הסרט "ילדי בנק הזרע": המניפולציה, הנזק התדמיתי והחד צדדיוּת

הבטחתי ולכן אקיים, אבל בקצרה. למה בקצרה? כי לשמחתי הסרט היה כל כך גרוע שאני לא מרגישה צורך לדבר נגדו אלא רק נגד הנקודה האחת שהוא ניסה להעביר בעקביוּת, אותה נקודה שהיתה עוברת באותה עוצמה גם אם זו היתה "עוד כתבה" באולפן שישי.

המניפולציה

או: מתי התחלתי להגעל והפסקתי להבהל מתחקירים נוקבים בטלויזיה.

ז'אנר סרטי ההפחדות שתפס חזק אצלנו בערוצים המסחריים הוא סוגה תחתית של דוקומנטריים: יוצרי הסרטים במסווה של "תחקיר נוקב" או "סיפור מרגש עד דמעות" עושים כל שביכולתם כדי להעביר את הנקודה. בסרט הספציפי הזה נצפו המוטיבים הלא מבוימים ושלא נועדו ליצר תגובות רגשיות מדויקות האלה:

  • ילד בפרונט, גבר מטושטש חוצה ברקע, מוזיקה מרגשת, טקסט "הייתי ניגש לגברים ושואל אותם אם הם רוצים להיות אבא שלי"
  • נדנדה ריקה, סחרחרה ריקה, מוזיקה מרגשת או כמו שאומרים אצלנו – זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. אני משערת שהם מכרו לעצמם שטות על "נדנדה ריקה מדמה את הרִיק שחשים הילדים המסכנים"
  • טרמינולוגיה: "חצי ממי שאני", "הזהות השלמה שלי", "המקור שלי" ובמקום הראשון "אבא שלי". ב-א-מ-ת-? תורם הזרע הוא חצי מהזהות של "ילדי תרומת הזרע"? (אני מניחה לשם של הסרט סתם כי אני נחמדה).
  • המשפט הנפלא שחזר כל הזמן בקריינות: "תסמונת החור השחור האופיינית לילדי בנק זרע", כן? התסמונת הידועה… בטח! זו שגורמת לילדי בנק הזרע להתכנס לתוך עצמם וליצר כוח משיכה אינסופי שמצליח אפילו לשאוב את קרני השמש ומכאן שמו- חור שחור.

אני מבינה את הצורך האתי, אני מבינה את הסקרנות, אני בהחלט מבינה את הצרכים החקיקתיים ואפילו את המציצנות לשמה אני מוכנה לקבל, אין לי בעיה שתשאלו את כל השאלות שיש לכם לשאול בעולם, הן חשובות, אבל למה חייבים לעשות כזה נזק תדמיתי על הדרך?

הנזק התדמיתי לבנקי הזרע ולילדים

או: חשבתם שעכשיו יש בקושי תורמים בבנקי הזרע- תחשבו שוב.

כבר כתבתי פעם על כמות תורמי הזרע בארץ: בשתי מילים- יש מעט או בשתי מילים אחרות: אין מספיק.
האם הדרך הטובה ביותר שיש להתמודד עם התחקיר הזה היא להכפיש את השיטה הקיימת? אני בטוחה שתהיה עכשיו ירידה משמעותית של תורמים בבנקי הזרע בזכות הסרט הזה- התורמים מוכנים לתרום ב-ג-ל-ל שזה אנונימי.
פתאום רואים ילדה בת 23 שקרובה כפסע ללהשיג את זהותו של תורם הזרע, לא מספרים לאף אחד שזו השיטה של פעם "שיטת התרומה החמה" שבה היו קוראים לתורם שהיה נכנס ואחריו היתה מגיעה האישה: לו אני תורם זרע אנונימי הייתי מסירה נכונותי לתרומה ברגע זה ממש.

אז אני יודעת שמחקרים מוכיחים שגם בתרומה לא אנונימית תורמים ואפילו תורמים אנשים מבוגרים יותר ומוצלחים יותר אבל מבוגרים יותר אומר גם בהכרח זרע פחות איכותי ו"מחקרים מוכיחים" שווה לתחת במדינה שגם ככה כולם מכירים את כולם: אם תוסר האנונימיוּת מתרומת הזרע אני מאמינה שזה יהיה הסוף בשביל נשים כמוני שלא מחפשות "אבא" אלא רק תורם.

אני בכלל לא מדברת על כל הילדים שנולדו מתרומת זרע ומרגישים שהחיים שלהם דוקא די בסדר, עד שבא תחקיר בטלויזיה ומספר להם שבעצם הם לא: יש להם ריק נורא, חור שחור, חסך מוחלט ושעכשיו הם חייבים לחפש את התורם. ואם אנחנו כבר שם: אז למה רק אמהות יחידניות? וילדים מבואסים?

למה רק אמהות יחידניות? למה רק ילדים לא מרוצים?

או: אם את מביטה המהחלון בקוטב הצפוני את עשויה להניח שכל הדובים בעולם לבנים.

מישהו חקר ובדק מה חושבים ילדים של לסביות? הם גם מרגישים שחסר להם "אבא"? ובכלל: (ויסלחו לי הילדים החביבים) העניין האמיתי הוא החינוך. אם גדלת לאם יחידנית שכועסת וממורמרת, מספרת לך מעשיות על "אבא" לא קיים וכו- ברור שתפתח קבעון ורצון לאתר אותו תקים אתר ובאופן כללי תרגיש שדפקו אותך כי אין לך אבא.

והיא הכי מרגיזה אותי, האמא של הילד הנחמד שמציגה את עצמה כקורבן של המצב ויורקת לבאר שממנה שתתה: "אם לא הייתי חותמת לא היו עושים לי הזרעה" ממש קורבן עצוב של הסיטואציה. "…אף אחד לא חושב על הילדים" נו באמת, את באמת מאמינה בזה? ובכלל מישהו שואל איזשהו ילד אם בא לו להולד למשפחה שבה נולד? לפחות ילדים לאמהות יחידניות או של לסביות באים לעולם כי רוצים בהם ולא כי זה מה שמצפה הסביבה או בטעות.
בואי נהרוס לאחרות – זה בטח יעזור לך להרגיש קצת פחות קורבן.

יש כל כך הרבה דוגמאות נהדרות לילדים של אמהות יחידניות שמבינים את הסיטואציה ואמהות שמברכות על האנונימיות (כמוני) שמאפשרת להם הקמת תא משפחתי עם מי שהן רוצות ולא עם מטען גנטי וחוסר ברירה.

לסיכום: אם הסרט עצמו לא היה כ"כ גרוע הייתי טורחת לכתוב אפילו יותר ובאופן יותר מפורט, לשמחתי רוב מי שדיברתי איתו זיהה את המניפולציות הזולות ואת חוסר האיזון מבלי להיות אם יחידנית או ילד מתרומת זרע.

(והערת אגב, המשפחה מרובת הילדים שנסעה לארה"ב להפגש עם אחאיהם היתה מקסימה בעיניי, לא פחות. עוד סיפור נחמד שהיה יכול להיות בכיף כתבת צבע במוסף כלשהו. "תוכנית תחקירים" בתחת שלי.)