קול קורא

אז אני בשבוע 37. מפגש מקרי עם בחורה שאני מכירה בחיים האמיתיים וקוראת כאן העלה את הבעייתיות שבלכתוב יומן ולהפסיק אותו בפתאומיוּת. היא ראתה אותי עם הבטן ואז אמרה: אה! הבנתי למה הפסקת לכתוב. ובכן- בטן, הריון וכל מה שקשור. לקח לי עד עכשיו להפסיק לפחד מעינרע ולכתוב את הפוסט הזה, כן.

אז ראשית דיווח קונקרטי – נכנסתי להריון בניסיון השלישי,  נותרו לי שתי מנות בבנק שאני תוהה מה עושים בהן.

זה התחיל בסקפטיות רבה, המשיך בהקאות שנמשכו עד לחודש שביעי (ועוד היד נטויה, תנו לי לומר לכם), עם הפוגות נעימות. בגדול רשימת הסימפטומים שהיו לי עד כה בהריון הזה כללו: בחילות, הקאות (ירדתי חמישה קילו במשקל), צרבות שלא אפשרו לי לישון, עייפות, כאבי גב, כאבי אגן, בצקת קטנה ועוד.

אבל מי מתלונן? :)

אני מספרת את כל זה בעיקר כדי לצאת בקול קורא לנשים שנמצאות בתהליך ורוצות לתרום לבלוג, כשהתחלתי לכתוב אותו שיערתי (אופטימיות היא שמי האמצעי) שזה יקח לפחות שנה ושיהיה לי המון סיפורים לדווח עליהם והמון מידע להעביר לשמחתי זה לא לקח הרבה זמן אבל גם אני בתחושה שהבלוג עצמו החטיא את מטרתו.

הדברים שלדעתי חסרים כאן:

  • רשימת הבדיקות המלאה לפני תחילת תהליך
  • סיכומי פגישות \ רשמים מהבנקים שאליהם לא התייחסתי (אסף הרופא, הפרטי החדש של משיח, הפרטי החדש במדיקל סנטר בהרצליה, בנקים מחוץ לאיזור המרכז)
  • זרע מחו"ל! כל העניין הזה, איך הוא עובד בפרקטיקה? אני יודעת רק דברים בתיאוריה.

בכל מקרה, אשמח אם תפנו אלי עם חלקים מהמידע ואני אפרסם אותו לרווחת הכלל.
למייל: zera4u.hahem@gmail.com
או בתגובות.

 

אולי הפעם – על אובדן הקוּליוּת

חברה שלי מנסה להכנס להריון, "כדרך הטבע". זתומרת, יש לה בעל והם מה שמכונה אצלכם 'עובדים על זה'.
זה כיף כי אני אוהבת לעבור איתה דברים, שתינו דומות, שתינו מרגישות עכשיו כאילו שאבו מאיתנו את האדישות הקוּלית הנון שלנטית והחליפו אותה בעיסוק אובססיבי אחד בתפקוד גוף אחד, זה שלפי הדת הוא תכלית קיומנו.

אז אני יודעת שזה צרות של עשירים ושאני בסיבוב השני ושיש לי בטח עוד דרך רבה לעבור ועוד כמה נסיונות, אבל אני מופתעת כמה אני עוסקת בזה, כל דבר הוא תחושה לכאן או לכאן. אני מדווחת לזוגתי בכל יום: "היום הרגשתי בהריון" או "היום הרגשתי שכבר לא" וכל העיסוק בזה הוא עקבי ומשגע.

דיברתי עם חברתי (זו מהפסקה הראשונה, נקרא לה שולי), לשתינו זה מאוד מוזר איך שתי נשים כמונו שיש להם כל כך הרבה בחיים, עולם תוכן עשיר, חיים מלאים ומאושרים מבלות את מיטב שעותינו בספקולציות ותחושות משונות.

חשבתי לעצמי היום (ביום ראשון, עוד ארבעה ימים, יצאו שבועיים מההזרעה) שאני צריכה רק "להתאפק עם המחזור" עד יום שני, מצחיק לא? בכלל, הזכרון שלי מההריון של זוגתי הוא שכל פעם רואים בדיוק אבן דרך אחת קדימה "צריך לעבור את הדופק", "צריך לחכות לסוף השליש הראשון", "מחכים לקיפות עורפית" וכו… וכאילו אין אופק. אז ככה אני עכשיו ובהתחשב ב'טירוניוּת' שלי בתהליך זו כמעט חוצפה מצידי כבר להתלונן :)

בקיצור, מחשבות תמיד מתחילות אצלי בהתנגנות של שיר ואז מקבלות צורה מילולית. אז מינוס החלק בטקסט עם הרחמים העצמיים ('כולם אוהבים מנצחים, אז אפחד לא אוהב אותי') אפשר לגמרי לקרוא את השיר הזה (מתוך קברט) כשיר של ציפיה.

לילה טוב.

איך הפכתי מאישה שלמה ומלאה למישהי שעוקבת באובססיביות אחרי ביצועי הרחם שלה.

סיבוב שני: (או) מחר יש לי עוד הזרעה

בחיי שבסופו של הסיבוב הקודם לא הייתי מופתעת.

כשידברתי עם הרופא בתחילתו של השני הוא נשמע כמעט מופתע מזה שלא נכנסתי להריון בפעם ראשונה, זה היה מצחיק.

ברמה הטכנית, מסתמן שהשחלה הימנית קצת יותר בשאנטי. אין לי בעיה, אני בעדה. להלן פירוט:

  • אולטראסאונד ראשון ביום הרביעי למחזור
  • שני ביום שמונה
  • שלישי ב- 12
  • רביעי ב- 14
  • חמישי ב-16
  • אוביטרל ביום ה- 16 בשמונה בערב (לא כאב בכלל! גרף השיפור שלנו מדהים…)
  • הזרעה ביום ה- 18 למחזור

ביום השש עשרה למחזור הזקיק היה בגודל 18 (שזה בטח 18 מיקרומטר או איזה מידה שאני לא זוכרת), זה מעניין כי בחודש הקודם ההזרעה היתה כבר ביום ה-13 למחזור. יצא שנסעתי די הרבה לבילינסון והאמת? מלבד אי הנוחות של איחור לעבודה מדובר בזמן איכות נפלא- אפילו קראתי ספר!

בקיצור, זה היה הסיבוב שהיה.

מחר הזרעה ודיווחים אם יהיה יתווספו לפה או לחשבון הטוויטר המגניב שלי.

סיכום סיבוב ראשון: בלתי טראומטי בעליל

הסיבוב הראשון של ההזרעה הוכיח עצמו כבלתי טראומטי בעליל או "לא מזיק ברובו".

היה די פשוט:

  • אולטראסאונד ראשון ביום שלישי למחזור
  • אולטראסאונד שני ביום 8 למחזור
  • אולטראסאונד שלישי ביום 10 למחזור
  • אוביטרל בשמונה בערב של יום 11 למחזור
  • הזרעה ביום 13 למחזור

זוטות ושעשועים:

  • אין מה להשוות בין בילינסון לתה"ש, זו בכלל לא אותה ליגה. אני מנסה לשכנע את אשתי לכתוב פוסט על ההבדלים
  • יש לי סימן כחול בבטן מהאוביטרל, טעויות של מתחילים
  • אפרופו צבעים: הזרע בבילינסון ורוד! מטורף! אפילו צילמתי כדי להוכיח. שאלנו את הרופאה אם זרע ורוד זה בת, זה היה מצחיק.

זרע ורוד

מסקנות והימורים:

אני מרגיש שזה לא עבד הפעם, כלומר, זה ההימור שלי. כן בייצתי בזמן ובמקום הנכון אבל התחושה שלי (וזו לא אוטוסוגסטיה, אני נשבעת) היא שזה ממש לא היה זה.

עוד שבועיים אעדכן את הפוסט, עם תחילת הסיבוב השני.

Stay Tuned for more Adventures!

(אה, פתחתי טוויטר, נחמד שם, אנשים משונים)

אז מה זה בעצם IUI (או הזרעה)?

IUI אלו ראשי תיבות של In Utero Insemination ובעברית פשוט הזרעה. חשוב לי שיהיה ברור ההבדל בין הזרעה להפריה אז אם עד סוף העמוד הזה ההבדל לא ברור: אנא פנו לנציב תלונות הציבור בתגובות.

התהליך עצמו לא שונה בהרבה (ברמה הביולוגית, לא ברמה הטכנית) מתהליך כניסה להריון של זוג סטרייטי בלי בעיות פוריות. בסופו של התהליך, לוקחים מזרק שמחוברת אליו צינורית קטנה ומזריקים את הזרע לרחם, או לצוואר הרחם או משהו (אל המקום שהוא בכל מקרה היה מגיע אליו אם הוא היה נעזר בבולבול).

אז מה שונה?

ראשית: מעקב ביוץ

בגלל שלא מדובר בזוג שסופר ימים בערך מהמחזור ומקפיד להזדיין במרץ החל מקצת לפני ועד קצת אחרי הזמן הסביר שבו מתרחש הביוץ אלא במנת זרע קפואה שעולה 440 שקלים המנה, בחצי יום עבודה,וטופס 17 ועלות הפשרת זרע (יש עוד גורמים) מוטב לנסות לקלוע בדיוק לביוץ.

כדי לעשות את זה מבצעים דבר שנקרא מעקב ביוץ: החל מהיום השני של המחזור ואחת לכמה ימים עושים אולטראסאונד (מאלה שמתבצעים מבפנים, לא חלילה החמודים של ההריון המתקדם עם הג'לי על הבטן) שמטרתו לבדוק מה שלום הזקיק שעתיד להיות ביצית ומה עובי הרירית: שני הנתונים האלה עוזרים לרופאים להבין מה מידת בשלותו של הזקיק ומתי הוא יהיה מוכן.
דמייני לעצמך תפוז (כן, זו האנלוגיה הכי טובה שיכולתי לחשוב עליה) שהולך ומבשיל עד שבסוף כשהוא מוכן וכתום הוא נושר מהעץ אל מרבד של אדמה לחה ומוכנה (זו רירית הרחם אם לא הבנת).

אם עושים כמה נסיונות שלא צולחים לרוב הרופא מציע לנסות מחזור עם הורמונים, יש שני סוגים עיקריים של הורמונים בטיפולים מסוג זה (למיטב הבנתי) כאלה שהם ההורמון עצמו בצורתו הסינתטית וכאלה שהם בעצם פקדים שאומרים לבלוטות הרלוונטיות להפריש את ההורמון הרלוונטי. בכל מקרה, כשעושים מעקב ביוץ תו"כ טיפול הורמונלי נהוג גם לבצע בדיקת דם- אבל לא רק. זה קצת עניין של מדיניות בית חולים או רופא מטפל אז לא לתפוס אותי במילה.
אלוהים יודע מה בדיוק אמורים לבדוק שם, אני מבטיחה לברר ולהודיע לכולם כשאדע.

שנית: ידידנו האוביטרל Ovitrelle

ידידנו האוביטרל כפי שמופיע על המרשם שלימאותו מניע (חסכון בסיבובי הזרעות מיותרים) משתמשים בזריקת אוביטרל למטרות (המינוח המקובל שדי מצחיק אותי הוא) "השראת ביוץ". ברמה הטכנית אוביטרל (OVITRELLE) היא תרופה אשר מכילה את ההורמון HCG, ההורמון הזה קורה בכל מקרה בגוף אבל בקונטקסט של הזרעות הוא משמש לתזמון הביוץ. למעשה , לפי מה שנאמר לי ע"י רופאיי מרגע הזריקה לוקח עד 36 ש' לביוץ. כל שנותר בעצם זה לארוב לביצית בפינה עם זרע מוכן והכל אמור לעבוד.

אבל רגע…

למי ששכח את שיעורי חינוך מיני בתיכון אני רק אזכיר שבגדול אחרי שהביצית בוקעת מהזקיק הנחמד שלה אשר בשחלה (זוכרים את התפוז ממקודם?) היא משוטטת בשמחה דרך החצוצרות עד שמגיעה לרחם. ברחם (מעובה הרירית = אדמה רטובה) היא נאחזת באיזו דופן וממתינה (בחושך, אם היא פולניה) עד שיבוא הזרע ויגאל אותה. כל העניין הזה לוקח 24 ש' בערך, אם לא הגיע הזרע היא כועסת ומסתובבת רגוזה לבד בחלל הרחם ומורידה את הפוסטרים מהקירות (לדבר הזה אנחנו קוראות מחזור ואמא שלנו קוראת לזה וסת).

אז לביצית יש 24 ש' מרגע הביוץ, הזרע לעומתה חי 72 שעות. תיאורטית הוא יכול לשבת לו בפנאן ברחם ולחכות לה שתבוא: למיטב הבנתי גם זרע שמחכה לא עושה עבודה טובה כמו אחד שזה עתה ניתך – אבל אולי אני טועה.

ואגב, אם זה היה כ"כ פשוט הממוצע של נסיונות עד לכניסה להריון היה עומד עד פחות משישה נסיונות (זה הממוצע).

שלישית: ובכן, הזרעה

טוב נו, אני בטוחה שכולם יכולים לבד למצוא את ההבדלים בין סקס להליך רפואי שמערב ספקולום, אורות ניאון ומזרק שאליו מחוברת מן צינורית כזו. חיפשתי תמונה של המזרק הזה ולשמחתכם לא מצאתי.

אז אלו שלושת ההבדלים העיקריים בין הדרך שבה לומדים בבצפר שילדים באים לעולם לבין IUI, שהיא הזרעה. אפשר להניח (ובצדק) שאני טורחת לכתוב את כל זה כי אני עומדת להתחיל בעצמי סיבוב ראשון של מעקב ביוץ שמסתיים (לרוב) בהזרעה ובעיקר כי קיומו של מרשם אוביטרל אצלי בארנק (אעדכן עלויות אח"כ) מרגש אותי קצת.

וכדי לסגור את הפינה מתחילת העמוד- ההבדל העיקרי בין הזרעה להפריה (בטח נתקלתם במילים: הפריית מבחנה, ילד מבחנה, IVF, החזרת עוברים וכו) הוא המיקום של רגע ההפריה: בהזרעה הפגישה של הביצית והזרע קורית בתוך הגוף ואילו בכל טיפולי ההפרייה למינהם כל העניין הזה מתרחש מחוץ לרחם.

הנה אני מתחילה – אולי

זה יום טוב.

בבוקר הבן שלי (לראשונה) נתן לי ללכת מהגן בלי לבכות. ישב בכסא ונופף לי לשלום וקצת אח"כ קיבלתי טלפון ממעבדת הזרע בבילינסון (רבין) שמבשרת לי שהבחור התורם (בואו נקרא לו מעכשיו פולי, מסיבות השמורות עמי) לא נושא את אף אחת ממחלותי.

נשאר עוד מכשול אחד קטן ואז אפשר להתחיל את הדרך הבלתי קצרה (סטטיסטית) של מעקבי ביוץ והזרעות ואכזבות ושמחות: יש לי בדיקת דם מחר לבדיקת רמת ה- TSH או במילים אחרות- מחר אני צריכה לוודא שבלוטת התריס שלי אכן חביבה ומאוזנת כמו שהיא אמורה להיות עם 100 מק"ג ליום.

אם הכל יהיה בסדר מחר אעדכן את הפוסט הזה. בינתיים כמה דברים טכניים ומחשבה:

דברים טכניים

  • אסור לאף אישה לקנות יותר משתי מנות בכל פעם, כלומר, בבילינסון ובת"הש שהם שני הבנקים שאני מכירה
  • מעניין למה תמיד שואלים אותי אם קנינו עוד מנות מהתורם של הבן שלי, למי זה היה עוזר בדיוק אם היינו קונות שתי מנות- שזה המקסימום? למה שאני אכנס להריון אחרי שני נסיונות ויותר מזה: אם היינו רוצות לעשות ילד שלישי מאותו תורם- למה שהוא עוד בכלל יהיה קיים (צריך להוסיף את זה לרשימת הטיעונים בשאלות נפוצות)
  • בגלל ששלחתי את פולי לבדיקה מותר לי לקנות 5 מנות, נחמד מצידם, חבל שאי אפשר להזדכות (אני חושבת שאי אפשר להזדכות) (הלוואי שאצטרך)
  • [19/10/2010 13:36] עדכון >> קניתי חמש מנות במחיר של 440 ש"ח המנה. כלומר- 2,200 ש"ח
  • [20/10/2010 13:57]עדכון >> 3.14 (כמו פאי!) זה- TSH שלי. שזה בנורמה, אבל אולי יבקשו ממני עוד להוריד אותו.

מחשבה

אני נורא מקנאה לאחרונה בכל מיני זוגות סביבי שנכנסים להריון, אני חייבת לצאת מזה ומהר כי אחרת כל התהליך רק יהיה יותר קשה. ובכלל- מרמור היא גם לא תכונה מאוד אסתטית וגם לא תכונה שאופיינית לי בכלל, אז יאללה. ביי.

מכתב פתוח לסטרייטים או בשמם הפחות מוכר: מתרבים

רק עכשיו פתאום נחתה עלי ההבנה.

הכינוי "מתרבים" (באנגלית: Breeders) הוא במקור הוא כינוי גנאי של הקהילה ההומולסביתביטראנס לסטרייטים, משהו עם ארומה משפילה כזו, "כל מה שאתם עושים זה להתרבות" אצלי כבר כמה חודשים מבעבעת קנאה שמקורה בדיוק בביטוי הזה, אתם, ה"מתרבים", הקלות הבלתי נסבלת של הקיום או לפחות של יצירת קיים חדש, יש מאין.

איך עומד לקחת לי שנה שלמה כדי להיות "מוכנה להזרעה"

(אפשר לדלג למקום שיש בו כוכביות כדי להגיע לתכלית הפוסט, אבל לי זה לקח שנה)

באוקטובר של שנה שעברה (2009) גמלה בליבי ההחלטה שזה הזמן להתחיל לעשות עוד ילד (והנה כבר… "להתחיל לעשות עוד ילד") ביררתי בירור או שניים, העברתי את התיק שלי לקופת חולים ליד הבית (אני לא חולה הרבה) והתקשרתי בשמחה לקבוע תור באיכילוב. את התור קבעו לי לאמצע פברואר. למה? ככה! כי יש תור וכי צריך להשלים את כל הבדיקות לפני שפותחים תיק.

השלמתי את כל הבדיקות בערך בסוף דצמבר, על הדרך מצאנו מחלות גנטית שתיים ותת-פעילות של בלוטת התריס, הגעתי לפגישה המיוחלת (פתיחת תיק) עם פרופסור יעבץ כשכולי מאוזנת (תריס), מוכנה ובדוקה למשעי. אמר: "לא יודע מה לעשות איתך ועם המחלות הגנטיות שלך, דברי איתי עוד חודש". למה חודש? אין לי מושג.

חיכיתי חודש (אנחנו עכשיו במרץ, כן?) והתקשרתי לדוקטור, אמר "טוב, יהיה בסדר נארגן לך פה משהו", תקבעי תור. קבעתי תור (לאפריל, אין תורים לפני) ובינתיים התחלתי לבדוק אפשרויות.

אני מוציאה מהמשוואה את בנק הזרע הפרטי (זה לקח בדיוק 10 דקות לקבוע תור לאותו השבוע) וממשיכה הלאה ברצף הכרולוגי.

לקראת אפריל התחלתי להבין שחבל על הזמן שלי עם איכילוב, שאין סיכוי שמישהו שם יסכים לעשות דברים בדרך שלי ובחודש מאי נפגשתי עם חבר משפחה שהוא גם בכיר במח' פריון באחד מבתי החולים בארץ. הוא שלח אותי לביילינסון. התקשרתי, ביררתי, קבעתי תור. ושוב, כרגיל, התור הכי מוקדם ("כדי שתספיקי לעשות את כל הבדיקות" "אבל עשיתי את כל הבדיקות" "אין לי מוקדם יותר") היה לאמצע יולי.

והנה הגיע אמצע יולי, התור התבצע ונשלחתי לחזור על הפרופיל ההורמונלי שלי (בכל זאת, עבר די הרבה זמן מאז הבדיקות) וכן לוודא שהתריז שלי אכן מאוזן.

אז פרופיל הורמונלי אפשר לעשות רק ביום השני-שלישי למחזר, שזה כידוע, דבר שקורה פעם בחודש, הופ! הנה עבר עוד חודש ואנחנו באוגוסט.

כל זה משתלב נפלא עם עונת המבחנים של תורם הזרע (שוב, אוגוסט) חופשת המעבדה הגנטית (עד תחילת ספטמבר), חגים (עד סוף ספטמבר) והזמן שלוקח לקבל תוצאות לבדיקות גנטיות (3-5 שבועות) מחזיר אותנו בשמחה ובששון לאוקטובר.

אוקטובר 2010

***************************************

עברה שנה

התעייפתם? גם אני.

[ובכלל לא דיברתי על זה שאני חייבת להוכיח בריאות מושלמת ומצב פיזי ללא רבב כדי שתסכימו לטפל בי ולהעניק לי את הזכות להיות מוזרעת]

המקבילה הסטרייטית: החלטנו שאני מפסיקה לקחת גלולות

כן, אני יודעת, זה גם לוקח זמן, וגם לא בנסיון ראשון, ויש שמנסים שנים, הכל בסדר. אבל כדי להגיע למצב שאני אמצא בו (בתקווה) בסוף אוקטובר כל מה שזוג סטרייטים צריך לעשות הוא לקבל החלטה: "בואי / בוא נעשה ילדים".

כמה זה יוצא?

שנה מול שלושים שניות

אז אני מקנאה. ממש.

הבחירה בבנק הזרע בביילינסון מוכיחה עצמה כנכונה

עדיין ממתינה לתורם הזרע שיבוא להבדק, מה שכן: ביילינסון לגמרי מנצחים בתחום הנחמדוּת, התקשרה גברת מהמעבדה והתנצלה בשמו ובשם הגנטיקאיות שזה לוקח זמן.

10 נקודות לביילינסון.

(אם כי כל העניין הזה גורם לי לחשוב שלמרות שהייתי מוכנה בפברואר אתחיל לעשות הזרעות רק "אחרי החגים")

מחלקת פריון בבילינסון (הוא מרכז רפואי רבין)

אז אתמול פתחתי תיק בבילינסון.

וכמיטב המסורת- סיכום בנקודות:

  1. התרשמות כללית
  2. בנק הזרע
  3. מח' פריון

התרשמות כללית

המרפאה ממוקמת בבנין חדש, יש תחושה של הייטק ונקיון. באף רגע לא נשפו בעורפנו תריסר נשים עם מחזור מתואם (מה שקרה הרבה מאוד בסיבוב הקודם בתל השומר) או כמו שאמרה זוגתי "זה מרגיש כאילו באנו בשבת".

תהליך פתיחת התיק לשכמונו מורכב מפתיחת תיק בבנק הזרע ולאחריה פתיחת תיק נוסף במח' פריון. ועכשיו אפרט לגבי כל אחד מהם.

בנק הזרע בבילינסון

מנהל את הבנק דוקטור פנקס, מן קריקטורת רופא מפוזר שמרבה להתלוצץ ומשרה אוירה נינוחה. לי זה עבד טוב- זה אבל יכול להיות מעצבן.

דר' פנקס עבר איתי על כל הטפסים הנפלאים האלה שלהם שמספרים לך כמה הם לא אחראים לכלום, לא למצבך הפיזי בסוף הטיפולים וודאי שלא למצב הצאצאים. ככה זה תמיד הטפסים האלה, לא התרגשנו וחתמתי עליהם בשמחה.

אחרי מילוי כל הטפסים נשלחתי לבחור תורם שאותו יש לשלוח לבדיקת נשאויות (אם יסכים) במימוני.

משם נשלחנו אחר כבוד לעמדתה של המזכירה שהציגה בפנינו את רשימת התורמים הרלוונטיים כרגע רשימת התורמים לא גדולה במיוחד, פחות מעשרה תורמים פוטנציאליים ובמלאי.
אנחנו, למודות קרבות שכמונו*, בחרנו צ'יק צ'ק בחור שנראה מבטיח למדי ולא אשכנזי בכלל ועכשיו אנחנו מקוות שהוא יסכים לבוא להבדק.
(* אפילו העירה זוגתי בחוכמתה שזה בטח היה לוקח לנו פי שתיים זמן לפני שלוש שנים)

יתרונות: נחמד, יעיל, לבבי, קשוב, נותן מענה לעניין הנשאויות |  חסרונות: המלאי

מחלקת פריון האישה בבילינסון (הוא מרכז רפואי רבין)

את פנינו קיבלה מזכירה רפואית קורקטית שעברה על החלקים הטכניים ושלחה אותנו להמתין בתור לאחות, האחות (הממש חמודה) עברה על הבדיקות וניסתה לזהות חסרים מראש ושלחה אותנו לחכות לרופא. הרופא, ובכן, הוא עבר על כל הבדיקות אחת אחת, שאל שאלות רבות מאוד והסביר את כל הסכנות שכרוכות בטיפולים הורמונליים. אלוהים כמה סכנות יש…  בחרתי לחתום על כל הניירות בשמחה ולהתעלם מהסכנות והרופא מצידו ביקש ממני השלמות לבדיקות.

הגיע הזמן שאגיד משהו על הבדיקות שיש לעשות לפני פתיחת תיק, רשימת הבדיקות הסטנדרטית (פחות או יותר) שמבקשים בכל אחד מהמקומות האלה (איכילוב, תה"ש, בילינסון) היא:

דם:

  • פרופיל הורמנלי – בדיקת דם ביום השלישי של המחזור שכוללת כל מיני ובכן.. הורמונים
  • תפקודי קרישה
  • ספירת דם, או איך שלא קוראים לזה (הרגיל)
  • איידס
  • סוג דם – קריטי בעיקר לבנק הזרע
  • דברים בצום: סוכר ןחבר מרעיו

אחרים:

  • בדיקות סקר גנטי (לא חובה)
  • משטח לגילוי סרטן צוואר הרחם (פאפ-סמיר או פאפס בלשון העם)

אני כבר עשיתי את כל אלו, אבל יוצא שדי מזמן. אז נשלחתי לבצע מחדש את הפרופיל ההורמונלי וכן תפקודי בלוטת התריס כדי להוכיח שאני שמחה ומאוזנת (יש לי תת-פעילות של הבלוטה).

כולם היו נחמדים ומסבירי פנים, מכאן שבינתיים אין לי דרך לחוות דעה על מקצועיותם ו/או היתרונות / חסרונות שבבחירה בבילינסון.

הסרט "ילדי בנק הזרע": המניפולציה, הנזק התדמיתי והחד צדדיוּת

הבטחתי ולכן אקיים, אבל בקצרה. למה בקצרה? כי לשמחתי הסרט היה כל כך גרוע שאני לא מרגישה צורך לדבר נגדו אלא רק נגד הנקודה האחת שהוא ניסה להעביר בעקביוּת, אותה נקודה שהיתה עוברת באותה עוצמה גם אם זו היתה "עוד כתבה" באולפן שישי.

המניפולציה

או: מתי התחלתי להגעל והפסקתי להבהל מתחקירים נוקבים בטלויזיה.

ז'אנר סרטי ההפחדות שתפס חזק אצלנו בערוצים המסחריים הוא סוגה תחתית של דוקומנטריים: יוצרי הסרטים במסווה של "תחקיר נוקב" או "סיפור מרגש עד דמעות" עושים כל שביכולתם כדי להעביר את הנקודה. בסרט הספציפי הזה נצפו המוטיבים הלא מבוימים ושלא נועדו ליצר תגובות רגשיות מדויקות האלה:

  • ילד בפרונט, גבר מטושטש חוצה ברקע, מוזיקה מרגשת, טקסט "הייתי ניגש לגברים ושואל אותם אם הם רוצים להיות אבא שלי"
  • נדנדה ריקה, סחרחרה ריקה, מוזיקה מרגשת או כמו שאומרים אצלנו – זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. אני משערת שהם מכרו לעצמם שטות על "נדנדה ריקה מדמה את הרִיק שחשים הילדים המסכנים"
  • טרמינולוגיה: "חצי ממי שאני", "הזהות השלמה שלי", "המקור שלי" ובמקום הראשון "אבא שלי". ב-א-מ-ת-? תורם הזרע הוא חצי מהזהות של "ילדי תרומת הזרע"? (אני מניחה לשם של הסרט סתם כי אני נחמדה).
  • המשפט הנפלא שחזר כל הזמן בקריינות: "תסמונת החור השחור האופיינית לילדי בנק זרע", כן? התסמונת הידועה… בטח! זו שגורמת לילדי בנק הזרע להתכנס לתוך עצמם וליצר כוח משיכה אינסופי שמצליח אפילו לשאוב את קרני השמש ומכאן שמו- חור שחור.

אני מבינה את הצורך האתי, אני מבינה את הסקרנות, אני בהחלט מבינה את הצרכים החקיקתיים ואפילו את המציצנות לשמה אני מוכנה לקבל, אין לי בעיה שתשאלו את כל השאלות שיש לכם לשאול בעולם, הן חשובות, אבל למה חייבים לעשות כזה נזק תדמיתי על הדרך?

הנזק התדמיתי לבנקי הזרע ולילדים

או: חשבתם שעכשיו יש בקושי תורמים בבנקי הזרע- תחשבו שוב.

כבר כתבתי פעם על כמות תורמי הזרע בארץ: בשתי מילים- יש מעט או בשתי מילים אחרות: אין מספיק.
האם הדרך הטובה ביותר שיש להתמודד עם התחקיר הזה היא להכפיש את השיטה הקיימת? אני בטוחה שתהיה עכשיו ירידה משמעותית של תורמים בבנקי הזרע בזכות הסרט הזה- התורמים מוכנים לתרום ב-ג-ל-ל שזה אנונימי.
פתאום רואים ילדה בת 23 שקרובה כפסע ללהשיג את זהותו של תורם הזרע, לא מספרים לאף אחד שזו השיטה של פעם "שיטת התרומה החמה" שבה היו קוראים לתורם שהיה נכנס ואחריו היתה מגיעה האישה: לו אני תורם זרע אנונימי הייתי מסירה נכונותי לתרומה ברגע זה ממש.

אז אני יודעת שמחקרים מוכיחים שגם בתרומה לא אנונימית תורמים ואפילו תורמים אנשים מבוגרים יותר ומוצלחים יותר אבל מבוגרים יותר אומר גם בהכרח זרע פחות איכותי ו"מחקרים מוכיחים" שווה לתחת במדינה שגם ככה כולם מכירים את כולם: אם תוסר האנונימיוּת מתרומת הזרע אני מאמינה שזה יהיה הסוף בשביל נשים כמוני שלא מחפשות "אבא" אלא רק תורם.

אני בכלל לא מדברת על כל הילדים שנולדו מתרומת זרע ומרגישים שהחיים שלהם דוקא די בסדר, עד שבא תחקיר בטלויזיה ומספר להם שבעצם הם לא: יש להם ריק נורא, חור שחור, חסך מוחלט ושעכשיו הם חייבים לחפש את התורם. ואם אנחנו כבר שם: אז למה רק אמהות יחידניות? וילדים מבואסים?

למה רק אמהות יחידניות? למה רק ילדים לא מרוצים?

או: אם את מביטה המהחלון בקוטב הצפוני את עשויה להניח שכל הדובים בעולם לבנים.

מישהו חקר ובדק מה חושבים ילדים של לסביות? הם גם מרגישים שחסר להם "אבא"? ובכלל: (ויסלחו לי הילדים החביבים) העניין האמיתי הוא החינוך. אם גדלת לאם יחידנית שכועסת וממורמרת, מספרת לך מעשיות על "אבא" לא קיים וכו- ברור שתפתח קבעון ורצון לאתר אותו תקים אתר ובאופן כללי תרגיש שדפקו אותך כי אין לך אבא.

והיא הכי מרגיזה אותי, האמא של הילד הנחמד שמציגה את עצמה כקורבן של המצב ויורקת לבאר שממנה שתתה: "אם לא הייתי חותמת לא היו עושים לי הזרעה" ממש קורבן עצוב של הסיטואציה. "…אף אחד לא חושב על הילדים" נו באמת, את באמת מאמינה בזה? ובכלל מישהו שואל איזשהו ילד אם בא לו להולד למשפחה שבה נולד? לפחות ילדים לאמהות יחידניות או של לסביות באים לעולם כי רוצים בהם ולא כי זה מה שמצפה הסביבה או בטעות.
בואי נהרוס לאחרות – זה בטח יעזור לך להרגיש קצת פחות קורבן.

יש כל כך הרבה דוגמאות נהדרות לילדים של אמהות יחידניות שמבינים את הסיטואציה ואמהות שמברכות על האנונימיות (כמוני) שמאפשרת להם הקמת תא משפחתי עם מי שהן רוצות ולא עם מטען גנטי וחוסר ברירה.

לסיכום: אם הסרט עצמו לא היה כ"כ גרוע הייתי טורחת לכתוב אפילו יותר ובאופן יותר מפורט, לשמחתי רוב מי שדיברתי איתו זיהה את המניפולציות הזולות ואת חוסר האיזון מבלי להיות אם יחידנית או ילד מתרומת זרע.

(והערת אגב, המשפחה מרובת הילדים שנסעה לארה"ב להפגש עם אחאיהם היתה מקסימה בעיניי, לא פחות. עוד סיפור נחמד שהיה יכול להיות בכיף כתבת צבע במוסף כלשהו. "תוכנית תחקירים" בתחת שלי.)