פוסט משתהה: מחשבות על מאסטר שף

לכתוב עכשיו על גמר מאסטר שף? אפילו יומיים אחרי השידור לא בטוח בכלל שהפוסט הזה היה מחזיק את עצמו, אז עכשיו? אבל יש גם דיבור חזק על כתיבה משתהה ויש מניפסטים של Slow Blogging. ולמרות שהם בטח לא מתכוונים לכתיבה מאוחרת על תכניות ריאליטי אולי בכל זאת ללכת על זה.

אני יודע. אפשר לעשות מזה קונספט. פעם בחודש (נניח, אף אחד לא יזכור בכל מקרה) יהיה כאן פוסט משתהה. כזה שהיה פתוח בטיוטות שלי, אמיתיות או מדומיינות, לאורך החודש, צבר כל מיני התפצלויות או סתם נתקע בלי מוצא, ואז בסוף החודש הוא יתפרסם.

על האיטיות

דווקא יצא טוב לפתוח עם זה. כי היציאה הזו נגד המהירות של החיים המודרניים, היא בכל מקום. לא רק בכתיבה. והיא חזקה מאוד באוכל. יש חקלאות עירונית ויש לוקאבורים ויש, כבר הרבה זמן את האנשים של ה-Slow food. במאסטר שף, למי שעקב, אפשר היה לראות בישול של מסעדות מכוכבות מישלן, ובישול מאולתר של עגלת קניות בסופר, והיה גם המדע המדוייק של עבודת קונדיטוריה ואפילו המולקולרי המעצבן הגיח לביקור או שניים. אבל Slow food לא היה שם. בטח כי מישהו אמר שזה לא טלוויזיוני. פעם אחת בעצם זלג אל המסך מתכון משתהה, זה היה כשהמתמודדים התבקשו לנחש את מרכיבי הבולונז של אייל שני, זה שעמד על האש שמונה שעות עד שכל מרכיביו התאחדו, כפי שנמסר לנו בתיאור דרמטי.

זה קצת עצוב אני חושב. כי מאסטר שף היתה תכנית טלוויזיה טובה באמת, והיה משהו מדבק מאוד בחדוות הבישול שעל המסך. אבל חדוות בישול היא לא רק המרוץ נגד השעון לארוחה של שלוש מנות בשעתיים או לתכנון ובישול של מנה עיקרית בנושא ילדות תוך ארבעים וחמש דקות. חדוות הבישול היא גם האפשרות להתעכב ולהרהר, לתת לזמן לעשות את שלו.

לא נורא, שיהיה.

עיקוף מתמטי קצר

למי שעוד זוכר, יצא שנגררתי לא מזמן, בעקבות אילוסטרציה בניתוח של תום את הפרוטוקולים של ועדת טירקל (קריאת חובה בשלושה חלקים: 1, 2, 3) לדיון בשאלה “מה המדינה מסתירה מאחורי המשוואה”, ומצאתי את עצמי תוהה, ביני לביני (עם כמה שותפים) עד כמה התגובה המיידית שלי הוכתבה על-ידי הרקע המדעי ממנו אני מגיע.

אני עדיין חושב שהמדינה לא מסתירה שום דבר מאחורי הנוסחאות במסמכי מתפ”ש, אלה נוסחאות כל כך מגוחכות שדי היה בבוגר כתה ה’ כדי להשלים את “המודל המתמטי” במסמכים ההם.

אבל אני כן חושב שיש הרבה מאוד פוליטיקה בלימודי מתמטיקה (או מדעים באופן כללי). לפעמים היא גלויה מאוד – נתקלתי בויכוחים על קביעת תכניות לימודים בין מי שחושב שראוי להכשיר פיזיקאים שיוכלו לסייע בתעשיות בטחוניות לבין מי שחושב שהרקע המדעי לא צריך להיות מוכוון ליישום כזה או אחר. לפעמים היא מעט פחות ברורה – הזליגה של תקציבים, תקנים ומשאבים אחרים מתחום המתמטיקה לתחום מדעי המחשב. וכן, גם הנסיון לבסס א-פוליטיות מוצהרת של התחום הזה היא פוליטית במפגיע.

מה ההפקה מסתירה מאחורי המתכון

master

אבל אם על מידת הפוליטיות של המתמטיקה אפשר להתווכח, הרי שאוכל, בכל מקום בעולם, וביתר שאת בישראל, הוא זירה שקשה, כמעט בלתי אפשרי להיכנס אליה בלי להיתקל מייד באיזו מלחמה פוליטית עקובה מדם.

לכן, החל משלב מסויים בתחרות, קל מאוד היה לראות את השיקולים הפוליטיים של כל בחירה של ההפקה, לכן מי שצריך היה להיות מודח הודח ומי שצריך היה לנצח ניצח.

נהוג להתלונן לא אחת על ההתערבות של ההפקה בתכניות ריאליטי, דרך עריכה מגמתית נניח שנועדה להטות את הצבעת הקהל ולספר סיפור מסויים, או דרך בחירה מוטה של משימות כך שתתאמנה לנקודות החזקות של המתמודדים שההפקה רוצה ביקרם (ולהפך).

במקרה של מאסטר שף זו תלונה עקרה. במאסטר שף ה”התערבות של ההפקה” היא חלק מהפורמט. את ההחלטות, כולן, הרי מקבלים השופטים (רק הדחה אחת הוכרעה האמצעות משימה עם חוקים אובייקטיביים, שוב הבולונז של אייל שני, וגם שם, אגב, היתה הטיה בכללי המשחק). אז בהנחה שאף מתמודד לא רושם נפילה קשה עד מזעזעת סביר להניח שכולם, החל משלב מסויים לפחות, הכינו אוכל טעים. את ההחלטה כאמור מקבלים השופטים כשאוזנייה של ההפקה תחובה באוזניהם.

ואף על פי כן, במקרה אחד אפשר היה לראות חריגה אפילו מהקו הזה. רגע לפני משימת הקונדיטוריה המורכבת ביותר של התכנית (הקרוקומבוש) החליטו השופטים ששתי מתמודדות ראויות לתואר מצטיינות המשימה הקודמת ולפיכך לחסינות: אינה וסמדי – שתיהן, כפי שהיה צריך להיות ברור כבר אז, גם הגיעו לגמר. שתיהן, כפי שהיה ידוע לכולם, היו מועמדות סבירות מאוד לכשלון מהדהד במשימה ממנה ניצלו.

הפוליטיקה של ההדחה

אז היה מוסא. כי תכנית בישול בישראל חייבת לשלם איזה מס שפתיים למטבח היחיד שאכן צמח כאן באופן אורגני, צמוד למקום ולחומרים שלו, נו כן, חייבים שיהיה מתמודד ערבי. אבל אסור לו להגיע רחוק מידי. לא כי ערבי לא יכול לזכות בתכנית ריאליטי ישראלית (זה הרי כבר קרה) אלא כי ערבי לא יכול לסמן את הסיפור הנכון של המטבח הישראלי.

והיתה מוריה, שהיא צעירה ומקסימה ועם המון מוטיבציה,  אבל בגיל עשרים היא נאחזת בכוח במטבח תימני מסורתי שאיתו גדלה. היא לא יכולה לסמל את הטבח הישראלי שמאסטר שף רצתה להציג בפנינו.

והיו מנגד שני אלה (רן ואיציק) שכל הזמן כיוונו למטבח עילי, יוקרתי ויקר, בעיקר צרפתי, וגם הם הרי היו חייבים ללכת, כי בכל זאת צריך מטבח ששורשים הם כאן.

ופתאום שנייה לפני הגמר היו שלוש מתמודדות ומתמודד אחד. וזו חתיכת בעיה.

כי אסור למתמודד ללכת הביתה לפני הגמר. בכל העונות של כוכב נולד הרי לא היה גמר של שלוש נשים, גם לא בהישרדות. אז דווקא עכשיו? דווקא בתכנית בישול? מה זה אומר?

אז אביבה הלכה הביתה בחצי הגמר. כי לאביבה היה סיפור חריג מידי, הוא לא יושב על כלום. היא שוויצרית (מי ידע שיש בכלל שוויצרים בארץ?) והיא מתלבשת מוזר ומדברת מוזר, והמטבח שלה הוא משהו אירופאי קלאסי, מסורתי כזה, לא של מסעדות יוקרה אבל גם לא כזה של סיר צ’ולנט מהביל שמתבשל בשטעטל.

image

מלכודת הגמר

סמדי היתה חייבת להגיע אליו, כי סמדי היא הארכיטיפ של עקרת הבית שגאונותה הקולינרית מתקבלת כמובנת מאליה, האישה שויתרה על הכל בשביל לגדל משפחה ובכל זאת מצאה את הדרך לבטא את עצמה דרך הסירים. אבל סמדי היא גם ההיאחזות המושלמת בעבר, חוסר היכולת לצאת ממטבח שעבר מדור לדור, לפתוח אותו להשפעות חדשות, לשחק איתו קצת, ולכן אסור היה לה לנצח.

אלקנה היה הזוכה המושלם. הוא הילד שגדל בבית של סמדי (מטאפורית כמובן) והציץ מאחורי כתפיה לסירים, למד ממנה הכל אבל גם העז ללכת עם זה הלאה, לחלום השפעות תאילנדיות מתמונות במגזינים, להתרחק קצת, ללמוד איך לטפל נכון בבשר בשביל סטייק טוב ולא רק בשביל תבשיל. היתה לו בעיה אחת, בלתי פתירה, הוא גבר. וממש כשם שאסור היה להגיע לגמר כל-נשי כך אסור היה לתת לגבר לזכות, לאשש את קלישאת הנשים הן טבחיות אבל גברים הם שפים (דחייה של שבועיים בגמר ואלקנה היה זוכה בזכות היותו כבאי כמובן, אבל זה לא קשור).

אז אינה ניצחה, בעצם בלית ברירה. כי אינה לא היתה רחוקה כל כך מאלה שכבר עפו קודם על מקדם פלצנות גבוה. המנות שלה תמיד היו מוקפדות מידי, עם אסתטיקה מרהיבה של מסעדות פאר, ושוב, בלי שורשים, או כמעט בלי שורשים. אבל הסיפור האישי, כולל שתי תקופות של מחסור ושל הסתפקות במועט, עם העלייה לארץ ואחרי פירוק נישואיה, יחד עם הברקות תואמות במשימות של מנת ילדות ושל מנה ממרכיבים זולים הספיקו כדי לעגל מעט את הסיפור שלה. לעגל אותו מספיק כדי שהיא תהיה הזוכה האפשרית היחידה.

לפני סיום

כבר שנים שאני מאיים כאן שיום אחד יהיה לי גם בלוג אוכל. לא בלוג מתכונים (אני מבשל פעם בשבוע בערך וגם אז ההבדלים בין שבוע למשנהו נוטים להיות מינוריים – משחקי תיבול, איזה ירק חדש, החלפה של סוג הבשר) בלוג שיערבב אוכל ותרבות, היטוריה, מדע, וגם, כמובן, פוליטיקה. מעת לעת אני מתפתה לגשש קצת בכיוון הזה כאן. אולי גם הפוסט הזה הוא פעם כזו.

אבל אם כבר הזכרנו אוכל ופוליטיקה זאת הזדמנות מצויינת לקרוא לכם לשים לב לדברים בעלמה ולפרויקט החדש בשיתוף עם עבודה שחורה.

ואם כבר הזכרנו אוכל ומדע, אז אוכל למחשבה של איתי הוא בלוג מתכונים שלא מתבייש לדבר גם על התהליכים הכימיים שמתרחשים תוך כדי הבישול.

22 תגובות ל“פוסט משתהה: מחשבות על מאסטר שף”

  1. בדרך כלל אני לא אוהב אוכל שמתבשל לאט.
    אני אוהב אוכל פשוט עם מינימום הכנה. הייתי יכול לחיות על חומוס ו/או טחינה עם פיתה ועגבניה. בעצם גם עשיתי את זה שנה-שנתיים. (מי הכי ישראלי? מי?)
    בשר אני הכי אוהב על האש, עם מינימום התעסקות.
    אבל הפוסט הזה? מעדן!

    [להגיב לתגובה זו]

    העלמה עפרונית Reply:

    אפילו בתור מי שהיא ממש לא אנינת טעם, וגם לא ממש חובבת אוכל גדולה, זה נשמע לי קצת כמו אלה שמתגאים בכך שהם לא קוראים ספרים, ומסתפקים בעיתון היומי.
    קשה לי להעריך אוכל איכותי, ובמסעדות מפוארות אני מרגישה לא בנוח, אבל ברור לי שאני מפספסת ספקטרום שלם של חוויות וניואנסים, ובטח שאני לא מתגאה בזה.
    (יצאה תגובה קצת ביקרותית, לא יודעת למה ומאיפה)

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    נו בסדר.
    אם כבר משווים לספרים, לא קראתי את יוליסס, ועוד שורה ארוכה של קלאסיקות.

    אבל בעניין האוכל, אין פה שום גאווה, רק ציון עובדה פשוטה: זה מה שטעים לי.
    לא אוהב אוכל כבד מדי.
    לא אוהב אוכל עשיר מדי.
    לא נמאס לי אף פעם מחומוס טוב.
    אין לי הרבה עניין באוכל, ובטח לא במסעדות יוקרתיות.

    (אני אדם פשוט, סוניה
    מחוץ לתחרות, ברוניה)

    ובכלל, כל התגובה הזאת שלי היתה אנלוגיה בין בישול אוכל ובישול פוסטים, ואמירה שמהפוסט הזה נהניתי למרות ה"בישול" האיטי שלו. לא גאווה ולא בטיח.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב, לפני שמתפתחת כאן מריבה מיותרת לחלוטין, אולי ראוי לציין שחומוס טוב הוא הכי סלואו פוד שיש.

    מרמיט Reply:

    אתה אל תתערב פה עם עובדות!
    תן לריב בשקט!
    ~אייקון חושף שיניים בנוסח ישרא~

    טוב, די, סליחה. זה הכל בגלל המחסור בעגבניות* איכותיות במחיר נורמלי.

    * לא באמת עגבניות.

  2. פוסט מעניין אבל תמיד בניתוחים כאלה אני נשאר עם הרגשה שאפשר היה להתאים אותם לכל זוכה לפי התוצאה.
    ומרמיט- בשר זה רצח אתה יודע :)

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב, אתה צודק כמובן. להגנתי אני יכול לומר שאת הניתוח של הרביעייה האחרונה עשיתי על בסיס פוליטי בזמן אמת, ואני מוכן להביא עדים אם יהיה צורך.
    אבל מן הסתם לו הייתי טועה פשוט לא הייתי כותב את הניתוח שלי שטעה.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    גיא: תן לי אחד רצח מדיום-רייר.

    או, אם לצטט את ידידי דני אמיר שציטט את ילדו בן השלוש שאמר ליד שולחן האוכל:
    "הממ, תרנגולת מסכנה, תרנגולת טעימה."

    [להגיב לתגובה זו]

    נדי Reply:

    גם לי יש ציטוט (לא זוכר של מי):
    "אם אלהים לא היה רוצה שנאכל חיות, הוא לא היה עושה אותן מבשר".

    [להגיב לתגובה זו]

  3. פוסט נפלא. ניתוח מעניין מאוד הבאת. אני מסכים איתך שהיו הרבה פספסוסים במאסטר שף, הם לדעתי לא ידעו למנף את ההצלחה הגדולה – והמפתיעה, יש לומר – כדי לומר משהו על האוכל ועל התרבות של האוכל, ע"ע slow food. מצד שני, בישול איטי ומהורהר הוא כנראה לא משהו שמתאים לפורמט שבו צריך לבשל בצ'יק צ'ק.

    ואני, אישית, אשמח לראות פוסטים על מטא-אוכל :) זה נושא מרתק, בעיני.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    האמת היא שאני משוכנע שההצלחה תפסה אותם לא מוכנים. החפזון להגיע לגמר וההדחות הכפולות בכל פרק היו משהו שנועד ללהגיע סוף סוף ל"האח הגדול". אני משער שבעונה הבאה יש סיכוי למשהו עם קצב קצת יותר מתאים כדי לנסות ולהגיד דברים מעניינים יותר.
    כן, מטא-אוכל תופס בערך רבע מפיד הרסס שלי אני חושב. אבל אפילו לקרוא אני לא באמת מספיק.

    [להגיב לתגובה זו]

    ערן Reply:

    יש לך המלצות קריאה?

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב, זה מתגלה כיותר מסובך ממה שחשבתי.
    כאמור, קורא הרסס שלי מלא בפידים כאלה שכבר מזמן ויתרתי על הנסיון לעקוב אחריהם. אבל עכשיו כששאלת אני מגלה שחלקם כבר לא מתעדכנים כמעט\בכלל די הרבה זמן. בכל מקרה אנסה לערוך איזו רשימה מעודכנת (ואולי לחפש מקומורות חדשים).
    בגדול אני יכול להמליץ על ערוצי האוכל של כמה עיתונים\מגזינים מכובדים שמערבבים תמהיל משתנה של אוכל ומטא-אוכל ושתמיד שווה לעקוב אחריהם.
    ערוץ האוכל של The Atlantic הוא הדוגמא הכי בולטת שקופצת לי לראש כרגע.

  4. מאת צליל אברהם:

    אני לא יודעת אם יוצרי התכנית חשים איזה אחריות פוליטית להמנע מאמירות בעייתיות לגבי נשים או מזרחים. אבל כשלמדתי אצל דני גוטווין אחת האנקדוטות החביבות עליו הייתה ניתוח מרקסיסטי של תכניות בישול ואוכל: בתהליך הקפיטליזציה פונקציות של הבית "מופרטות" או עוברות אאוטסורסינג החוצה כך שהן הופכות לסחורה. תכניות בישול מהסוג של גיל חובב למשל, לוקחות את הגעגוע לאוכל ביתי ואמהי ומוכרות לך אותו כמשהו שכדי להשיג אותו אתה צריך ללכת למסעדה. לפי הניתוח הזה אירה ואלקנה הם באמת הזוכים היחידים האפשריים, כי זה מה שהאוכל שלהם עושה. אוכל שמזכיר אוכל ביתי או מבוסס עליו אבל הוא אוכל של מסעדות, משהו שלא היה לסמדי ומוריה ולא לרן ואלון.

    אגב, בתור חובב מטא-אוכל, אני מניחה שאתה יודע שבחודש שעבר יצא גיליון האוכל של הניו יורקר?

    [להגיב לתגובה זו]

    נדב פרץ Reply:

    אני מאוד מעריך את דני גוטווין, אבל אם הוא אמנם אמר את מה שאת מייחסת לו הוא נפל בגדול.
    כי כבר לפני 20-30 שנה גם המרקסיסטים (טוב, נו, בעיקר המרקסיסטיות) הבינו שחייבים להוסיף את ההיבט המגדרי לניתוח ושלקומודיפיקציה של חיי האדם יש משמעות שונה לחלוטין עבור גברים ועבור נשים – היא דכאנית עבור גברים, אבל היא במידה רבה משחררת עבור נשים. כי הרי מה האפשרות ההפוכה לקפיטליזציה של עבודות הבית? השארתן במישור 'כלכלת המתנות' הדכאני, שבו מצפים מהאישה לתת אותן לגבר ללא כל תמורה?

    [להגיב לתגובה זו]

    צליל אברהם Reply:

    זה רק אם אתה מניח שחברה סוציאליסטית לא עוברת תיעוש שמוציא את הפונקציות האלה מחוץ לבית, בדרך אחרת. אבל יכול להיות שאני חוטאת לו בציטוט כזה משמיעה.

    [להגיב לתגובה זו]

    נדב פרץ Reply:

    עד כמה שידוע לי, דני גוטוויין לא קורא למהפכה סוציאליסטית, כך שהטיעון הזה לא נראה לי רלוונטי.
    אפשר לדבר על אספקת השירותים האלה דרך המדינה. אבל להציג את הקומודיפיקציה שלהם כפגיעה בנשים, זו הצגה מעוותת. הרבה נשים הרוויחו מאוד מהופעת הארוחה המחוממת או מדיח הכלים. מעונות זו דוגמא יותר בעייתית (כי יש גם נשים שעובדות שם) אבל גם היא רלוונטית.

    שחר Reply:

    אני אוהב כשהכל מתחבר, גם אם באופן מעט רופף.
    בדיוק אתמול התחלתי לקרוא בגליון האוכל של הניו יורקר* מאמר על הדילמה של אלינור רוזוולט בבואה לקבוע את אופי המטבח של הבית הלבן בתחילת כהונתו הראשונה של פד"ר. מצד אחד עמדה גישה של הדגשת הטוב שבמטבחים האזוריים השונים של ארצות הברית (והטענה המובלעת שאין למטבי האמריקאי מה להתבייש מול זה הצרפתי) ומצד שני עמדה הגישה שטופחה אז במכון ל"כלכלת בית" באוניברסיטת קורנל ששאף לחנך נשים בתחומים גבריים-מדעיים (כימיה, תזונה, רפואה\היגיינה) לא כדי להפוך אותן למדעניות חס וחלילה, אלא כדי להגיע ל"ניהול מדעי" של משק הבית. הגישה זו ניצחה (לפחות בימים הראשונים לכהונה\העמודים הראשונים של המאמר) גם בגלל ההתאמה שלה לשפל הכלכלי.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    שכחתי את הכוכבית בתגובה הקודמת:
    * ודאי שאני מודע, למעשה גליונות אוכל הם החריגה היחידה שבה אני מרשה לעצמי לקנות בנייר את מה שבכל מקרה זמין לי דרך המנוי האלקטרוני.

    צליל אברהם Reply:

    מי דיבר על מהפכה? בחברה סוציאליסטית, או סוציאליסטית יותר. היעדר קפיטליזציה הוא לא בהכרח השארות בחברה מסורתית. הקומודיפיקציה עדיפה לנשים אבל גם השינוי שהיא יצרה מוגבל: במקום נשים שמכבסות מבשלות ומטפלות בילדים בביתן יש לנו גדודים של כובסות, טבחיות ומטפלות, בשכר אמנם אבל הרבה פעמים כמעט בלי יכולת לעשות משהו מעבר לזה. הטיעון כתיאור של תהליך כלכלי ולא כעמדה פמיניסטית הוא נכון, כדי לפתור את אי השוויון בחברה יהיה צורך בקצת יותר מזה. במשך שנים רבות חשבו שיהיה "בית אוטומטי", בו רוב מטלות הבית ייעשו על ידי רובוטים וכדומה. בית כזה היה תורם המון למעמד האישה, אבל למרות שטכנולוגית זה אפשרי זה לא קורה ואפילו לא בדרך לקרות, אולי בדיוק מהסיבה הזאת.

  5. טוב לקרוא פוסט תרבותי-קולינרי פה. תוספת חיובית לבלוגספירה העברית.

    אתה עושה לי חשק, אולי באמת אכנס קצת יותר להיבטים התרבותיים של האוכל בבלוג שלי.
    ואולי סתם אפרסם איזה פוסט על חומוס :)

    [להגיב לתגובה זו]

  6. מאת מודי תולשששש:

    אני דווקא אוהב בישול איטי, בעיקר כי הוא כולל פחות התעסקות מאשר בישול מהיר. בשר על האש זו התעסקות רצינית שדורשת עבודה מול המנגל על כל נתח, אבל אני מכין בשר בתנור – עשר דקות לארגן את כל המרכיבים ושלוש שעות לחכות. מתכון הלחם החביב עלי כולל 10 דקות עבודה (בלי ללוש!) ויום של התפחה.

    ובענים פוליטיקה ומתמטיקה: קראתי לפני שנים מאמר על כך שתורת הקבוצות פותחה בידי סוחר יהודי (קנטור) ואילו תורת הקטגוריות שהיא מעין מתחרה שלה (?) פותחה בידי קומוניסטים (לא זוכר מי.) הכותב מצא בזה דוגמה לכך שפוליטיקה משפיעה על התפיסה המתמטית. גם הנטיה הסוציאליסטית שלי החלה מקורס בתורת המשחקים.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting