תזמורת הלבבות השבורים של סרג’נט שולי נתן

ביום שבו ציינו בלוגרים, עיתונאים, והעולם כולו ארבעים שנים ל"סרג'נט פפר" יצא לי (אל תשאלו) לשבת בהופעה של שולי נתן.

חגיגות הארבעים של התקליט ההוא נבלעות כאן אצלנו, באופן טבעי, בדחף להביט אחורה למה שהגיע פחות משבוע מאוחר יותר ורודף אותנו עד היום.

ושולי נתן, בהפסקה שבין שיר אחד למשנהו מספרת על ללי, בתה של נעמי שמר, ששמעה אותה אז ב'תשואות ראשונות' (ה'כוכב נולד' הרדיופוני והנאיבי של הימים ההם)  שרה "איזה שיר עם אמריקאי" ומיהרה להגיד לאמה שהנה, הייתה עכשיו ברדיו זמרת ששרה בקול גבוה, בדיוק מה שהיא מחפשת, והנה נוצר הקשר, רגע לפני סרג'נט פפר, רגע לפני המלחמה, והנה נתן מקבלת את "ירושלים של זהב". ו'קיץ האהבה' עוצר בשערי הארץ שחוגגת את הניצחון הצבאי הגדול והמפואר של כל הזמנים. ושולי נתן, שרק לפני רגע עוד היתה חלק מהעולם ההוא, מתחיית הפולק, ששרה ברדיו "איזה שיר עם אמריקאי" מקבלת במתנה את השיר המסוכן הזה, שעוד מעט יהפוך להמנון הנצחון, שינקה למפרע את הכיבוש, שירוקן בכמה שורות את העיר העתיקה ואת דרך יריחו.

ובלי קשר ישיר למוראות הכיבוש ולקורותינו מאז, אני מוצא את עצמי מתרפק על היסטוריה אלטרנטיבית שבה שולי נתן היא סוג של ג'ואן באאז ישראלית, כזאת שארבעים שנים מאוחר יותר אני שמח לראות אותה מוזמנת לשתף פעולה עם דויד פרץ (למשל) כסוג של הצדעה, במקום להידחק להופעות מול קהל מזדקן שמתעקש להמשיך להיאחז בעולם שאיננו עוד, בעצם אף פעם לא היה.

דממה דקה ל“תזמורת הלבבות השבורים של סרג’נט שולי נתן”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting