אולי הפעם – על אובדן הקוּליוּת

חברה שלי מנסה להכנס להריון, "כדרך הטבע". זתומרת, יש לה בעל והם מה שמכונה אצלכם 'עובדים על זה'.
זה כיף כי אני אוהבת לעבור איתה דברים, שתינו דומות, שתינו מרגישות עכשיו כאילו שאבו מאיתנו את האדישות הקוּלית הנון שלנטית והחליפו אותה בעיסוק אובססיבי אחד בתפקוד גוף אחד, זה שלפי הדת הוא תכלית קיומנו.

אז אני יודעת שזה צרות של עשירים ושאני בסיבוב השני ושיש לי בטח עוד דרך רבה לעבור ועוד כמה נסיונות, אבל אני מופתעת כמה אני עוסקת בזה, כל דבר הוא תחושה לכאן או לכאן. אני מדווחת לזוגתי בכל יום: "היום הרגשתי בהריון" או "היום הרגשתי שכבר לא" וכל העיסוק בזה הוא עקבי ומשגע.

דיברתי עם חברתי (זו מהפסקה הראשונה, נקרא לה שולי), לשתינו זה מאוד מוזר איך שתי נשים כמונו שיש להם כל כך הרבה בחיים, עולם תוכן עשיר, חיים מלאים ומאושרים מבלות את מיטב שעותינו בספקולציות ותחושות משונות.

חשבתי לעצמי היום (ביום ראשון, עוד ארבעה ימים, יצאו שבועיים מההזרעה) שאני צריכה רק "להתאפק עם המחזור" עד יום שני, מצחיק לא? בכלל, הזכרון שלי מההריון של זוגתי הוא שכל פעם רואים בדיוק אבן דרך אחת קדימה "צריך לעבור את הדופק", "צריך לחכות לסוף השליש הראשון", "מחכים לקיפות עורפית" וכו… וכאילו אין אופק. אז ככה אני עכשיו ובהתחשב ב'טירוניוּת' שלי בתהליך זו כמעט חוצפה מצידי כבר להתלונן :)

בקיצור, מחשבות תמיד מתחילות אצלי בהתנגנות של שיר ואז מקבלות צורה מילולית. אז מינוס החלק בטקסט עם הרחמים העצמיים ('כולם אוהבים מנצחים, אז אפחד לא אוהב אותי') אפשר לגמרי לקרוא את השיר הזה (מתוך קברט) כשיר של ציפיה.

לילה טוב.

איך הפכתי מאישה שלמה ומלאה למישהי שעוקבת באובססיביות אחרי ביצועי הרחם שלה.

מכתב פתוח לסטרייטים או בשמם הפחות מוכר: מתרבים

רק עכשיו פתאום נחתה עלי ההבנה.

הכינוי "מתרבים" (באנגלית: Breeders) הוא במקור הוא כינוי גנאי של הקהילה ההומולסביתביטראנס לסטרייטים, משהו עם ארומה משפילה כזו, "כל מה שאתם עושים זה להתרבות" אצלי כבר כמה חודשים מבעבעת קנאה שמקורה בדיוק בביטוי הזה, אתם, ה"מתרבים", הקלות הבלתי נסבלת של הקיום או לפחות של יצירת קיים חדש, יש מאין.

איך עומד לקחת לי שנה שלמה כדי להיות "מוכנה להזרעה"

(אפשר לדלג למקום שיש בו כוכביות כדי להגיע לתכלית הפוסט, אבל לי זה לקח שנה)

באוקטובר של שנה שעברה (2009) גמלה בליבי ההחלטה שזה הזמן להתחיל לעשות עוד ילד (והנה כבר… "להתחיל לעשות עוד ילד") ביררתי בירור או שניים, העברתי את התיק שלי לקופת חולים ליד הבית (אני לא חולה הרבה) והתקשרתי בשמחה לקבוע תור באיכילוב. את התור קבעו לי לאמצע פברואר. למה? ככה! כי יש תור וכי צריך להשלים את כל הבדיקות לפני שפותחים תיק.

השלמתי את כל הבדיקות בערך בסוף דצמבר, על הדרך מצאנו מחלות גנטית שתיים ותת-פעילות של בלוטת התריס, הגעתי לפגישה המיוחלת (פתיחת תיק) עם פרופסור יעבץ כשכולי מאוזנת (תריס), מוכנה ובדוקה למשעי. אמר: "לא יודע מה לעשות איתך ועם המחלות הגנטיות שלך, דברי איתי עוד חודש". למה חודש? אין לי מושג.

חיכיתי חודש (אנחנו עכשיו במרץ, כן?) והתקשרתי לדוקטור, אמר "טוב, יהיה בסדר נארגן לך פה משהו", תקבעי תור. קבעתי תור (לאפריל, אין תורים לפני) ובינתיים התחלתי לבדוק אפשרויות.

אני מוציאה מהמשוואה את בנק הזרע הפרטי (זה לקח בדיוק 10 דקות לקבוע תור לאותו השבוע) וממשיכה הלאה ברצף הכרולוגי.

לקראת אפריל התחלתי להבין שחבל על הזמן שלי עם איכילוב, שאין סיכוי שמישהו שם יסכים לעשות דברים בדרך שלי ובחודש מאי נפגשתי עם חבר משפחה שהוא גם בכיר במח' פריון באחד מבתי החולים בארץ. הוא שלח אותי לביילינסון. התקשרתי, ביררתי, קבעתי תור. ושוב, כרגיל, התור הכי מוקדם ("כדי שתספיקי לעשות את כל הבדיקות" "אבל עשיתי את כל הבדיקות" "אין לי מוקדם יותר") היה לאמצע יולי.

והנה הגיע אמצע יולי, התור התבצע ונשלחתי לחזור על הפרופיל ההורמונלי שלי (בכל זאת, עבר די הרבה זמן מאז הבדיקות) וכן לוודא שהתריז שלי אכן מאוזן.

אז פרופיל הורמונלי אפשר לעשות רק ביום השני-שלישי למחזר, שזה כידוע, דבר שקורה פעם בחודש, הופ! הנה עבר עוד חודש ואנחנו באוגוסט.

כל זה משתלב נפלא עם עונת המבחנים של תורם הזרע (שוב, אוגוסט) חופשת המעבדה הגנטית (עד תחילת ספטמבר), חגים (עד סוף ספטמבר) והזמן שלוקח לקבל תוצאות לבדיקות גנטיות (3-5 שבועות) מחזיר אותנו בשמחה ובששון לאוקטובר.

אוקטובר 2010

***************************************

עברה שנה

התעייפתם? גם אני.

[ובכלל לא דיברתי על זה שאני חייבת להוכיח בריאות מושלמת ומצב פיזי ללא רבב כדי שתסכימו לטפל בי ולהעניק לי את הזכות להיות מוזרעת]

המקבילה הסטרייטית: החלטנו שאני מפסיקה לקחת גלולות

כן, אני יודעת, זה גם לוקח זמן, וגם לא בנסיון ראשון, ויש שמנסים שנים, הכל בסדר. אבל כדי להגיע למצב שאני אמצא בו (בתקווה) בסוף אוקטובר כל מה שזוג סטרייטים צריך לעשות הוא לקבל החלטה: "בואי / בוא נעשה ילדים".

כמה זה יוצא?

שנה מול שלושים שניות

אז אני מקנאה. ממש.

הטבע אומר לי לוותר

לפני שפותחים תיק בכל בנק זרע שהוא יש לעשות די הרבה בדיקות, דם, פאפ, בדיקות גנטיות, איידס…

בבדיקות הדם נתגלתה אצלי תת פעילות של בלוטת התריס שביאסה אותי והלחיצה קצת (נו, הם הרי מיד מניחים שהכל סרטן ורק אח"כ מתפנים לנסות עוד היפותזות) אבל מסתבר שזו שטות גמורה מול העובדה שאני נשאית של שתי מחלות גנטיות; האחת נפוצה למדי וגם מחרידה ונוראית ושמה SMA, מתים ממנה די מהר (עד גיל שנתיים, תלוי בסוג) והיא שייכת למשפחת המחלות הנוראיות עם הניוון שרירים, השניה היא  Alpha 1-antitrypsin deficiency וממה שהבנתי אפשר לחיות איתה אבל צריך לשריין כבד או ריאות להשתלה באיזור גיל 30.

אז לפגישה הראשונה עם מנהל מחלקת פריון באיכילוב (שיקרא מהיום "המרביע" או "דוקטור סטאדלי" תלוי במצב הרוח) הגעתי כשכל הבדיקות מאחורי וקקי בידיי.

הוא אמר שבכל שלושים שנותיו הוא מעולם לא נתקל בנשא של מחלה מספר 2 ושכמובן שאין בבנק תורם שנבדק לשתי המחלות הוא ביקש ממני ללכת הביתה ולהתקשר עוד חודש- בינתיים הוא יחשוב על פתרון.

דרכי פעולה אפשריות:

  1. לקנות זרע בחו"ל (אני בודקת עכשיו את העניין הזה, הוא די יקר…)
  2. לנסות את בנק הזרע הפרטי ברמה"ש (קובעת תור)
  3. לקחת תורם שנבדק למחלה הראשונה ולא לשניה (לא נראה לי)
  4. לחכות חודש ולראות מה העלה דוקטור סטאדלי בחכתו (בכל מקרה מתכוונת לעשות את זה)

אז מלבד ענייני הביקורטיה, יש גם את כל העניין הרגשי: אני מרגישה עלבון מדעי. אני מסתובבת בעולם כבר די הרבה שנים ומרגישה (ככה, לפרקים, כן? לא כל הזמן…) שהנה פה מתהלכת לה בחורה עם מטען גנטי שווה לשמר- נראית לא רע, אינטליגנציה גבוהה למדי, כישורים טכניים, כישרון מוזיקלי וכו.. ואז פתאום משום מקום מגיעים רצפים קטנים בדיאנאיי שלי ומקלקלים לי את הכל.

אז אני אדם הגיוני למדי, אולי הגיוני מדי עם חיבה עזה לדארוויניזם  וכבוד גדול לאבולוציה וככזאת אני לא יכולה שלא להעלב מהמטען הגנטי שלי.
אז נא לרשום- נעלבתי.