריק, שם הרבה יותר טוב ופואטי מ"הסצנה החסרה"

  • איציק ארזוני   ביום 12 ביולי 2008 בשעה 11:49

    שמתי לב לתהליך הזה אצלי, לא כאדם העומד לפני מצלמה כי בד"כ אני עומד מאחוריה, אלא פשוט כאדם עם כמה מעצורים.
    להיות עם חבר זה דבר שעוזר מאוד להפטר מהמעצורים האלה. זה כמו נותן את הלגיטימציה להתנהג כמו שמתנהגים.
    נניח, להתחיל עם מישהי בפאב זה קצת בעייתי בשבילי. מה אני אתחיל לדבר איתה? ועל מה נדבר? ומה אני אגיד? וזה סתם ולא יגמר כמו שצריך ו….. מלא מלא מלא תירוצים. להיות עם חבר באותו פאב, הולך אחרת:
    "ראית את השווה הזו, אני מת להתחיל איתה."
    "נו אז מה הבעיה, גש"
    "לא אבל ככה וככה וככה…."
    "יאלה כבר תפסיק לזיין את השכל וגש"
    ולאחר מכן, גם התוצאה השלילית ביותר יכולה לצאת טוב
    "ראית את הזונה הזו?"
    "לא הייתה בשבילך מלכתחילה"

    אני חושב שזה עובד בכל רמה.

    אגב, אף אחד לא אוהב מצלמה. יש כאלו שהתרגלו. יש כאלו שכשרואים מצלמה יש להם את רפלקס הדוגמנית. הם מודעים לכך שמצלמים אותם וישר עושים פרצוף, או התנהגות. זה נראה שהם אוהבים את המצלמה, למעשה הם סולדים ממנה יותר מכולם.
    סתם, מהניסיון הקטן שלי.

  • אורי   ביום 12 ביולי 2008 בשעה 12:36

    ברוך הבא , איציק, נחמד לחשוב על המצלמה גם כחבר.
    אם הייתי קצת יותר צלם ממה שאני, כלומר אוהב להסתובב עם מצלמה, בטח הייתי משתמש בה גם כמו שהמשעשנים משתמשים בסיגריה- כדי ליצור קשר חברתי.

  • דרורית   ביום 12 ביולי 2008 בשעה 13:25

    אז יצאתי דבילית..
    (:
    מיילים נשלחו ואפילו היו מפגשים, אבל אותו מפגש התפספס.
    וגם, מה עם תיקון למציאות? (בסוף הסצינה שבה אני, למשל, שומעת ברדיו אחרי אותה הפגנה שירו ברבין, ואחרי כמה זמן נודע שהוא מת, אפשר לתקן שהוא חי?)

  • אורי   ביום 12 ביולי 2008 בשעה 17:24

    נראה לי גדול עלי…

  • ענת פרי   ביום 12 ביולי 2008 בשעה 22:26

    כולם פה כאלה שוחרי טוב.

    מה עם הצעות פליליות? אף אחד לא רוצה לחנוק מישהו לפני המצלמה?

  • אורי   ביום 13 ביולי 2008 בשעה 9:36

    ברור, זה בגלל שעם ישראל הוא עם חיובי, שוחר שלום, וחלילה לא מתעסק בדברים פליליים

  • יורם   ביום 13 ביולי 2008 בשעה 10:30

    אופס, אני לא גוף משדר…

    אבל אם תפיק לאינטרנט (כל סצנה כקליפ נפרד) ואם תיצור מערכת של גולשים-מגישים,כאשר אתה מצלם מחדש בצורה מקצועית את מה שנראה לך טוב, זה יכול להיות גם שוס בין לאומי, כי הנושא הוא בין לאומי.

    איפה היית כשערכנו את הפיצ'ינג של הניו מדיה לפני חודש וחצי?! היינו זקוקים נואשות להצעות כמו שלך.

    וצחוק בצד – מציע לך להוריד את הפוסט הזה ולא לתת רעיונות מיותרים לאנשים עם אמצעי הפקה.
    ויפה שעה אחת קודם.

  • אורי   ביום 13 ביולי 2008 בשעה 10:42

    להפך, הפוסט הזה הוא הוכחה חותכת לזה שהרעיון הוא שלי. אולי אני תמים, אבל אני מאמין שאם מישהו יחשוק בפרויקט הזה, אז הוא יעדיף לפנות אלי ולנסות להרים את זה ביחד במקום לנסות להתחיל לעבוד על זה בעצמו. (אמרתי שאני פתוח להצעות בעניין…?)
    דרך אגב, ברור שהתגובה שלך היא תגובה דומה לתגובות אמיתיות שקיבלנו מגופי השידור-
    לדוגמא- מה עם מגיש מפורסם שיחבר בין כל הסיפורים? היתה תגובה שכיחה.

  • מולי בנטמן   ביום 13 ביולי 2008 בשעה 21:47

    אני לאיטי עובר על כל סרטיך שנמצאים באתר
    אני חושב שהמהפנט בסרטים אלו זה לא רק כיצד אנשים המשתתפים בסרט מוכנים לבחון את הגבולות שלהם או למתוח אותם. כצופה המרתק בסרטיך היא ההליכה האינטליגנטית על הקו שבין הפרובקטיבי לחכם. כשראיתי את בתולות ברגע הראשון הוא עורר בי רתיעה, מן הסוג של מה זה הסרט הנמוך הזה? מהר מאוד התריעה התחלפה בחיוך ולבסוף בתחושה חזקה שהסרט מצליח לגעת בסוגיה כה סבוכה בצורה פשוטה ומבריקה שמעמידה את הנושא בפרופורציה מעניינת. גם בסרט של הנשיקה אל מול הרעיון הייתי נותר אדיש, התוצאה היא כל דבר מלבד בנאלית.

  • אורי   ביום 14 ביולי 2008 בשעה 3:17

    איזו תגובה כיפית.

  • נתי   ביום 18 ביולי 2008 בשעה 21:24

    אהבתי את ההבחנה של המצלמה כסוג של אלכוהל. חומר משחרר. כן – למצלמה כוח משחרר ואולי צריך להזכיר את זה לעצמנו שוב ושוב בגלל שאנחנו חיים בעידן של תוכניות ריאליטי שמנצלות אנשים ומשתמשות בכוח האלים והמדכא של המצלמה.
    * לגבי הרעיון הוא מצויין – אמנם היו דברים מעט דומים בהם אנשים תעודיים ביימו סצינות מעברם -בינהם הסרט כאמל גשש וגם הסדרה של אייל חלפון "תעשה מזה סרט"
    הבידול של הרעיון שלך הוא "הסצינה החסרה" – זה בהחלט מבריק.
    הסצינה החסרה שלי כוללת בקבוק מולוטוב ומשרד של מישהו שנשרף, אז בוא נוותר עליה :-)

  • אורי   ביום 19 ביולי 2008 בשעה 0:40

    את כמאל גשש אני מאוד אוהב. את הסדרה של חלפון, קצת פחות, הרגשתי שיש שם יותר מדי ממנו ופחות מדי מהאנשים.
    מבטיח לבוא לצלם גם את הבקבוק מולוטוב, רק תקרא לי.

  • אור   ביום 24 ביולי 2008 בשעה 20:37

    רעיון מדליק, שכנראה באמת שרוב בני האדם היו מעוניינים לעבור אותו. מן ניסיון שני.
    אני הייתי שמחה לצפות בסדרה כזו, בטח הייתי בוכה בסוף כל פרק.

  • אורי   ביום 24 ביולי 2008 בשעה 22:49

    יהיו גם סצנות ממש שמחות- מבטיח.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)   ביום 26 ביולי 2008 בשעה 4:17

    אולי יעניין, אותך, אורי, לדעת שרעיון הסצנה החסרה שלך הוא אמצעי די מוכר מרכזי בדרמה-תרפיה. קורים את זה מציאות עודפת. למשל מזמינים בנאדם לביים סצינה חסרה משמעותית מחייו, בעזרתם הנדיבה של חבריו לקבוצה התרפויטית והמטפל-במאי.

  • אורי   ביום 26 ביולי 2008 בשעה 12:54

    לא ידעתי, זה באמת מענייו. מבחינה דוקומנטרית, מעבר לחוויה של הגיבור, מאוד מעניין אותי איך מגיבים אנשים אמיתיים אחריםף שמן הסתם לא היה להם מושג שהם קשורים לסצנה חסרה של מישהו אחר, לפנייה כזאת.
    במקרה של מירב מהפיילוט, למרות שהיא היתה בשוק, היא שיתפה פעולה לגמרי וקיבלה את הבקשה הדי תמוהה של גדי בהרבה כבוד.

  • אורי   ביום 22 בדצמבר 2009 בשעה 14:42

    לאחרונה ביימתי שלושה סרטונים לפי הפורמט הזה לארטה צרפת, אפשר לראות אחד מהם כאן – http://www.youtube.com/watch?v=phfOnjGFJN8

טרקבאקים

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*

Current day month ye@r *