מכתב פתוח לסטרייטים או בשמם הפחות מוכר: מתרבים

רק עכשיו פתאום נחתה עלי ההבנה.

הכינוי "מתרבים" (באנגלית: Breeders) הוא במקור הוא כינוי גנאי של הקהילה ההומולסביתביטראנס לסטרייטים, משהו עם ארומה משפילה כזו, "כל מה שאתם עושים זה להתרבות" אצלי כבר כמה חודשים מבעבעת קנאה שמקורה בדיוק בביטוי הזה, אתם, ה"מתרבים", הקלות הבלתי נסבלת של הקיום או לפחות של יצירת קיים חדש, יש מאין.

איך עומד לקחת לי שנה שלמה כדי להיות "מוכנה להזרעה"

(אפשר לדלג למקום שיש בו כוכביות כדי להגיע לתכלית הפוסט, אבל לי זה לקח שנה)

באוקטובר של שנה שעברה (2009) גמלה בליבי ההחלטה שזה הזמן להתחיל לעשות עוד ילד (והנה כבר… "להתחיל לעשות עוד ילד") ביררתי בירור או שניים, העברתי את התיק שלי לקופת חולים ליד הבית (אני לא חולה הרבה) והתקשרתי בשמחה לקבוע תור באיכילוב. את התור קבעו לי לאמצע פברואר. למה? ככה! כי יש תור וכי צריך להשלים את כל הבדיקות לפני שפותחים תיק.

השלמתי את כל הבדיקות בערך בסוף דצמבר, על הדרך מצאנו מחלות גנטית שתיים ותת-פעילות של בלוטת התריס, הגעתי לפגישה המיוחלת (פתיחת תיק) עם פרופסור יעבץ כשכולי מאוזנת (תריס), מוכנה ובדוקה למשעי. אמר: "לא יודע מה לעשות איתך ועם המחלות הגנטיות שלך, דברי איתי עוד חודש". למה חודש? אין לי מושג.

חיכיתי חודש (אנחנו עכשיו במרץ, כן?) והתקשרתי לדוקטור, אמר "טוב, יהיה בסדר נארגן לך פה משהו", תקבעי תור. קבעתי תור (לאפריל, אין תורים לפני) ובינתיים התחלתי לבדוק אפשרויות.

אני מוציאה מהמשוואה את בנק הזרע הפרטי (זה לקח בדיוק 10 דקות לקבוע תור לאותו השבוע) וממשיכה הלאה ברצף הכרולוגי.

לקראת אפריל התחלתי להבין שחבל על הזמן שלי עם איכילוב, שאין סיכוי שמישהו שם יסכים לעשות דברים בדרך שלי ובחודש מאי נפגשתי עם חבר משפחה שהוא גם בכיר במח' פריון באחד מבתי החולים בארץ. הוא שלח אותי לביילינסון. התקשרתי, ביררתי, קבעתי תור. ושוב, כרגיל, התור הכי מוקדם ("כדי שתספיקי לעשות את כל הבדיקות" "אבל עשיתי את כל הבדיקות" "אין לי מוקדם יותר") היה לאמצע יולי.

והנה הגיע אמצע יולי, התור התבצע ונשלחתי לחזור על הפרופיל ההורמונלי שלי (בכל זאת, עבר די הרבה זמן מאז הבדיקות) וכן לוודא שהתריז שלי אכן מאוזן.

אז פרופיל הורמונלי אפשר לעשות רק ביום השני-שלישי למחזר, שזה כידוע, דבר שקורה פעם בחודש, הופ! הנה עבר עוד חודש ואנחנו באוגוסט.

כל זה משתלב נפלא עם עונת המבחנים של תורם הזרע (שוב, אוגוסט) חופשת המעבדה הגנטית (עד תחילת ספטמבר), חגים (עד סוף ספטמבר) והזמן שלוקח לקבל תוצאות לבדיקות גנטיות (3-5 שבועות) מחזיר אותנו בשמחה ובששון לאוקטובר.

אוקטובר 2010

***************************************

עברה שנה

התעייפתם? גם אני.

[ובכלל לא דיברתי על זה שאני חייבת להוכיח בריאות מושלמת ומצב פיזי ללא רבב כדי שתסכימו לטפל בי ולהעניק לי את הזכות להיות מוזרעת]

המקבילה הסטרייטית: החלטנו שאני מפסיקה לקחת גלולות

כן, אני יודעת, זה גם לוקח זמן, וגם לא בנסיון ראשון, ויש שמנסים שנים, הכל בסדר. אבל כדי להגיע למצב שאני אמצא בו (בתקווה) בסוף אוקטובר כל מה שזוג סטרייטים צריך לעשות הוא לקבל החלטה: "בואי / בוא נעשה ילדים".

כמה זה יוצא?

שנה מול שלושים שניות

אז אני מקנאה. ממש.

Leave a comment

7 Comments.

  1. אוף, גם אני מקנאה… מבינה לליבך

  2. מצד אחד, אני מאוד מבינה (ובמידה מסוימת גם מזדהה) את התסכול.

    מצד שני, אני חושבת שאת לא לגמרי הוגנת כלפי סטרייטים: כלפי אימהות יחידניות שגם הן צריכות לעבור אותו סיפור בדיוק, כלפי זוגות מאותגרי פוריות (שאותם קודם כל שולחים הביתה – תנסו שנה לבד ואז תחזרו אלינו, לפני כן לא מוכנים להסתכל עליהם בד"כ, וגם אחרי שנה, לכל רופא השיטה שלו, יש כאלה שמתחילים לאט-לאט ועובר הרבה זמן עד שמגלים את הבעיה האמיתית), וכמובן – גם סטרייטים, לפחות אלו שאני מכירה, נוטים לעשות בדיקות גנטיות לפני שהם רוצים להיכנס להריון, ולפעמים גם אצלם מוצאים מחלות, ואז זו בעיה.

    זוגות סרייטים עם בעיות פריון (לפי הססטיסטיקה המוכרת לי – כ-15% מכלל הזוגות) נתקלים גם הם בקושי למצוא תורים, בצורך לעשות מיליון בדיקות ולחכות לתוצאותיהן, בקשיי המעבדות הסגורות והחגים וכל מה שתיארת. המקום היחיד שבו נראה שבאמת קצת פישלו איתך זה אצל פרופ' יעבץ שלא ידע מה לעשות איתך ועם המחלות הגנטיות שלך, מכל בחינה אחרת – קיבלת טיפול סנדרטי למדיי.

  3. אני תוהה לאן נעלמה התגובה שהשארתי אתמול – האם משום מה לא נקלטה, האם משום מה נבלעה במעמקי מסנן הספאם (למרות שלא היה בה שום קישור, למעט הקישור לבלוג שלי בתיבה המתאימה) או האם סתם לא היה נעים לקרוא אותה.

    • סליחה, לוקח לי לפעמים זמן לאשר.
      תודה על התגובה.

      ואם מתקטננים (בקשר לתגובה המקורית שלך) – אף אחד עוד לא הוכיח שיש לי בעיה בפריון, העניין כאן הוא הזמן שעובר מרגע שהחלטתי ועד הרגע שאני מתחילה לעשות משהו פרקטי בנידון. גם זוג עם בעיות פריון הספיק להזדיין כמה פעמים ולא להצליח לפני שהתחיל את התהליך.

      והאמת, זו בעיקר הוצאת קיטור לא ממוקדת, לא צריך לקחת את הדברים כפשוטם.

  4. קודם כל, אני גם מתנצלת (על התגובה האחרונה) אבל היה לי מוזר שהיא נעלמה בלי זכר. רק כשהשארתי את התגובה השנייה ראיתי שהראשונה עדיין מחכה לאישור.

    לגבי האורך של התהליך – ברור שזה מתסכל עצם זה שנדרש בכלל "תהליך" לפני שאפשר להתחיל, אבל למעשה נראה שמה שהכי הרבה תקע מקלות בגלגלים זה המחלות הגנטיות (אם כי לכאורה זה לא עניינו של אף אחד אם את רוצה להביא ילד ולקחת את הסיכון של מחלה גנטית, אז להמ אותך מכריחים לבדוק וזוגות סטרייטים לא?) וחוסר האיזון בבלוטת התריס (שעלול דווקא כן לגרום לבעיית פריון). אילולא כל אלה, כנראה שהתהליך מבחינתך היה קצר בהרבה (אם כי הבנתי – גם ממך אבל לא רק – שבאופן כללי המצב בבנקי הזרע כל כך גרוע שקשה לזרז שם עניינים. כשקראתי את הפוסט שלך בעניין הזה חשבתי שאולי נתגייס לנושא ונרוויח קצת כסף מהצד, ואז נזכרתי שהסיבה שאנחנו נמצאים בטיפולי פריון היא, אה, בעיית זרע).

    אגב, סליחה על הבוטות – נכון שלא הוכח שיש לך בעיית פריון, אבל מעצם זה שאישה לבד (או שתי נשים) לא יכולה להביא ילד – יש לך בעיית פריון. זו לא ממש בחירה שלך, מן הסתם, אבל גם אישה שלא מבייצת או גבר עם זרע חלש לא ממש בוחרים בזה. זה עניין של הטבע כזה.

  5. לא יודע אם יוצא משהו טוב מ"תחרות" "למי יותר קשה", אבל שווה להיזכר לרגע שכשזוג גייז רוצה ילד, בין אם באימוץ או בפונדקאות וכו', זה בדרך כלל סיפור הרבה יותר ארוך, ובוודאי יותר יקר.

    שיהיה בהצלחה.

Leave a Reply to שיר-דמע


[ Ctrl + Enter ]