בין הפותרים נכונה יוגרל קרדיט

לפני ימים אחדים, בעקבות התבטאות של עמוס שוקן (“מתן קרדיט לעיתונאים הוא קלקול”) ויותר מכך בעקבות הידיעה שחגגה את ההתבטאות הזו בגלובס ואייטם המשך עוקצני באתר העין השביעית, חזרתי לנושא שהעסיק את הבלוג הזה באחד הפוסטים המוקדמים יותר שלו.

את ההרהורים שלי בדבר מידת הצדק שיש בהתבטאות של שוקן תוכלו לקרוא בטור שפרסמתי באתר “העין השביעית”. אבל כיוון שלעין אין מנגנון תגובות באתר יצא שהדיון בנושא התרסק והתפזר לכל מיני פינות בפייסבוק.

טענה אחת שחזרה מצד לא מעט מצדדי מתן קרדיט היתה “אבל לי כקורא חשוב לדעת מי כתב”. לטענה הזו השבתי בבקשה לערוך תרגיל קטן. אף אחד לא נענה לבקשה הזו, אז בינתיים שכללתי מעט את התרגיל, והנה הוא כאן.

מי שרוצה יכול לנצל את הפוסט הזה גם לדיון בטור המקורי ובטענה ששטחתי בו כמובן.

image

באיזה שם אתה רוצה לקבל קרדיט?

ועכשיו לתרגיל:

אז סרתי לערוצי החדשות של ארבעת אתרי האקטואליה המרכזיים בעברית (נראה לי שאלה הם, לא בדקתי מה סקר TIM אומר) והעתקתי, כמעט באקראי, שלוש כותרות מכל אחד מהם. בנוסף העתקתי את שמות הכתבים החתומים על אותן ידיעות. אתם מוזמנים לבחון את שלוש הרשימות (כותרות הידיעות, שמות המחברים ושמות האתרים) ולבחון את יכולתכם לקשר בין שם הכותב, תחום הסיקור, ניסוח הכותרת והאתר שבו פורסמה הידיעה.

הכותרות

1. נטלי פורטמן נגד ג'ון גליאנו
2. תצלום חדש עשוי לשפוך אור על קרב סולטן יעקב
3. תג מחיר: נופצו שמשות כלי רכב פלסטינים
4. ליברמן: מטרת אסד היחידה – להישאר בשלטון
5. עוד "תג מחיר": פגיעה ברכבי פלסטינים בחברון
6. "חן הונע מתוך רוע ויצרים שפלים"
7. הרב פרומן: "הרב קוק הבין שהעתיד שייך לשמאל"
8. הבעל הרוצח איים איים כי אשתו "תצא מהבית בשק"
9. חינוך רע: כסף לסיוע לעולים הלך לשיעורים אחרים
10. מחדל בגולן: מטיילים מצאו פגזי תותחים שהופקרו
11. מחדל בגולן: מטיילים מצאו פגזי תותחים שהופקרו
12. המשטרה סיכלה הלילה נסיון לרצח כפול של אם ובנה בבנימינה

הכותבים

א. אלעד בחובר

ב. נתיב חרמוני

ג. יאיר אלטמן

ד. ניר חסון

ה. לירוי שופן

ו. אלי אשכנזי

ז. תומר ולמר

ח. עמיחי אתאלי

ט. רונן מרדזיני

י. גילי כהן

י”א. מוטי לוי

י”ב. עידן אבני

 

האתרים

ynet

וואלה!

NRG

הארץ

image

With Great Credit Comes Great Responsibility

הזמנה לדיון

אני לא רוצה להקדים את המאוחר, ובהחלט ייתכן שתפתיעו אותי, אבל התחושה שלי היא שמעטים מאוד יצליחו לשייך בוודאות למעלה משלושה או ארבעה שמות לתחום סיקור או לגוף תקשורת.

אבל זה, בסופו של דבר, לא לב העניין. בואו נניח לרגע שעכשיו אתם מקבלים ממני את הפתרון המלא (המרתק! המפתיע! המדהים!) לכתב החידה הזה. האם הוא ישפיע על האופן שבו תיגשו לקרוא ידיעה כלשהי מהרשימה הזו? התחושה שלי, ושוב יכול להיות שהיא שגויה, היא שהפרמטר היחיד שיכול להשפיע על אופן הקריאה הוא הידיעה באיזה אתר פורסמה ולא שמו של העיתונאי שחתום עליה.

כל זה, בהנחה שהניחוש שלי אכן תקף, מטיל ספק על טענת החשיבות של הקרדיט לקורא.

בשבוע האחרון סערה מעט ביצת התקשורת סביב פיטוריו של יגאל סרנה מידיעות אחרונות. ממש באותו זמן פוטרו שלושה עיתונאים נוספים מידיעות אחרונות. שלושתם ותיקים  בערך כמו סרנה, שלושתם הועסקו באותו חוזה קיבוצי (מיכל גולדברג, צבי זינגר ואריה אגוזי). אף אחד לא שמע על פיטוריהם, אף אחד לא קם להספיד את העיתונות האיכותית בישראל לרגל פיטוריהם. העובדה ששמותיהם התנוססו מעל ידיעות בעיתון של המדינה למעלה מעשרים שנה לא הפכה אף אחד מהם ל”מותג אישי”. האם לקנאות העיתונאית למתן קרדיט אין קשר למצב הזה? ליצירה של כוכבים גדולים לצד (על חשבון?) עמיתים אפרוריים יותר. האם לכלכלת הקרדיט הזו אין חלק ביכולת של גופי התקשורת להרשות לעצמם להעסיק עובדים צעירים (ורעבים כמובן, צעירים בתקשורת הם תמיד רעבים) בשכר זעום או אפילו בחינם?

אני לא פוסל את קיומם של יתרונות לא מבוטלים במדיניות הנוכחית של מתן קרדיט, אבל נדמה לי שראוי לחשוב על המצב הקיים פעם נוספת לפני שפונים לקבל אותו על תקן הטוב שבכל העולמות.

23 תגובות ל“בין הפותרים נכונה יוגרל קרדיט”

  1. אבל שוב, ואני אקצר הפעם כי כבר דיברנו על זה באריכות בפייסבוק, שוקן בהחלט לא התייחס רק לידיעות קצרות מהסוג שאתה מביא כאן. מבחינתו כל כתיבה עיתונאית צריכה להיות ללא קרדיט. בין אם זאת ידיעה קצרה ואינפורמטיבית ובין אם זה טור דעה מנומק או מאמר המערכת. אז נכון, לרובנו לא ממש אכפת מי חתום על ידיעות קצרות מהסוג שהבאת בפוסט, אבל שוקן – ובאופן כללי יותר הדיון שנוצר סביב הטענה שלו – ממש לא מתייחס רק לידיעות קצרות.

    (ואם כבר אז גם ממש לא מעניין אותי באופן אישי, ומן הסתם את רוב האנשים בעולם, מי היה למשל איש האביזרים או המאפרת בסדרת טלוויזיה מסוימת או בסרט כלשהו. האם זה אומר שלא צריך לתת קרדיט גם להם?)

    אגב, סתם בתור אנקודטה, אחד הפוסטים הקשורים שמופיעים בתחתית הפוסט הזה הוא: "לפרק את מיברג". האם היה ניתן לפרק את מיברג, או בכלל להתייחס לעשייה העיתונאית שלו, אילו היינו חיים באותו עולם אידיאלי של שוקן שבו עיתונאים לא מקבלים שום קרדיט על העבודה שלהם?

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    בוא נתחיל מזה שאני לא שוקן. בסך הכל רציתי לצאת מהאמירה שלו, ובעיקר מהאופן שבו היא התקבלה כדי לדון בעניין רחב יותר (או אולי צר יותר).
    שנית: דווקא עולם שבו לא הייתי נזקק "לפרק את מיברג" נשמע לי לא פחות טוב מזה הקיים, שלא לדבר על עולם שבו יאיר לפיד לא היה הופך למועמד ריאלי לתפקיד ראש ממשלה בזכות קלישאות "להיות ישראלי זה…". אבל זו כבר סתם דמגוגויה זולה.
    הנקודה היא שרוב העיתון (או אתר האקטואליה) דווקא כן מורכב מידיעות לאקוניות כמו אלה שהבאתי כאן. אם נגביל את עצמנו לבחינה שלהן, האם יש יתרון אמיתי למתן קרדיט? לא יודע, אבל אני די משוכנע שש בו לא מעט חסרונות.

    [להגיב לתגובה זו]

    דובי Reply:

    מילא המאפרת ואיש הגריפ בסרט – שם דוחפים אותם לקרדיטים שרצים בסוף הסרט והם לא מפריעים לאף אחד (פרט לעלות הפילם, אני מניח). אבל משהו שהטריד אותי תמיד הוא למה בתוכניות רדיו נותנים קרדיט לכל מיני אנשים שמעורבים בתהליך ההפקה. למה צריך להכריז בסוף כל משדר מי היה אחראי על הסאונד ומי הייתה המפיקה? מה אני כקורא עשוי להפיק מהמידע הזה, שנמצא בצורה יחסית פולשנית בחלל האוטו שלי?

    [להגיב לתגובה זו]

    ך״ך Reply:

    משעשע עד כמה הניסוח דומה לתגובה של iod לאותו פוסט מוקדם מהפסקה הראשונה כאן, אז ב־2007.

    [להגיב לתגובה זו]

    יואב Reply:

    זו אמירה נורא מוזרה בעיניי.
    הנה כמה שאלות המשך: מדוע אני צריך לדעת ששמירה אימבר מקריאה את החדשות? מה זה נותן לי? זה לא פולשני? ומדוע אני צריך לדעת שיונית לוי מקריינת אותן? זה לא פולשני? היא חודרת אליי לא רק עם קולה, אלא עם כל גופה. למה הן כן ואלברט אלגרבלי לא? רק בגלל שהוא נמצא מאחורי הקלעים והן נמצאות בפרונט? למה הן – בובות על חוט, שחקניות שמדקלמות תסריט של רצף אירועי היום – כן, ורם לנדס בטלוויזיה (ברדיו דווקא כן מציינים מי העורך) לא?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אם להצביע על פגם במתודולוגיה שלך: העובדה שאף אחד לא יצליח לקשר את *כל* 12 הידיעות לכותביהם לא אומרת שהקרדיט חסר משמעות. יכול להיות שמי שלא מתעניין בחלק התרבות של האתרים לא ידע מי כתב על נטלי פורטמן ומי שלא עוקב אחרי הסיקור המשטרתי לא ידע מי כתב על הניסיון לרצח כפול. אבל מספיק שבתוך תחום העניין שלי אני אזהה חלק גדול מהכותבים ואדע לשייך להם אג'נדות כדי שזה יהיה רלבנטי. שמות לדוגמא, מעיתון "הארץ": ברק רביד, ניר חסון, חיים לוינסון וכמובן ארי "אני כותב את כל מה שאהוד ברק אומר לי לכתוב" שביט.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    לו הייתי מרהיב עוז לחשוב שיש לי מתודולוגיה הייתי ממהר להסכים שיש בה פגמים.
    ארי שביט, מנגד, הוא סוג של הרמה להנחתה.

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    אני לא בטוח מה ההנחתה – הטענה שלך היא שאם לא היה קרדיט אז לא היה "ארי שביט"? אני חושב שאתה טועה.

    תמיד היו כתבים מקורבים לשלטון, ומסתבר שהעורכים של ארי שביט חושבים שכתיבתו ראויה לבוא לדפוס. אני מעדיף את המצב בו אני יודע איזו ידיעה מגיעה מאיזה מקורב לאיזה אלמנט בשלטון על פני המצב בו הידיעה זו נחתמת בידי "סופר הארץ".

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    לא הייתי רציני לגמרי בעניין ארי שביט, ואני גם חושב (בניגוד לשוקן) שכותבים מסוגו של שביט ימשיכו לקבל קרדיט גם בעולם האידאלי.
    אבל נדמה שההנחה המובלעת בדבריך היא שהיעדר קרדיט הוא עניין טכני בלבד. העיתון יישאר ללא שינוי למעט היעדר שמות הכותבים. אני נוטה להאמין שהשינוי שיווצר במצב של היעדר קרדיט הוא עמוק יותר. ארי שביט צמח לעמדתו הנוכחית לא מעט בזכות הקרדיט, אני בכלל לא בטוח שבמציאות נטולת קרדיט הוא היה מתנפח לממדיו הנוכחיים.

  3. השאלה הבסיסית העומדת למבחן בדיון הזה, וגם בטור שלך בעין השביעית, היא מהי "היצירה" – העיתון כמכלול, כתוצר של עבודת מערכת (בדומה לסרט או תוכנית טלוויזיה או קוד תוכנה) או הידיעה של איזה כתב בשכר עבדות שאף אחד לא מזהה (ונעזוב את המיברגים והשביטים בצד לרגע). הרי לעיתון יש עורך, ואם הוא עורך שהשפעתו ניכרת, אז השפעתו על תוכנן וצורתן של הידיעות הלאקוניות אמורה להיות גדולה מזו של הכתבים העובדים תחתיו. כדי להחליט אם ידיעה על בנימין נתניהו אמינה בעיניי או לא, ברוב המקרים מה שבאמת יעניין אותי זו השאלה באיזה עיתון היא נכתבה – "ישראל היום" או "ידיעות אחרונות" למשל. כך שהאנטי האוטומטי של אנשי "העין השביעית" לאפשרות שכתב לא יזכה בקרדיט בצמוד לכל ידיעה וידיעה מעיד רבות על תפיסת העיתונאים את עצמם.

    עם זאת, שתי נקודות שחשוב לי להבהיר: גם אם בוחרים בגישתו של שוקן, יש לתת קרדיט לעיתונאים כחלק מן המערכת, בדומה לבוקסה בה נכתבים שמות העורכים ואנשי הגרפיקה (שגם הם יוצרים יצירות) או לקרדיטים בסוף הסרט.

    בנוסף, ההשוואה לקרדיט עבור פטנט לא נראית לי מדוייקת לחלוטין. ראשית, יש הבדל בין פיתוח (או אפילו "רק" גילוי) מדעי ליצירה. ניתן להתווכח עד כמה ההבדל מהותי לעניין זה, אך אני חושב שהוא רלוונטי.
    שנית, שמך אכן מתנוסס בהקשר לפרי עמלך האינטלקטואלי – בתעודת הפטנט והמסמכים הרלוונטיים. מי שזה מעניין אותו, יוכל לגלות זאת. הוא אינו מתנוסס על האריזה של הטוסטר או התרופה שפיתחת או הגן שגילית, אך הדבר דומה לדרישה כי שמם של אנשי מחלקת האפקטים יתנוסס על אריזת הסרט (אם יש מי שעוד קונה סרטי דיוידי באריזות).

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אתחיל מהסוף: לא השוויתי לקרדיט על פטנט, כמעט להיפך. ציינתי בדיוק את העובדה שרישום פטנט הוא מקרה חריג (גם כי לא כל דבר שווה פטנט וגם כי לא כל דבר ששוה פטנט באמת שווה לרשום כפטנט). הקרדיט למחברי פטנט (שאין לו בדרך כלל קשר לזכויות על הפטנט ראוי לזכור) מיועד, כמו שאמרת, לאנשים שזה חשוב להם: מעסיקים פוטנציאליים, חוקרים באותו תחום, מתחרים עסקיים. באותה מידה אני בהחלט מסכים ששמות העיתונאים לא אמורים להישמר בסוד. זה לא אומר שהם צריכים להתנוסס מעל כל שתי פסקאות שהם שלחו למערכת.
    בעניין ההתחלה: אני מסכים איתך, אבל חושב שיש כאן שאלה נוספת. אני מתקשה לנסח אותה במדוייק. אולי השאלה שאני מכוון אליה היא מה ראויה להיות "היצירה" והתחושה שבבחירה בקרדיט אישי על כל ידיעה יש מעין ויתור על חזון העיתון כיצירה. אולי דווקא אל מול המשבר שעובר על העיתונות ראוי לנסות ולחזור למודל כזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. כמה הערות:

    א. אי אפשר לנסות לקשר בין ניסוח הכותרת בדוגמאות שהבאת לבין שם הכתב, כי לא הכתבים נותנים את הכותרות האלה. (כן אפשר לנסות לקשר בין שם הכתב, תחום הסיקור, והאתר).

    ב. אין כתב כזה רונן מרדזיני. התכוונת לרונן מדזיני.

    ג. יתרון נוסף שיש למתן הקרדיט לכתב מבחינת גוף התקשורת שמעסיק אותו – ואני לא יודע אם הוא הוזכר עד כה, בדיונים קודמים – הוא שגם אם הכתב נותר אלמוני עבור כלל הציבור, כמו בדוגמה של שלושת המפוטרים מידיעות שהבאת, בברנז'ה שאותה הוא מכסה השם שלו הופך למוכר. כלומר, בתחום התעופה והמוצרים הביטחוניים יש הרבה אנשים (יחסית) שיודעים מי זה אריה אגוזי, וזה מקל עליו בכל פעם שהוא יוצר קשר ראשוני עם גורם חדש בתחום, כי למרות שהם מעולם לא דיברו, יש סיכוי שאותו גורם יודע מי הוא, מכיר את הרקורד שלו וכו'. אם במשך 20 שנה כל הכתבות שלו בידיעות היו מתפרסמות ללא קרדיט, היתרון הזה היה נעלם.

    ד. אני רואה עכשיו שדובי כבר הקדים אותי, אבל רשימת הקרדיטים ברדיו היא לא רק הרבה פחות מוצדקת, אלא אכן גם הרבה יותר דומיננטית ופולשנית. השם אריה אגוזי אולי מוכר למעטים בלבד, אבל השם אלברט אלגרבלי בוודאי נשמע מוכר ללא מעט אנשים.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    א. התרגיל המקורי שהצעתי למספר אנשים היה להיכנס לערוץ החדשות באתר האקטואליה המועדף עליהם, לעבור על הידיעות בזו אחר זו ולספור בכמה מהן הם מזהים את שם הכתב, ובכמה מהן ידיעת שם הכתב מזיזה להם משהו.
    אני מודה שהתרגיל החדש הוא הרבה יותר מלאכותי, גם בגלל נושא ניסוח הכותרות, אבל לא רק.
    התרגיל, כאמור, מתייחס בעיקר לנושא שעלה בהרבה מאוד תגובות לפיו "לי כקורא חשוב לדעת מי כתב את הידיעה", טענה שאני חושב שהיא מופרכת לחלוטין.
    ב. תודה, יתוקן.
    ג. אני לא בטוח שאתה צודק מבחינת הדינמיקה. אותם אנשים יודעים מצויין מי הוא איש הרכש החשוב מאוד של הצבא הבריטי (נניח, אין לי מושג כמה זה רלוונטי) למרות שהוא לא מקבל קרדיט על שום דבר בשום מקום.
    ד. אין ספק. ודווקא מכאן אני רוצה לחזור לטענה המקורית שלי בטור: עיתונאים מקבלים קרדיט בגלל דחף אנושי טבעי ובגלל שמאוד קל להם לקבל קרדיט. זה כמובן נכון מאוד גם לאנשי רדיו (מה הבעיה, נשחיל עוד שניים שלושה משפטים בסוף התכנית וכולם יהיו מרוצים). אלה סיבות הגיוניות מאוד, אבל הן עדיין לא מסבירות למה, אם בכלל, יש יתרון למתן קרדיט.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. צריך לתת קרדיט לכולם. לתסריטאי ולנערת המים. לשומר בכניסה, ולמי שייצר את הצ'ופ'ציק הקטן במכונה שקנית. כי כולם בני אדם. לא רק המעצב הדגול, או מי ששולט בחברה.
    אי מתן הקרדיט הוא הפיכת העובדים מאנשים ל"משאבי אנוש", חלק מהתהליך שדיבר עליו מרקס אי אז בימים- הניכור של אנשים מעבודתם.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כל עובד צריך לקבל קרדיט, זה נכון. אבל את הקרדיט הוא צריך לקבל ממעסיקיו, מנהליו ועמיתיו, לאו דווקא ממני.
    אני לא יודע, ואני לא רוצה להישמע נחרץ מידי, אבל יש לי תחושה ש"הקרדיט הגלוי" כמו זה שנהוג בעיתונות הוא דווקא תחליף במידה רבה לקרדיט האמיתי יותר שראוי לתת לאדם על עבודתו.

    [להגיב לתגובה זו]

    אלי Reply:

    האמת שבאינטרנט זה מאוד נפוץ, למשל ההאפינגטון פוסט שלא משלם גרוש להרבה מהכותבים שלו ובמקום זה מסתפק רק בקרדיט.

    [להגיב לתגובה זו]

    נדב פרץ Reply:

    ומצד שני, ראוי לשים לב שהמתקפה על הקרדיט והמתקפה על התשלום הנאות לעיתונאים באים מאותו מקור (שוקן כפרסונה, אבל גם מעבר לפרסונה)

    שחר Reply:

    נדב: אמרתי כמה פעמים שאני מטיל יותר משמץ של ספק בטוהר כוונותיו של שוקן באמירה הזו. אבל מתוך איזושהי היכרות רופפת עם דמותו אני מאמין שגם כשהוא אומר אותה יש בה עירוב של שיקולים תועלתניים כמו"ל עם חזון עיתונאי שהוא באמת מאמין בו.

    נדב פרץ Reply:

    אני מאמין שגם כששוקן שובר את האיגודים המקצועיים, יש עירוב של שיקולים תועלתניים ושל חזון (גם כשאורי יוגב עושה את אותו הדבר, אגב).

    אמנון פורטוגלי ניסח את זה יפה במצגת שפורסמה היום בעבודה שחורה: ליברליזם מתמקד בחופש לפרטים, ניאו-ליברליזם מתמקד בחופש לתאגידים. הרי אנחנו לא מדברים על היעדר קרדיט; כולם ידעו שזה פורסם ב'הארץ', ואם זה ישורשר הלאה – הקרדיט ל'הארץ' ישמר.

    באסוציאציה חופשית – הערוץ האהוב על הקטנה שלי כרגע הוא 'הופ ילדות ישראלית', שזה בבסיסו MTV לפעוטות. מה שמרתיח אותי שם, הוא שבשירים ישנים יש קרדיט לכותב ולמלחין. בשירים חדשים יותר, יש קרדיט… לקלטת שממנה נלקח השיר.

  6. בסופו של דבר גם לעיתונים יש יתרון במתן קרדיט. זה מאפשר להם להתנער מהתכנים שמתפרסמים. העיתון מחויב ל-fact checking של המתפרסם אצלו, אבל הוא לא חייב להתייצב אידאולוגית מאחורי כל טור דיעה.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. שוקן לא המציא את הגלגל. כששירתתי ב"במחנה" מפקד היחידה טען שאין שום סיבה שנקבל קרדיט על ידיעות "כי גם חיילים ששומרים במחסום חווארה לא מקבלים קרדיט על הפעילות הצבאית שלהם", ואמר שהסיבה היחידה בגללה הוא משאיר את השמות היא כדי שחיילים שמתקשרים למערכת ידעו את מי הם מחפשים. שזה כמובן קשקוש מוחלט, כי כמו שחייל יכול היה לבקש "את יעל" הוא יכול היה לבקש לדבר עם "הכתב שמסקר את חיל חימוש". ממילא בשיחות טלפון עם מקורות שלא הכירו אותי הצגתי את עצמי כ"עפרונית, כתבת לענייני וואטבר" ולא הנחתי שמישהו יודע מי אני.
    אז לא שאני משווה את "במחנה" ל"הארץ", אבל נראה לי שבשני המקרים מדובר בכוחה של אנרציה יותר מאשר כל דבר אחר.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. מאת אבשלום ב:

    מה שמפריע לי בטור שלך בעין השביעית הוא לדעתי התעלמות מהמציאות התעסוקתית העיתונאית, כאשר אתה עובד כאיש צוות טכני מחקרי, או אפילו פקידותי ומשרדי,קרדיט מסויים אתה מקבל רק מעצם האינטראקציה, עכשיו בעבודה העיתונאית כמו שאני זוכר אותה,הדבר הרבה פחות נוכח, בסופו של דבר אתה מייצר טקסטים למערכת, האינטראקציה שלך קצת מובלעת בתהליך.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני לא באמת מכיר את המציאות התעסוקתית העיתונאית.
    מהמעט שאני שומע ממכרים היא בהחלט עגומה.
    אבל בין השאר אני תוהה אם אין לקנאות הקרדיט הנוכחית חלק בעיצוב המציאות הזו. במקום לקבל איזו מערכת של מחוייבות הדדית בין הכותב לבין המערכת שבה הוא עובד הכותב בעצם "מפוצה" בכך ששמו מקבל פרסום פומבי, שמהווה תחליף (שקרי למדי לטעמי כמעט בכל רמה) לקרדיט שאמור לנבוע מהאינטרקציה.
    אולי אני טועה לגמרי.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting