אולי הפעם – על אובדן הקוּליוּת

חברה שלי מנסה להכנס להריון, "כדרך הטבע". זתומרת, יש לה בעל והם מה שמכונה אצלכם 'עובדים על זה'.
זה כיף כי אני אוהבת לעבור איתה דברים, שתינו דומות, שתינו מרגישות עכשיו כאילו שאבו מאיתנו את האדישות הקוּלית הנון שלנטית והחליפו אותה בעיסוק אובססיבי אחד בתפקוד גוף אחד, זה שלפי הדת הוא תכלית קיומנו.

אז אני יודעת שזה צרות של עשירים ושאני בסיבוב השני ושיש לי בטח עוד דרך רבה לעבור ועוד כמה נסיונות, אבל אני מופתעת כמה אני עוסקת בזה, כל דבר הוא תחושה לכאן או לכאן. אני מדווחת לזוגתי בכל יום: "היום הרגשתי בהריון" או "היום הרגשתי שכבר לא" וכל העיסוק בזה הוא עקבי ומשגע.

דיברתי עם חברתי (זו מהפסקה הראשונה, נקרא לה שולי), לשתינו זה מאוד מוזר איך שתי נשים כמונו שיש להם כל כך הרבה בחיים, עולם תוכן עשיר, חיים מלאים ומאושרים מבלות את מיטב שעותינו בספקולציות ותחושות משונות.

חשבתי לעצמי היום (ביום ראשון, עוד ארבעה ימים, יצאו שבועיים מההזרעה) שאני צריכה רק "להתאפק עם המחזור" עד יום שני, מצחיק לא? בכלל, הזכרון שלי מההריון של זוגתי הוא שכל פעם רואים בדיוק אבן דרך אחת קדימה "צריך לעבור את הדופק", "צריך לחכות לסוף השליש הראשון", "מחכים לקיפות עורפית" וכו… וכאילו אין אופק. אז ככה אני עכשיו ובהתחשב ב'טירוניוּת' שלי בתהליך זו כמעט חוצפה מצידי כבר להתלונן :)

בקיצור, מחשבות תמיד מתחילות אצלי בהתנגנות של שיר ואז מקבלות צורה מילולית. אז מינוס החלק בטקסט עם הרחמים העצמיים ('כולם אוהבים מנצחים, אז אפחד לא אוהב אותי') אפשר לגמרי לקרוא את השיר הזה (מתוך קברט) כשיר של ציפיה.

לילה טוב.

איך הפכתי מאישה שלמה ומלאה למישהי שעוקבת באובססיביות אחרי ביצועי הרחם שלה.