היה שומע הצעות עבודה מגונות יוצאות מפי מחללי

בכתה ד' למדנו לקרוא אטלס, ללמוד על מדינה מתוך המפות השונות, צפיפות אוכלוסין, משקעים, צמחיה, אקלים. אני, נסער ממה שלימים אוכל לקרוא לו הקשר בין מסמן למסומן, נחפזתי לפתוח מחברת חדשה ולהקדיש אותה לסיכומים גאוגרפיים בגרוש. בסופו של דבר לחשוב לא לימדו אותנו, והסיכומים האלה היו רק פענוח מהיר של המפות הססגוניות, לא למדנו לדבר על מרכזים עירוניים ועל שטחים חקלאיים, לא למדנו לקשר בין מפה אחת לאחרת. ואף על פי כן התרגשתי כשכתמי הצבע שעל דפי האטלס הפכו לתמונות של חבלי ארץ זרים ואקזוטיים בדמיוני. המדינה הראשונה שבחרתי לעצמי היתה לבנון, עוד לפני שנגמרה שנת הלימודים ההיא פרצה המלחמה. אחר כך סרקתי את מפת העולם בקפידה, חיפשתי את המקום הכי נידח שאפשר למצוא ובחרתי את איי פוקלנד. המקום השלישי שבחרתי היה קמצ'טקה, ואני עדיין מחכה בחשש למלחמה.

שלוש עשרה שנים אחר כך, בכל יום חמישי, בברבי הקטן והאינטימי שעוד עמד ברחוב יונה הנביא יוסי בבליקי היה מסמן עבורי את המעבר משגרת השבוע של לימודים ועבודה להבטחות שלעולם לא יתממשו של סוף השבוע בשיר שפתח כל הופעה והופעה, ושהתחיל במלים

היה מגדל עגבניות באוסטרליה,

היה בורח לפוקלנד,

ואז פרצה שם מלחמה,

פתאום התחילה מלחמה.

לשיר קוראים 'האגרוף' וגם היום הוא נשאר השיר העברי הטוב ביותר לטעמי. שנה אחר כך כשיצא 'אלבום המצעדים' השיר הזה, דווקא הוא, לא נכלל בו. כל כך הרבה פעמים ביקשתי, בכל מיני הופעות, לשמוע את השיר שוב. גירסה קצוצה ופגומה של השיר שוחררה במסגרת שירי 'שמונה דקות ביום', אבל רק בספטמבר 2006 העלה יוסי בבליקי למחסן שלו גירסת הופעה מלאה של השיר.

תקשיבו, זה יעשה לכם טוב.

[audio:http://steerpike0.googlepages.com/06-haegrof.mp3]

דממה דקה ל“היה שומע הצעות עבודה מגונות יוצאות מפי מחללי”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting