אֱמוֹרִים, הם בכל מקום

סחים, הם בארץ האמורי

בלוג חדש בא לעולם, מצוייד במבט ביקורתי וחד על חוליי החברה הישראלית, והוא לא חס על אף אחד. קשה להתעלם ממנו, כולם משתפים בטוויטר ובפייסבוק.

אחר כך הדינמיקה מתהפכת. איך זה קורה? כמו כל דבר כזה, בשני אופנים – לאט לאט, ואז בבת אחת.

בסיבוב הקודם קראו לו טמבלר הסחים, עכשיו קוראים לו ארץ האמורי.

הם שונים מאוד זה מזה, חייבים לציין. הם גם דומים מאוד זה לזה, חשוב אף יותר לציין.

בניגוד למה שיכול להשתמע מהכותרת הדמגוגית, בניגוד להאשמות שכבר הוטחו כנגד אנשי ארץ האמורי בשבוע האחרון, לא אנסה לטעון כאן שהם סחים או שאולי הם דווקא היפסטרים, רק לבחון את קווי הדמיון ואת נקודות השוני שבין שני מוסדות התרבות האלה (קרדיט על הניסוח למרמיט) ואת הויכוחים העזים שהצליחו לרכז סביבם.

image

סחים, הם מצדיעים לארץ האמורי

אנקדוטה 1: ימי הפעילות הפוליטית האמיתית שלי רחוקים מכדי שארצה להודות, די להזכיר שרצח רבין היה טרי מאוד אז ועיצב, בעקיפין לפחות, חלק ניכר מחיפוש הדרך של גוף הסטודנטים שבו הייתי חבר. בין הצטרפות להדבקת כרזות של הקשת הדמוקרטית המזרחית לבין נסיעה להפגנה בחברון התגלגלה גם יוזמה להבאת קבוצות של תלמידי תיכון מהפריפריה לימי סיור באוניברסיטת תל אביב. ויכוח עז התעורר מסביב לשולחן, והאשמה, מתבקשת למדי, בהתנשאות, הוטחה כלפי היוזמים.

בין התלמידים שהגיעו לסיורים היו כאלה שסיפרו על שני אחים עתודאים, וידעו להסביר למה הם מעדיפים הנדסת חשמל על הנדסת מכונות. היו גם אחרים, כמובן, אני עדיין מאמין, או לפחות מקווה, שהסיורים ההם עזרו להם מעט, שחלקם זכרו אותם לטובה, שהם פתחו בפניהם איזה כיוון שלא חשבו עליו קודם.

כן, אני יודע.

אירועי השבוע

בחלקים מסויימים של המולטיספירה קשה היה להתחמק השבוע מהמהומה שעורר פוסט אורח של יואב ליפשיץ בארץ האמורי. הפוסט ניצל הזמנה של “לא נסתום את הפה” למסיבת השקה של פרויקט הטישרטים DemocraT, כדי להאשים את “לא נסתום”, את הקרן לישראל חדשה, ובאופן כללי את כל השמאל הישראלי פחות או יותר, בהתנשאות, תל אביבוצנטריות, אליטיזם, כלכלת מותגים ועוד רעות חולות.

אני מזדהה עם לא מעט מהביקורת שנמתחה בפוסט ההוא, ואף על פי כן מצאתי את עצמי מצטרף למבקרים שלו. אולי בגלל הנסיון המגוחך להציג מכירה של חולצה מעוצבת בחמישים ש”ח (כולל משלוח) כהוכחה לכך שמדובר בפועל במועדון סגור של אלה שיכולים להרשות לעצמם הוצאה כזו, אולי בגלל הרמיזות המיותרות לתקציב הענק של הקרן.

אבל הפוסט הזה, בסופו של דבר, הוא לא העניין, כפי שאבחן בצורה מדוייקת מאוד פוסט תגובה של יובל וינקלר (שפורסם בארץ האמורי). כי הפוסט הזה, מעבר לכמה החלקות אומללות של ניסוחים בסגנון “אם תרצו”, הוא המשך ישיר לקו האידאולוגי של לא מעט פוסטים שפורסמו בארץ האמורי בחודשים האחרונים.

ליברלים, הם בכל מקום

כשאנה (שם בדוי) נוסעת לעזור בשליחות הומניטרית בקריביים, האמורים (כן, ברור לי, יש שלושה שני כותבים קבועים שונים לארץ האמורי, שלא לדבר על הרבה מאוד כותבים אורחים, אני עדיין חושב שיש מקום להתייחס אליהם כאל “האמורים”) מאשימים אותה בהתנשאות, בגלל שבשיחת פייסבוק התייחסה בביטול לאמונה של המקומיים כאילו סופות הוריקאן פגעו בהם “בגלל שהם לא התפללו לאלוהים או לא אכלו את מה שהם אמורים לאכול”.

בפוסט מרכזי אחר מואשם השמאל באקטיוויזים מתוך אשמה במקום מתוך תשוקה. הפוסט ההוא, שווה להיזכר, נפתח בציטוט הבא של נילי לנדסמן:

ראיתי את עומר גולדמן מתהלכת בשדירות רוטשילד לפני שבוע בערך, עוצרת נשימה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שחורה, עם הדפס “תשוחרר שיח ג’ראח”. השרוולים של החולצה נגזרו כך, שאפשר היה לראות מתחת חזיית תחרה שחורה. זה היה סטייטמנט מדוייק, שהראה כמה סקסי יכול להיראות האקטיביזם.

האמורים אמנם חולקים על לנדסמן חלקית, אבל יוצאים ממנו כדי לטעון

כי עם כל קלות הדעת התל אביבית שעולה מהפתיחה, הפוסט הזה עוסק למעשה בשאלה די חשובה: למה לא באים יותר אנשים לפעולות והפגנות של השמאל? הדגש כאן הוא לא על תודעה, אלא על פעולה; לא על השאלה למה אנשים לא מחזיקים בעמדות של השמאל, אלא למה הם לא יוצאים מהבית.

שזה, בסופו של דבר, פחות או יותר בדיוק מה שהאנשים של “לא נסתום” מנסים לעשות עכשיו עם הטישרטים המעוצבים שלהם.

ובארץ האמורי נכנסים בהם.

קשה לצאת בשלום מארץ האמורי. אולי צריך היה לקרוא לבלוג “לא ארץ לשמאלנים” בכלל.

אנקדוטה 2: הייתי בממפיס, טנסי, השלמתי את הביקור המתחייב בגרייסלנד, כולל העמדת פנים כאילו אכפת לי בכלל מאלוויס.

סחים, הם בקטע של היפ הופ פוליטי משנות השמונים

נקודת הצליינות השנייה של ממפיס היא מוטל לוריין, המקום בו נרצח מרטין לות’ר קינג. כבר עמדתי מול הכניסה למלון שהפך למוזיאון לזכויות אזרח כשנתקלתי בעמדת מחאה של אישה אחת, היא ישבה בין שלטים שהוקיעו את הוצאות הענק של הקמת המוזיאון ובין תמונות בשחור לבן של קינג. הייתי חייב לעצור רגע ולדבר איתה לפני שאני נכנס. חמש דקות לתוך השיחה היא התלהבה לגלות שאני מגיע מארץ הקודש, והשיחה שינתה כיוון לחלוטין. התחושה של מאבק מוצדק, משותף לשנינו, התחלפה באחת, בעוד אני ניסיתי לגרור את השיחה לכיוון הכזב של הבטחה לשוויון בחברה קפיטליסטית היא המשיכה להציג את הדבקות באל כפתרון האמיתי היחיד.

בשלב זה כבר היה ברור שלא אכנס למוזיאון, לא אחרי דקות ארוכות של שיחה, ואני עברתי לתהות על הקלות שבה אני ממהר להתייצב לצד מישהו רק בגלל שנדמה שהוא עומד משמאל למשהו אחר.

הבלתי מנוצחים

אי אפשר היה לנצח את טמבלר הסחים, מי שניסה לבקר אותו היה, כמובן, סחי, אולי אפילו אולטרה-סחי. אבל לא רק המבקרים, גם מי שניסה להתייצב לצד טמבלר הסחים גילה שהוא אינו עומד בקריטריונים הדרושים, שהוא לא באמת מבין את העניין, שהוא לוקח את הכל לכיוון, נו, איך להגיד את זה, סחי.

ככה זה, כמעט בדיוק, גם עם ארץ האמורי. הם תמיד משמאל לכם, תמיד מאתרים את השמרנות או האימפריאליזם האמריקאי שבעצם טבועים בכם, מניעים אתכם. אם תבקרו אותם רק תצדיקו את הביקורת המקורית, אם תנסו לאמץ את הביקורת שלהם תגלו שאתם עושים את זה באופן תל אביבי מתנשא ושוב הם נמצאים שלושה צעדים לשמאלכם.

יש הרבה מאוד הבדלים בין הסחים לבין האמורים. אל מול המינימליזם של צילומי מסך מפייסבוק ומשפט מעורפל בנוגע למהות הסחית מציבים אנשי ארץ האמורי מניפסטים אידאולוגיים ארוכים על בסיס שבועי. במקום שבו הסחים נמנעו באופן קיצוני מניהול של דיון כלשהו, האמורים ששים להתנצח בפתילי תגובות אינסופיים. אצל הסחים, ראוי לזכור, קשה היה לא אחת להבין את מה הם תוקפים בכלל, אצל האמורים זה לא קורה.

אבל בדיוק כמו הסחים, גם האמורים לא ממש מתחייבים. הם יודעים כמה זה מסוכן. הרי ברגע שיחליטו לדבר בזכות איזו תכנית קונקרטית לפעולה, ברגע שיסכימו לזהות את עצמם עם משהו שאינו ביקורת חתרנית שמפרקת את השמאל מבפנים, באותו רגע ממש הם יוותרו על המעמד שלהם, רגע אחר כך כבר יימצא מי שיתפוס אותם בקלקלתם, יחשוף את היותם ריאקציונרים במסווה.

השבוע, טענו כמה אנשים, ארץ האמורי קפצו מעל הכריש. זו טענה קיצונית למדי. אני חושש שחלק ניכר מהרעש של השבוע האחרון מקורו בכך שרבים ממבקרי הפוסט המדובר נפגעו ממנו אישית. פעילי “לא נסתום” או הקרן לישראל חדשה. כמו לקום בבוקר ולמצוא את התמונות שלך במיסשייפס מתנוססות בראש טמבלר הסחים מלוות בכיתוב מרושע במיוחד.

אני לא חושב שארץ האמורי מיצה את עצמו, אני מקווה שלא. זה אחד הבלוגים הכי מעצבנים בסביבה (בטח מאז שהסחים הפסיקו לפעול), אבל הוא עושה את זה באופן מרשים ומעורר מחשבה, והוא מצליח, לא אחת, להצביע על בעיות אמיתיות של שמאל הישראלי.

אולי אחרי שיפרסמו פוסט אורח של פעיל שמאל תחת הכותרת “אנרכיסטים נגד הגדר – התקופה היפה בחיי” הם יוכלו להתפוגג.

image

אנקדוטה 2.5 – טוב, לקראת כתיבת הפוסט הזה יצא לי לחפש מידע על עמדת המחאה מול מוטל לוריין, ונפלתי גם על המאמר The Exploitation of a Hero: The Use of Martin Luther King’s Legacy to Legitimize Gentrification. נקודת הפתיחה של המאמר מזכירה מאוד את הביקור שלא ערכתי במוזיאון. אחרי הקריאה אני הרבה יותר שלם עם ההחלטה שלי לא להיכנס למוזיאון אז.

14 תגובות ל“אֱמוֹרִים, הם בכל מקום”

  1. בתור מי שאמר בטוויטר שארץ האמורי "קפצו מעל הכריש" אני מרגיש קצת מחויב להסביר למה בדיוק התכוונתי באמירה הזאת (אני אגב בוודאי לא נפגעתי אישית מהפוסט הזה מהסיבה הפשוטה שאין לי שום קשר ישיר או עקיף לגופים המדוברים בו).

    ממש לא התכוונתי לטעון שהאמורי מיצו את עצמם או גמרו את הסוס. אין לי גם שום יומרה לקבוע טענות מהסוג הזה לגבי האמורי או לגבי אף אחד אחר. כידוע, במקור הביטוי "לקפוץ מעל הכריש" מתייחס לסדרת הטלוויזיה Happy days שהמשיכה עוד שש עונות מצליחות אחרי הפרק המפורסם שבו הפונז קפץ מעל הכריש (באופן מילולי), ולכן אפשר בהחלט לקפוץ מעל הכריש ועדיין להמשיך ולהיות פעיל ורלוונטי.

    הנקודה העיקרית בטענה שדבר מסוים "קפץ מעל הכריש" היא לא דווקא לטעון שהוא מיצה את עצמו או גמר את הסוס, אלא שהוא הגיע לנקודת שיא מסוימת, רגע מכונן שאחריו "שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר". יש דווקא משהו מאוד מרהיב, מפואר וראוותני באקט עצמו של הקפיצה מעל הכריש, אבל יחד עם זאת כמובן גם משהו מאוד קיצוני, מוגזם ובעיקר מופרך.

    אני חושב שזה בדיוק מה שקרה בפוסט "ההוא" באמורי שהיה ללא ספק קיצוני, מוגזם ובעיקר מופרך. פרסום הפוסט היווה רגע מכונן עבור הבלוג והוא הצליח ליצור סערה גדולה מאוד בבלוגספירה (השמאלנית, הסגורה, הביצתית וכו' וכו', "סערה בכוס תה" יש אפילו שיאמרו). הפוסט עורר הרבה שדים ממרבצם והוציא את הרע משני הצדדים. קשה גם להכחיש שאחרי הפוסט הזה "שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר" (לטוב או לרע).

    אני מסכים איתך בהחלט שיש דמיון רב בין האמורי ובין טאמבלר הסחים במובן זה ש: "או שאתה נגדנו, או שאתה (חושב שאתה בעדנו אבל בעצם אתה) נגדנו". מה שלדעתי היה יוצא דופן בפוסט המדובר הוא שהנחות היסוד שלו היו כאלה ש"אם תרצו" היו חותמים עליהן בשתי ידיים: השמאל התל אביבי המנותק מהעם, מקורות המימון הלא כשרים של ארגוני השמאל, הניכוס של הדמוקרטיה על ידי השמאל ("גם ליהודים יש זכויות!!!1") וכו' וכו', כפי שאתה בעצמך ציינת כאן.

    עכשיו, אם הטקסט הזה היה מתפרסם ב Ynet זה לא היה מזיז לאף אחד מאתנו. אבל דווקא מפני שהוא התפרסם באמורי ודווקא מפני ששוב כל מי שרוצה להתייחס אליו נאלץ אוטומטית ליפול למלכודת הזאת של "או שאתה נגדנו או שאתה נגדנו" – הוא היה כל מופרך. כלומר, לא דווקא הטקסט כשלעצמו אלא העובדה שהוא פורסם בבלוג שמאלני "רדיקלי" כמו האמורי.

    אז בסדר, כל עוד הביקורת באמורי הייתה מהסוג שאפשר עוד איכשהו לייחס לשמאל על גווניו השונים אפשר היה להגיב בסלחנות לעמדה המתחמקת והלא מחייבת הזאת א-לה טאמבלר הסחים. אבל ברגע שטאמבלר הסחים יוצא ביציאה אולטרה-מגה-סחית ואז מאשים את כל מי שמנסה לבקר אותו בכך שהוא בעצמו אולטרה-מגה-סחי, אי אפשר שלא להגיד שהוא קפץ מעל הכריש.

    [להגיב לתגובה זו]

    יואב Reply:

    "השמאל התל אביבי" המדבר בשם "הדמוקרטיה" (כלומר הניכוס) לא היה חלק מהנחות היסוד שלי, אלא מסקנה של ניתוח תוכן בסיסי הכולל את הקמפיין, ההזמנה, הכתבה במדור "גלריה" של הארץ, ועוד מספר דברים שנכתבו ע"י ועל "לא נסתום" בנוגע לשאלה עבור מי מיועד הקמפיין ומה מטרתו. צביקרה בשור אף אישר זאת פחות או יותר בתגובתו.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כתבתי במקום אחר שלעולם לא אסלח לארץ האמורי (ובעצם לך) על שגרמו לי להסכים עם צביקה בשור.
    זה היה לפני שקראתי את התגובה שלו.
    יש לי הרבה ביקורת על הפוסט שלך, אבל התגובה של בשור באמת הצליחה להכעיס אותי יותר מהפוסט המקורי.
    כתבתי גם, ברוח הפוסט שלך, שיש ב"לא נסתום" הרבה מאוד קווי דמיון לנסיון להפוך את חד"ש למפלגה צעירה ומגניבה בבחירות האחרונות.
    הנסיון הזה הרגיז אותי מאוד בזמן אמת, בעיקר כי היתה בו הנחה מובלעת שחד"ש בעצם צריכה להתבייש במה שהיא באמת או בפעולות שלה עד אז ולהתחפש למפלגת נישה של צעירים תל אביבים.
    בדיעבד אני חושב שגם די ברור שהנסיון ההוא לא הצליח. די להסתכל במספר המצביעים היהודים של חד"ש כדי להבין שהנסיון הזה לא חרג באופן ממשי מגבולות הביצה הבלוגוספירית שעסקה בו.
    כל זה לא אומר שאני מסכים עם הטענות בדבר מחיר החולצות של "לא נסתום" או בדבר משכורותיהם של הפעילים בקרן ותקציבי הענק שלה.

    [להגיב לתגובה זו]

    יואב Reply:

    א. בהחלט יש קווי דמיון בין הקמפיין הזה לקמפיין של חד"ש, ואין זה מפתיע מאחר ומדובר פחות או יותר באותו בית יוצר. יש מה להגיד על כך (ואני מניח שעמדתי בנושא קרובה לשלך), ונמנעתי מכך בטקסט המקורי, בעיקר מאחר ואני חושב שבכל זאת קיים הבדל, מהותי לצרכי אחת מן הנקודות אותן ניסיתי להעביר, בין שני הקמפיינים.
    מאחורי עיר לכולנו, המותג החדש הזה של חד"ש, יש תוכן אמיתי. יש את דב חנין, האיש ופועלו, ויש מטרות ויעדים ברורים המגובים במצע מחייב. אלו אינן אמירות בעלמא על דמוקרטיה ועל המחנה הדמוקרטי כולו, כשמתברר שתוכנן צר הרבה יותר ופונה אל קהל צר הרבה יותר. עיר לכולנו רצה בתל אביב, עיר צעירה עם קהל יעד צעיר שנוהג לא להצביע או להצביע לאלו שדופקים אותו, ושאליו רבים מן המסרים והמטרות של התנועה מכוונים. שפת הקמפיין היא בהתאם, כדי להניע אותם להצביע. כך עושים פוליטיקה.
    הקרן החדשה לא עושה פוליטיקה, לפחות לא במובן הזה. היא אינה תנועה פוליטית כמו חד"ש או עיר לכולנו, ואינה מכוונת לפעול בשדה הפוליטי (כלומר, בכנסת או במועצת העיר) אלא בחברה האזרחית. פעמים רבות תומכיה משתמשים בטענה שהיא "רק צינור" בתגובה להאשמות מימין כי מדובר בגוף ששם לו למטרה להשמיד את מדינת ישראל. כשגוף כמו הקרן במקום להסביר את עצמו כמו שצריך מקים לעצמו קמפיין המדבר על "המחנה הדמוקרטי" וטוען אותו במסרים בעייתים יש לתהות על כך, מה זה בעצם אומר והאם יש קשר בין זה לבין הביקורת משמאל על הקרן (שאני מבין שאתה לא מסכים איתה).
    ב. וזה מה שעשיתי בחלק השני של הטקסט. ניסחתי זאת כך: "ליין החולצות של "לא נסתום" הוא דימוי מוצלח לביקורת משמאל כנגד אנשי הקרן החדשה לישראל – מדובר בתיווך של מסרים על דמוקרטיה בתמורה לכסף ולמעמד. אך אין מדובר רק בדימוי, זוהי באמת התועלת היחידה שצומחת מההפקה הזו".

    יואב Reply:

    התגובה בטעות נשלחה מוקדם מדי…

    בכל מקרה, זה מה שניסיתי להגיד בהקשר של החולצות, המסרים עליהן, ומחירן. הסתכלו על הפרקטיקה הזאת, בהקשר של שאר המסרים בקמפיין, וחישבו. חישבו על כיצד פועלים אנשים הקמפיין – כולל בהקשר של מחיר החולצות, על מה שהם בעצם אומרים להם, וחישבו על הביקורת משמאל. אי אפשר לפתור זאת בכך שאלו סתם קשקושים, כך הם באמת פועלים.
    ג. אולי זו הסיבה שהתגובה של צביקה בשור הכעיסה אותך כל כך. עד אז הדברים שלי היו סתם קשקוש, סתם תיאוריה עם הנחות יסוד מופרכות בלי שום תימוכין, והנה מסתבר שבאמת כך הוא הדבר בנוגע למסרים של הקמפיין. מדוע לא כך הדבר בנוגע למחיר החולצות? מדוע לא כך הדבר בנוגע לשאר פעולות הקרן? הקמפיין הרי אומר בדיוק את זה, אנחנו רוצים לבנות מחנה תל אביבי ואנחנו רק אומרים לכם שאנחנו רוצים לבנות מחנה דמוקרטי.

  2. הערונת קטנה ממי שנמצא מחוץ לבוץ (תמיד שישה צעדים ימינה* מארץ האמורי) – הפוסטים המנומקים ובעיקר פתילי התגובות הארוכים לא מצליחים להסתיר את הזחיחות המשועשעת (=חוסר ההתחייבות). אני חושב שזה בעיקר מה שמעצבן בהם ואם כבר – זו הסיבה שהשמאל לא מצליח להוציא אנשים לרחובות. הזחיחות מנכרת.

    והערונת שניה – גם השם 'ארץ האמורי' הוא לא משהו. כלומר מעבר לויץ הראשוני יש בשם הזה משהו אקראי לחלוטין, גובל בחוסר מודעות.
    אמורי בויקיפי: http://he.wikipedia.org/wiki/אמורי_(עם)
    כלומר האמוריים מאמינים בארץ ישראל השלמה והגדולה עד הפרת? או שבאותה מידה זו יכלה להיות התחכמות ריקה, נניח ארץ המואבי או ארץ הפריזי והיבוסי?
    (טוב, כבר נהייתי סחי).

    *גיליתי את ארץ האמורי בזכות ציוץ של מרגוליס שאמר משהו כמו "בואו תראו – מכות של שמאלנים". אז באתי.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. בעקבות הפוסט הזה מתנסחת לי השוואה אחרת. לא בטוח שהיא כבר מספיק אפויה, או שהיא בכלל רלוונטית, אבל בכל זאת:
    נדמה לי שהשוואה ראויה יותר היא בין ארץ האמורי לבלוג שהם אוהבים לשנוא – החברים של ג'ורג'. אבל לא החברים של ג'ורג' של היום, אלא זה של לפני שנתיים בערך.

    יש הבדל משמעותי במיקום האידיאולוגי – גורביץ, במיוחד אז, היה הרבה פחות שמאלי – אבל הרבה דמיון בפוזיציה. זכור לי שבאותה תקופה גורביץ היה ממוקם, ניתן לשער, איפשהו בקצה השמאלי של מרצ, אבל היה רק 'ניתן לשער' – כי הוא דאג לירות לכל הכיוונים. ירה במפלגת העבודה, ירה בשמאל הרדיקלי, ירה בחד"ש, ירה במרצ, ירה בשמאלנים, ירה באנשי המרכז – במידה רבה, כמו שהאמורים עושים היום.

    המסקנה המעודדת מהעניין היא, כמובן, שהאמורים לא חייבים ללכת למקום שאליו הלכו הסחים – הם יכולים ללכת לכיוון של התחייבות לפוזיציה פוליטית ספציפית, כמו שעשה יוסי. מי יתן.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    יצא לי בשבוע האחרון לערוך השוואה בין האמורי לבין החברים.
    אני חושב שיש הבדל אחד משמעותי מאוד בין השניים – אצל יוסי יש קהילה סגורה מאוד ומגובשת מאוד של מגיבים קבועים, כזו שכמעט לא מאפשרת דיון אמיתי או מתיחת ביקורת לפני שמישהו מוקע על-ידי המון זועם. בארץ האמורי המצב הוא כמעט הפוך.
    אני חושב שההבדל הזה הוא משמעותי מאוד, ובהמשך אליו, אני לא מצפה מארץ האמורי להתחייב לקו פוליטי מסויים, בטח שלא ברמה של בחירת מפלגה להזדהות איתה. חלק מהקסם של ארץ האמורי הוא בדיוק בחוסר הבחירה הזו ובדיונים הסוערים שפוסטים מסויימים מצליחים ליצור בגללה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. שלום לכולם,

    תודה על ההתייחסות. חשבתי שמן הראוי להעמיד כמה דברים על דיוקם.

    א. אין שלושה כותבים קבועים בארץ האמורי אלא שניים בלבד – וזה, כפי שאתה כותב, חוץ מעשרות כותבים אורחים בשנה האחרונה.

    ב. ההתייחסות אלינו כ"אמורים", שכביכול עומדים מאחורי כל מה שמתפרסם בבלוג מנוגדת להצהרות מפורשות שלנו. אני ועפרי לא מתאמים פוסטים, וכל אחד מאיתנו אחראי באופן בלעדי לפוסטים עליו הוא חתום. אני לא שלם תמיד עם כל מה שעפרי כותב, ואני מניח שזה גם הפוך. מטבע הדברים יש לנו השקפת עולם דומה ואנחנו מדברים הרבה ולכן אפשר אולי לאתר איזה "קו אידיאלוגי" רופף, אבל מזה ועד הקלות שבה אתה מייחס לשנינו ביחד את כל מה שכתוב בבלוג – הדרך ארוכה (גם התגובה הזו נכתבת בשמי ובשמי בלבד). זאת ועוד, בכל הנוגע לכותבים האורחים אפילו "קו אידיאולוגי" לא בהכרח קיים. המבחן היחיד לפרסום פוסט אורח הוא שהוא יהיה מעניין, מקורי ומעורר מחשבה. בבלוג התפרסמו פוסטים שכלל וכלל איני מסכים איתם, בשלל תחומים (לא רק פוליטיקה ישראלית במובנה הצר). לכן הסתירה הפנימית כביכול שאתה רומז עליה אינה באמת סתירה פנימית, שהרי היא סתירה בין משהו שעפרי כתב למשהו שיואב ליפשיץ כתב, לא בין שני פוסטים שנכתבו על ידי "האמורים" (אגב, אני בספק אם זו בכלל סתירה, אבל נעזוב את זה).

    ג. נראה לי שהפוסט מבקר את ארץ האמורי על בסיס קריטריונים שאינם ממש רלוונטיים לו. זו כמובן זכותך, אבל חשוב להבין שארץ האמורי הוא לא ממש "בלוג פוליטי" במובן של מחויבות לקו אקטיביסטי כלשהו. הקמנו את ארץ האמורי כבמה לנסות ולנסח מחשבות ותהיות שלנו על עצמנו ועל העולם – לא רק על פוליטיקה ישראלית, אלא על אירועים בעולם, המשבר הסביבתי, דת, מיניות ופילוסופיה. אמנם בשל השנה הסוערת יצא שכתבנו הרבה על המצב בישראל, אבל הכוונה מלכתחילה לא היתה להוביל איזה קו. אני אמנם רואה עצמי חלק מהשמאל, ומגדיר עצמי כסוציאליסט מנעוריי, אבל במובנים רבים אני אדם לא פוליטי, כלומר חוץ מהפגנות לפעמים, לא ממש הייתי פעיל פוליטית אי פעם. אני לא גאה בזה, אבל זה המצב. אולי אני טיפוס רפלקסיבי מדי. בכל מקרה, ברור לי שלפעמים פוסטים בבלוג מרגישים כאילו הם לא נותנים שום חרך של תקווה/קו פעילות או לחילופין – שההצעות המעשיות הן מופרכות למדי. אבל אלה אנחנו. אני רואה בארץ האמורי זירה שבה אפשר לחשוב בצורה מוזרה או עקומה, לפתוח כיוונים לדמיון – וכן, באופן שיוצא ממילא מאוד ביקורתי על הקיים. ארץ האמורי לא מתחרה עם בלוגים המחויבים למאבק השמאלי היומיומי, ויש להם מן הסתם חשיבות רבה. אנחנו ניסינו ומנסים לעשות משהו אחר. מוטב לחשוב על זה יותר כמעין מגזין אינטרנט שאמור לשמש במה פתוחה לרעיונות, שאמנם יכולה להיות להם חשיבות פוליטית אבל זה עניין לחלחול מתמשך יותר. בכל מקרה, להאשים את ארץ האמורי ב"ביקורת חתרנית שמפרקת את השמאל מבפנים" זה (מאוד) מוגזם. השמאל לא ממש מתפרק, וגם אם כן – זה לא בגלל ארץ האמורי.

    ד. אני לא רוצה לפתוח שוב את הוויכוח על הפוסט של יואב ליפשיץ. רק לציין שבדקתי עכשיו ו-228 איש שיתפו אותו בפייסבוק, ביניהם כמה אנשים די אינטיליגנטיים (כולל פרופסור שלם להיסטוריה!), ופעילי שמאל למהדרין. לכן לפטור אותו כאוסף של שטויות (כפי שחלק עשו) או כחזרה על הטענות של "אם תרצו", זה די שטחי. אני לא הסכמתי עם כל מה שיואב כתב – וזו ודאי לא כל התמונה – אבל חשבתי שזה מעניין ופרובוקטיבי במובן החיובי והעובדה שזה כל כך פילג (בין מי שכתב "מבריק" לבין מי שנחר בבוז), מראה שצדקתי. זה ש"אם תרצו" משתמשים בדימוי של "תל אביב", לא אומר שיש להעלים אותו מהדיון הביקורתי בתוך השמאל, במיוחד אם נעשה בו שימוש מכוון לגיבוש של גרעין הפעילים.

    ה. אני לא מומחה למדיה/מדיה חברתית/אינטרנט ועוד, וההשוואה של ארץ האמורי עם סדרות טלוויזיה קצת מוזרה לי. רק אציין שאם אני מבין נכון, "קפיצה מעל הכריש" זה משהו שקורה כאשר יוצריה של סדרה מרגישים שהצופים משתעממים, ואז, כדי להשאיר אותם בבית, אז הם מפתחים את העלילה לכיוונים מופרכים שגומרים את הסדרה סופית. זה, בכל מקרה, לא המצב עם ארץ האמורי – בשבועות שקדמו לפוסט של יואב ליפשיץ היתה קפיצה נוספת במספר הצפיות והמנויים בבלוג, ולכן זה לא שהפוסט פורסם מתוך איזה ניסיון נואש "לרתק את הקהל". הוא פורסם כי אחד יואב ליפשיץ, שאינני מכיר כלל, שלח לנו פוסט וחשבתי שהוא ראוי לדיון, לאו דווקא להסכמה. זה הכל.

    בכל מקרה, חשוב להבין שארץ האמורי לא זכה למעמדו הודות לטוויטר ופייסבוק והקבוצה הלא גדולה של אנשים שמובילים שם איזו דעת קהל. אני ועפרי לא פעילים בטוויטר ובקושי בפייסבוק, ובבלוג יש קוראים רבים (רוב הקוראים) שכלל אינם משתייכים למילייה הזה. אני רוצה לחשוב שהם באים לבלוג כי הוא מעניין ומעורר מחשבה, ואני חושב שאם הבלוג "יגמור את הסוס" (ומן הסתם זה יקרה מתישהו… מעפר באנו ולעפר נשוב), זה יהיה מפני שכבר לא יהיה מה לכתוב, או שנהיה עסוקים מדי (כבר עכשיו אני עסוק הרבה יותר מדי), ולא כי ירדנו מאיזה "וייב" ברנז'אי. ושלא יובן מזה שאני נגד הקבוצה הזו – אני עצמי גרתי בתל אביב כמה שנים ועמדתי בה על זהותי ועל דעתי הפוליטית. אבל ארץ האמורי, לשמחתי, הולך גם מעבר למעגלים הללו.

    עד כאן. סליחה על המגילה המאוד ארוכה. ודאי שכחתי כמה דברים.

    להשתמע,
    גל

     

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    גל,

    תודה רבה על התגובה.
    כמה דברים:

    יצא לי להתכתש כאן בעבר עם אנשי "הסחים" לא מעט. בעצם לא להתכתש. אני כתבתי אתה מה שהיה לי לכתוב, כאן או אפילו בתגובות אצלם, ובתמורה זכיתי להיות מוגדר כ"מגה-סחי".
    אז כמו שאמרתי, יש הבדל אחד עצום בין ארץ האמורי לבין הסחים, והתגובה שלך היא ההוכחה הכי טובה להבדל הזה.

    א. כן, צודק, ברור, יש רק שני כותבים קבועים. אני יודע מה מקור הטעות שלי, אבל היא באמת טיפשית ומיותרת (תתוקן מייד). להגנתי אני יכול לומר רק שהפוסט הזה נכתב שהרבה מאוד הפסקות וכשהצלחתי לגמור אותו סוף סוף אחרי שלושה ימים של כתיבה מקוטעת לא היה לי כוח לחזור ולבדוק כמה דברים שהבטחתי לעצמי לבדוק לפני פרסום.
    ב. התייחסתי לעניין בשורה קצרה בסוגריים בפוסט. ברור לי שאתה צודק בטענה הבסיסית שלך, אבל מצד שני קשה להתעלם מאיזה מכנה משותף שיש להרבה מאוד פוסטים בארץ האמורי, במיוחד לאלה שעוסקים בשמאל (הישראלי או המערבי) במבט ביקורתי.
    ג. אני דווקא חולק עליך כאן. תראה, גם הבלוג הזה הוא לא פוליטי במובן הצר, לא מזמן אפילו כתבתי פוסט חצי אפולוגטי בדיוק על ההימנעות שלו מפוליטיקה בתקופה פוליטית כל כך.
    אבל שים לב שההשוואה הבסיסית של הפוסט הזה אינה ל"החברים של ג'ורג'" נניח, אלא לבלוג שהיה מאוד לא פוליטי (במובן הצר לפחות). אני לא מצפה מארץ האמורי להמליץ לנו למי להצביע בבחירות או להוסיף באנרים של תנועות שמאל לעיצוב הבלוג. לא לזה אני מתכוון כשאני מדבר על ההימנעות הכמעט אדוקה מהתחייבות לקו כלשהו.
    אני מתכוון, בדיוק כמו במקרה של הסחים, על מתיחת ביקורת שהיא הרבה פעמים מוצדקת (וכמעט תמיד מעניינת) אבל שהיא גם, נדמה לי, מתחמקת. מתחמקת לא רק בגלל שהיא לא מציבה אלטרנטיבה, אלא גם, אולי בעיקר, בגלל שהיא מסרבת להגדיר את מושאיה. מה שאלי תיאר בתגובה שלו כ"או שאתה נגדנו או שאתה נגדנו".
    ה. טוב, בעניין הכריש אגיב לאלי מאוחר יותר היום.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אז קודם כל, שחר, הפוסט שלך הוא שיעור לכולנו איך אפשר לכתוב ביקורת, אפילו מהגדר, בלי לפגוע ולהשמיץ וגם בלי לשכוח בבית את ההומור והאירוניה. והדיון שהתפתח בעקבותיו הוא עדות, ואות כבוד למשתתפיו אבל גם לך.

    לעצם העניין, למרות שעודדתי אותך לעשות את ההשוואה בין האמורים לסחים, תוך כדי קריאה הרגשתי פתאום רצון לצעוק: הם בכלל לא כאלה!

    הדימיון קיים בעיקר בתגובת המולטיספירה, ויש גם את העניין של הפוזיציה הלא-מתחייבת והירי לכל הכיוונים. ההשוואה של נדב לגורביץ המוקדם נראית לי די קולעת. ועדיין, הגישה הבסיסית של הסחים היתה סרקסטית ומרושעת. אצל גל ועופרי אני לא מזהה את זה (בפוסט של יואב ליפשיץ כן, והתגובות אליו היו בהתאם).

    לבלוג האמורי עצמו: אני איתן בדעתי משכבר שזה בלוג חשוב, מאתגר ומרענן, למרות – ואולי בגלל – חוסר האחידות בכתיבה שלו. בעיקר בפוסטים האורחים, שחלקם פנינים וחלקם רפש, אבל גם בפוסטים של גל ועופרי. יש פוסטים תאורטיים שאני לא מסוגל לקרוא, ויש כאלה שחודרים ישר ללב. אבל מה לי כי אלין, בטח זאת גם הדעה של הרבה אנשים על הבלוג שלי.

    עניין הרפלקסיה שגל הזכיר (סליחה שאני מדבר עליך בגוף שלישי) מסקרן אותי במיוחד. לפעמים נראה שהכותבים (גם הקבועים) מודעים מאוד למקום שלהם בכל מה שמתארים, ולפעמים נראה שממש לא.

    אבל בסופו של דבר, אני מסכים עם כותבי האמורי שהמורכבות של הדעות שלהם משקפת את המורכבות והרב-משמעיות של המציאות. הקטע שלך במוזיאון מ"ל קינג מבהיר את המורכבות בגורמים ובתוצאות של כל פעולה וכל עמדה "אקטיביסטית".
    מאידך, אולי מה שמעורר התנגדות באמורי היא הנחרצות שלו. כשעוסקים במציאות מורכבת, עדיף אולי להיזהר לפני שיוצאים בהצהרות נחרצות לאיזשהו כיוון. ככה יותר קל לסתור אותן כשעושים איפכא מתסברא.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תזכורת: הניסוח המקורי שלי, זה שאחריו עודדת אותי לכתוב את הפוסט (כאילו הייתי צריך עידוד) היה "ארץ האמורי הוא מה שטמבלר הסחים היה אמור להיות".
    עוד תזכורת: בכל הביקורת שלי על הסחים הדגשתי תמיד את תחושת ההחמצה שלי, את האמונה שיש בהצהרת הכוונות שלהם משהו נכון, שיש מקום, אפילו צורך, במקום שזו הצהרת הכוונות שלו, אבל גם את העובדה שהם פשוט לא עומדים באותה הצהרת כוונות.
    לכן, למרות שברור לי למה הפוסט הזה מתפרש בראש ובראשונה כביקורת על ארץ האמורי, הוא גם, או לפחות רוצה להיות גם הסבר לטענה שלי שארץ האמורי עושים את מה שטמבלר הסחים התיימר לעשות, ועושים את זה נכון.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. כשהתחלתי לקרוא את הפוסט כבר חשבתי לעצמי, או, הנה הזדמנות לנסח תגובה רצינית לפוסטים, כמו שעשינו פעם, לפני עליית הרשתות החברתיות. תגובה רצינית, ארוכה, מנוסחת היטב, שתורמת לדיון ומעמיקה אותו.
    כשסיימתי לקרוא את הפוסט הבנתי בעצם שבשתי פיסקאות הצלחת להגדיר את הבעיה היטב ואפילו לשלב אנקדוטות נחמדות. כך שאין לי אלא להחמיא לך על הפוסט המוצלח ולהוסיף כמו שעושים רוב השופטים בפסקי הדין: אני מסכים (מכיוון שבאיגוף משמאל של האמורים דנן אציין למען האיזון המגדרי "אני מסכימה").

    [להגיב לתגובה זו]

  7. […] להתלונן על ארץ האמורי זה הכי פברואר 2011, אני יודע, ובכל זאת, הפוסט האחרון שם, שעוסק בהתברגנותם של ההומוסקסואלים, או אולי במיינסטרימיזציה של ההומוסקסואליות, או בעצם בסחיזציה של הקוויריות, העלה לי מחדש את הנרווים שתמיד מלווים כל דיון על הבלוג הזה, שתמיד נמצא שלושה צעדים שמאלה ממך. […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting