קול קורא

אז אני בשבוע 37. מפגש מקרי עם בחורה שאני מכירה בחיים האמיתיים וקוראת כאן העלה את הבעייתיות שבלכתוב יומן ולהפסיק אותו בפתאומיוּת. היא ראתה אותי עם הבטן ואז אמרה: אה! הבנתי למה הפסקת לכתוב. ובכן- בטן, הריון וכל מה שקשור. לקח לי עד עכשיו להפסיק לפחד מעינרע ולכתוב את הפוסט הזה, כן.

אז ראשית דיווח קונקרטי – נכנסתי להריון בניסיון השלישי,  נותרו לי שתי מנות בבנק שאני תוהה מה עושים בהן.

זה התחיל בסקפטיות רבה, המשיך בהקאות שנמשכו עד לחודש שביעי (ועוד היד נטויה, תנו לי לומר לכם), עם הפוגות נעימות. בגדול רשימת הסימפטומים שהיו לי עד כה בהריון הזה כללו: בחילות, הקאות (ירדתי חמישה קילו במשקל), צרבות שלא אפשרו לי לישון, עייפות, כאבי גב, כאבי אגן, בצקת קטנה ועוד.

אבל מי מתלונן? :)

אני מספרת את כל זה בעיקר כדי לצאת בקול קורא לנשים שנמצאות בתהליך ורוצות לתרום לבלוג, כשהתחלתי לכתוב אותו שיערתי (אופטימיות היא שמי האמצעי) שזה יקח לפחות שנה ושיהיה לי המון סיפורים לדווח עליהם והמון מידע להעביר לשמחתי זה לא לקח הרבה זמן אבל גם אני בתחושה שהבלוג עצמו החטיא את מטרתו.

הדברים שלדעתי חסרים כאן:

  • רשימת הבדיקות המלאה לפני תחילת תהליך
  • סיכומי פגישות \ רשמים מהבנקים שאליהם לא התייחסתי (אסף הרופא, הפרטי החדש של משיח, הפרטי החדש במדיקל סנטר בהרצליה, בנקים מחוץ לאיזור המרכז)
  • זרע מחו"ל! כל העניין הזה, איך הוא עובד בפרקטיקה? אני יודעת רק דברים בתיאוריה.

בכל מקרה, אשמח אם תפנו אלי עם חלקים מהמידע ואני אפרסם אותו לרווחת הכלל.
למייל: zera4u.hahem@gmail.com
או בתגובות.

 

מכתב פתוח לסטרייטים או בשמם הפחות מוכר: מתרבים

רק עכשיו פתאום נחתה עלי ההבנה.

הכינוי "מתרבים" (באנגלית: Breeders) הוא במקור הוא כינוי גנאי של הקהילה ההומולסביתביטראנס לסטרייטים, משהו עם ארומה משפילה כזו, "כל מה שאתם עושים זה להתרבות" אצלי כבר כמה חודשים מבעבעת קנאה שמקורה בדיוק בביטוי הזה, אתם, ה"מתרבים", הקלות הבלתי נסבלת של הקיום או לפחות של יצירת קיים חדש, יש מאין.

איך עומד לקחת לי שנה שלמה כדי להיות "מוכנה להזרעה"

(אפשר לדלג למקום שיש בו כוכביות כדי להגיע לתכלית הפוסט, אבל לי זה לקח שנה)

באוקטובר של שנה שעברה (2009) גמלה בליבי ההחלטה שזה הזמן להתחיל לעשות עוד ילד (והנה כבר… "להתחיל לעשות עוד ילד") ביררתי בירור או שניים, העברתי את התיק שלי לקופת חולים ליד הבית (אני לא חולה הרבה) והתקשרתי בשמחה לקבוע תור באיכילוב. את התור קבעו לי לאמצע פברואר. למה? ככה! כי יש תור וכי צריך להשלים את כל הבדיקות לפני שפותחים תיק.

השלמתי את כל הבדיקות בערך בסוף דצמבר, על הדרך מצאנו מחלות גנטית שתיים ותת-פעילות של בלוטת התריס, הגעתי לפגישה המיוחלת (פתיחת תיק) עם פרופסור יעבץ כשכולי מאוזנת (תריס), מוכנה ובדוקה למשעי. אמר: "לא יודע מה לעשות איתך ועם המחלות הגנטיות שלך, דברי איתי עוד חודש". למה חודש? אין לי מושג.

חיכיתי חודש (אנחנו עכשיו במרץ, כן?) והתקשרתי לדוקטור, אמר "טוב, יהיה בסדר נארגן לך פה משהו", תקבעי תור. קבעתי תור (לאפריל, אין תורים לפני) ובינתיים התחלתי לבדוק אפשרויות.

אני מוציאה מהמשוואה את בנק הזרע הפרטי (זה לקח בדיוק 10 דקות לקבוע תור לאותו השבוע) וממשיכה הלאה ברצף הכרולוגי.

לקראת אפריל התחלתי להבין שחבל על הזמן שלי עם איכילוב, שאין סיכוי שמישהו שם יסכים לעשות דברים בדרך שלי ובחודש מאי נפגשתי עם חבר משפחה שהוא גם בכיר במח' פריון באחד מבתי החולים בארץ. הוא שלח אותי לביילינסון. התקשרתי, ביררתי, קבעתי תור. ושוב, כרגיל, התור הכי מוקדם ("כדי שתספיקי לעשות את כל הבדיקות" "אבל עשיתי את כל הבדיקות" "אין לי מוקדם יותר") היה לאמצע יולי.

והנה הגיע אמצע יולי, התור התבצע ונשלחתי לחזור על הפרופיל ההורמונלי שלי (בכל זאת, עבר די הרבה זמן מאז הבדיקות) וכן לוודא שהתריז שלי אכן מאוזן.

אז פרופיל הורמונלי אפשר לעשות רק ביום השני-שלישי למחזר, שזה כידוע, דבר שקורה פעם בחודש, הופ! הנה עבר עוד חודש ואנחנו באוגוסט.

כל זה משתלב נפלא עם עונת המבחנים של תורם הזרע (שוב, אוגוסט) חופשת המעבדה הגנטית (עד תחילת ספטמבר), חגים (עד סוף ספטמבר) והזמן שלוקח לקבל תוצאות לבדיקות גנטיות (3-5 שבועות) מחזיר אותנו בשמחה ובששון לאוקטובר.

אוקטובר 2010

***************************************

עברה שנה

התעייפתם? גם אני.

[ובכלל לא דיברתי על זה שאני חייבת להוכיח בריאות מושלמת ומצב פיזי ללא רבב כדי שתסכימו לטפל בי ולהעניק לי את הזכות להיות מוזרעת]

המקבילה הסטרייטית: החלטנו שאני מפסיקה לקחת גלולות

כן, אני יודעת, זה גם לוקח זמן, וגם לא בנסיון ראשון, ויש שמנסים שנים, הכל בסדר. אבל כדי להגיע למצב שאני אמצא בו (בתקווה) בסוף אוקטובר כל מה שזוג סטרייטים צריך לעשות הוא לקבל החלטה: "בואי / בוא נעשה ילדים".

כמה זה יוצא?

שנה מול שלושים שניות

אז אני מקנאה. ממש.