מציטוטי הפנר אפשר ללמוד

רציתי לכתוב שאברהם הפנר הוא הסופר שעושה את הקולנוע שאני הכי אוהב והקולנוען שעושה את הספרות שאני הכי אוהב, אבל חיפוש בגוגל אחר הביטוי "הסופר והקולנוען", (זה תמיד, משום מה, הסופר והקולנוען ולא הקולנוען והסופר), הציף אל פני השטח גם את אפריים קישון. אז אני מסייג, יש ביניהם תחרות במשבצת של הסופר שעושה קולנוע, אבל הפנר לוקח בענק את המשבצת של הקולנוען שכותב.

קראתי לאחרונה את "כולל הכל" של הפנר, ואם הייתי מכין את רשימת הקריאה לכל מי שרוצה להיות קולנוען, הספר הזה היה בתוכה בתור קריאת חובה. הספר המצחיק, האנושי המיוחד ומלא ההברקות הזה כולל בתוכו (בנוסף על חשבונות, צוואות, הקלטות טייפ, ומכתבים), 4 תסריטים של הפנר, ותיאור מה שהוא מכנה "צד התפר" של התסריטים- כלומר איך התסריטים האלה הגיעו לעולם, והרבה מאוד ציטוטים מקסימים על קולנוע. ואם נשמע ממה שכתבתי שזה ספר הדרכה לכתיבת תסריטים, אז בכלל לא, זה רומן גדול מימדים ורחב יריעה שיכול בעיני להתחרות בקלות על תואר הרומן הישראלי הגדול של כל הזמנים.

הנה כמה מהציטוטים שמצאו חן בעיני:

"בתולות לא עושות סרטים. זונות עושות סרטים. אם לא תהייה זונה לעולם לא יהיה לך סרט."

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להתנצל בפני עצמי ובפני כל מי שעוזר לי עם הסרט על זה שהפכתי אותנו לזונות. זה טירוף מוחלט מה שאנחנו עושים והסיבה היחידה לעשות את זה היא הציטוט של הפנר-זו כרגע הדרך היחידה.

כל סרט בנוי מ242,000 החלטות קטנות ו 18,000 בינוניות- כל החלטה קומפרומיזה של בין 100% ל 20%. סרט טוב הוא סרט שקומפרומיזותיו קטנות יותר. במילים אחרות: אל תבכה על מסע באירופה (תסריט שלא הפך לסרט) – הוא במצבו הנשגב ביותר כעת… ויד הקומפרומיזות לא תפגע בו.

זה נכון, אבל תסריט שנשאר בתיקייה בהארדיסק ולא זכה לחיים, זה הדבר הבודד ביותר שאני מכיר. מדי פעם אני דוווקא כן בוכה על התסריטים האלה.

מגיע הזמן שכבר לא מספיק אם היצירה- כן או לא- עשויה טכנית היטב ומה הקונספציה ואפילו לא אם יש שם כישרון- כי מעבר לכל מגיע רגע ורוצים את העיקר, שאומרים לבמאי (סופר, צייר וכולי):"תבוא תצא החוצה ונראה אותך. מה יש לך להגיד שייגע בחיים שלי, שיהיה חשוב".

אמנות זה רק הדבר השני הכי חשוב בחיים- החיים חשובים יותר.

ורק בשביל שני המשפטים  האלה, כדאי שהספר הזה יהיה ברשימת החובה של הקולנוען המתחיל.

הם הדבר הכי קרוב לגזע האנושי שאני מכירה. הם ותאוות האגו האיומות שלהם. לפעמים בפרישמן, אני רואה מישהו בא, דמות. מרחוק אני בטוחה שזה בן אדם. הוא מתקרב ועושה לי עיניים, ומסתבר מייד: מה פתאום בן-אדם, זה שחקן! פשוט, הצורה שלהם מטעה. הם דומים לבני אדם, בעיקר מרחוק…. עומד לו בן-אדם ערב ערב על במה ובוכה בדיוק בין תשע וחצי לתשע וחצי ושתי דקות כי הוא קיבל הוראה מהבמאי לעשות את זה. בוכה! זה נורמאלי? זה אנושי?

כשחושבים על זה ככה, זה באמת נשמע מוזר, איך יכול להיות שהשחקנים עושים את הדברים המופרעים והנפלאים והאנושיים האלה בהזמנה. יש שחקנים בקהל? מה אתם אומרים?

אסור להיות מאניאק! כל הזמן אנחנו נאבקים על יושר של כתיבה, יושר בכתיבה. שתהייה הכתיבה עצמה נאמנה למבנה, לאופי ולצבע שקבענו ליצירה בשיתוף פעולה עם היצירה. שיהיה לה ליצירה האינטגריטי שלה. אבל למרות שמלאכת הכתיבה פדאנטית, פדאנטיות של רגע רגע, אסור לכותב להתפדנט. אסור להיות מאניאק! אם בא לך קטע והוא לא נאמן ליצירה- מלה, שורה, חזית בניין שלמה אפילו, ואתה שוקל לזרוק אותו כדי לשמור על טוהר היצירה השלמה, אבל הלב כואב- אל תזרוק, אל תהייה מאניאק!"

אני מוצא את עצמי בתקופה האחרונה בחדר העריכה כל הזמן מאניאק. יוני מן, העורך ואני מעיפים החוצה כל-כך הרבה דברים שאני אוהב שלפעמים אני חוזר הביתה עצוב מאוד. אולי זו עצה לכותבים, בתור במאי ועורך אין שום סיכוי לעמוד בה, אלא אם כן אתה רוצה סרט באורך החיים עצמם.

שינה זה הדבר הכי טוב שאפשר בלי למות. ותכף אחר-כך בא הקולנוע, לשבת באולם החשוך, לאבד את האישיות ואת ההכרה וכל הזמן הזה להשאר חי. המצאה גדולה!

זה ציטוט כבר מ"עליזה" ספר נוסף של הפנר, אבל ברוח הרעיון של "לא להיות מניאק", החלטתי להוסיף אותו כאן. זו באמת המצאה גדולה וזה כל-כך שונה בעיני מצפייה במחשב או בטלוויזיה. וכמה חבל שלאט לאט מתנקים לנו בתי הקולנוע מתוך הערים וכדי לאבד את ההכרה באופן איכותי צריך היום מכונית וקניון.

כרוניקה של משבר- על סרטו של עמוס קולק

איכשהו יצא שהייתי אתמול בערב ירוד, ואני דווקא מאוד אוהב חורף. סימסתי לחבר השתייה החדש שלי ושאלתי אם הוא מכיר מקומות שמחים? הוא היה עייף מדי, אז ראיתי את הסרט האוטו-דוקומנטרי (מעניין למה לא קוראים לסרטים אוטוביוגרפים ככה?) של עמוס קולק- "כרוניקה של משבר"- שהתיישב בול על המצב רוח שלי.

עד כמה מותר להתערב בחיים של דמות שאתה מצלם ובחיים של אחרים בכלל?

זה סרט שרץ על שלושה מישורים ובתוך הסרט מגדיר אותו קולק כ"מירוץ של שלושה אנשים אל הקבר של עצמם"- הוא- הבמאי שנמצא בנקודת שפל ולא מצליח ליצור סרטים נוספים, רובין- זונת רחוב נרקומנית, אינטיליגנטית ומקסימה שהסמים מאכלים את חייה, וטדי קולק- אביו של הבמאי בן ה-93, שחייו מתקרבים אל קיצם כדרך כל אדם. כ-7 שנים עבד קולק על הסרט הזה, באמצעות מצלמה ביתית הוא צילם את עצמו, את משפחתו, ואת חייה של רובין. למרות צילום בעייתי, מצליחה עבודת העריכה המבריקה של העורכת מיקי כהן ליצור מ-7 השנים האלה סרט אמפטי שמצליח לחבר את שלושת הקודקודים של המשולש הזה לסיפור מרגש אחד.

בצלעות של המשולש נמצאות הדילמות שמעסיקות את קולק. בצלע האחת מול אביו, הוא מתמודד עם החיים בצילו של אביו המיתולוגי, שואל מהי המשמעות של לחיות בצל כזה, וצופה בקמילתו הבלתי נמנעת של האבא בכנות מעוררת הערכה. בצלע השנייה מול רובין- אישה מקסימה ומלאת חיים- שואל  קולק הדוקומנטריסט, עד כמה הוא יכול להיות מעורב בחייה של הדמות הדוקומנטרית שלו? עד כמה מותר לו להתערב כשיכול להיות שהיא בכלל לא מעוניינת להגמל מהסם? אני חושב שהמעלה העיקרית של הסרט היא האנושיות של קולק והאופן שבו הוא נחשף כלפי המצלמה בהתמודדות עם שתי הצלעות האלה וגם עם המשבר היצירתי שלו עצמו.

למרבה הבושה, לא ראיתי אף סרט אחר של קולק. עכשיו, אחרי שאני כביכול מכיר אותו מהסרט הזה,  אני מרגיש חובה לפחות לראות את "אוכל מהיר נשים גנובות". זכור לי שב- 2003 כשהייתי עם "72 בתולות" בפסטיבל טרייבקה בניו-יורק. הוצגתי בפניו ומישהו אמר לי: "זה עמוס קולק, הוא מאוד מקושר פה בעיר, אם הוא יאהב את הדברים שלך, אתה מסודר". לא ידעתי מה להגיד לו, אז לא אמרתי כלום, ואני לא מסודר- לפי הסרט לא נראה שגם קולק מסודר במיוחד. סצנת הקולנוע  העצמאי בניו-יורק, נראית דרך העדשה של קולק יותר אכזרית אפילו מהסצנה הישראלית. נדמה ששם תמיד הכסף מדבר, ואם הסרט האחרון שלך לא היה הצלחה, אז לא משנה כמה הפרויקט הבא שלך מבטיח, אין שום גוף שיעזור לך להתרומם. הסצנות הכי מוצלחות ועצובות בהקשר הזה מופיעות כבר בתחילת הסרט כשקולק מדבר עם מישהו ואומר לו שהוא עדיין לא מוכר בארה"ב, אבל הוא רק בן 56 והלילה עוד צעיר… (רבאק, בן-אדם, הסרטים שלך היו בקאן וברלין, יצרת כבר יותר מ-10 סרטים שכולם מומנו בדרך זו או אחרת, אתה לא יכול להתייחס אל עצמך כקולנוען לא מצליח), ועוד סצנה ספק הומוריסטית ספק רצינית שבה קולק נזכר שדווקא היה לו קהל מעריצים בצרפת ומנסה ללמוד צרפתית כי אולי משם תבוא הישועה.

"זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו", אמר חברי הוירטואלי אודי שרבני על הספר שלו. (שראוי בהקדם לפוסט נפרד). בפראפראזה על האמירה של אודי, אני יכול להגיד שזוהי לשמחתי לא האוטו-דוקומנטציה שלי אבל גם אני בכיתי אתמול כשצפיתי בו.

כתבה במעריב על הסרט 10% ילדה שלי

הרגשה קצת מוזרה, אבל אני ממש מקווה שזה יעזור לנו לגייס משקיעים.

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/298/168.html?hp=47&cat=308

איכשהו נשמטו מהכתבה שמותיהם של שני אנשי מפתח- שלום גודמן המפיק ודניאל קדם הצלם, שבלעדיהם הצילומים של הקייץ ושל סוכות בכלל לא היו קורים. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולספר כמה אני מעריץ ואוהב  אותם ולהודות להם, ובעצם הרי במילא לדף הפייסבוק של הסרט כבר יש יותר קוראים מלמעריב.

מאמינה באהבה- שיחה עם רוני קידר על ג'ו+בל

"ג'ו + בל" סרטה העצמאי של רוני קידר, מוצג בימים אלו בסינמטק. בגלל שמאוד אהבתי את הסרט החלטתי לדבר עם רוני על העשייה שלו. ההמלצה שלי היא קודם לתפוס את אחת ההקרנות הקרובות של הסרט ואז לקרוא, אבל אתם כבר ילדים גדולים, תעשו מה שבא לכם…

א: אקשן?

ר: אני עד היום לא אומרת אקשן, אני אומרת: "יאללה" או "לכו על זה", כי כשאומרים אקשן השחקנים נלחצים.

א: טוב, זה קשה להגיד לעצמך אקשן?

ר: כשאני בפנים אז העוזרת במאי אומרת או שאני אומרת לצלם לרוץ ומתחילה מתי שבא לי. אני תמיד שוכחת ששיחקתי בזה…

שוכחת ששיחקתי בזה... (רוני קידר משמאל)

א: טוב, אז נלך על זה… נתחיל מהתחלה- ראיתי שסתיו דיוויס רשום גם בתור תסריטאי? איך כותבים תסריט בשניים?

ר: את הדראפט הראשון כתבתי לבד בשבוע…

א: בשבוע?

ר: כן, ואז אמרתי לסתיו (שכתב איתי הצגה לעכו "בלונדינית עד כאב" – מחזמר על גילוי עריות) , לעבור על זה ולתת הערות, ואז היו לו הערות יותר מדי קריטיות לשכתוב קטן והחלטנו להתחיל את התסריט מההתחלה ולעבוד עליו ביחד.

א: תני דוגמא להערה משמעותית כזו?

ר: בתסריט הראשון הן לא נסעו לשדרות, הן רצו לנסוע ללונדון וג'ו היתה אמורה להתאבד בשדה תעופה והוא אמר שזה סוף טראגי מדי ושלא תהייה התאבדות בסוף של הסרט. הסוף היה אמור להיות שג'ו מקריבה את עצמה בשביל בל כי השוטרים חושבים שהיא הרוצחת. הוא אדם חיובי שמאמין באהבה.

א: אז בעצם סתיו ניצח, כלומר בסוף זה סרט שמאמין באהבה לא?

ר: גם קודם הוא האמין באהבה אבל קודם הוא האמין באהבה שצריך למות בשבילה….

א: כשכבר עבדתם ביחד, איך זה עבד?

ר: הרבה מאוד מהתסריט עשינו דיאלוג בלייף, אני דיברתי את המילים של ג'ו והוא את המילים של בל. כמו משחקי תפקידים. אני מקלידה את השורות שלי בתור ג'ו, הוא מקליד את שלו בתור בל וככה בונים דיאלוג, ולפעמים כשלא היה זמן אז כל אחד כתב סצנה בבית ושלחנו אחד לשנייה עם הערות. השיטה הייתה שכל פעם שישבנו היינו חייבים לייצר 7 עמודי תסריט, לא משנה כמה זמן זה לוקח. נראה לי שזה אף פעם לא עבר את  החמש שעות ברצף. גם עשינו דברים כיפיים ביחד, הכנו ארוחות, ראינו סרטים.

א: את עובדת עם טריטמנט?

ר: אף פעם לא הצלחתי לעבוד עם טריטמנט, יש לי טבלה- בטבלה יש מספר סצנה, לוקיישן, מה קורה בסצנה ולמה הסצנה קיימת, וזהו -לפי זה אני כותבת. ככה אני רואה מה מיותר ומה לא. דראפט ראשון הוא ממש זרימה בלי טבלה, ואז אחר-כך אני נעזרת בטבלה כדי לראות מה מיותר.

א: בשלב של התסריט, יש כבר חשיבה בימויית?

ר: כן, ברגע שאני מתחילה תסריט, אני חושבת על הכל, על הפריים, על המשחק, על הלוקיישן.

א: זה משהו שאת כותבת?

ר: כן, כתוב בתסריט כמה שיותר פרטים. יהיה כתוב שם דברים עד לרמה של צ'יינג' פוקוס בתוך הסצנה.

א: אולי בגלל זה לא קיבלת כסף מהקרנות… אולי הם לא מבינים מה את כותבת שם?

ר: הקרנות מקבלות ממני גרסה מקוצרת… עם פחות דיאלוגים.

א: בשלב התסריט לא קיבלת כסף מאף אחד?

ר: לא. אחרי שכבר הקרנתי את הסרט הגמור בפסטיבל דרום, אז קיבלתי פרס כספי מהקרן כחלק מהפסטיבל.

א: יש גם חשיבה הפקתית כשאת כותבת?

ר: כן, לוקיישנים לדוגמא, אני כותבת רק על דברים שבטוח יש לי- כאלה שאוכל לצלם בהם.

א: היו דברים שתכננת לצלם וויתרת עליהם  בגלל כסף?

ר: כן, בתסריט לדוגמא בסצנת הסיום היה קריין ובסוף היו חסרים לי אלף שקל, אז צילמתי בלי קריין.

א: זה נשמע שאת באה לעבודה עם צלם נורא מדוייקת. הכל נמצא בראש כבר מהתסריט. עבדת עם רון חיימוב, ספרי לי קצת על העבודה איתו

ר: עבדתי עם אותו צלם שעבד איתי בזמן הלימודים. עשינו הרבה מאוד סרטים ביחד ואני יודעת איך הוא מצלם והוא יודע איך אני אוהבת שדברים מצולמים. יש לי שוטינג בראש כשהתסריט גמור, אני מציגה את זה בפניו, ואז הוא משנה דברים ואז אנחנו מצלמים הכל בסטילס בשלב הפרה- אנחנו מביאים שני אנשים שמייצגים את הדמויות, ואז כשמגיעים לסט הכל ידוע.

א: יש איזשהו קונספט צילומי שהלכת איתו לאורך כל הדרך?

ר: כן, תל-אביב היתה אמורה להיות מכוערת וחשוכה, כאילו הורידה לה את הסטורציה, ושדרות היתה אמורה להיות יפה וצבעונית. רציתי שהשוט הראשון של ג'ו והשוט הראשון של בל יהיו דומים מבחינת קומפוזיציה. חוץ מזה הסרט מתחיל עם מצלמה סטטית ואחרי שהן נפגשות אז זה מתחיל להיות כתף.

א: אבל יש שם שוט זז לפני שהן נפגשות…

ר: היתה תוכנית, על הסט משהו שם זז. מישהו התבלבל…

א: ומהרגע שהן נפגשות הכל כתף?

ר: כן.

א: שמה היתרון מבחינתך בזה?

ר: כשהן נפגשות דברים מתחילים לזוז, ומתחילים להיות כמו לפני רעידת אדמה, משהו עומד להתפוצץ שם… (מה שמסמל כמובן את האורגזמה הנשית…)

א: יש את עניין מעבר הז'אנרים בין סצנות, זה משהו שתכננת?

הסרט מבחינתי הוא דרמה רגילה עד שהן נפגשות (אפילו קצת משעמם אם יורשה לי). מהרגע של המפגש זה הופך לז'אנרים אחרים- זה הופך לעולם חופשי יותר גם מבחינת הז'אנרים. יש שם פתאום כל מיני סרטים- יש שם את תלמה ולואיז- הן מול כל  השוטרים. גו-  כל החלק עם הסמים. יש הרבה דברים שלקחתי מ"בחזרה לעתיד 2". הדמות של יותם נגיד היא משם- היא ממש מרטי מקפליי.

א: העתקת ממש סצנות ברמת השוטינג?

ר: לא, זה דברים שבעיקר קשורים למשחק. זה עולם של סרטים. כל דמות היא מסרט אחר. ג'ו היא מגו. בל היא מסרט צרפתי ששכחתי איזה הוא.

א: הבחור משדרות (שמאוד הצחיק אותי)?

ר: שלו גלבר המציא דווקא את הדמות בעצמו, הוא לא מאף סרט אחר.

א: בואי נעבור להפקה עצמה… איך עשית סרט עצמאי בלי כסף?

ר: אני מוקפת בהמון אנשים מאוד מוכשרים שהתגייסו לפרויקט הזה ולמזלי כל אחד מהם עושה משהו אחר אז הצלחתי להרכיב סרט.

א: עם האנשים האלה יש חוזים?

ר: כן, יש חוזים עם כולם.  החוזים אומרים שכולם עובדים בהתנדבות והם לא יוכלו לתבוע אותי בעתיד כשהסרט ירוויח מיליונים, ובמידה והסרט יכסה את העלות שלו אז אשלם להם. חלק מהאנשים אפילו קיבלו כבר קצת תשלום.

א: על מה בעצם בכל זאת יצא כסף?

ר: על דלק, השכרת פאה לרומי אבולעפיה, (זה עלה מלא כסף והיא התעקשה שהיא רוצה פאה כדי להרגיש רעה), הציוד עלה כסף – יחסית לסרטים אחרים מעט אבל יחסית לסרט הזה- הרבה. בסצנה שאני קופצת מהאופניים שברתי אותם אז הייתי צריכה לשלם עליהם. ואן לציוד עלה כסף.

א: עם מה צילמתם?

ר: צילמנו עם הEX3

א: למה דווקא איתה?

ר: החלטה של רון הצלם, לא היה לנו כסף ל"רד" והוא אמר שזאת סבבה, אז התקדמנו איתה.

א: קראתי שצילמתם שבועיים רצוף בלי השלמות, ואז הגעת לעריכה, איך זה היה?

ר: עברתי לגור עם דניאל קיסרי העורך כדי לערוך כל הזמן.

א: היו דברים משמעותיים שצולמו ועפו?

ר: לא, הרבה דברים קוצרו אבל לא הזזנו כלום. הסצנה של המוסיקה של המועדון והמסך שנהייה אדום, זה דבר שנבנה בעריכה ולא היה בתסריט. כל הטלפונים של מתן- ההודעות שהוא משאיר במזכירה של ג'ו, זה נעשה בעריכה. העורך, דניאל קיסרי אמר לי שיש לו רעיון, והוא עבד על זה בלילה ובבוקר היתה גרסה עם מלא הודעות פסיכיות, ולא שינינו אפילו את מה שהוא הקליט- זה הקול של העורך!

א: עבדת עם דפנה קינן על המוסיקה, איך זה היה?

ר: בעקרון לפני שדפנה הלחינה, כל הגרסה  היתה מלאה רק בשירים של הדורס. ואז אמרתי לה- תנגני כמוהם, וזה עבד. הייתי בטקס פרסי אופיר לפני שבוע , לדעתי אם אני מועמדת שנה הבאה, אז דפנה צריכה לזכות…

השיחה נעצרת כי רוני מקבלת טלפון לגבי הפצת הסרט בוי.או.די…

א: את מתעסקת גם עם הפצה?

ר: לצערי…

א: איך זה הולך?

ר: זה הולך טוב נראה לי, אנחנו בחודש השלישי בסינמטק, עם הקרנות מיוחדות.  ב15.10 תהייה הופעה של סיון לוי ואני אתארח שם ונעשה הופעה בסינמטק הרצליה ואחרי זה יוקרן הסרט.

א: ואת עושה סיבוב פסטיבלים בחו"ל?

ר: החודש יש שישה פסטיבלים, וזה הולך מעולה. אני נוסעת ממקום למקום- נורבגיה, פאריז, סלובקיה, ספרד…

א: איזה כיף-  תעשי חיים.


טריילר http://www.youtube.com/watch?v=a2raIS9yv4k

קבוצה בפייסבוק http://www.facebook.com/pages/Joe-Belle/162102827184128

אתר רשמי www.joeandbelle.com

קצת תרבות בהפוגה שבין הצילומים

1. באוגוסט סיימנו סשן צילומים ארוך ומהנה של "10% ילדה שלי".

2. ראיתי את "ג'ו+בל" ומאוד אהבתי. בקרוב בבלוג שיחה עם יוצרת הסרט רוני קידר, ועד אז המלצה חמה ללכת ולראות.

כמעט באותו הקשר, בשנה האחרונה יצא לי לצפות רק בשני קטעים מתוך "טלסינמה"-תוכנית הקולנוע של ערוץ 1. בשתי הצפיות נתקלתי  בראיונות מביכים מאוד של עופר נחשון עם יוצרים ישראלים. בתוכנית הראשונה הוא רצה לשבח את אלון זינגמן במאי "בין השמשות" ואמר לו שזה נהדר שיש סאונד טוב ושמבינים מה הדמויות אומרות ושאל למה בסרטים ישראלים לא מבינים מה נאמר? (שזה משהו שהיה מקובל לומר ולהרגיש אולי בשנות ה-80) וציין כמה שזה נהדר שהסרט הוא סרט ישראלי ועדיין עוסק לא בשואה ולא בסכסוך, אלא דווקא ביחסים בתוך המשפחה. הלו, מר נחשון, איפה היית בעשור האחרון? פספסת את זה שהז'אנר של דרמות משפחתיות הוא הז'אנר הכי שכיח בקולנוע הישראלי העכשווי?  בראיון השני הוא התכונן כל-כך טוב לשיחה עם רוני קידר, היוצרת של "ג'ו+בל", עד שהוא הופתע לגלות שמדובר בקומדיה וניסה להבין איך יכול להיות שכשגופה נזרקת על מכונית מהקומה השנייה, הנהגת לא שמה לב לרעש שהגופה עושה. לא ברור באיזו פלנטה חי מר נחשון, אבל אין ספק שבערוץ נורמאלי כבר היו מחליפים אותו במישהו שיש לו נגיעה כלשהי לתחום שבו התוכנית שלו עוסקת.

3. חזרתי לקרוא את  אברהם הפנר, אחרי ששנים ארוכות לא קראתי ספרים שלו, וכבר יותר מדי שנים גם לא הייתי סטודנט שלו. זה תענוג אדיר. אני קוראת את "כולל הכל" והשמחה הכי גדולה שלי היא שאני רק בעמוד 200 ונשארו עוד יותר מ-400 דפי הפנר לקרוא. כשאני קורא אותו, זה באמת מעציב אותי שכבר יותר משני עשורים הוא לא עשה אף סרט קולנוע.מתוך הספר הזה, ציטוט שנגע לליבי:

"מגיע הזמן שכבר לא מספיק אם היצירה- כן או לא- עשויה טכנית היטב ומה הקונספציה ואפילו לא אם יש שם כישרון- כי מעבר לכל מגיע רגע ורוצים את העיקר, שאומרים לבמאי (סופר, צייר וכולי):"תבוא תצא החוצה ונראה אותך. מה יש לך להגיד שייגע בחיים שלי, שיהיה חשוב".

יעקב אגור- דיוקן עצמי

4. השבוע מצאתי את עצמי מסתובב במוזיאון תל-אביב עם אחת הגיבורות של הסרט העלילתי הבא שלי- ( ג'יימס דין בתל-אביב). זה כיף חיים להסתובב עם הגיבורה שלך ולשאול אותה שאלות על החיים שלה. הלכנו לשם כדי לצפות בתערוכת צילומים מקסימה של יעקב אגור. הצילומים השחור-לבנים שלו קנו את ליבי, אם יהיה לי אומץ יש לי פנטזיה לצלם את הסרט ההוא בשחור-לבן.

חנוך לוין במצלמה השחור-לבנית של יעקב אגור

5. בחופשת סוכות נחזור לעוד 5 ימי צילום של הסרט ואנחנו כבר חזק בתוך הפרה-פרודקשן. אנחנו עדיין מחפשים משקיעים, ומי שהוא לא טיפוס של משקיע מוזמן לעזור בלייק לעמוד הסרט בפייסבוק.

אז מה קורה עם הסרט, אה?

באפריל התחלנו לצלם עם הרבה חברים טובים שהשקיעו את נשמתם, מעט מאוד כסף פרטי אותו הצלחנו לגייס ממספר משקיעים מקסימים ועם תמיכה מסיבית מאוד של גופים נוספים שעזרו לנו עם ציוד ומזון. היה לא פשוט. אני, באופן אישי הופתעתי מהגודל של הדבר הזה, אבל אני חושב שהחומרים שצילמנו יצאו מקסימים. אבל למה שאני אשפוט. תראו את הטריילר שהכנו למשקיעים בעצמכם ותחליטו.

החשש הגדול שלנו היה שלא נצליח לגייס עוד כסף, יהלי (הילדה כוכבת הסרט) תגדל וכל מה שעשינו ילך לעזאזל. לשמחתנו הרבה  קיבלנו בשורות טובות ותשובה חיובית מקרן הקולנוע הישראלי במסלול הגרילה של הקרן. זה לא הרבה כסף- המסלול כשמו כן הוא מאפשר הפקות גרילה.  לשמחתי, אנחנו כידוע סוג של מתאבדים ככה שאנחנו חוזרים לצלם כבר באוגוסט  וצריכים עדיין הרבה עזרה מחברים טובים.

הדברים הדחופים ביותר הם שלושה לוקיישנים:

  1. דירת סטודנטים של בחור צעיר, חלל אחד גדול ומוזנח, יציאה למרפסת או גג שמשקיפים אל נוף תל-אביבי.  כ- 4 ימי צילום.
  2. דירה של אמא ובת, סלון שמחובר למטבח+ חדר ילדה גדול, עדיפות לקומת קרקע ולסביבה אורבנית-  כ-3 ימי צילום.
  3. וילה עם בריכה- 1 סצנה, חצי יום צילום, צילומים מחוץ לוילה בלבד.

חוץ מזה אנחנו זקוקים בדחיפות לאיש ארט מוכשר ורעב. ומעבר לכך לכל מי שיש לו רצון לעזור בכל דבר שהוא- אם אתה קולנוען אז גם בדברים מקצועיים של צוות ואם לא אז גם בהסעות, הפקה וכו'.

מאחר וזה מסלול גרילה, אז אנחנו מחפשים כסף נוסף שיעזור לנו להעניק למי שעובד איתנו ועוזר לנו תנאים יותר הגיוניים ויאפשר לנו להשלים את הסרט. אם אתם מכירים אנשים או חברות שעשויים לרצות להשקיע בסרט, נשמח אם תראו להם את הטריילר ותפנו אותם אלינו.

רוב הפעילות שקשורה לסרט ולמה שאנחנו זקוקים לו מתרחשת בדף הפייסבוק שלנו. מסתבר שלייקים נוספים גם גורמים לחברות לתת לנו חסויות. אז נשמח לכל לייק.

https://www.facebook.com/pages/%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%94-%D7%90%D7%97%D7%95%D7%96-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%94-%D7%A9%D7%9C%D7%99/158590647532798

פניות לגבי שאר הדברים- אפשר אלי contact  @ uri-bar-on.com

במקום ללכת ללוייה של תמר גולן

בגלל בעיית העדכון ב"רשימות" ולזכר תמר גולן, אני מעלה את הפוסט פעם נוספת. מתנצל בפני מי שיקבל הודעה כפולה.

ביום גשום אחד, במהלך התחקיר לסרט "המלך לאטי הראשון", מצאתי את עצמי בקיבוץ להב בסלון האפריקאי של תמר גולן. דיוף, גיבור הסרט שלי, סיפר לי הרבה סיפורים על אפריקה, על זה שהוא בן למשפחת מלוכה, ועל האנשים שמחכים שיבוא מישהו ויחזיר עטרה ליושנה. לא היו לנו (לי ולקובי צאיג השותף שלי) שום כלים לקבוע אם משהו ממה שהוא מספר לנו נכון.

בהתחלה קראתי את הספר המאוד מומלץ שלה " אפריקה, אפריקה " שמלמד הרבה על אפריקה מבפנים, ואחר-כך ניסיתי לקבוע פגישה. זה לא היה פשוט, אבל משנקבעה הפגישה וכשהגענו לשם, פגשנו את אחת הנשים המרשימות ביותר שפגשתי. בבגדים הלבנים שלה, בעיניים החדות, במבט החודר ובכל האוצרות  האפריקאים שהקיפו אותה, היא נדמתה לי כמו מישהי מעולם אחר.

היא היתה חדה ועניינית. דיברה עם דיוף בקצרה, הבינה, שמעה איזה סרט אנחנו רוצים לעשות, נתנה לנו מספרי טלפון של חברים טובים בצמרת השלטון בסנגל: "על כל צרה שלא תבוא ואם אתם נתקעים"  ושילחה אותנו לדרכנו. למחרת היא התקשרה ותארה בפני בדיוק רב מה הולך לעבור עלי כשאגיע לאפריקה, מיהו בדיוק הגיבור שלי, איזה חלקים מהסיפור שלו נכונים ומה בגדר פנטזיה שהוא באמת מאמין בה.

כמעט שלוש שנים מאוחר יותר, כשהתקשרתי להזמין אותה להקרנת הבכורה של הסרט, היא שמחה:" בדרך-כלל אנשים נוטים לזכור אותי כשהם צריכים ולשכוח כשהם לא צריכים". הבוקר קראתי שהיא נפטרה. אני לא שוכח אותך תמר ולא אשכח גם בהמשך. תודה שעזרת לנו עם הסרט הזה ועל הדרך זכינו להכיר אותך.

במקום ללכת ללוייה של תמר גולן

ביום גשום אחד, במהלך התחקיר לסרט "המלך לאטי הראשון", מצאתי את עצמי בקיבוץ להב בסלון האפריקאי של תמר גולן. דיוף, גיבור הסרט שלי, סיפר לי הרבה סיפורים על אפריקה, על זה שהוא בן למשפחת מלוכה, ועל האנשים שמחכים שיבוא מישהו ויחזיר עטרה ליושנה. לא היו לנו (לי ולקובי צאיג השותף שלי) שום כלים לקבוע אם משהו ממה שהוא מספר לנו נכון.
 
בהתחלה קראתי את הספר המאוד מומלץ שלה " אפריקה, אפריקה " שמלמד הרבה על אפריקה מבפנים, ואחר-כך ניסיתי לקבוע פגישה. זה לא היה פשוט, אבל משנקבעה הפגישה וכשהגענו לשם, פגשנו את אחת הנשים המרשימות ביותר שפגשתי. בבגדים הלבנים שלה, בעיניים החדות, במבט החודר ובכל האוצרות  האפריקאים שהקיפו אותה, היא נדמתה לי כמו מישהי מעולם אחר. 
 
היא היתה חדה ועניינית. דיברה עם דיוף בקצרה, הבינה, שמעה איזה סרט אנחנו רוצים לעשות, נתנה לנו מספרי טלפון של חברים טובים בצמרת השלטון בסנגל: "על כל צרה שלא תבוא ואם אתם נתקעים"  ושילחה אותנו לדרכנו. למחרת היא התקשרה ותארה בפני בדיוק רב מה הולך לעבור עלי כשאגיע לאפריקה, מיהו בדיוק הגיבור שלי, איזה חלקים מהסיפור שלו נכונים ומה בגדר פנטזיה שהוא באמת מאמין בה.
 
כמעט שלוש שנים מאוחר יותר, כשהתקשרתי להזמין אותה להקרנת הבכורה של הסרט, היא שמחה:" בדרך-כלל אנשים נוטים לזכור אותי כשהם צריכים ולשכוח כשהם לא צריכים". הבוקר קראתי שהיא נפטרה. אני לא שוכח אותך תמר ולא אשכח גם בהמשך. תודה שעזרת לנו עם הסרט הזה ועל הדרך זכינו להכיר אותך.

"10% ילדה שלי"- מרימים סרט, נכנסים לגרוב וצריכים עזרה

קצת לא יאמן, אבל זהו, אנחנו בתוך הפקה של פיצ'ר וכמעט בכלל בלי כסף. קיוויתי שלא אגיע לזה, אבל הנה הגעתי וזה לא פשוט, אבל ההרגשה מאוד מאוד טובה. אנחנו עדיין מחזיקים אצבעות לתשובות חיוביות מהקרנות, אבל החלטנו להפסיק לחכות. הצילומים יקרו בחופשת הפסח הקרובה- 9.4-26.4.

השחקנים הראשיים לוהקו והחזרות הולכות מצוין. השחקנים בתפקידים הקטנים מלוהקים בימים אלו, ולשמחתי הרבה עוד לא נתקלתי בשחקן שביקשתי ממנו להשתתף בסרט וסרב. (גם שחקנים מפורסמים ואהובים עלי מאוד).

אנחנו בונים צוות, ויש לא מעט אנשים שמוכנים לעזור וזה מקסים ומרגש מאוד.  אנחנו עדיין מחפשים את אנשי הצוות הבאים:

  1. תאורנ/ית.
  2. מנהל/ת אמנותי/ ארטמן.
  3. ע.במאי
  4. מאפר/ת המסוגלת להיות גם מלביש/ה ולתקשר היטב עם ילדים
  5. סאונדמ/נית לימים ספציפיים.

כאן אפשר לקרוא את הפנייה הכללית לאנשי הצוות עם תיאור קצר של הסרט.

אנחנו עדיין מחפשים מספר לוקיישנים מרכזיים, אם יש לכם משהו שעונה לתיאור ואתם מוכנים שנצלם אצלכם ספרו לנו על זה:

א. חדר שינה מהודר עם תריסים חשמליים, קומת קרקע- 1 סצנה, כחצי יום צילום.

ב. דירה של אמא ובת, סלון שמחובר למטבח+ חדר ילדה גדול, עדיפות לקומת קרקע ולסביבה אורבנית-  כ-2 ימי צילום.

ג. דירת סטודנטים של בחור צעיר, חלל אחד גדול ומוזנח, יציאה למרפסת שמשקיפה לרחוב, עדיפות לקומה נמוכה. כ- 3 ימי צילום

ד.  וילה עם בריכה- 1 סצנה, חצי יום צילום, צילומים מחוץ לוילה בלבד.

אנחנו זקוקים גם למספר רכבים- אם אתם מסוגלים להשאיל את אחד מהם לטובת הצילומים, מאוד נשמח:

  1. ואן גדול סגור לציוד לכל ימי הצילום – כשלושה שבועות.
  2. מכונית ספורט או חדישה אחרת, כחולה או צהובה עם גג נפתח, לחצי יום צילום.
  3. אופניים אדומים עם סבל לילדה בת 7, לחצי יום צילום.
  4. מי מכיר מכונית נטושה, מצ'וקמקת ומאובקת, גלגלים מפונצ'רים, שחונה איפשהו ברחבי ת"א, בתקוה שלא יגררו לנו אותה עד הצילומים?

יש לנו מעט מאוד כסף ולכן אנחנו עדיין מחפשים משקיעים/ נותני חסות. אם יש לכם עסק כלשהו ומעוניינים לתת חסות תמורת חשיפה, דברו איתנו- אנחנו נשמח לבחון כל דבר.

אם אתם בעלי הכנסה גבוהה או מכירים מישהו כזה ורוצים להשקיע בסרט שלנו, נשמח לשלוח לכם את ההצעה שלנו למשקיעים. מסתבר שמס הכנסה נותן הטבות ניכרות למי שמשקיע בקולנוע ישראלי וכל השקעה כזו יכולה להחשב כהוצאה מוכרת אפילו לשכירים. חבילת ההשקעה המינימלית היא 20,000 ₪.

כל הפניות יכולות להעשות אלי uri@bar-on.biz

תודה, תודה!

"10% ילדה שלי"- מחפש אנשי צוות לסרט

זו הפנייה שנשלחה לבוגרי החוגים השונים לקולנוע. קיבלנו כבר לא מעט פניות, ואנחנו מאוד מאושרים מזה, אבל אנחנו עדיין מחפשים אנשי צוות נוספים, אם זה נשמע לכם מעניין, שלחו לי מייל.

uri@bar-on.biz

קוראים לי אורי בר-און ואני במאי, תסריטאי, מרצה לקולנוע דוקומנטרי במנשר ובוגר התואר השני באוניברסיטה. בימים אלו אני עובד ביחד עם עוד חברים על הפקת פיצ'ר עלילתי עצמאי בשם "10% ילדה שלי". הסרט מתוכנן להיות מצולם בחופשת הפסח הקרובה בין התאריכים 9-26.4. אני זקוק למספר אנשי צוות שיעזרו לי להרים את הפרוייקט. לצערי, בשלב זה של הפרויקט לא אוכל לשלם לאנשים שיעבדו איתנו על הסרט, אבל אני יכול להבטיח ש:

1. יהיה כיף.

2. יש הרבה מה ללמוד כשנמצאים בתוך הפקה של פיצ'ר.

3. ינתן קרדיט נדיב.

4. כל יום עבודה יספר ובמידה ובסופו של דבר נגייס כסף או שיהיו לסרט הכנסות הוא יחולק בין האנשים שעבדו על הסרט.

5. מי שעוזר לאחרים עוזרים לו.

תיאור הסרט:

פראני היא בת 7 והיא הבת של נועה, החברה היותר מבוגרת של ניקו. ניקו בן 26 ומת להיות קולנוען אבל אפילו את סרט הגמר שלו באוניברסיטה הוא לא הצליח להשלים. מרגע המפגש ביניהם, כשפראני מגלה לתדהמתה את ניקו במיטה של אמא שלה, ועד לסוף הסרט, הם נאלצים לסבול ולאהוב האחד את השנייה, לרוב באותו הפריים. בשנים האחרונות, יותר ויותר ילדים גדלים ב"משפחה חדשה" – משפחה שאין בה אמא, אבא וילדים הגרים בבית אחד, ויותר ויותר מבוגרים מוצאים את עצמם במערכות יחסים עם בני זוג שיש להם ילדים- האם הם הילדים שלהם? האם הם רק חצי שלהם? או אולי 10% שלהם? ההתמודדות הזו לא קלה לשני הצדדים. למציאות הזו, עד היום אין כמעט ייצוג קולנועי. הסרט "10% ילדה שלי" מציג התמודדות כזו על רגעי הקסם והעצב שבה.

אנו זקוקים לאנשי הצוות הבאים-

1. מנהל/ת אמנותי/ת + פרופסמן.

2. עוזר/ת במאי

3. מאפר/ת המסוגל/ת להיות גם מלביש/ה וגם מתקשרת טוב עם ילדים.

4. סאונדמנ/ית לימים ספציפיים.

5. תאורנ/ית/ ע.תאורן.