אי של אפשרות

על תואר כתב העת הספרותי החשוב ביותר בעולם מתחרים, גם היום, נדמה לי, Granta הבריטי ו-The Paris Review האמריקאי. שניהם אכן מצויינים. את תואר כתב העת הספרותי המשמח ביותר בעולם לוקח, בלי יותר מידי מתחרים, McSweeney’s הצעיר של דייב אגרס.

גליון 31 של מקסוויני’ז מונח עכשיו על שולחני ומעת לעת אני מוצא זמן לקרוא בו.

כך מתואר הגליון באתר

Barthelme said that "The Novel of the Soil is dead, as are Expressionism, Impressionism, Futurism, Imagism, Vorticism, Regionalism, Realism, the Kitchen Sink School of Drama, the Theatre of the Absurd, the Theatre of Cruelty, Black Humor, and Gongorism." But he left out, pointedly, the Biji, the Nivola, the Graustarkian Romance, the Consuetudinary, the Whore's Dialogue, the Fornaldarsaga, and the eighties, which are not dead; they are all in McSweeney's 31, as rendered by Douglas Coupland, Joy Williams, John Brandon, Shelley Jackson, Mary Miller, and Will Sheff, along with other fugitive genres recaptured by our finest writers, as part of a project to bring them back alive (except for the eighties, there is actually nothing about the eighties). In an oversized format, with annotations, illustrations, and pantoums, Issue 31 aims to introduce you to all the genres you never knew you loved

כשקראתי את התיאור הזה, קצת לפני שיצא הגליון, כבר ידעתי שאמצא את ההזדמנות לרכוש אותו. כי בעריכתם של Darren Franich ו-Graham Weatherly הוא מעז לעשות, או לפחות לנסות, את מה שהבלוג הזה חוזר אליו לא מעט. לעצור לרגע ולא לקבל את המצב הקיים, להרשות לעצמו לדמיין גם אפשרות אחרת, ומרגע שמדמיינים אפשרות אחרת מייד מצטרפות אליה עוד ועוד נוספות.

משמח, כבר אמרתי.

image

יוסי וסיד, Two Days After

בין השנים 1946 ל-1959 התפרסמו שלושת כרכי טרילוגיית הפנטזיה Gormenghast של מרווין פיק. מתישהו באמצע הדרך (1954-1955) התפרסמו שלושה כרכים של טרילוגיה אחרת, גם היא מז’אנר הפנטזיה. ‘שר הטבעות’ קוראים לה.

אבל רגע, האם נכון לקרוא ל-Gormenghast טרילוגיית פנטזיה בכלל? הנה מה שיש לויקיפדיה להגיד בנושא.

The series is usually described as a fantasy work. However, the books have no magic and no intelligent races other than humans, which is unusual in high fantasy such as The Lord of the Rings. Another valid classification would be to place Gormenghast in the genre of the fantastic, with marked gothic and surrealist influences. It may also be considered a fantasy of manners

Gormenghast is less focused on a central protagonist than most novels. Though Titus and Steerpike are often considered the main characters, they share the narrative with many of the other denizens of the castle. In a way, the main character could be seen as the setting itself, with the castle and social structure of Gormenghast taking a central role in unifying the story

אלה הגדרות רטרואקטיביות בלבד כמובן, ז’אנר הפנטזיה כמו שאנחנו מכירים אותו היום הרי רק התחיל להתגבש אז. דווקא בגלל זה הן מרתקות כל כך (שלא לדבר על ההתרגשות שבגילוי הצירוף המופלא A fantasy of manners).

כשיצא, בשנת 2000, Perdido Street Station, הספר הראשון בסדרת Bas-Lag של China Miéville היו מבקרים שראו בו הצצה לקו זמן חלופי, כזה שבו הפנטזיה של שישים השנים האחרונות נשענת על יצירתו של פיק לא פחות מאשר על זו של טולקין. מייוויל שאב, ראוי להזכיר, מעוד הרבה מאוד מקורות כדי ליצור תת-ז’אנר משל עצמו, אבל בהחלט קשה להתעלם מהאווירה המרווין פיקית להפליא של הערים הסוריאליסטיות שעומדות במרכז הספרים שלו.

קל מאוד להסביר בדיעבד את ההצלחה של טולקין אל מול הכשלון של פיק. קל מידי. תמיד קל להסביר את המצב הקיים, למצוא סיבות לגוויעתה של כל אפשרות שנדחקה הצידה בדרך. עד שמגיע איזה מייוויל שכזה, ומכריח אותנו לחשוב.

image

Mystery Monotreme, Garuda & Tenements – Perdido Street Station

זה בדיוק מה שמנסה לעשות גליון 31 של מקסוויני’ז, אבל הרבה יותר בגדול. יש לא מעט הסברים מכובדים, אני מנחש, לשליטה המוחלטת כמעט של הרומן כז’אנר ספרותי, ובדיוק כמו במקרה ההצלחה של טולקין, כל אלה הם רק הסברים שבדיעבד.

אז במקסוויני’ז בחרו לנבור בהיסטוריה הספרותית ולהחיות, גם אם לרגע, ז’אנרים שההיסטוריה קברה. זה נסיון מרתק, גם אם לא תמיד מוצלח. דאגלאס קופלנד, למשל, מקבל על עצמו לכתוב ביג’י (ז’אנר סיני של כתיבה מקוטעת ואנקדוטלית) אבל בסופו של דבר משתמש במסגרת הצורנית של הביג’י כדי לכתוב סיפור קצר עם עלילה ברורה מאוד שמתרחש על רקע צילומי עונה של ‘הישרדות’.

הכשלונות צפויים למדי (כן, גם זה הסבר בדיעבד). הכותבים, בדיוק כמונו, שבויים במציאות הנוכחית, וקשה להאמין שדי בתרגיל חד-פעמי כדי לפרוץ אותה. זה גם לא באמת חשוב כל כך – הנכונות להציץ החוצה היא מה שמוצלח כל כך בגליון הזה. בתום כל תרגיל אינטלקטואלי שכזה יכול הקורא לעצור לרגע, להשתהות ולהרהר, רק לדוגמא, בשאלה איך היתה נראית סדרת הארי פוטר בעולם שבו הסאגה האיסלנדית היתה הופכת לז’אנר ספרותי דומיננטי.

image

Irvine Peacock, Temple of Possibilities

ספרות, כמובן, היא רק הקצה, רק תירוץ. כי קל באותה מידה להסביר למה פייסבוק הוא העתיד של האינטרנט, למה זכויות יוצרים הן אנכרוניזם מסורבל, למה קרדיט לעיתונאים הוא הכרחי, למה אין קיום אנושי בלי מנגנון של מדינה, למה אין חברה אנושית בלי כסף, למה הקפיטליזם הוא השיטה היחידה שמתאימה לטבע האנושי.

אבל הרבה יותר מעניין לנסות להסתכל הצידה.

6 תגובות ל“אי של אפשרות”

  1. אהבתי.

    ספרות (או אמנות) היא לא רק תירוץ, היא האפשרות להסתכל הצידה. איך עוד אפשר לעשות את זה מחוץ לגבולות האמנות?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מעניין מאוד. כל כך הרבה דברים שמעולם לא שמעתי עליהם.

    שתי תובנונות קטנות, האחת לגבי סיווגים והשניה לגבי האפשרות האחרת:

    1. המלחמה בסלמנדרות (קרל צ'פק) הוא למעשה ספר מדע בדיוני, כמעט לפי כל כללי הז'אנר. רק שבזמן הקריאה לחלוטין לא הרגשתי שאני קורא מדע בדיוני (שאני בד"כ לא סובל). אולי בגלל שההתרחשות לא רק שאינה עתידנית אלא ממש בהווה (ועוד בהווה של החצי הראשון של המאה ה-20). תאמרו – אבל אין ממש טכנולוגיה בספר ואני אענה שא – יש גם יש (במה שבונות הסלמנדרות) וב- הספר בית החרושת למופלא (גם של צ'פק) שעוסק כולו בטכנולוגיה (ואלוהים) גם הוא לא נותן תחושה של מדע בדיוני. כאילו שני הספרים פשוט מתארים מציאות חלופית בלי להיזקק לתפאורה המדעית-עתידנית. אולי זה סוד קיסמם.

    2. אחד הסיפורים הקצרים האהובים עלי הוא 'פייר מנאר מחברו של דון קישוט' (בורחס). פייר מנאר מנסה לכתוב את דון קישוט, בדיוק באותם מילים, אבל תוך חוויה של בן המאה העשרים, כמי שכבר מכיר בחשיבותו של סרוונטס לעיצוב הספרות המודרנית וכו'. אז אולי היה לנו בדיוק את אותו הארי פוטר (מילולית) גם אם הסאגה האיסלנדית הייתה ז'אנר ספרותי דומיננטי. רק שהיינו קוראים אותו בצורה אחרת לגמרי. ובעצם אנחנו יכולים לקרוא את אותו הארי פוטר בצורה אחרת לגמרי גם עכשיו. ולמעשה אנחנו עושים את זה כל הזמן.

    (יצאו ארוכות, ההערות הקצרות שלי)

    [להגיב לתגובה זו]

  3. […] אודות | אי של אפשרות […]

  4. היי שחר
    לא הבנתי מה בדיוק מיאייויל מכריח אותנו לחשוב, ולמעשה גם איזה דמיון חשוב אתה מוצא בינו לבין מרווין פיק. לטעמי מיאייויל הרבה יותר קרוב לטולקין מכפי שהיה רוצה להיות, ובוודאי הרבה יותר קרוב אליו ממרווין פיק. מה שמשותף למ' ולט' הוא כתיבת פנטסיה מגויסת, פנטסיה עם "מסר", פנטסיה חינוכית. המסרים שונים, והמסר של מיאייויל חתרני יותר, אבל עדיין זה, והדגש על עלילה, שם אותו בקבוצה אחת עם טולקין והרחק ממרווין פיק, שעושה משהו הרבה יותר אישי וניסיוני ואידיוסינקרטי ועמום מבחינה מוסרית ו… מעניין.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני לא חושב שמיאייויל (הולך עם התעתיק שלך, זה שם מעצבן כל כך) הוא פיק. ממש לא. אני חושב שהדמיון שאת מתארת לטולקין בהחלט נמצא שם (אולי ב-The Scar פחות מאשר ב-Perdido Street Station, את האחרים עוד לא הספקתי לקרוא). אבל אני כן חושב שהוא מאפשר לנו להסתכל הצידה.
    באותו מובן שסדרת Dragonlance היא לא באמת בת-השוואה לטולקין אבל היא כן מעידה באופן מאוד מובהק על הזירה הטולקינאית שבה נוצרת פנטזיה אפית, כך סדרת Bas Lag היא לא פיק אבל היא כן מעידה על משהו שהוזנח בתוך מרחב האפשרויות של יצירת פנטזיה. יש, למשל, משהו מאוד פיקי בגזעים שמאכלסים את העולם של מיאייויל (למרות שאצל פיק אין בכלל גזעים לא אנושיים) ובנכונות שלו לחרוג מלקסיקון הגזעים הטולקינאי (מעבר לנכונות לתת לאלפים עור תכלכל ולהמציא להם שם חדש, נניח).

    [להגיב לתגובה זו]

  5. […] לספר סיפור בקיום שכולו פרגמנטים רגעיים של הווה מתמשך (מקבץ דוגמאות […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting