הסרט "ילדי בנק הזרע": המניפולציה, הנזק התדמיתי והחד צדדיוּת

הבטחתי ולכן אקיים, אבל בקצרה. למה בקצרה? כי לשמחתי הסרט היה כל כך גרוע שאני לא מרגישה צורך לדבר נגדו אלא רק נגד הנקודה האחת שהוא ניסה להעביר בעקביוּת, אותה נקודה שהיתה עוברת באותה עוצמה גם אם זו היתה "עוד כתבה" באולפן שישי.

המניפולציה

או: מתי התחלתי להגעל והפסקתי להבהל מתחקירים נוקבים בטלויזיה.

ז'אנר סרטי ההפחדות שתפס חזק אצלנו בערוצים המסחריים הוא סוגה תחתית של דוקומנטריים: יוצרי הסרטים במסווה של "תחקיר נוקב" או "סיפור מרגש עד דמעות" עושים כל שביכולתם כדי להעביר את הנקודה. בסרט הספציפי הזה נצפו המוטיבים הלא מבוימים ושלא נועדו ליצר תגובות רגשיות מדויקות האלה:

  • ילד בפרונט, גבר מטושטש חוצה ברקע, מוזיקה מרגשת, טקסט "הייתי ניגש לגברים ושואל אותם אם הם רוצים להיות אבא שלי"
  • נדנדה ריקה, סחרחרה ריקה, מוזיקה מרגשת או כמו שאומרים אצלנו – זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. אני משערת שהם מכרו לעצמם שטות על "נדנדה ריקה מדמה את הרִיק שחשים הילדים המסכנים"
  • טרמינולוגיה: "חצי ממי שאני", "הזהות השלמה שלי", "המקור שלי" ובמקום הראשון "אבא שלי". ב-א-מ-ת-? תורם הזרע הוא חצי מהזהות של "ילדי תרומת הזרע"? (אני מניחה לשם של הסרט סתם כי אני נחמדה).
  • המשפט הנפלא שחזר כל הזמן בקריינות: "תסמונת החור השחור האופיינית לילדי בנק זרע", כן? התסמונת הידועה… בטח! זו שגורמת לילדי בנק הזרע להתכנס לתוך עצמם וליצר כוח משיכה אינסופי שמצליח אפילו לשאוב את קרני השמש ומכאן שמו- חור שחור.

אני מבינה את הצורך האתי, אני מבינה את הסקרנות, אני בהחלט מבינה את הצרכים החקיקתיים ואפילו את המציצנות לשמה אני מוכנה לקבל, אין לי בעיה שתשאלו את כל השאלות שיש לכם לשאול בעולם, הן חשובות, אבל למה חייבים לעשות כזה נזק תדמיתי על הדרך?

הנזק התדמיתי לבנקי הזרע ולילדים

או: חשבתם שעכשיו יש בקושי תורמים בבנקי הזרע- תחשבו שוב.

כבר כתבתי פעם על כמות תורמי הזרע בארץ: בשתי מילים- יש מעט או בשתי מילים אחרות: אין מספיק.
האם הדרך הטובה ביותר שיש להתמודד עם התחקיר הזה היא להכפיש את השיטה הקיימת? אני בטוחה שתהיה עכשיו ירידה משמעותית של תורמים בבנקי הזרע בזכות הסרט הזה- התורמים מוכנים לתרום ב-ג-ל-ל שזה אנונימי.
פתאום רואים ילדה בת 23 שקרובה כפסע ללהשיג את זהותו של תורם הזרע, לא מספרים לאף אחד שזו השיטה של פעם "שיטת התרומה החמה" שבה היו קוראים לתורם שהיה נכנס ואחריו היתה מגיעה האישה: לו אני תורם זרע אנונימי הייתי מסירה נכונותי לתרומה ברגע זה ממש.

אז אני יודעת שמחקרים מוכיחים שגם בתרומה לא אנונימית תורמים ואפילו תורמים אנשים מבוגרים יותר ומוצלחים יותר אבל מבוגרים יותר אומר גם בהכרח זרע פחות איכותי ו"מחקרים מוכיחים" שווה לתחת במדינה שגם ככה כולם מכירים את כולם: אם תוסר האנונימיוּת מתרומת הזרע אני מאמינה שזה יהיה הסוף בשביל נשים כמוני שלא מחפשות "אבא" אלא רק תורם.

אני בכלל לא מדברת על כל הילדים שנולדו מתרומת זרע ומרגישים שהחיים שלהם דוקא די בסדר, עד שבא תחקיר בטלויזיה ומספר להם שבעצם הם לא: יש להם ריק נורא, חור שחור, חסך מוחלט ושעכשיו הם חייבים לחפש את התורם. ואם אנחנו כבר שם: אז למה רק אמהות יחידניות? וילדים מבואסים?

למה רק אמהות יחידניות? למה רק ילדים לא מרוצים?

או: אם את מביטה המהחלון בקוטב הצפוני את עשויה להניח שכל הדובים בעולם לבנים.

מישהו חקר ובדק מה חושבים ילדים של לסביות? הם גם מרגישים שחסר להם "אבא"? ובכלל: (ויסלחו לי הילדים החביבים) העניין האמיתי הוא החינוך. אם גדלת לאם יחידנית שכועסת וממורמרת, מספרת לך מעשיות על "אבא" לא קיים וכו- ברור שתפתח קבעון ורצון לאתר אותו תקים אתר ובאופן כללי תרגיש שדפקו אותך כי אין לך אבא.

והיא הכי מרגיזה אותי, האמא של הילד הנחמד שמציגה את עצמה כקורבן של המצב ויורקת לבאר שממנה שתתה: "אם לא הייתי חותמת לא היו עושים לי הזרעה" ממש קורבן עצוב של הסיטואציה. "…אף אחד לא חושב על הילדים" נו באמת, את באמת מאמינה בזה? ובכלל מישהו שואל איזשהו ילד אם בא לו להולד למשפחה שבה נולד? לפחות ילדים לאמהות יחידניות או של לסביות באים לעולם כי רוצים בהם ולא כי זה מה שמצפה הסביבה או בטעות.
בואי נהרוס לאחרות – זה בטח יעזור לך להרגיש קצת פחות קורבן.

יש כל כך הרבה דוגמאות נהדרות לילדים של אמהות יחידניות שמבינים את הסיטואציה ואמהות שמברכות על האנונימיות (כמוני) שמאפשרת להם הקמת תא משפחתי עם מי שהן רוצות ולא עם מטען גנטי וחוסר ברירה.

לסיכום: אם הסרט עצמו לא היה כ"כ גרוע הייתי טורחת לכתוב אפילו יותר ובאופן יותר מפורט, לשמחתי רוב מי שדיברתי איתו זיהה את המניפולציות הזולות ואת חוסר האיזון מבלי להיות אם יחידנית או ילד מתרומת זרע.

(והערת אגב, המשפחה מרובת הילדים שנסעה לארה"ב להפגש עם אחאיהם היתה מקסימה בעיניי, לא פחות. עוד סיפור נחמד שהיה יכול להיות בכיף כתבת צבע במוסף כלשהו. "תוכנית תחקירים" בתחת שלי.)

Leave a comment

12 Comments.

  1. את כל צודקת . דעה מרגשת.

  2. פוסט חשוב. מחכה לקרוא את דעתך על סרט ההמשך בנוגע לשחיתות המוסרית של מושתלי כליות אנונימיות.

  3. כה מדויקת וחשובה הביקורת שלך על הסרט!!
    וחצי אצטט: הנתרמת אכן הציגה את עצמה כקורבן של המצב ויורקת לבאר שממנה שתתה: "אם לא הייתי חותמת לא היו עושים לי הזרעה" ממש קורבן עצוב של הסיטואציה.
    "…אף אחד לא חושב על הילדים" מישהו שואל איזשהו ילד אם בא לו להולד למשפחה שבה נולד? לפחות ילדים לאמהות יחידניות או של לסביות באים לעולם כי רוצים בהם ולא כי זה מה שמצפה הסביבה או בטעות.

    ..עאלק חור שחור לילדים, מי שישמע..

    ולטעמי ממש מכעיס וחוסר אחריות – להראות ילדה ששכרה חוקר למצוא את התורם!! מה לא יעשו בשביל רייטינג, חבל מאד כי בכך הבריחו ודאי תורמים.

    אגב את כותבת משעשע ומשמח.
    נפלא וחשוב כל שאת כותבת, אני מקווה שרבות זוכות לקרוא אותך.

  4. שקלתי לתרום. גיליתי שאם יתבעו אותי בעתיד, בית המשפט יכיר בי כאב ויחייב אותי בדמי מזונות. אז לא תרמתי.

    • noam:
      זו שטות מוחלטת וחסרת ביסוס.
      אבל לא נורא,
      כי זה עוזר לנו לודא שרק אנשים שמבינים תורמים זרע.

  5. אני מבין את הכעס והפחד, אבל זה לא תרוץ ממשי להדחקה של הבעתיות העצומה באנונימיות של אבות. זה מתחיל בכינוי – "תורם", הוא לא תורם הוא אב-ביולוגי של אדם אמיתי ממש. אני בכלל לא נכנס לדיון על הורות, אני חושב שאשה, זוג נשים, גבר או זוג גברים יכולים להיות הורים מצוינים לילד ולגדל ילד בריא ושלם, זה לא העניין בכלל.
    הבעייתיות היא עם העובדה שישנו אדם שיש לו אב ביולוגי שאותו אסור לו להכיר והחוק מונע ממנו להכיר, זו פגיעה מהותית בזכויותיו כאדם, למי יש את הזכות למנוע ממנו את הידיעה מיהו אביו הביולוגי? ילדים מאומצים יכולים לפתוח תיק אימוץ בגיל 18, אף אחד לא חולם לשלול מהם את הזכות הזו, מה ההבדל?

    האמירה לפיה תרומות הזרע יתמעטו באם זהות התורם תהה נגישה לילדה בהגיעה לגיל 18 אינה שיקול רלוונטי כלל, מדובר בזכות אנושית בסיסית הנשללת ממנו ולטובת מה בדיוק? ריבוי תורמים שמעוניינים לעשות 100 שקל ב10 דקות? ראוי שתרומת זרע תקבל את החשיבות המגיעה לה, זו אינה תרומת דם, זו תרומת אדם. מתרומתך ייוולד ילד אמיתי לגמרי, שדומה לאביו ביותר ממובן אחד, ראוי שתיקח זאת ברצינות, ראוי שהחברה תיקח זאת ברצינות.

    אני בטח לא מבין את הביטול בסגנון ".עאלק חור שחור לילדים, מי שישמע.." ילדים יתומים מאביהם אף שלא הכירו אותו מעולם חווים חוסר אמיתי ומשמעותי. ילדים מאומצים הופכים עולמות לעתים קרובות כדי למצוא את הוריהם, רק ילדים מתרומת זרע מאושרים ושלמים ולא מעוניינים לדעת כלום. סליחה, אבל זו הדחקה שראוי וכדאי להתמודד עמה. מי שלא רוצה לדעת, יכול בקלות לא לדעת, מי שרוצה לדעת, אין זכות לאיש למנוע ממנו לדעת.

    • ומה עם הזכות שלי לגדל ילד עם בחירת לבי ולא עם מישהו שלא מעניין אותי?

      כהרגלי בקודש- אני מתעצלת להתפלמס ואומר לך רק זאת: ילד צריך שיאהבו אותו.
      וזהו בערך.

  6. תגדלי ילד עם מי שאת רוצה, מי דיבר על זה בכלל?
    מדוע ילד שאהבו אותו לא רשאי בהגיעו לבגרות לדעת מי אביו הביולוגי?
    מדוע זכותך גוברת על זכותו?

    • כי אני אמא שלו. כי אנחנו מחליטים הרבה דברים לגבי הילדים שלנו מראש.
      נשמע לי הרבה יותר מתחשב להביא ילד מתרומת זרע שלא ידע מי "אבא" שלו מאשר נניח… אהה… לעשות בחוסר אחריות 10 ילדים שאין לך איך לפרנס.

  7. אוקי,

    נדמיין שאנחנו בעתיד ואפשרי לקחת דנא של בת הזוג ולבצע הפריה מלאכותית שאינה דורשת זרעון (לדעתי זה כבר קיים בצורה כזו או אחרת, אם כי לא נגיש או זול, אבל היי, אין לי כוח לברר באמת).
    נחזור לעניין- כעת אין צורך לזוג נשים בגבר, בכלל.
    האם הצאצא שלהם ירגיש שחסר לו אב ביולוגי? האם ירגיש נחות מילדי זרעונים? ואולי אם ירגיש כך האם יש למנוע מזוג נשים את הזכות להפריה כזו?

    לא יודע.

    העניין הוא שלכל סיטואציה של שינוי מוסכמה חברתית המושרשת עמוק יש סימני שאלה. הם לרוב מועלים על ידי שני הצדדים- המורד והקונפורמיסטי. זהו תהליך טבעי של דיון באבולוציה של החברה בה אנו חיים.

    ילד מאומץ נולד להורים או הורה שבחר למסור אותו. המחוקק החליט שזכותו לדעת מיהו אותו הורה. החלטה נכונה? לא יודע, לא הייתי ילד מאומץ, הורה מאמץ או הורה ביולוגי מעולם ואינני מכיר רבים כאלו.

    לעומת זאת, תורם זרע לא מחליט להיות הורה, לא שותף לתהליך ההפריה מעבר לאותה תרומה, לא בחר למסור או לותר על הילד ובמידה גבוהה, יכול להיות שלעולם לא יבחר להיות "אב ביולוגי".
    אם אתה, תורם זרע יקר, בוחר לתרום זרע על מנת שיהיה לך ילד – אתה פסול מיידית. את שוביניסט ומיזוגניסט שרואה בנשים חפץ לשימושך. רוצה לומר- הן לא הכלי שלך להביא ילד.
    אתה תורם זרע על מנת לעזור לזוג נשים להפוך הורות לילד משלהן ללא צורך בהתערבות של גבר בחייהן המשפחתיים ועל הדרך לעשות כמה ג'ובות.

    ועכשיו, עם כל הכבוד לזירמה שלך, נזכר שאפילו החוק לא מכיר בזרע, או למעשה בזיגוטה כמשהו בר דעת ובר חיים. דוגמא טובה, אם כי גם מאוד פרובלומטית, הנה חלון הזמן להפלה חוקית שמתעסק בבריאות האם, העובר ומצבו בפני החוק.

    בנוגע לטענה על זכותו של הילד להכיר את "אביו הביולוגי", ציינת גם זוית אחרת- האם זו אינה מתנגשת עם זכותן של האמהות שלו לפרטיות? או אם הזכות של התורם לפרטיות?
    אתה שואל למה שזכותו של הצאצא תהיה גדולה מזכותה של האם או זוגתה? ובכן, הן היו שם. הן ביצעו בחירה מודעת (הרי יכלו גם לאמץ) והן גם חלק גדול ועיקרי במערכת היחסים צאצא-תורם-אמהות

    לדעתי, מר תורם זרע, אינך "אב". אתה מכונה לייצור דנא. סה טו.
    הנה, אתה מרגיש מחופצן? יופי. יש לא מעט גברים שתופשים מנשים מכונות לייצור ילדים.
    אני בטוח שביום שילמדו לסנתז זרע מדנא של אישה רוב הזוגות הלסביים יבחרו באופציה זו ולא בזרע הכל כך לא אינטימי שלך.

  8. תיכף תביני למה אני מתעקשת על אנונימיות:
    בנזוגי שיחייה גדל בבית של שתי אמהות ועד היום הוא לא יודע מי היה התורם שלו.
    אגב, גם לא מעניין אותו. הוא אף פעם לא חשב לחפש אותו. מבחינתו המשפחה שלו זה אמא+אמא ואם את שואלת אותי, הוא יצא די מוצלח.

Leave a Reply to נילי


[ Ctrl + Enter ]