קול קורא

אז אני בשבוע 37. מפגש מקרי עם בחורה שאני מכירה בחיים האמיתיים וקוראת כאן העלה את הבעייתיות שבלכתוב יומן ולהפסיק אותו בפתאומיוּת. היא ראתה אותי עם הבטן ואז אמרה: אה! הבנתי למה הפסקת לכתוב. ובכן- בטן, הריון וכל מה שקשור. לקח לי עד עכשיו להפסיק לפחד מעינרע ולכתוב את הפוסט הזה, כן.

אז ראשית דיווח קונקרטי – נכנסתי להריון בניסיון השלישי,  נותרו לי שתי מנות בבנק שאני תוהה מה עושים בהן.

זה התחיל בסקפטיות רבה, המשיך בהקאות שנמשכו עד לחודש שביעי (ועוד היד נטויה, תנו לי לומר לכם), עם הפוגות נעימות. בגדול רשימת הסימפטומים שהיו לי עד כה בהריון הזה כללו: בחילות, הקאות (ירדתי חמישה קילו במשקל), צרבות שלא אפשרו לי לישון, עייפות, כאבי גב, כאבי אגן, בצקת קטנה ועוד.

אבל מי מתלונן? :)

אני מספרת את כל זה בעיקר כדי לצאת בקול קורא לנשים שנמצאות בתהליך ורוצות לתרום לבלוג, כשהתחלתי לכתוב אותו שיערתי (אופטימיות היא שמי האמצעי) שזה יקח לפחות שנה ושיהיה לי המון סיפורים לדווח עליהם והמון מידע להעביר לשמחתי זה לא לקח הרבה זמן אבל גם אני בתחושה שהבלוג עצמו החטיא את מטרתו.

הדברים שלדעתי חסרים כאן:

  • רשימת הבדיקות המלאה לפני תחילת תהליך
  • סיכומי פגישות \ רשמים מהבנקים שאליהם לא התייחסתי (אסף הרופא, הפרטי החדש של משיח, הפרטי החדש במדיקל סנטר בהרצליה, בנקים מחוץ לאיזור המרכז)
  • זרע מחו"ל! כל העניין הזה, איך הוא עובד בפרקטיקה? אני יודעת רק דברים בתיאוריה.

בכל מקרה, אשמח אם תפנו אלי עם חלקים מהמידע ואני אפרסם אותו לרווחת הכלל.
למייל: zera4u.hahem@gmail.com
או בתגובות.

 

סיכום סיבוב ראשון: בלתי טראומטי בעליל

הסיבוב הראשון של ההזרעה הוכיח עצמו כבלתי טראומטי בעליל או "לא מזיק ברובו".

היה די פשוט:

  • אולטראסאונד ראשון ביום שלישי למחזור
  • אולטראסאונד שני ביום 8 למחזור
  • אולטראסאונד שלישי ביום 10 למחזור
  • אוביטרל בשמונה בערב של יום 11 למחזור
  • הזרעה ביום 13 למחזור

זוטות ושעשועים:

  • אין מה להשוות בין בילינסון לתה"ש, זו בכלל לא אותה ליגה. אני מנסה לשכנע את אשתי לכתוב פוסט על ההבדלים
  • יש לי סימן כחול בבטן מהאוביטרל, טעויות של מתחילים
  • אפרופו צבעים: הזרע בבילינסון ורוד! מטורף! אפילו צילמתי כדי להוכיח. שאלנו את הרופאה אם זרע ורוד זה בת, זה היה מצחיק.

זרע ורוד

מסקנות והימורים:

אני מרגיש שזה לא עבד הפעם, כלומר, זה ההימור שלי. כן בייצתי בזמן ובמקום הנכון אבל התחושה שלי (וזו לא אוטוסוגסטיה, אני נשבעת) היא שזה ממש לא היה זה.

עוד שבועיים אעדכן את הפוסט, עם תחילת הסיבוב השני.

Stay Tuned for more Adventures!

(אה, פתחתי טוויטר, נחמד שם, אנשים משונים)

הסרט "ילדי בנק הזרע": המניפולציה, הנזק התדמיתי והחד צדדיוּת

הבטחתי ולכן אקיים, אבל בקצרה. למה בקצרה? כי לשמחתי הסרט היה כל כך גרוע שאני לא מרגישה צורך לדבר נגדו אלא רק נגד הנקודה האחת שהוא ניסה להעביר בעקביוּת, אותה נקודה שהיתה עוברת באותה עוצמה גם אם זו היתה "עוד כתבה" באולפן שישי.

המניפולציה

או: מתי התחלתי להגעל והפסקתי להבהל מתחקירים נוקבים בטלויזיה.

ז'אנר סרטי ההפחדות שתפס חזק אצלנו בערוצים המסחריים הוא סוגה תחתית של דוקומנטריים: יוצרי הסרטים במסווה של "תחקיר נוקב" או "סיפור מרגש עד דמעות" עושים כל שביכולתם כדי להעביר את הנקודה. בסרט הספציפי הזה נצפו המוטיבים הלא מבוימים ושלא נועדו ליצר תגובות רגשיות מדויקות האלה:

  • ילד בפרונט, גבר מטושטש חוצה ברקע, מוזיקה מרגשת, טקסט "הייתי ניגש לגברים ושואל אותם אם הם רוצים להיות אבא שלי"
  • נדנדה ריקה, סחרחרה ריקה, מוזיקה מרגשת או כמו שאומרים אצלנו – זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. אני משערת שהם מכרו לעצמם שטות על "נדנדה ריקה מדמה את הרִיק שחשים הילדים המסכנים"
  • טרמינולוגיה: "חצי ממי שאני", "הזהות השלמה שלי", "המקור שלי" ובמקום הראשון "אבא שלי". ב-א-מ-ת-? תורם הזרע הוא חצי מהזהות של "ילדי תרומת הזרע"? (אני מניחה לשם של הסרט סתם כי אני נחמדה).
  • המשפט הנפלא שחזר כל הזמן בקריינות: "תסמונת החור השחור האופיינית לילדי בנק זרע", כן? התסמונת הידועה… בטח! זו שגורמת לילדי בנק הזרע להתכנס לתוך עצמם וליצר כוח משיכה אינסופי שמצליח אפילו לשאוב את קרני השמש ומכאן שמו- חור שחור.

אני מבינה את הצורך האתי, אני מבינה את הסקרנות, אני בהחלט מבינה את הצרכים החקיקתיים ואפילו את המציצנות לשמה אני מוכנה לקבל, אין לי בעיה שתשאלו את כל השאלות שיש לכם לשאול בעולם, הן חשובות, אבל למה חייבים לעשות כזה נזק תדמיתי על הדרך?

הנזק התדמיתי לבנקי הזרע ולילדים

או: חשבתם שעכשיו יש בקושי תורמים בבנקי הזרע- תחשבו שוב.

כבר כתבתי פעם על כמות תורמי הזרע בארץ: בשתי מילים- יש מעט או בשתי מילים אחרות: אין מספיק.
האם הדרך הטובה ביותר שיש להתמודד עם התחקיר הזה היא להכפיש את השיטה הקיימת? אני בטוחה שתהיה עכשיו ירידה משמעותית של תורמים בבנקי הזרע בזכות הסרט הזה- התורמים מוכנים לתרום ב-ג-ל-ל שזה אנונימי.
פתאום רואים ילדה בת 23 שקרובה כפסע ללהשיג את זהותו של תורם הזרע, לא מספרים לאף אחד שזו השיטה של פעם "שיטת התרומה החמה" שבה היו קוראים לתורם שהיה נכנס ואחריו היתה מגיעה האישה: לו אני תורם זרע אנונימי הייתי מסירה נכונותי לתרומה ברגע זה ממש.

אז אני יודעת שמחקרים מוכיחים שגם בתרומה לא אנונימית תורמים ואפילו תורמים אנשים מבוגרים יותר ומוצלחים יותר אבל מבוגרים יותר אומר גם בהכרח זרע פחות איכותי ו"מחקרים מוכיחים" שווה לתחת במדינה שגם ככה כולם מכירים את כולם: אם תוסר האנונימיוּת מתרומת הזרע אני מאמינה שזה יהיה הסוף בשביל נשים כמוני שלא מחפשות "אבא" אלא רק תורם.

אני בכלל לא מדברת על כל הילדים שנולדו מתרומת זרע ומרגישים שהחיים שלהם דוקא די בסדר, עד שבא תחקיר בטלויזיה ומספר להם שבעצם הם לא: יש להם ריק נורא, חור שחור, חסך מוחלט ושעכשיו הם חייבים לחפש את התורם. ואם אנחנו כבר שם: אז למה רק אמהות יחידניות? וילדים מבואסים?

למה רק אמהות יחידניות? למה רק ילדים לא מרוצים?

או: אם את מביטה המהחלון בקוטב הצפוני את עשויה להניח שכל הדובים בעולם לבנים.

מישהו חקר ובדק מה חושבים ילדים של לסביות? הם גם מרגישים שחסר להם "אבא"? ובכלל: (ויסלחו לי הילדים החביבים) העניין האמיתי הוא החינוך. אם גדלת לאם יחידנית שכועסת וממורמרת, מספרת לך מעשיות על "אבא" לא קיים וכו- ברור שתפתח קבעון ורצון לאתר אותו תקים אתר ובאופן כללי תרגיש שדפקו אותך כי אין לך אבא.

והיא הכי מרגיזה אותי, האמא של הילד הנחמד שמציגה את עצמה כקורבן של המצב ויורקת לבאר שממנה שתתה: "אם לא הייתי חותמת לא היו עושים לי הזרעה" ממש קורבן עצוב של הסיטואציה. "…אף אחד לא חושב על הילדים" נו באמת, את באמת מאמינה בזה? ובכלל מישהו שואל איזשהו ילד אם בא לו להולד למשפחה שבה נולד? לפחות ילדים לאמהות יחידניות או של לסביות באים לעולם כי רוצים בהם ולא כי זה מה שמצפה הסביבה או בטעות.
בואי נהרוס לאחרות – זה בטח יעזור לך להרגיש קצת פחות קורבן.

יש כל כך הרבה דוגמאות נהדרות לילדים של אמהות יחידניות שמבינים את הסיטואציה ואמהות שמברכות על האנונימיות (כמוני) שמאפשרת להם הקמת תא משפחתי עם מי שהן רוצות ולא עם מטען גנטי וחוסר ברירה.

לסיכום: אם הסרט עצמו לא היה כ"כ גרוע הייתי טורחת לכתוב אפילו יותר ובאופן יותר מפורט, לשמחתי רוב מי שדיברתי איתו זיהה את המניפולציות הזולות ואת חוסר האיזון מבלי להיות אם יחידנית או ילד מתרומת זרע.

(והערת אגב, המשפחה מרובת הילדים שנסעה לארה"ב להפגש עם אחאיהם היתה מקסימה בעיניי, לא פחות. עוד סיפור נחמד שהיה יכול להיות בכיף כתבת צבע במוסף כלשהו. "תוכנית תחקירים" בתחת שלי.)

ילדי בנק הזרע

היום בערב בערוץ 2 יוקרן תחקיר שנעשה על ילדי בנק הזרע, הפרומו לתוכנית כולל ילדים שבוכים ששללו מהם את הזכות להכיר את האבא שלהם וכן גם מוזיקה מפחידה, פנים מטושטשות ומיטב הכותרות הדרמטיות שעורך האפטר הצליח לארגן.
הרגשתי מחויבות לכתוב משהו על זה, כלומר: טרם צפיתי בתחקיר המדהים והמזעזע של ערוץ שתיים אבל בטח אחרי הצפייה בתוכנית אהיה נסערת ומופתעת עולמי יתהפך עלי ואחליט מיד לעשות ילד עם ידידי ההומו הקרוב למקום מגורי.

במילים אחרות ולא בסגי נהור, אני מבטיחה לראות את זה היום ולכתוב משהו כלשהו. זה בטח בעיקר יעצבן אותי- כמו כל תחקיר מזעזע שחושף את "כל האמת על…" שיצא בשנים האחרונות, זה בטח מגמתי, מעצבן ומניפולטיבי אפילו אעיז לשער שמדובר בכלל בתחקיר שמומן ע"י גוף כלשהו שצריך להרויח עוד כסף כלשהו על משהו (הזדמנות מעולה להפנות לפוסט האדיר הזה על כסף ומעמדות).

אני באופן אישי מתכוננת לשורה של שיחות הרגעה עם ההורים בעקבות השטות רייטינג הזו.

כבר הוא עושה נזק, התחקיר המדהים והמזעזע, הנה מתוך פורום אמהות יחידניות מבחירה:

"…בתי ואני נתקלנו בפרומו הזה במקרה, כשראינו את התוכנית "אחד נגד מאה", ושתינו היינו מזועזעות. עד אותו רגע בתי לא העלתה על דעתה שמשפחה חד-הורית זו סיבה לבכי, שזו טרגדיה. מבחינתי, הפרומו הזה הרס חלקה טובה."

נדבר על זה מחר.

ביי

קצת על בחירת זרע או בחירת תורם

עדכונים:

אז עבר עוד חודש ובו לא התקדמתי בכלל.
בתחילה השבוע הבא ודאי אתקשר לדוקטור סטאדלי כדי לראות אם חשב על פתרון טוב, למרות שכנראה נלך על הבנק הפרטי לצרכי זרע.

ובכלל,
אולי יותר עדיף בנק פרטי שכך הפעם הילד/ה לא י/תהיה אח/ות של כל הילדים האחרים באיזור שנולדו מתרומת זרע.
מה שגורם לי לרצות לכתוב קצת על בחירת זרע.

בחירת תורם זרע

בתהליך בחירת הזרע גיליתי שאפילו אני, שמעולם לא ידעתי מה המוצא שלי או בניסוח עממי יותר "מאיזה עדה אני", יכולה להפוך בן לילה להיטלר קטן- "בשם המדע".
התחלתי לחקור כל מיני אנשים על מוצאם. וניסחתי מיני אמיתות כמו "עיראקים הם מצויינים, מלבד הרגישות לאינסולין" או "רק לא אשכנזי טהור" וגם "לטורקים יש גולגולת משונה".

אז המציאות, שלא כמו בסרטים אמריקאים*** היא שונה. אין הרבה אופציות. כלומר, בטח שיש אבל זה עולה כסף.
אז אחרי שסיימתי לנסח את תורת הגזע מחדש והגענו לבנק הזרע (בפעם הקודמת זה היה תל-השומר) גילינו שהמצאי רחוק מלהיות רב או מגוון, למעשה בסיבוב שנגמר בהריון שנגמר בבן שלי (המהמם) היו רק שני תורמים אפשריים בבנק, הבחירה היתה בין אוקראינה לבלה-רוסיה או משהו.

שאלו אותי הרבה פעמים אם אני לא מפחדת מהזהות של התורם ואם לא הייתי מעדיפה לראות מי זה, אז בטח שאני מפחדת, אני מפחדת ממחלות נפש (לא בודקים) מנטייה להתמכרות, לאלימות ומסט שלם של דברים שלא מוכח לגמרי אם הם תורשתיים או סביבתיים. למרות כל זאת- אני מעדיפה את העדר המידע על פני קיומו, כלומר- לא העדר מוחלט אבל אני יותר אוהבת אותם (את התורמים) כמספרים סידוריים על דף.

בכלל, כל העניין הזה מריח מבעיות אתיות: כמה מותר להתערב? הרי אם כבר יש לי בחירה אז למה על הדרך לא לתקן את הנטיה המשפחתית שלי לקוצר רואי ולשיניים עקומות? יהיה מגניב לפרגן לרך הילוד בכמה סנטימטרים ספייר, אם זו תהיה ילדה- אולי כדאי לחשוב על כל העניין של שֹיעור יתר. מחלות גנטיות? לגיטימי. בשם המחלות הגנטיות- מוצא מעורב- גם לגיטימי באופן כלשהו. אז איפה עובר הקו?

הרי אנחנו לא מתאהבים במי שמשלים אותנו גנטית- להיפך- הרבה פעמים אנחנו מתאהבים באנשים עם מגרעות כמו שלנו (במקרה שלי- קוצר רואי) אז כמה משונה זה להתערב במהלך הטבעי של הדברים ולייצר ילד יותר "איכותי" מהוריו.
מה בדיוק טבעי בלהכנס להריון בבית חולים מזרע של מישהו שלא מכירים? זו כבר שאלה למועד אחר.

בקיצור, אם שואלים אותי, התורם שלי צריך להיות רק בריא (כלומר- לא נשא של מחלות שאני נשאית שלהן) ואם על הדרך הוא גבוה (זה רק כדי שהתינוק לא ייצא נורא שונה מאח שלו) ולא לגמרי אשכנזי- מה טוב!

*** הנה דוגמא לסרט אמריקאי ובו תורמים רבים

שלום עולם!

ברוכים הבאים לוורדפרס! זה הפוסט הראשון; אפשר למחוק או לערוך אותו, ולהתחיל לכתוב!